לוחות ושברי לוחות... אליאב - שבועות תשע"ח

ByEran Shafir

שמות כ׳:א׳-כ״ג

(א) וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (ס)

(ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃

(ג) לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ (ד)

לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ

(ה) לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ (ו) וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ (ס)

(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)

(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ (ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒ (י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (ס)

(יב) כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (ס)

(יג) לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ (ס)

לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ (ס)

לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ (ס)

לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ (ס)

(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (טו) וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ (טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃ (יז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃

(יח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)

(יט) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ (כ) לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃ (כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃ (כב) וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃ (כג) וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃ (פ)

Exodus 20:1-23

(1) God spoke all these words, saying: (2) I the LORD am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage: (3) You shall have no other gods besides Me. (4) You shall not make for yourself a sculptured image, or any likeness of what is in the heavens above, or on the earth below, or in the waters under the earth. (5) You shall not bow down to them or serve them. For I the LORD your God am an impassioned God, visiting the guilt of the parents upon the children, upon the third and upon the fourth generations of those who reject Me, (6) but showing kindness to the thousandth generation of those who love Me and keep My commandments. (7) You shall not swear falsely by the name of the LORD your God; for the LORD will not clear one who swears falsely by His name. (8) Remember the sabbath day and keep it holy. (9) Six days you shall labor and do all your work, (10) but the seventh day is a sabbath of the LORD your God: you shall not do any work—you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. (11) For in six days the LORD made heaven and earth and sea, and all that is in them, and He rested on the seventh day; therefore the LORD blessed the sabbath day and hallowed it. (12) Honor your father and your mother, that you may long endure on the land that the LORD your God is assigning to you. (13) You shall not murder. You shall not commit adultery. You shall not steal. You shall not bear false witness against your neighbor. (14) You shall not covet your neighbor’s house: you shall not covet your neighbor’s wife, or his male or female slave, or his ox or his ass, or anything that is your neighbor’s. (15) All the people witnessed the thunder and lightning, the blare of the horn and the mountain smoking; and when the people saw it, they fell back and stood at a distance. (16) “You speak to us,” they said to Moses, “and we will obey; but let not God speak to us, lest we die.” (17) Moses answered the people, “Be not afraid; for God has come only in order to test you, and in order that the fear of Him may be ever with you, so that you do not go astray.” (18) So the people remained at a distance, while Moses approached the thick cloud where God was. (19) The LORD said to Moses: Thus shall you say to the Israelites: You yourselves saw that I spoke to you from the very heavens: (20) With Me, therefore, you shall not make any gods of silver, nor shall you make for yourselves any gods of gold. (21) Make for Me an altar of earth and sacrifice on it your burnt offerings and your sacrifices of well-being, your sheep and your oxen; in every place where I cause My name to be mentioned I will come to you and bless you. (22) And if you make for Me an altar of stones, do not build it of hewn stones; for by wielding your tool upon them you have profaned them. (23) Do not ascend My altar by steps, that your nakedness may not be exposed upon it.

שמות ל״ב:א׳-ל״ה

(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ (ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃ (ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ (פ) (ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ט) וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ (י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (יב) לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ (יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ (יד) וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ (פ) (טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ (טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ (יז) וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃ (יח) וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ (יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃ (כ) וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ (כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (כד) וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃ (כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃ (כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃ (כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ (ל) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ (לא) וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ (לב) וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ (לג) וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ (לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃ (לה) וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)

