(ט) וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(לג) וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃ (לד) כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם׃
(33) When a stranger resides with you in your land, you shall not wrong him. (34) The stranger who resides with you shall be to you as one of your citizens; you shall love him as yourself, for you were strangers in the land of Egypt: I am the LORD your God. (JPS)
....בשלשים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר ואיה דבר וגר לא תונה והיא אונאת דברים .... וידוע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר כמו שצונו לאהוב את שמו שנא' ואהבת את ה' אלהיך והקב''ה בכבודו אוהב את הגר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.... (תשובת רמב"ם קנ"ט)
בין "גר תושב" למהגר המודרני (דר' אריאל פיקאר)
המסורת היהודית לדורותיה יכולה להוות מקור השראה לאופייה של מדינת ישראל ולהשפיע על הניסוח והתוכן של חוקיה. אין מדובר ב'חקיקה דתית' או במתן סמכות למוסדות דת והלכה, אלא בשימוש מושכל וביקורתי של נבחרי הציבור, המחוקקים, במקורות ישראל כמקור השראה מוסרי וכשפה לעיצובה של מדינת ישראל. תפיסה כזו אינה מתחייבת לכל המסורת ההלכתית אלא בוחרת ממנה את מה שמתאים לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
במסורת היהודית ישנה התייחסות למצבם של מהגרים ופליטים המבקשים למצוא מחסה ולהצטרף לחברה היהודית.
היחס לאותם אנשים מבוסס על הזכרון ההיסטורי היהודי. בעברנו הקדום, בהיותנו עבדים למצרים, ובעברנו הקרוב, בהיותנו נרדפים על ידי מבקשי רעתנו, חווינו על בשרנו את מצבו הנחות והשפל של הזר, של הגר.
התורה מחייבת אותנו להפוך זכרון זה לפעולה למען מי שהם גרים בתוכנו. הפסוקים מנמקים שוב ושוב את החובות שלנו כלפי הגר במשפט "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
"לא תסגיר עבד אל אדוניו"
יש להעדיף את קליטתם בארץ של פליטים ומבקשי מקלט על פני מהגרים אחרים. גם רעיון זה מוצא את השראתו במסורת היהודית: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז). בפסוקים אלו אפשר למצא את החובה לדאוג באופן מיוחד לאנשים הנמלטים מפני מצוקה גדולה, בין אם מדובר בעבדות, ברדיפה פוליטית או במצוקה כלכלית קשה. הרמב"ם בפרשנותו למצווה זו הדגיש את החובה המוסרית:
"'לא תסגיר עבד אל אדֹניו' – נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה...
(רמב"ם, מורה נבוכים, ג לט).
בית/ ורסאן שייר
מחברת השיר היא פליטה מסומאליה, המתגוררת באנגליה. השיר תורגם לעברית על ידי רעות בן-יעקב.
אף אחת לא עוזבת בית אלא אם
הבית הוא לוע של כריש
את רצה אל עבר הגבול רק
כשאת רואה את כל העיר רצה לשם.
השכנים שלך רצים יותר מהר ממך
הנשימות מדממות בגרונותיהם
הנער שלמד איתך בבית הספר
שסחרר אותך בנשיקה מאחורי בית החרושת הישן
אוחז רובה בגודל של הגוף שלו
את עוזבת את הבית רק
כשהבית לא מרשה לך להישאר.
אף אחת לא עוזבת בית אלא אם הבית רודף אותך
אש בוערת תחת כפות רגליך
דם רותח בבטנך
אף פעם לא חשבת לעשות משהו כזה
עד שהלהב צרב איומים על
צווארך
וגם אז המשכת לזמזם את ההמנון מתחת לנשימתך
רק כשקרעת את הדרכון שלך בתא שירותים בשדה תעופה
ממררת בבכי מול כל קבוצת דפים קרועים
הבנת שאין לך דרך חזרה.
אתם חייבים להבין,
אף אחת לא מעלה את ילדיה לסירה
אלא אם המים בטוחים יותר מאשר האדמה
כל ה-
שחורים הביתה
פליטים
מהגרים מלוכלכים
מבקשי מקלט
שמוצצים את כל טוב ארצנו
כושים פושטי יד
יש להם ריח מוזר
פראי אדם
שהרסו את המדינה שלהם ועכשיו באו כדי
להרוס את שלנו
איך המילים
המבטים המלוכלכים
מצליחים שלא להיערם על הגב
אולי כי המכה הזאת יותר רכה
מאשר איבר שנקטע.
או שהמילים יותר עדינות
מארבעה עשר גברים בין
הרגלים שלך
או שהעלבונות קלים יותר
לבליעה
מחורבות
מעצמות
מגופו של ילדך
קרוע לחתיכות.
אני רוצה הביתה
אבל הבית הוא לוע של כריש
הבית הוא קנה של רובה
ואף אחת לא עוזבת בית
אלא אם הבית גרש אותך לחוף
אלא אם הבית אמר לך
לרוץ יותר מהר
להשאיר את הבגדים
לזחול במדבר
לפלס דרך באוקיינוס
לטבוע
להציל
להיות רעבה
להתחנן
לשכוח מהי גאווה
ההישרדות שלך יותר חשובה.
אף אחת לא עוזבת בית עד שהבית הוא קול מיוזע
באוזנך
שאומר –
תעזבי,
תברחי ממני עכשיו
אני לא יודע מה קרה לי
אבל אני יודע שכל מקום
יותר בטוח מכאן.