פרשת אמור - פירושים נבחרים של רבי יצחק אברבנאל

מבוא כללי לפרשה

(יג) ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן עד והכהן הגדול מאחיו. כבר ביארתי בהקדמת ספר השלישי הזה שזה הספר בתורת האלהים היה בקדושת עמו ולכן הקדים קדושת העם הקרבנות למיניהם אחר כך הקדישם והבדילם מטומאת המאכלים ומטומאת נגעים וזבים וזבות. ואח"כ באזהרת טומאת מקדש וקדשיו. ואח"כ הקדישם בנשים ואיסורי העריות ובמצות האמורות למעלה ואח"כ יקדש את הכהנים ויקדש את הארץ בשמיטות ויובלות ומקדש בערכים ומעשרות וקדוש בתים בגמר הספר מדרך הזה החל בקדושים תהיו והשלים באמרו והייתם לי קדושים וזה לך קשור הפרשיות כלם. כן כאשר צוה למשה שיאמר לישראל הדברים שבהם יתקדשו ויהיו קדושים כדי שתהיה השכינה האלהית שרויה ביניהם צוה עתה למשה גם כן שכן יזהיר לכהנים משרתי ה' במצות מיוחדות אליהם יתר על שאר העם וזה שאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו בטעם ההכפל הזה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכפי הפשט יראה שאמור אל הכהנים ענינו שיקבץ אותם וידבר אליהם יחד. ומה שהוסיף לומר ואמרת אליהם הוא על המצות אשר יצוה אותם וענין הפסוק הזה שידבר לכהנים בהיותם בני אהרן זרע ברך ה' שישמרו עצמם מטומאת המת. ואפשר לפרש גם כן שיאמר אמור אל הכהנים מאמר כולל לכהנים ההדיוטים ולכהן הגדול כי לכלם יצוה כמו שיזכור אבל ביאר בתחלה מה שיאמר לכהנים ההדיוטים ועל זה אמר ואמרת אליהם שהם האזהרות המיוחדות לכהנים ההדיוטים. ואח"ז יזכור פרשת והכהן הגדול מאחיו שהם במצות המיוחדות לכהן הגדול. והיותר נכון בעיני בכפל אמור ואמרת הוא שמפני שהיה האדם בהפרד ממנו שארו הקרוב אליו חם לבו בקרבו לא יוכל להפרד ממנו מאהבתו אותו בעבור זה יזהיר את בני אהרן הכהנים אזהרה אחר אזהרה פעמים רבות שלנפש לא יטמא אחד מהם בעמיו. ופירשו המפרשים לנפש לא יטמא לאדם מת איזה שיהיה. ויקשה למה דבר בלשון נפש ודרך הלשון היה לומר למת לא יטמא או לאדם לא יטמא כמו שאמר אדם כי ימות באהל איש כי יגע בעצם אדם או בקבר לא בלשון נפש ולכן אחשוב שכלל במאמר הזה ג' כוונות. הכוונה הראשונה היא כי מפני שביום השמיני בחנוכת המזבח כשמתו נדב ואביהוא משה אסר לאהרן ולבניו מהתעסק בקבורתם. וצוה אותם ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. וצוה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן שאו את אחיכם וגו' חשב יתברך שמא ילמדו מזה לדורות שהכהן הדיוט לא יטמא על מת אפילו שיהיה אביו ואמו או אחיו. מפני זה הוצרך לבאר להם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו כי גם לאחים יטמא, ואם נאסר זה לאהרן ולבניו במיתת נדב ואביהוא היה מפני שמתו בשעת העבודה ושאין ראוי שיעזבו אותה, גם שאז היו בני אהרן משוחים בשמן. ומפני מעלה היה ראוי שבאותו יום ראשון לא יטמאו וכמ"ש ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. אבל לדורות היה ראוי שיטמאו הכהנים ההדיוטים לקרוביהם כמו שיזכור. ואמר לנפש להגיד שאין הבדל בהיות המת מלך ישראל נפש יקרה חכם חרשים ובין שיהיה הדיוט יחד כסיל ובער. הנה בצאת נפשו אין ראוי שיטמא לו ולא יחוש אל מעלת נפשו בכבוד או בחכמה שהיה לו בחיים כי אחרי הפרד הנפש לא יטמא בנגוע בו. והכוונה השנית היא שהודיע יתברך לכהנים שמפני היות נפשם קדושה ודבקה באלהים ראוי שינהגו עצמם בשמירה מעליא יותר מכל שאר בני ישראל אף על פי שכלם קדושים כמו שנפשות הכהנים מנפשותיהם. ולכך צוה לומר להם לנפש לא יטמא בעמיו