מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת־יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת־הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
מכסה המצה ומגביה את הכוס בידו, ואומר:
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
From the beginning, our ancestors were idol worshipers. And now, the Place [of all] has brought us close to His worship, as it is stated (Joshua 24:2-4), "Yehoshua said to the whole people, so said the Lord, God of Israel, 'over the river did your ancestors dwell from always, Terach the father of Avraham and the father of Nachor, and they worshiped other gods."
And I took your father, Avraham from over the river and I made him walk in all the land of Canaan and I increased his seed and I gave him Yitschak. And I gave to Yitschak, Ya'akov and Esav, and I gave to Esav, Mount Seir [in order that he] inherit it; and Yaakov and his sons went down to Egypt.'"
Blessed is the One who keeps his promise to Israel, blessed be He; since the Holy One, blessed be He, calculated the end [of the exile,] to do as He said to Avraham, our father, in the Covenant between the Pieces, as it is stated (Genesis 15:13-14), "And He said to Avram, 'you should surely know that your seed will be a stranger in a land that is not theirs, and they will enslave them and afflict them four hundred years. And also that nation for which they shall toil will I judge, and afterwards they will will go out with much property.'"
He covers the matsa and lifts up the cup and says:
And it is this that has stood for our ancestors and for us, since it is not [only] one [person or nation] that has stood [against] us to destroy us, but rather in each generation, they stand [against] us to destroy us, but the Holy One, blessed be He, rescues us from their hand.
יניח הכוס מידו ויגלה אֶת הַמצות.
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.
בִּמְתֵי מְעָט. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי. מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם. גָּדוֹל עָצוּם – כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
וָרָב. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים – כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ, וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ.
וַיְעַנּוּנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס.
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. כְּמָה שֶֹׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת־קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ – כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִ־הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם, אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב.
וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ. זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.
וְאֶת־עֲמָלֵנוּ. אֵלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן.
וְאֶת לַחָצֵנוּ. זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם. לֹא עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ; וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ־מִצְרַים. אֲנִי וְלֹא שָׂרָף; וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ; אֲנִי ה'. אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.
בְּיָד חֲזָקָה. זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד־ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד.
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל־יְרוּשָלָיִם.
וּבְמוֹרָא גָּדֹל. זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.
וּבְאֹתוֹת. זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת הָאֹתוֹת.
וּבְמֹפְתִים. זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
He puts down the cup from his hand and uncovers the matsa.
Go out and learn what what Lavan the Aramean sought to do to Ya'akov, our father; since Pharaoh only decreed [the death sentence] on the males but Lavan sought to uproot the whole [people]. As it is stated (Deuteronomy 26:5), "An Aramean was destroying my father and he went down to Egypt, and he resided there with a small number and he became there a nation, great, powerful and numerous."
"And he went down to Egypt" - helpless on account of the word [in which God told Avraham that his descendants would have to go into exile]. "And he resided there" - [this] teaches that Ya'akov, our father, didn't go down to settle in Egypt, but rather [only] to reside there, as it is stated (Genesis 47:4), "And they said to Pharaoh, to reside in the land have we come, since there is not enough pasture for your servant's flocks, since the famine is heavy in the land of Canaan, and now please grant that your servants should dwell in the land of Goshen."
"As a small number" - as it is stated (Deuteronomy 10:22), "With seventy souls did your ancestors come down to Egypt, and now the Lord your God has made you as numerous as the stars of the sky."
"And he became there a nation" - [this] teaches that Israel [became] distinguishable there. "Great, powerful" - as it is stated (Exodus 1:7), "And the children of Israel multiplied and swarmed and grew numerous and strong, most exceedingly and the land became full of them."
"And numerous" - as it is stated (Ezekiel 16:7), "I have given you to be numerous as the vegetation of the field, and you increased and grew and became highly ornamented, your breasts were set and your hair grew, but you were naked and barren;" "And I passed over you and I saw you wallowing in your blood, and I said to you, you shall live in your blood, and I said to you, you shall live in your blood" (Ezekiel 16:6).
"And the Egyptians did bad to us and afflicted us and put upon us hard work" (Deuteronomy 26:6). "And the Egyptians did bad to us" - as it is stated (Exodus 1:10), "Let us be wise towards him, lest he multiply and it will be that when war is called, he too will join with our enemies and fight against us and go up from the land."
"And afflicted us" - as is is stated (Exodus 1:11); "And they placed upon him leaders over the work-tax in order to afflict them with their burdens, and they built storage cities, Pitom and Ra'amses."
"And put upon us hard work" - as it is stated (Exodus 1:11), "And they enslaved the children of Israel with breaking work."
"And we we cried out to the Lord, the God of our ancestors, and the Lord heard our voice, and He saw our affliction, and our toil and our duress" (Deuteronomy 26:7).