Exodus 32:1-35

(1) When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.” (2) Aaron said to them, “Take off the gold rings that are on the ears of your wives, your sons, and your daughters, and bring them to me.” (3) And all the people took off the gold rings that were in their ears and brought them to Aaron. (4) This he took from them and cast in a mold, and made it into a molten calf. And they exclaimed, “This is your god, O Israel, who brought you out of the land of Egypt!” (5) When Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron announced: “Tomorrow shall be a festival of the LORD!” (6) Early next day, the people offered up burnt offerings and brought sacrifices of well-being; they sat down to eat and drink, and then rose to dance. (7) The LORD spoke to Moses, “Hurry down, for your people, whom you brought out of the land of Egypt, have acted basely. (8) They have been quick to turn aside from the way that I enjoined upon them. They have made themselves a molten calf and bowed low to it and sacrificed to it, saying: ‘This is your god, O Israel, who brought you out of the land of Egypt!’” (9) The LORD further said to Moses, “I see that this is a stiffnecked people. (10) Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.” (11) But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O Lord, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand. (12) Let not the Egyptians say, ‘It was with evil intent that He delivered them, only to kill them off in the mountains and annihilate them from the face of the earth.’ Turn from Your blazing anger, and renounce the plan to punish Your people. (13) Remember Your servants, Abraham, Isaac, and Israel, how You swore to them by Your Self and said to them: I will make your offspring as numerous as the stars of heaven, and I will give to your offspring this whole land of which I spoke, to possess forever.” (14) And the LORD renounced the punishment He had planned to bring upon His people. (15) Thereupon Moses turned and went down from the mountain bearing the two tablets of the Pact, tablets inscribed on both their surfaces: they were inscribed on the one side and on the other. (16) The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised upon the tablets. (17) When Joshua heard the sound of the people in its boisterousness, he said to Moses, “There is a cry of war in the camp.” (18) But he answered, “It is not the sound of the tune of triumph, Or the sound of the tune of defeat; It is the sound of song that I hear!” (19) As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain. (20) He took the calf that they had made and burned it; he ground it to powder and strewed it upon the water and so made the Israelites drink it. (21) Moses said to Aaron, “What did this people do to you that you have brought such great sin upon them?” (22) Aaron said, “Let not my lord be enraged. You know that this people is bent on evil. (23) They said to me, ‘Make us a god to lead us; for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.’ (24) So I said to them, ‘Whoever has gold, take it off!’ They gave it to me and I hurled it into the fire and out came this calf!” (25) Moses saw that the people were out of control—since Aaron had let them get out of control—so that they were a menace to any who might oppose them. (26) Moses stood up in the gate of the camp and said, “Whoever is for the LORD, come here!” And all the Levites rallied to him. (27) He said to them, “Thus says the LORD, the God of Israel: Each of you put sword on thigh, go back and forth from gate to gate throughout the camp, and slay brother, neighbor, and kin.” (28) The Levites did as Moses had bidden; and some three thousand of the people fell that day. (29) And Moses said, “Dedicate yourselves to the LORD this day—for each of you has been against son and brother—that He may bestow a blessing upon you today.” (30) The next day Moses said to the people, “You have been guilty of a great sin. Yet I will now go up to the LORD; perhaps I may win forgiveness for your sin.” (31) Moses went back to the LORD and said, “Alas, this people is guilty of a great sin in making for themselves a god of gold. (32) Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (33) But the LORD said to Moses, “He who has sinned against Me, him only will I erase from My record. (34) Go now, lead the people where I told you. See, My angel shall go before you. But when I make an accounting, I will bring them to account for their sins.” (35) Then the LORD sent a plague upon the people, for what they did with the calf that Aaron made.

פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו׳:ב׳:ד׳

(ד) וְאוֹמֵר: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), אַל תִּקְרָא "חָרוּת" אֶלָּא "חֵרוּת", שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. על יסוד משחק מילים המשנה את ניקודה של התיבה "חרות", הנזכרת בקשר ללוחות הברית שניתנו בסיני, לומד ר' יהושע כי חוקי התורה ומצוותיה הם המאפשרים לאדם להיות בן חורין, אדם חופשי של ממש, שאיננו כפוף ליצריו הרעים ולתאוותיו. ובכלל:

A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 6:2:4

...

פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ה׳:ו׳:י״א

(יא) וְהַלֻּחוֹת. הם לוחות הברית הראשונים, "מעשה אלהים המה" (שמות לב, טז), אשר ניתנו למשה. על עשרה דברים אלו יש מוסיפים עוד כמה:

A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 5:6:11

...

שמות ל״ד:א׳-ד׳

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ (ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ (ג) וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ (ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

Exodus 34:1-4

(1) The LORD said to Moses: “Carve two tablets of stone like the first, and I will inscribe upon the tablets the words that were on the first tablets, which you shattered. (2) Be ready by morning, and in the morning come up to Mount Sinai and present yourself there to Me, on the top of the mountain. (3) No one else shall come up with you, and no one else shall be seen anywhere on the mountain; neither shall the flocks and the herds graze at the foot of this mountain.” (4) So Moses carved two tablets of stone, like the first, and early in the morning he went up on Mount Sinai, as the LORD had commanded him, taking the two stone tablets with him.