רוצה לומר שמפאת נפשם שלמותה וקדושתה אין ראוי שיטמא אחד מהם בעמיו כי שאר העם יוכלו לעשותו אבל משרתי המקדש והכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו מזה לנפש בעבור קדושת נפשם ושלמותה והיא ע"ד ונשמרתם מאד לנפשותיכם שהוא בעבור נפשותיכם. והכוונה השנית הוא שתכלית האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרד גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר לאחד מהם שום שארית אצל חברו וזו היא המת הנבחרת והקדושה שתתפרד הנפש מן הגוף מבלי שתתערב עם תכונות החומר ופחיתיותיו להתעצם בהם. אלא שיהיו נפרדים החלקים ההם בעת המות הפרד גמור וכמ"ש ראש החכמים (קהלת י"ב ז') וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שבת דף קנ"ב) וחכמינו זכרונם לברכה אמרו תנה לו כמו שנתנה לך רוצה לומר מבלי ערוב תכונות גשמיות. וההפרדה היא קשה מאד להמצא אצל האנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטיה גדולה אל חמרם בסבת ההרגל שהורגלו יחדיו הנפש והגוף כל ימיהם, ולכן בעת המות ישארו בגוף ענינים רעים ונפסדים, מחברת הנפש עולים ויורדים בו והם רוחות הטומאה אשר אמרו אצל המתים, ומפני זה ארז"ל (ברכות דף ל"ו) שנפש הרשע קשה להפרד מן הגוף כגבבא דעמרא דשדיא אחיזרי. ולפי שכלל האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט יקרה להם זה גזרה התורה טומאה חמורה על כל הטומאות טומאת אדם מת כי באמת הטומאה ההיא בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת לפי שלא נתקיים וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל נשארו בהם ענינים מזיקים ומטמאין עד שלזאת הסבה היתה הנשמה עולה ויורדת י"ב חדש עד כלותם. ולכך ארז"ל עצמות אדם מטמאין ועצמות חמור אינם מטמאין, לפי שאין הטומאה אלא כפי ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובדרך הזרות אנשי מופת שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב. אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם ובשעת מיתתם לא תגבר יד חמרם להמשיך הנפש אחריו ותהיה אז הנשמה טהורה בצאתה מן הגוף עולה למקום מושבה בלי שום עכוב וזה לא ימצא באיש מן האנשים אלא בפליאה עצומה ואז באמת הגוף אין לו שום טומאה כי שב העפר אל הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וזה ענין מה שאמרו בפרק הנושא יום שמת ר' בטלה כהונה כי לפי שהיה רבינו הקדוש אלהי בנפשו ומעשיו לכן יצא מכלל ילודי אשה בענינים האלה ואמר ר' חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת כהונה לפי שלא היה בגופו טומאה כלל מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקיה עד שמפני זה יוכלו כהני ה' להתעסק בקבורתו ואינם מטמאין וכמו שיתבאר הענין הזה יותר בקבורת מרע"ה. הנה כדי לבאר המדע הזה אמרה תורה לנפש לא יטמא בעמיו בעבור ערוב הנפש בגוף המת שהיה עקר טומאה ולכן לא יטמא שום כהן בעמיו כלומר באיזה שיהיה מבני עמיו וענין המצוה הזאת הוא לפי שהיתה קבורת המתים מצוה רבה וכמ"ש ז"ל והלכת בדרכיו מהו קובר מתים אף אתה קבור מתים הוצרך להזהירם שמפני הטומאה שיש באדם המת אין ראוי להם שיתטמאו לבא באהל המת או לגעת בגופו בהיותם עושים קבורתו. וזהו לנפש לא יטמא בעמיו כלומר כיון שהמת בתוך עמיו ויש לו קוברים לא יתטמאו בו כהני ה' ומשרתי מקדשו כי רוחות הטומאה נמצאים במתים מהסבה אשר דברתי גם שהשלמים אין ראוי שיחישו בדברים שהם חמריים ואין בהם כלל מהשלמות הצוריי כמו שהוא פגר אדם המת.

