שאלות לקריאה יחפה
מה הופך את האדם לצלם אלוהים?
הערת ביניים כל אשר עשה והנה טוב מאוד גם המוות גם הטוב וגם הרע שנאמר -
בראשית רבה ט׳:ה׳
בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וְהִנֵּה טוֹב מוֹת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רָכוּב הָיִיתִי עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל זְקֵנִי וְעוֹלֶה מֵעִירוֹ לִכְפַר חָנָן דֶּרֶךְ בֵּית שְׁאָן, וְשָׁמַעְתִּי אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, הִנֵּה טוֹב מְאֹד, הִנֵּה טוֹב מוֹת.
שאלות לקריאה היחפה מהי עבודתו של האדם בגן העדן?
מה כוחו?
מהו סיפור הבריאה השני?
האם האדם בגן עדן הוא עדיין צלם אלוהים?
האם האשה היא צלם אלוהים?
שאלות לקריאה היחפה
למה רק עכשיו נותן האדם שם לאשתו?
מהו עץ החיים? האם יש קשר לעץ חיים היא למחזיקים בה?
מהי דרך עץ החיים למה צריך לשמור עליה?
|
||
איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לפותרה לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם אלהים משותף לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי המדינות. אונקלוס הגֵר [=מתרגם התורה לארמית], עליו השלום, הבהיר- ונכון מה שהבהיר - שבדבריו והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג, ה) הכוונה היא למשמעות האחרונה. הוא אומר: וּתְהוֹן כרברביא. לאחר שהקדמנו ששם זה הוא משותף, נתחיל להביא את הקושיה. אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי-החיים בלי שׂכל ובלי מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה (את פי האל) גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השׂכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה (את פי האל) והפליג בפשעו ואז שינו צורתו, ועשׂאוהו כוכב בשמים [...]
מורה נבוכים חלק א' פרק ב' (מהד' שוורץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002).
השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: וַיְצַו ה' אלהים [על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו...] (בראשית ב', טז-יז), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים. [...]כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח, ו), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה [את פי האל] ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג, ו) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיָפִים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג, ה), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.
מורה נבוכים לרמב"ם, חלק א, פרק ב (מהדורת שוורץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002)
אם היחוד של האדם הוא שנברא בצלם והרמב"ם אומר שהצלם הוא השכל ולכן אלוהים יכל לצוות עליו לא לאכול מעץ הדעת ואילו עץ הדעת אחראי על המפורסמות אז למה האדם כבר נמשך לעץ וראה בו תאווה לעיניים? הרי היה כולו שכל ולא התאווה לכלום?
האם לדעת הרמב"ם אלוהים הוא בעל תאוות?