Sources formatted in a Google Doc at this LINK
What was Korach's complaint and how did it connect to תכלת?
לח דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. . .
מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם׃
מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
ט״ז קרח
א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃
ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל יְהוָה׃
(ג) וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ.
(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַי"י.
(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה.
להיות קדוש
הרב יעקב מדן
מתודה שקיימת אצל חז”ל הרבה – סמיכות פרשיות הרי פרשת ציצית היא הפרשה הקודמת אנחנו לא כל כך מרגישים את זה מכיוון שקוראים את זה בשבתות שונות אבל בתורה יש רצף בין פרשת ציצית לפרשת קורח. אבל על פניו נראה שאין ספק שלסמוך את הציצית לפרשת קורח חז”ל הולכים לנו כבר בקומה השלישית היותר מסובכת הקומה הראשונה והבסיסית של העניין היא הרבה יותר פשוטה. נלך לסוף פרשת ציצית למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם ויקח קורח וכו’ ויאמרו עליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים נאמר במפורש נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם נאמר כי כל העדה כולם קדושים הוא בא ממש מתוך פרשת ציצית.
מה למעשה עומד מאחורי המדרש? דומה, שמה שעומד מאחורי המדרש, הוא הקשר האמיתי הקיים בין פרשת ציצית לבין בגדי כהונה. אני אזכיר רק בהלכה שבציצית מותרים כלאיים כלומר הבגד יכול להיות פשתן, הציצית היא תמיד צמר, למדו את זה מסמיכות פרשיות גם בספר דברים “לא תלבש שעטנז צמר ופישתים יחדיו” – “גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך” – כלאיים כלומר שעטנז. היתר כלאיים או שעטנז נלמד כמובן מבגדי כהונה בבגדי כהונה יש לנו תכלת וארגמן שזה צמר ושש משזר. שש זה פשתן כלומר השזורים שם יחד צמר ופישתים מה שאולי אומר לנו שבכלל כלאיים זה אולי לא מה שאנחנו חושבים – דבר רע – אלא אולי זה דבר מידי קדוש. כמו שנאמר לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה — אולי הדברים האלה אסורים דווקא בגלל קדושתם ולא בגלל מאוסתם.
אבל אני חוזר עומד כאן ברקע הקשר בין פרשת ציצית לבוש הציצית לבין בגדי כהונה שכדאי אולי לבחון אותו. ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. מי לא שומע כאן טלית שכולה תכלת. אבל יש לנו גם צד אחר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – ועשית ציץ זהב טהור ושמת אותו על פתיל תכלת אל מול פני המצנפת. כלומר הציץ שכמובן לא יכול שלא להזכיר לנו את הציצית שמים אותו על פתיל תכלת פתיל שקשור מאחורה הוא פתיל תכלת ממש כמו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
עולה כאן שאלה בעצם שבואו עכשיו ננסה להגדיר בצורה למדנית על פי הליטבק שהזכרנו אותו מקודם מה נקודת המחלוקת בין קורח לבין משה בטלית שכולה תכלת. האם הציצית אמורה להיות מעיל או שהציצית אמורה להיות המקבילה של הציץ שדורש פתיל תכלת.
הבדל יסודי אחד שאני רוצה לעמוד עליו בין המעיל לבין הציץ – על המעיל נאמר לכבוד ולתפארת. בגד שנועד לכהן הגדול שיהיה מכובד שיהיה מפואר ודאי יש לו תפקידים נוספים אבל התפקידים הנוספים טמונים בפעמון וברימון וזמננו קצר מכדי לדבר עליהם אנחנו נדבר רק על כליל התכלת מול הטלית שכולה תכלת. המעיל יש לו תפקיד לכבוד ולתפארת. הציצית ניתנה לנו ומה לא אם לא לכבוד ולתפארת ונאמר כבר בספר זכריה וחזל דרשו איך הגויים יחזיקו את הציציות של בני ישראל וילכו אחריהם לארץ ישראל הבגד שלנו לכבוד ולתפארת. לא!
וכאן הוויכוח עם משה מה נאמר על הציץ והיה על מצח אהרון ונשא אהרון את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל. הציץ נועד לשאת עוון נעיין בפרשת ציצית ותשפטו אתם האם הציצית נועדה לכבוד ולתפארת או הציצית נועדה לשאת עוון. הציצית שנאמרה בעקבות חטא המרגלים וממש באותם מילים ולא תתורו כבר אמרנו? ששולח אותנו לשלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען והתרים את הארץ וכל מה שקשור שם בתרות ובתיאור וישובו מתור את הארץ מרגלים זה לא מילה מהתורה. מהבחיה הזאת- שם זה אנשים התרים את הארץ.