השאלה הב' למה התיר שיטמא לאותם הששה שזכרה תורה ולא לשאר הקרובים כמו אחי האב או האם או לאבי אביו או לאבי אמו שהיה ראוי שיהיה דינם כאמו וכאביו ומהאחיות למה התיר שיטמא לאחותו הבתולה ולא לאחותו הנשואה האם אין הנשואה אחותו כבתולה והנה באיסור העריות שתיהן שוות הבתולה והנשואה. ואם היה מותר ליטמא על האח למה כשמת נדב ואביהוא אסר משה על אהרן ועל בניו מהתעסק בקבורתם וצוה אל מישאל ואלצפן שיקברום:

והתשובה

אמנם מי שאין לו קוברים ואינו בעמיו היה הכהן מחוייב בקבורתו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואין כבודו יתברך שיהיה האדם בצלמו כדומן על פני האדמה. אבל בהיותו בעמיו אינו מוטל על הכהן לקברו. ואמר כי אם לשארו הקרוב אליו רוצה לומר אך לשאר בשרו שהוא הקרוב אליו ונשען עליו שהוא אם לא יתעסק בקבורתו לא יבואו אנשים מחוץ לקברו ובכלל שארו אשתו שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכן לאמו ולאביו והקדים האם לאב לפי שהיא תדיר בבית אמו ולאביו אח"כ אף על פי שאינו כל כך תדיר אצלו ולבנו ולבתו ולאחיו כי אלה הם כלם בביתו ואצלו וכן לאחותו הבתולה שאין לה על מי שתשען ולכן היתה קרובה אליו ואמר אשר לא היתה לאיש לפי שאם היתה לאיש בעלה יתעסק בקבורתה ואם היתה אלמנה על הרוב קרובי בעלה ישתדלו לקברה רק אחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו בקדושין לה יטמא ר"ל לאחותו אשר כזאת יטמא ולא לאחרת ומזה תבין שלא התיר לכהן להטמא אלא לקרוביו הנשענים עליו מבלי אמצעי כאלו תאמר לאשתו ולאביו ולאמו ולא לאביהם ולא לאמותיהם של אלו כי כבר יהיו להם קרובים אחרים שישענו עליהם לקברם, וכן יטמא לבנו ולבתו ולא לבני הבנים והבנות כי כבר יש להם קרובים אחרים, וכן לאחים ולאחיות לפי שאין להם משען אחר, אמנם לאדם זר אף על פי שיהיה שר וגדול בישראל לא יטמא הכהן בקבורתו וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו רוצה לומר לא יטמא הכהן אפילו על הנשיא בעמיו שהכל חייבים לכבודו להחלו כלומר להיות הכהן מחולל בזה כי הכהן מחלל קדושתו בהיותו טמא שלא לצורך לפי שלא יוכל לעבוד את עבודת הקדש בהיותו טמא אבל יהיה תמיד טהור וקדוש לאלהיו, ואפשר לפרש בעל בעמיו על הכהן עצמו שלא יטמא הכהן שהוא בעל שר ואדון בקרב עמיו לפי שבטומאתו הוא מחלל את עצמו. הנה התבאר טעם המצוה הזאת כי מפני שהטמא למת אסור ליכנס למקדש ולעבוד עבודה, והיה הכהן משרת אלהיו עובד עבודתו. לכן לא היה ראוי שיטמא לשום מת כי אם לקרובים אליו שהם בערך המת שאין לו קוברים כי חששה תורה למה שיטה אליו טבע האדם במולידיו ואחיו וילדיו ובאשתו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונה והשני

השאלה הה' באמרו ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף כי מה ענין זאת המצוה בזה המקום ולמה לא נתן משפט גם כן בבן איש הכהן כשהיה רע ובליעל ויכבד ענשו מפני שאת אביו הוא מחלל כי היה ראוי שיהיה העונש שוה בבן או בבת לענין הכהן:

והתשובה

ולפי שהזהיר את הכהנים בענין הנשים אשר ישאו הזהירם עוד שבת איש כהן ובא בקבלה שבאשת איש הכתוב מדבר כי תחל לזנות תחת אישה שאביה לא יחמול ולא יכסה עליה ולא אמר מה לי ולצער הזה והדבר מוטל על בעלה לא יעשה כן כי את אביה היא מחללת שיאמרו ארור מי שילדה ארור מי שגדלה וכיון שאת אביה בהיותו כהן לאל עליון היא מחללת ראוי שיגדל ענשה ולכן באש תשרף כי אחרי שנתחממה יותר מדאי וזנתה בחומה תשרף ותתחמם יותר. האמנם זכר זה בבת איש כהן ולא בבן לפי שנמשך למה שזכר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה וגו' ולהיות הנשים מפרכסות זו את זו ולומדות זו מזו ממעשיהן הזהיר שלא יקח הכהן אשה זונה וחללה וגרושה שאם יעשה כן הבת אשר תצא מהם תהיה כיוצא בהן כאמה בתה ותחל לזנות רוצה לומר תתחלל להיות זונה וחללה ותבא להשרף וכדי בזיון וקצף לכהן והותרה השאלה הה':