במדבר י׳:ל״ג-ל״ו

(לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃ (לד) וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (ס) (לה) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ (לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

Numbers 10:33-36

(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon the community and to set the divisions in motion. (3) When both are blown in long blasts, the whole community shall assemble before you at the entrance of the Tent of Meeting; (4) and if only one is blown, the chieftains, heads of Israel’s contingents, shall assemble before you. (5) But when you sound short blasts, the divisions encamped on the east shall move forward; (6) and when you sound short blasts a second time, those encamped on the south shall move forward. Thus short blasts shall be blown for setting them in motion, (7) while to convoke the congregation you shall blow long blasts, not short ones. (8) The trumpets shall be blown by Aaron’s sons, the priests; they shall be for you an institution for all time throughout the ages. (9) When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before the LORD your God and be delivered from your enemies. (10) And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your God: I, the LORD, am your God. (11) In the second year, on the twentieth day of the second month, the cloud lifted from the Tabernacle of the Pact (12) and the Israelites set out on their journeys from the wilderness of Sinai. The cloud came to rest in the wilderness of Paran. (13) When the march was to begin, at the LORD’s command through Moses, (14) the first standard to set out, troop by troop, was the division of Judah. In command of its troops was Nahshon son of Amminadab; (15) in command of the tribal troop of Issachar, Nethanel son of Zuar; (16) and in command of the tribal troop of Zebulun, Eliab son of Helon. (17) Then the Tabernacle would be taken apart; and the Gershonites and the Merarites, who carried the Tabernacle, would set out. (18) The next standard to set out, troop by troop, was the division of Reuben. In command of its troop was Elizur son of Shedeur; (19) in command of the tribal troop of Simeon, Shelumiel son of Zurishaddai; (20) and in command of the tribal troop of Gad, Eliasaph son of Deuel. (21) Then the Kohathites, who carried the sacred objects, would set out; and by the time they arrived, the Tabernacle would be set up again. (22) The next standard to set out, troop by troop, was the division of Ephraim. In command of its troop was Elishama son of Ammihud; (23) in command of the tribal troop of Manasseh, Gamaliel son of Pedahzur; (24) and in command of the tribal troop of Benjamin, Abidan son of Gideoni. (25) Then, as the rear guard of all the divisions, the standard of the division of Dan would set out, troop by troop. In command of its troop was Ahiezer son of Ammishaddai; (26) in command of the tribal troop of Asher, Pagiel son of Ochran; (27) and in command of the tribal troop of Naphtali, Ahira son of Enan. (28) Such was the order of march of the Israelites, as they marched troop by troop. (29) Moses said to Hobab son of Reuel the Midianite, Moses’ father-in-law, “We are setting out for the place of which the LORD has said, ‘I will give it to you.’ Come with us and we will be generous with you; for the LORD has promised to be generous to Israel.” (30) “I will not go,” he replied to him, “but will return to my native land.” (31) He said, “Please do not leave us, inasmuch as you know where we should camp in the wilderness and can be our guide. (32) So if you come with us, we will extend to you the same bounty that the LORD grants us.” (33) They marched from the mountain of the LORD a distance of three days. The Ark of the Covenant of the LORD traveled in front of them on that three days’ journey to seek out a resting place for them; (34) and the LORD’s cloud kept above them by day, as they moved on from camp. (35) When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O LORD! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You! (36) And when it halted, he would say: Return, O LORD, You who are Israel’s myriads of thousands!

רש"י על במדבר י׳:ל״ג:א׳

(א) דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד (שם פב):

Rashi on Numbers 10:33:1

(1) דרך שלשת ימים [AND THEY DEPARTED FROM THE MOUNT OF THE LORD] THREE DAYS’ JOURNEY — A distance of three days’ journey they miraculously travelled in one day, because the Holy One, blessed be He, desired to bring them straight away into the Land (cf. Sifrei Bamidbar 82).

