מתני׳ האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר (כותב לה בנייר) ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשווה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי (שווה 8 פרוטות נחושת)
האזנה לשיעור : https://www.youtube.com/watch?v=ZzAch2BKvmI
מתי משתמשים ב"קניה" ולא נאמר "מתקדשת" ומה משמעות "קידושין"
ושואלים: דבר זה מסביר מדוע במשנתנו נאמר "האשה נקנית", ואולם עדיין יש לשאול: וניתני התם [ונשנה גם שם] בפרק הבא "האיש קונה"! ומסבירים: מעיקרא תני לישנא דאורייתא [בתחילה שנה במשנה לשון התורה] ובלשון תורה קנין נקרא "לקיחה", ולבסוף בפרק הבא תני לישנא דרבנן [שנה לשון חכמים], ומאי לישנא דרבנן [ומה טעמה של לשון זו של חכמים] שקוראים ללקיחת אשה "קידושין"? — משום דאסר לה אכולי עלמא [שאוסר אותה בעלה בקידושיה על כל העולם] כהקדש, ולכן משתמשים בלשון "קידושי" אשה.
למה ההבדל: אצל אישה "ניקנית" ואצל הגבר "הקדש" - אסר על הזולת
ושואלים: דבר זה מסביר מדוע במשנתנו נאמר "האשה נקנית", ואולם עדיין יש לשאול: וניתני התם [ונשנה גם שם] בפרק הבא "האיש קונה"! ומסבירים: מעיקרא תני לישנא דאורייתא [בתחילה שנה במשנה לשון התורה] ובלשון תורה קנין נקרא "לקיחה", ולבסוף בפרק הבא תני לישנא דרבנן [שנה לשון חכמים], ומאי לישנא דרבנן [ומה טעמה של לשון זו של חכמים] שקוראים ללקיחת אשה "קידושין"? — משום דאסר לה אכולי עלמא [שאוסר אותה בעלה בקידושיה על כל העולם] כהקדש, ולכן משתמשים בלשון "קידושי" אשה.
למה אישה "ניקני" והגבר "קונה"
ושואלים שאלה נוספת על ההבדל בנוסח שתי המשניות: וניתני הכא [ונשנה גם כאן] כמו בפרק הבא "האיש קונה"! ומדוע שנה "האשה נקנית" שהאשה היא נושא המשפט? ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף המשנה] "וקונה את עצמה" שמדובר בדידה [בה], שהיא נושא המשפט, תנא נמי רישא בדידה [שנה גם תחילתה בה].
על השימוש במונח "דרך"
: ומאי איריא דתני [ומה שייך, מדוע דווקא, שנה] "שלש דרכים ", ליתני [שישנה] "שלשה דרכים "! ומסבירים: משום דקא בעי למיתני [שרצה לשנות] "דרך" ("שלש דרכים") ו"דרך" לשון נקבה הוא, דכתיב [שנאמר]: "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח, כ).
השימוש בלשון נקבה - היות ו"דרך" הוא בלשון נקבה
ושואלים שאלה נוספת על לשון המשנה: כפי שהסברנו מאי טעמא תני [מה טעם שנה] "שלש" בלשון נקבה — משום שרצה לשנות "דרכים", מדוע לא ניתני [ישנה] לשון "דברים" ("בשלושה דברים אשה נקנית") וניתני [ושישנה] "שלשה" ולא "שלוש"! ומשיבים: משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] אחר כך בין אלה גם ביאה, וביאה איקרי [נקראה] בכתוב "דרך", דכתיב [שכן נאמר]: "ודרך גבר בעלמה כן דרך אשה מנאפת" (משלי ל, יט–כ) לכן אמר "דרכים" ולא "דברים".