השאלה הז' למה תלה הכתוב איסור עבודת בעל מום כשיהיה מזרע אהרן כמו שאמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב כי הנה האיסור הוא מפני היותו בעל מום ומה ענין היותו מזרע אהרן האם בהיות הכהן מזרע אחר יהיה מותר לעבוד עבודה בהיותו בעל מום:

והתשובה

דבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן עד דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. בעבור שהיו המצות האלה שצוה השם לכהנים כלן אזהרות על כבוד הש"י ושלא יעשה דבר שיהיה חלול בכבודו לכן אחרי שהזהירם בעניני המתים. וקבורתם הספדם ועניניהם וכן בעניני הנשים אשר יקחו להם הזהירם עוד שלא יקרב אל המזבח לשרת איש בלתי הגון וכן דבר בלתי הגון לא יקרב שמה ועל זה באו ג' פרשיות סמוכות זו לזו, הא' כהן בעל מום שלא יעבוד. הב' בכהן טמא שלא יאכל בקדשים ומי יאכל מהם מבני ביתו של כהן. הג' שלא יתקרב על המזבח קרבן שיהיה בו מום. ועתה יבאר הפרשה הראשונה מהכהן שיהיה בו מום שלא יעבוד על המזבח אם שנולד במומו ואם שנעשה אחר כך ונתחדש בו מחמת חולי מום קבוע או מום עובר וכ"ש אם המום בפניו. והנה צוה השם את משה שיאמר לאהרן איש מזרעך לדורותם וכן אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא ללמד שאם לא יהיה מזרע אהרן יוכל לשרת בהיותו בעל מום. אבל אמר זה לפי שאהרן וזרעו נתיחדו לעבודת בית המקדש ובם בחר השם לשרתו והזר הקרב יומת. ולפי שלא יחשבו הכהנים שלהיותם מזרע אהרן היו כלם כשרים לעבודה ושהמומים שנתחדשו בהם בטבע או במקרה לא יפסלו אותם בעבודתם כיון שהם מזרעו של אהרן שנתיחדו לעבודה לכן אמר יתברך למשה שיבאר ויפרש לאהרן כי בו ובזרעו בחר לעבדו ולשרתו אך בתנאים שלא יהיה העובד בעל מום כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו כי הוא חלול כבוד השכינה יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם כל שכן להש"י וכמו תאמר הקריבהו נא לפחתך. והנה חזר לומר שנית כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב ע"ד אביו ואמו קלל הנכפל ואפשר לפרש שאמר כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להביא משל למלך שכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב רוצה לומר לשרת לפני מלך שר ואדון כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ולזה נכפלה זאת האזהרה, והנה זכר ראשונה המום הנראה ונגלה באמרו איש עור כלומר שלא יהיה נראה בעינו. וזכר אחריו או תבלול בעינו שהוא מום כפי הנראה. אבל אינו נעדר הראות וכן זכר פסח וחזר לומר שבר רגל לפי שהפסח הוא שנולד כן והשבר רגל הוא חולי. ואמנם חרום הוא חסר אבר כאלו תאמר אצבע וכדומה לו וזה אם בלידה ואם בחולי ואף שהוא מכוסה. ושרוע הוא הפכו שהוא מיותר אבר או בשר והוא נפוח מתולדתו או מחליו וגבן הוא הגבוה יותר מן הראוי. והדק הוא הנמוך ביותר כך פירשו הראב"ע. ולדעת רש"י גבן שנתחברו שני ריסי עיניו או דק דוק שבעין, ואפשר לפרש גבן חטוטרת מגבו כגמל מלשון הרים גבנונים או גבינה ודק הפכו שחזהו דק והוא חולי רע, תבלול דבר זר בעינו מלשון תבל עשו והוא מדמות שבלול. וגרב הוא מוכה שחין רע. וילפת הוא רעש האברים מלשון ויחרד האיש וילפת. ומרוח אשך שאשכיו נפוחים כנוד מלא רוח. וכלל הדברים באמרו כל איש אשר יהיה בו מום מזרע אהרן רוצה לומר אע"פ שהוא זרע אהרן שבחר השם לעבודתו כיון שהוא בעל מום לא יגש להקריב את אשי ה' כי כיון שמום בו ראוי הוא שאת לחם אלהיו שהם הקרבנות לא יגש להקריב מפני כבוד המזבח והעבודה והותרו כפי מה שפירשתי בזה השאלות הו' והז