רש"י על במדבר י׳:ל״ג:ב׳

(ב) וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג. ב"ב יד):

Rashi on Numbers 10:33:2

(2) וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים AND THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD WENT BEFORE THEM IN THE THREE DAYS' JOURNEY — This was the Ark that went with them whenever they waged war and in which the broken Tablets were placed. It traveled in front of them a distance of three days’ journey to prepare for them a proper place for encampment (Sifrei Bamidbar 82; Talmud Yerushalmi Shekalim 6:1).

ספרי במדבר פ״ב:א׳

(א) ויסעו מהר ה' שלשת ימים אפשר לומר כבר נאמר אחד עשר יום מחורב (דברים א) ומה ת"ל ויסעו מהר ה׳ מלמד שהלכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל כדי שיכנסו לארץ משלו משל למה הדבר דומה לבני אדם ש יוצאי׳ למלחמה בשעה שהם יוצאים הם שמחי׳ וכל זמן שהם מתיגעי׳ ידיהם מתרשלות אבל ישראל אינו כן אלא כל זמן שהם מיגעים הם שמחים ואומרים נלך נירש ארץ ישראל: וארון ברית ה' נוסע לפניהם אמרו אבותינו חטאו נגזרה עליהם גזרה במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד) אבל אנו לא נחטא ונמות ונלך ונירש את א'י: וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם ארון זה שיצא עמהם במחנה היו בו שכרי לוחות שנאמר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ר' שמעון בן יוחי או' (וארון) ברית יי' נוסע לפניהם למה נאמר אלא וארון ברית ה' משל לאנטיקוסר שהיה מקדים חיילותיו מתקן להם מקום שישרו כך היתה השכינה מקדמת לישראל ומתקנת להם מקום שישרו: לתור להם מנוחה מה ת"ל לפי שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד [וג'] (במדבר כא) כיון ששמעו כנענים שמתו מרגלים אמרו מתו מרגלים שלהם נלך ונלחם בם ר"ש בן יוחי אומר כי בא ישראל דרך האתרים כיון שמת אהרן אמרו מת כהן נחל שלהם הלך התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהיה עושה (עמהם) מלחמה הרי שער שנלך ונלחם בם ר' שמעון בן יוחי אומר גנות גדולה היתה, כידן של ישראל בשעה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א) אמר להם המקום אם כשהייתם בארץ ערבה ושוחה זנתי ופרנסתי אתכם כשאתם נכנסים בארץ זבת חלב ודבש עעכ"ו שאזון ואפרנס אתכם:

Sifrei Bamidbar 82:1

(1) (Bamidbar 10:33) "And they journeyed from the mountain of the L-rd a journey of three days": Is it not written (Devarim 1:2) "eleven days from Chorev .. until Kadesh Barnea"? What, then, is the intent of "And they journeyed … a journey of three days"? They traveled on that day a three-day journey, and the Shechinah preceded them, so that they could enter the land immediately. [It is the way of men who go to war, that when they start, they rejoice, and the longer they exert themselves the more they weaken. Not so, however, with Israel — the more they exert themselves, the more they rejoice, and they say "Let us go and inherit Eretz Yisrael," viz. (Joshua 4:10) "And the people hastened and they crossed" (the Jordan). Our fathers said: Once they sinned, it was decreed against them (Bamidbar 14:29) "In this desert will your carcasses fall." But we will not sin and die; we will go and inherit Eretz Yisrael!"] (Bamidbar 10:33) "And the ark of the covenant of the L-rd preceded them." This ark that preceded them contained the broken tablets, but the ark containing the tablets moved in the midst of the encampments, as it is written (Bamidbar 14:44) "and the ark of the covenant of Moses and the L-rd did not stir from the midst of the camp." R. Shimon b. Yochai says: It is not written "And the ark of the L-rd," but "and the ark of the covenant of the L-rd." An analogy: A viceroy precedes his army to prepare a camp ground for them; thus does the Shechinah precede Israel. "to look out a resting place for them": This is the intent of (Bamidbar 21:1) "And the Canaanite heard, the king of Arad, that Israel was coming by way of Atharim, etc.": When they heard that Aaron had died, they said: "The high-priest has died and their great Lookout has gone, and the pillar of cloud that waged war for them — this is the time to go and fight them." R. Shimon b. Yochai says: It was a great degradation for Israel to say (Devarim 1:22) "Let us send out men before us and let them spy out the land for us." The L-rd said to them: If when you were in "a land of desert and pit," I looked out the way for you, how much more so, when you are entering a good, broad land, a land flowing milk and honey!