"And we cried out to the Lord, the God of our ancestors" - as it is stated (Exodus 2:23); "And it was in those great days that the king of Egypt died and the Children of Israel sighed from the work and yelled out, and their supplication went up to God from the work."
"And the Lord heard our voice" - as it is stated (Exodus 2:24); "And God heard their groans and God remembered his covenant with Avraham and with Yitschak and with Ya'akov."
"And He saw our affliction" - this [refers to] the separation from the way of the world, as it is stated (Exodus 2:25); "And God saw the Children of Israel and God knew."
"And our toil" - this [refers to the killing of the] sons, as it is stated (Exodus 1:24); "Every boy that is born, throw him into the Nile and every girl you shall keep alive."
"And our duress" - this [refers to] the pressure, as it is stated (Exodus 3:19); "And I also saw the duress that the Egyptians are applying on them."
"And the Lord took us out of Egypt with a strong hand and with an outstretched forearm and with great awe and with signs and with wonders" (Deuteronomy 26:8).
"And the Lord took us out of Egypt" - not through an angel and not through a seraph and not through a messenger, but [directly by] the Holy One, blessed be He, Himself, as it is stated (Exodus 12:12); "And I will pass through the land of Egypt on that night and I will smite every firstborn in the land of Egypt, from men to animals; and with all the gods of Egypt, I will make judgements, I am the Lord."
"And I will pass through the land of Egypt" - I and not an angel. "And I will smite every firstborn" - I and not a seraph. "And with all the gods of Egypt, I will make judgements" - I and not a messenger. "I am the Lord" - I am He and there is no other.
"With a strong hand" - this [refers to] the pestilence, as it is stated (Exodus 9:3); "Behold the hand of the Lord is upon your herds that are in the field, upon the horses, upon the donkeys, upon the camels, upon the cattle and upon the flocks, [there will be] a very heavy pestilence."
"And with an outstretched forearm" - this [refers to] the sword, as it is stated (I Chronicles 21:16); "And his sword was drawn in his hand, leaning over Jerusalem:
"And with great awe" - this [refers to the revelation of] the Divine Presence, as it is stated (Deuteronomy 4:34); Or did God try to take for Himself a nation from within a nation with enigmas, with signs and with wonders and with war and with a strong hand and with an outstretched forearm and with great and awesome acts, like all that the Lord, your God, did for you in Egypt in front of your eyes?"
"And with signs" - this [refers to] the staff, as it is stated (Exodus 4:17); "And this staff you shall take in your hand, that with it you will preform signs."
"And with wonders" - this [refers to] the blood, as it is stated (Joel 3:3); "And I will place my wonders in the skies and in the earth:
כשאומר דם ואש ותימרות עשן, עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב – ישפוך מן הכוס מעט יין:
דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן.
-----
דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל – שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים – שְׁתַּיִם.
אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלוּ הֵן:
-----
דָּם
צְפַרְדֵּעַ
כִּנִּים
עָרוֹב
דֶּבֶר
שְׁחִין
בָּרָד
אַרְבֶּה
חשֶׁךְ
מַכַּת בְּכוֹרוֹת
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מַה הוּא אוֹמֵר? וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְצָרָה – שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ – אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתָּיִם, וָזַעַם – שָׁלוֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
And when he says, "blood and fire and pillars of smoke" and the ten plagues and "detsakh," "adash" and "ba'achab," he should pour out a little wine from his cup.
"blood and fire and pillars of smoke."
-----
Another [explanation]: "With a strong hand" [corresponds to] two [plagues]; "and with an outstretched forearm" [corresponds to] two [plagues]; "and with great awe" [corresponds to] two [plagues]; "and with signs" [corresponds to] two [plagues]; "and with wonders" [corresponds to] two [plagues].
These are [the] ten plagues that the Holy One, blessed be He, brought on the Egyptians in Egypt and they are:
-----
Blood
Frogs
Lice
[The] Mixture [of Wild Animals]
Pestilence
Boils
Hail
Locusts
Darkness
Slaying of [the] Firstborn
Rabbi Yehuda was accustomed to giving [the plagues] mnemonics: Detsakh [the Hebrew initials of the first three plagues], Adash [the Hebrew initials of the second three plagues], Beachav [the Hebrew initials of the last four plagues].
Rabbi Yose Hagelili says, "From where can you [derive] that the Egyptians were struck with ten plagues in Egypt and struck with fifty plagues at the Sea? In Egypt, what does it state? 'Then the magicians said unto Pharaoh: ‘This is the finger of God' (Exodus 8:15). And at the Sea, what does it state? 'And Israel saw the Lord's great hand that he used upon the Egyptians, and the people feared the Lord; and they believed in the Lord, and in Moshe, His servant' (Exodus 14:31). How many were they struck with with the finger? Ten plagues. You can say from here that in Egypt, they were struck with ten plagues and at the Sea, they were struck with fifty plagues."