הציצת לא נועדה לכבוד ולתפארת כאן אולי טעותו של קורח אבל זו טעות פראדיינית.. זו היא טעות שנובעת מהשורשים הציצית נועדה לשאת עוון הציצית נועדה כמטלה. קורח צודק כתוב והייתם קדושים לאלוקיכם ומה אמר קורח כי כל העדה כולם קדושים הוא ממש צודק! הוא ממש לא צודק!
לא נאמר בשום מקום שכולם קדושים.
יש ציצית, תכלת דומה לים ים דומה לרקיע רקיע דומה לכיסא הכבוד כיסא הכבוד מזכיר לישראל את אבינו שבשמיים הציצית נועדה והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם. ואז למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם. הציצית היא הבסיס, היא הזרז, שמאפשר לא לתור אחרי ליבנו ואחרי עינינו שמאפשר לנו לזכור את מצוות ה’ ולקיים אותם ועל ידי כך להיות קדושים. אין פה קיצורי דרכים שברגע שלבשת ציצית נהיית קדוש.
יש הרבה אנשים אני מכיר את התופעה הזאת את הפסיכולוגיה הזאת של אנשים שמרגישים שהם לא בכושר אז הם קונים מכשיר כושר והם בטוחים שהם כבר בסדר. לא לא לא אחרי שקנית מכשיר כושר ושמת אותו בבית אז תוריד ממנו את כל הכביסה ותתחיל לעבוד עליו!… עכשיו אתה צריך להתחיל להזיע ולהזיע הרבה.
הציצית נועדה להיות המכשיר שבאמצעותו אפשר להתחיל לעבוד כדי להיות קדושים. אצל קורח זה לכבוד ולתפארת אז כי כל העדה כולם קדושים אף אחד לא קדוש. תתחילו לעבוד תהיו קדושים! גם הדבר הזה כל כך חשוב ומאפיין לנו מתוך מדרש חזל שקושר לנו את כל הוויכוח כאן לשאלה מהי כהונה. האם כהונה היא באמת איזשהי קדושה לכבוד ולתפארת או שררה, או שכהונה היא הצעד הראשון בדרך חתחתים בדרך ארוכה של עבודה קשה שאותה צריכים לעשות כל הימים. זה בעצם מה שהיצגנו לאורך כל המדרשים. בני עלי בטוחים בקדושתם כיוון שהם נולדו לכהן אין דבר כזה זה! זה שנולדת לכהן זה פותח לך את השער למסלול קשה מאוד שיש בו הרבה עליות והרבה ירידות ושמש יוקדת והרבה סלעים והרבה אבני נקש בדרך ושאותו צריך לעבור עד שאתה מגיע…
לא דרך קלה – דרך קשה. בסוף הדרך יש כמובן דבר גדול.
1. וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (שמות ל״ט:א׳ / מקראות גדולות)
2. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו. (במדבר ד׳:ו׳ / מקראות גדולות)
3. וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה. (במדבר ד׳:ז׳ / מקראות גדולות)
4. וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כׇּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם. (במדבר ד׳:ט׳ / מקראות גדולות)
5. וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. (במדבר ד׳:י״א / מקראות גדולות)
6. וְלָקְחוּ אֶת כׇּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. (במדבר ד׳:י״ב / מקראות גדולות)
7. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. (במדבר ט״ו:ל״ח / מקראות גדולות)
What color is תכלת?