דברים י׳:א׳

(א) בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃

Deuteronomy 10:1

(1) Thereupon the LORD said to me, “Carve out two tablets of stone like the first, and come up to Me on the mountain; and make an ark of wood.

רש"י על דברים י׳:א׳:א׳

(א) בעת ההוא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְרַצָּה לִי וְאָמַר לִי פסל לך, וְאַחַר כַּךְ ועשית לך ארון, וַאֲנִי עָשִׂיתִי אָרוֹן תְּחִלָּה, שֶׁכְּשֶׁאָבוֹא וְהַלֻּחוֹת בְּיָדִי הֵיכָן אֶתְּנֵם? וְלֹא זֶה הוּא הָאָרוֹן שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל, שֶׁהֲרֵי מִשְׁכָּן לֹא נִתְעַסְּקוּ בוֹ עַד לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר צִוָּה לָהֶם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְצַלְאֵל עָשָׂה מִשְׁכָּן תְּחִלָּה וְאַחַר כַּךְ אָרוֹן וְכֵלִים, נִמְצָא זֶה אָרוֹן אַחֵר הָיָה, וְזֶהוּ שֶׁהָיָה יוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה, וְאוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל לֹא יָצָא לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא בִּימֵי עֵלִי, וְנֶעֶנְשׁוּ עָלָיו וְנִשְׁבָּה (תלמוד ירושלמי שקלים ו):

Rashi on Deuteronomy 10:1:1

(1) בעת ההוא AT THAT TIME — At the end of forty days He was reconciled with me and said to me, פסל לך HEW FOR THYSELF [TWO TABLETS] and afterwards, ועשית לך ארון עץ MAKE THEE AN ARK OF WOOD. I, however, (see v. 3) made the Ark first (Midrash Tanchuma, Eikev 1), because when I came with the tablets in my hand where could I place them? Now this was not the Ark which Bezaleel made for the Tabernacle, because with the Tabernacle they did not occupy themselves until after the Day of Atonement, for only when he came down from the mountain on that day did he give them the command regarding the construction of the Tabernacle, and Bezaleel made the Tabernacle first and afterwards the Ark and the other articles (Berakhot 55a). It follows, therefore, that this was another Ark; and it was this, that went forth with them to battle, whilst that which Bezaleel made went forth to battle only once, in the days of Eli — and they were punished for this, for it was captured by the Philistines (cf. Jerusalem Talmud Shekalim 6:1).

במדבר רבה ד׳:כ׳

... אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מְלַמֵּד שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּנּוּיָו מֻנָּחִין בָּאָרוֹן. רַב הוּנָא אָמַר מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן. (שמואל ב ו, ג): וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וגו'

שמואל ב ו׳:ג׳

(ג) וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃

II Samuel 6:3

(3) They loaded the Ark of God onto a new cart and conveyed it from the house of Abinadab, which was on the hill; and Abinadab’s sons, Uzza and Ahio, guided the new cart.

תורה תמימה על התורה, במדבר י״ד:מ״ד:א׳

וארון ברית ה׳ וגו׳. תניא, ר׳ יהודה בן לקיש אומר, שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד עם הלוחות ואחד עם שברי לוחות, זה שעם הלוחות הי׳ מונח באהל מועד הדא הוא דכתיב וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה, וזה שעם עברי לוחות היה נכנס ויוצא עמהן ^כחנסמך על מ"ש בספרי פ' בהעלותך וארון ברית ה' נוסע לפניהם, זה שיצא עמהם במחנה והיו בו שברי לוחות, שנאמר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, ושמעינן מינה דשני ארונות היו, שהרי הארון שבו הלוחות לא היה נוסע לפניהם כדכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. ובברייתא דמלאכת המשכן מביא ראיה דשני ארונות היו מפסוק דפ' בשלח, וארון ברית ה' הולך לפניהם דרך שלשת ימים, וכונת הראיה, דהא כתיב (פ' במדבר) כאשר יחנו כן יסעו, ובחנייתם היה הארון באמצע המחנה, אלא ודאי דשני ארונות היו. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)