כלת פרס ישראל למפעל חיים בתחום חברה וקהילה הגב' מרים פרץ:
בנימוקיה ציינה הוועדה: "פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע"ח מוענק לגב' מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית אשר שכלה שניים מבניה.
מטובי הלוחמים אשר נפלו בקרבות ישראל. מאז מקדישה מרים פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צהל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו. מעבר לכך, מסייעת מרים למשפחות שכולות ופצועי צה"ל.
מרים היא סמל למסגרת הרוח היהודית והישראלית ומהווה סמל ומופת לנתינה ולעזרה לזולת, לחברה ולקהילה. על כל אלה מצאה הועדה לנכון להעניק למרים פרץ את פרס ישראל בתחום החברה והקהילה".
שר החינוך , נפתלי בנט מודיעה למרים פרץ על זכיית בפרס ישראל...
אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו"ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבְּלי פְּרס ישראל, קהל נכבד.
אנוכי, הענייה ממעש (1), נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.
בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו.
הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה.
בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה.
וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963, הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה " הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים" פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969.
חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.
למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים.
בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק".
אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" –(2) הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת...". שורה אחת מפזמון השיר הִדהַדַה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן...". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.
אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעַרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי.
אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל.
מכובדי,
עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי -- אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה.
קטונתי,
אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי.
יש לי לב אֶחד שנשבּר 3 פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה.
עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית
מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה
מתוך תהומות הכאב
נבעו מעיָינות של אהבה
וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות.
זוֹ יצירתי
היא נטועה בַּלֶבבות
הפכתי את יגוני לְניגון חדש.
כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו.
בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.
זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי ניסתם של מחשבות והבנות חדשות.
הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים
וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים.
אם רק נכיר בְּכך שרַב המֶשותף בינינו על המפריד,
כולנו חפֵצי חיים.
כולנו חפֵצי שלום.
זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים.
כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה.
כולנו מֶיַיחַלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל
וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה.
לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד.
בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפזאל – התמונה לא תהיה שלמה.
על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֶרַך – אינני מתייאשת.
וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמֶחזק את המֶחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם"(3)
שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך.
כדברי נעים זמירות ישראל
(4) "מי האיש הֶחפץ חיים
נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה
סור מֵרע וַעַשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו"
זוהי תורת החיים!
בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור,
כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי
אחים אנחנו. לטוב וּלְרע.
וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל
טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל.
מכובדיי,
זכינו לראות את תקומת המֶדינה ושגשוגה
עתה, בשנת ה 70
משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל
כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם"(5)
חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר!
אִם הֲרָרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ –
לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה,
נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר!
חָשְׂפוּ אוֹר, חָשְׂפוּ אוֹר!
(1) הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ (ס"א לְפָנָיו עַל עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא. הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי. וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי וְאַל תְּחַיְּבֵם בַּעֲווֹנוֹתַי כִּי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אָנִי. וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם. וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וְתִגְעַר בְּשָׂטָן לְבַל יַשְׂטִינֵנִי. וִיהִי נָא דִגְלֵנוּ (נ"א דִּלּוּגֵנוּ) עָלֶיךָ אַהֲבָה. וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה. וְכָל צָרוֹת וְרָעוֹת הֲפָךְ נָא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. וְאַל יְהִי שׁוּם מִכְשׁוֹל בִּתְפִלָּתִי: וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם פּוֹעֲלֵי תְפִלּוֹת יָבִיאוּ תְפִלָּתִי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְיָפִיצוּ אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים. וּבַעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
(2) שיר בוקר / נתן אלתרמן
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.
נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.
המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.
בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.
אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!
(3) הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:
(14) He would say: Beloved is man, since he is created in the image [of God]. A deeper love - it is revealed to him that he is created in the image, as it says (Genesis 9:6): "for in God's image He made man." Beloved are Israel, since they are called children of the Omnipresent. A deeper love - it is revealed to them that they are called children to God, as it says (Deuteronomy 14:1): "You are children of the Lord, your God." Beloved are Israel, since a precious instrument has been given to them. A deeper love - it is revealed to them that the precious instrument with which the world was created has been given to them, as it says (Proverbs 4:2): "For a good lesson I have given to you; do not forsake my teaching."
מקור מספר 4
(א) לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃
(ב) אֲבָרֲכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃
(ג) בַּ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃
(ד) גַּדְּל֣וּ לַיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃
(ה) דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃
(ו) הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃
(ז) זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ׃
(ח) חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃ (ט) טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃
(י) יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו׃
(יא) כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃
(יב) לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃
(יג) מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃
(יד) נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃
(טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃
(טז) עֵינֵ֣י יְ֭הוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃
(יז) פְּנֵ֣י יְ֭הוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃
(יח) צָעֲק֣וּ וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃
(יט) קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃
(כ) רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהוָֽה׃
(כא) שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃
(כב) תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃
(כג) פּוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
(5) לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם / חיים נחמן ביאליק
לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,
הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,
צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים
כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים,
וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה,
יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה.
וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי,
עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ,
וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי,
וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ!
עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז –
בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!
חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!
אודיסא, תר"ס, תשרי.
קרדיט - אפרים מורנו
(מדף הטוויטר של מרים פרץ)