גם בשבעה דרכים , "דרך" - גם לימוד תורה
דרכו של הגבר לחזר
ומשים: ותני תרתי אטו חדא [וכי היה שונה שני דברים בגלל אחד]? וכיון שלשון "דרך" מתאימה רק למקרה אחד מתוך שלושה, מדוע לא אמר בלשון "דברים" מפני האחרים? ומשיבים: הנך נמי [אלה גם כן] צורך ביאה נינהו [הם] שהיא הצד המיוחד בקנין הנישואין, ולכן ראה ענין זה כעיקר. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, וכפי דתניא [ששנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: מפני מה
אמרה תורה "כי יקח איש אשה" (דברים כב, יג) ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"? — מפני שדרכו של איש לחזר על (לחפש אחר) אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש. וטעמו של דבר: משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי? הרי בעל אבידה מחזר על אבידתו ולא להיפך. וכיון שהאשה נבראה מצלעו של האדם ואבדה לו, כדרך העולם, ככל בעל אבידה, הוא המחפש את אבידתו. וכיון שכך — כל עיקרם של נישואין (בכל צורה) הוא ענין של "דרך", דרכו של עולם, ולכן, אף המשנה נקטה לשון זו.
השימוש במונח "דרך" במקרה של אתרוג
התם הא קמשמע לן [שם דבר זה השמיע לנו] — דדרכיה [שדרכו] של אתרוג, כלומר, דרך גידולו, כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ולא רק ממי גשמים אלא גם בהשקאה, ובשעת לקיטתו עישורו, שלפי זמן לקיטתו מן השדה מעשרים אותו, שאם לקטוהו בשנת מעשר עני, אף על פי שחנט בשנת מעשר שני — הריהו מתעשר מעשר עני, וכן להיפך, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ואינו מסתפק במי גשמים, ובשעת לקיטתו עישורו. וכיון שדרך גידולו כירק השתמש בלשון "דרך".
מה מקומה של "החופה" בקידושין - המטרה למעט "חופה"
ומסבירים: מניינא דרישא [המנין שבראש המשנה] בא למעוטי [למעט] חופה, לומר שחופה כשלעצמה אינה דרך של קידושין ואין האשה נקנית בכך. ושואלים: ולרב הונא, שאמר: חופה קונה באשה, שהיא עצמה דרך של קידושין מקל וחומר, כמבואר להלן (דף ה,א), אם כן מנין זה למעוטי מאי [למעט את מה הוא בא]?
אישה נקנית בכסף, כמו שנאמר במגילת רות - של נעל בקנייה
מתי יש מקום ל"חליצה"
מניינא דסיפא למעוטי מאי [המניין שבסוף המשנה "וקונה את עצמה בשתי דרכים" למעט את מה בא] — למעוטי [למעט] חליצה, שאין אשה קונה את עצמה מבעלה על ידי חליצה. כי בלי המיעוט סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר: מה יבמה שאינה יוצאה מן היבם בגט — על כל פנים יוצאה ממנו בחליצה, זו סתם אשה שיוצאה מבעלה בגט, אינו דין שיוצאה ממנו בחליצה! — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שסתם אשה הנשואה לאיש אינה יוצאה ממנו בחליצה.
"אין כסף" - רק במקרה שיוצאת מהאדון, אדון אחר ישלם כסף לאב
אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי אמה העבריה, שאם אין אדוניה מקיים אחד משלושת החיובים שלו כלפיה — "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ומייתור לשון המקרא "אין כסף" אנו מדייקים: אין כסף לאדון זה, כלומר, במקרה זה האדון שיוצאת ממנו מפסיד את הכסף ששילם בעדה, אבל לעומת זאת יש כסף לאדון אחר כאשר יוצאת מרשותו, ומאן ניהו [ומי הוא] האדון האחר שיכול למסור אותה ולקבל כסף בעדה — האב.
הכסף הולך לאביה
א שנינו במשנה שהאשה נקנית בכסף. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שהאשה נקנית בכסף? ותו הא דתנן [ועוד, זו ששנינו] במשנה אחרת: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא [מנין לנו שהיא נקנית] לבעלה בכסף ושכסף זה דאבוה [של אביה] הוא?
מניין שהכסף שייך לאבא. בימי הנערות היא יוצאת חינם. למה התוספת "אין כסף" לאדון שקנה, יש תשלום מ"אדון אחר" - האב זכאי לכסף. כל השבח בזמן שהיא נערה שייך לאביה.