(ה) כנגד שמנה יום ששהו ישראל משיצאו ממצרים וכו'. הקשה הרא"ם, דבפרשת בשלח (שמות יד, ה) כתב רש"י שהשירה אמרו ביום ז' [של פסח], לכך אנו קוראים את השירה ביום ז', וכאן פירש דהיתה השירה ביום ח'. ואין זה קשיא, דמן סוף היציאה עד יום ז' של פסח הוא ז' ימים, ומתחלת היציאה עד שאמרו שירה ח' ימים, דחשיב זמן התחלת היציאה מחצות י"ד, שאז יצא מרשות מצרים כיון ששחטו הפסח (שמות יב, ו), שהוא אלוקיהם, ולא היו רשאין לומר דבר להם, זה נקרא יציאה מרשותם. אף על גב דהליכה ממש - גמר יציאתם ממצרים - היה ביום ט"ו (להלן לג, ג). וראיה שהוציאם מרשות מצרים ביום י"ד, שהרי איסור חמץ מתחיל ביום ארבעה עשר מחצות ואילך (פסחים ד ע"ב), ואכילת מצה בליל חמשה עשר (שמות יב, יח) , אלא מפני שמתחיל היציאה מחצות יום ארבעה עשר:
(נא) פתיל תכלת כו' (ושמונה) חוטים שבה כנגד (שמונה) ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. רש"י. והוא ט"ס וצ"ל [ושבעה] חוטים שבה כנגד [שבעה] ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים כו', וסבר כשיטת רמב"ם, דשבעה חוטים הוי של לבן וחוט אחד של תכלת, ולכן פירש קודם פתיל תכלת ואח"כ אמר ושבעה חוטים [פירוש של לבן] שבה כנגד שבעת ימים, וכל אלה דברי ר"מ הדרשן הם. וברור.
(לד) או יבואר, שושנת יעקב כו' בראותם יחד תכלת מרדכי, דשורש הדבר הוא דכתיב (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית. דהנה ידוע מדברי הבעל שם טוב ומן המדרש על פסוק ה' צלך כו' (תהלים קכא, ה) דהצל עושה כל דבר שהאדם עושה וכן כביכול אצל השם יתברך דכל מה שאדם עושה למטה מעורר עובדא דלעילא ועושה הקדוש ברוך הוא דוגמתו כשאדם עושה צדקה למטה גורם שהשם יתברך משפיע גם כן חסד וצדקה. ובזה תבין מה שהכהן גדול היה לובש ביום הכפורים בגדי לבן, כי המראה לבן אין בו גוון כלל רק שאחר כך יכול לקבל כל הגוונים. והנה השם יתברך כביכול אין בו גוון כלל, כי אין בו לא דמות ולא דיוקן רק אנו עושים בו גוון כפי מה שאנו עושין למטה כך ממשיכין הן מדת אדום שהוא מרמז על הגבורה והן חסד המרמז על לבן. והנה בחינת לבן הוא המעלה הגבוה מכל הגוונים ושחור הוא מעלה השפלה מכל, ולכך התכלת שהוא נוטה לשחור נקרא תכלת מלשון תכלה שהוא מורה על חושך, ולבן מורה על אור שהוא בהירות. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ב:) משיכיר בין תכלת ללבן. ולכך הכהן גדול ביום הכפורים שהיה צריך להמשיך גבורה על שונאי ישראל וחסדים ורחמים על זרע ישראל ולכך היה צריך לדבק את עצמו במקור העליון אשר כולו לבן ומשם משך כל מה שרצה ועשה כל הגוונים לכן לבש בגדי לבן לעורר לעילא הבחינות לבניניות והמשיך משם כל הבחינת רחמים וגבורות. וזהו כוונת הציצית שהיה בו תכלת דהוא מורה על שחרות ובמצות ציצית אנו ממתיקין את התכלת דהוא חושך ואנו מהפכין לאור בהיר:
What is a פתיל?
תרגום אונקלוס מַלֵּיל, עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן, וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין, עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן, וְיִתְּנוּן, עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא חוּטָא דִּתְכִילְתָא.
Speak with the children of Israel, and bid them that they make them fringes upon the borders of their garments throughout their generations, and that upon the fringes on the borders they put a ribbon of hyacinth.
(א) נפתולי אלהים מְנַחֵם בֶּן סְרוּק פַּרשׁוֹ בְּמַחְבָּרֶת צָמִיד פָּתִיל, חִבּוּרִים מֵאֵת הַמָּקוֹם נִתְחַבַּרְתִּי עִם אֲחוֹתִי לִזְכּוֹת לְבָנִים וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן עִקֵּשׁ וּפְתַלְתּוֹל (דברים ל"ב) – נִתְעַקַּשְׁתִּי וְהִפְצַרְתִּי פְצִירוֹת וְנַפְתּוּלִים הַרְבֵּה לַמָּקוֹם, לִהְיוֹת שָׁוָה לַאֲחוֹתִי:
(ה) ופתלתל. אנטורט"ילייש, כַּפָּתִיל הַזֶּה שֶׁגּוֹדְלִין אוֹתוֹ וּמַקִּיפִין אוֹתוֹ סְבִיבוֹת הַגְּדִיל; פְּתַלְתֹּל מִן הַתֵּבוֹת הַכְּפוּלוֹת כְּמוֹ "יְרַקְרַק" "אֲדַמְדָּם" (ויקרא י"ג) "סְחַרְחַר" (תהילים ל"ח), "סְגַלְגַּל" (תרגום יונתן מלכים א ז'):
How many תכלת strings according to Rashi and Tosafot?
How do you wrap according to Rashi and Tosafot?
תוספות לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים. לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע
ואנן דלית לן תכלת לא קפדינן בהא
והא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת
ומה שאנו נוהגים חמשה קשרים פירש בקונטרס גבי ציצית שקולה כנגד כל המצות לפי שציצית עולה ת"ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי"ג
ומיהו כל ציצית האמורים בפרשה חסירים יו"ד ויש לומר שיש פסוק והיה לכם לציצית וג' ציצית כתובים בפרשה ולמ"ד זו משלימתן
וכן נוהג רבינו תם לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקדש ולא מורידין כדאמרינן שמסיים בלבן ועל כל קשר שני קשרים כדי שיהא קשר של קיימא
מיהו לא מצינו שום סמך בהש"ס מפורש מה' קשרים
ויש לומר דהא דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה' קשרים
סמוך לטלית קשר אחד ואחר כך שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן כדי שיהא מסיים בלבן ואחר כך קושר אחד הרי ה' קשרים
ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר:
How do you wrap according to Rambam?
(ו) כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:
(ז) וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת:
(ח) כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ:
(6) How are the fringes attached? One begins at the corner of the garment, that is, at the edge of the woven cloth, and measures off a length not greater than three finger-breadths and not less than the length between the base of the thumbnail and the first joint. Four threads are inserted there and turned down in the middle, so that eight twined threads are pendent from the corner, The eight threads are not to be less than four finger-breadths long. If longer, even as much as one or two cubits, they are fit for use. The breadth of the thumb is the standard for all finger-breadths. One of the eight threads should be blue, and seven should be white.
(7) One of the white threads is taken up and wound once about the other threads close to the garment. It is then dropped. The blue thread is then taken and wound twice about the other threads close to the winding with the white thread. The threads are then tied. These three windings are called a section. A small space is left; a second section is made, the windings being done with the blue thread only. A small space is left; a third section is made; and so till the last division where the blue thread is wound round the other threads twice and the third winding is done with a white thread, because, as the winding began with a white thread, it should also end with a white thread, on the principle that things sacred may be elevated to a higher degree but may not be degraded to a lower degree. The reason why the winding begins with a white thread is that the corner of the garment shall have adjacent to it threads of the same kind of material. This is the method followed with the four corners.
(8) How many divisions are made in the fringes at each corner? Not less than seven and not more than thirteen. This is the choicest mode of carrying out the precept. But if one wound the threads, to form one division only, the fringe is regarded as correctly made. And if one wound the blue thread over the greater portion of the fringes, it is correctly made. The beauty of the blue thread is manifested if all the sections that are wound take up the first third of the pendent fringes, while the remaining two thirds are loose. The threads in this part need to be separated, so that they shall be like the fringes of hair on the head.
What does it mean that תכלת דומה לים?
These two interpretations, one based on the numerical value of 613 and the other on the symbolic significance of the color, are bridged by a fascinating scientific fact. Our eye perceives color in a complex fashion based on the various wavelengths that strike it. The color of an object is determined by the wavelengths of light that the object emits or reflects. White light, or sunlight, is made up of all the colors in the spectrum. When that broad-band light strikes an object, some of the wavelengths are absorbed and some are reflected, giving the object its characteristic color. For example, the element gold absorbs blue light and reflects the rest. When our eye sees all the reflected colors of the spectrum with the blue missing, it perceives the color as gold. Ultimately, the color we see is completely determined by which colors an object absorbs and which colors are reflected. No two substances have exactly the same color, since no two molecules absorb exactly the same wavelengths of light. The precise measurement of which wavelengths (usually given in units of nanometers—nm) a molecule absorbs (its absorption spectrum) is like a fingerprint, a unique way of identifying it. J. Wouters and A. Verhecken studied the properties of different dye molecules obtained from the Murex trunculus snail. They discovered that the tekhelet molecule (indigotin) gets its color from a strong absorption peak centered at exactly 613 nanometers. http://www.baruchsterman.com/Essays/MeaningOfTekhelet.pdf
http://www.techelet.info/
http://www.tekhelet.com/
http://www.tekhelet.com/pdf/EpsteinM.pdf