Rabbi Eliezer says, "From where [can you derive] that every plague that the Holy One, blessed be He, brought upon the Egyptians in Egypt was [composed] of four plagues? As it is stated (Psalms 78:49): 'He sent upon them the fierceness of His anger, wrath, and fury, and trouble, a sending of messengers of evil.' 'Wrath' [corresponds to] one; 'and fury' [brings it to] two; 'and trouble' [brings it to] three; 'a sending of messengers of evil' [brings it to] four. You can say from here that in Egypt, they were struck with forty plagues and at the Sea, they were struck with two hundred plagues."
Rabbi Akiva says, says, "From where [can you derive] that every plague that the Holy One, blessed be He, brought upon the Egyptians in Egypt was [composed] of five plagues? As it is stated (Psalms 78:49): 'He sent upon them the fierceness of His anger, wrath, and fury, and trouble, a sending of messengers of evil.' 'The fierceness of His anger' [corresponds to] one; 'wrath' [brings it to] two; 'and fury' [brings it to] three; 'and trouble' [brings it to] four; 'a sending of messengers of evil' [brings it to] five. You can say from here that in Egypt, they were struck with fifty plagues and at the Sea, they were struck with two hundred and fifty plagues."
(א) מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
מתחלה עע"ז וכו' אפשר דהמגיד רצה לרמוז בזה טעם כעיקר על יציאת מצרים טרם מלאת שנות מספר ת' שנה מגזרת בין הבתרים דקי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד וכרוב חסדיו קדשנו במצותיו וקרבנו לעבודתו במצות הפסח ומצה ומרור ואביזריהו והבטיחנו לתת לנו את תורתו כמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובכן נתקדשנו והיו נכונים גופנו ונפשנו יום יום להוסיף בקדושה ודין גרמ"א דעצי"ראה לכל שעבוד דהקדש אלים לאפקועי מידי שעבוד וקדושת התורה יכולה היא שתגן כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והיא החירות משעבוד מלכיות והטעם כי על ידי עסק התורה האדם מתקדש כי כל התורה שמותיו של הקב"ה ובעוסקו בתורה ירבה השפע למעלה והקדש מפקיע מידי שעבוד ולזה העוסק בתורה הוא בן חורין וזה טעם רבינו הקדוש דאמר פ"ק דבתרא אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ והיינו דאמרינן התם אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח דקדושת התורה חומה נשגבה אצולי מצלי מכל מיני פורעניות השמד לעוסקים בה כדחזי והיו קודש והפקיע מעליהם עול השעבוד דהקדש מפקיע מידי שעבוד. והוא הדבר הרומז על האר"ש המגיד ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ואהניא קרבת אלהים לאפקועי שארית חימות ת' שנה ובני ישראל יוצאים ביד רמה ויקדשו: ,ועדיין צריכים אנו למודע"י מה צורך להזכיר דמתחילה עע"ז היו אבותינו ולהזכיר תרח ואחשבה דאפשר לומר שאחד מטעמי גלות מצרים היה לכפר על תרח שהוא עשה תשובה לפני מותו סמוך למיתתו והוא חי מאתים וחמשה שנים דל מיניהו חמשה דהיה קטן מאד פשו להו מאתן דאפשר שבן ה' שנים היה בן דעת ונענש משם ואילך כמו שתירצו הראשונים על מה שנענשו ער ואונן והם קטנים מצד דהיה דעתם שלם אף בקטנותם וכן אפשר להיות בתרח דמשנת שש היה בריא בדעתו והוא היה עובד ע"ז ועושה צלמים. או אפש' דחמש שנים לפני מותו חזר בתשובה ונשארו מאתים: ובין כך ובין כך חטא תרח בע"ז מאתים שנה ועון ע"ז אף בישראל מחשבה רעה מצרפה למעשה כמ"ש פ"ק דקדושין מדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם ובכן יתכן דטעם אחד מגזרת בין הבתרים שגזר ה' כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדו' וענו אותם ת' שנה הוא לכפר ולתקן המאתים שנה של תרח שחטא בע"ז ולכך נגזרו ת' שנה כנגד שנות תרח בכפל מאתים על המחשבה ומאתים על המעשה ואם האמת אתנו יש לרמוז דר"ת כי גר יהיה הוא גימט' אביך להודיעו כי אחד מהטעמים של הגלות הוא לכפר על אביו תרח. וזה טעם איוב שנדון ביסורים קשים כגידים על אשר יעץ לפרעה להרע לישראל כמ"ש בזהר הקדוש ריש פ' בא דף ל"ג ע"א דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון א"ל לא אלא טול ממוניהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון א"ל קב"ה חייך בההוא דינא תהא דאין מה כתיב ואולם שלח נא ידך וכו' והכי אמר ליה אליהו כי פעל אדם ישלם לו וכו' ע"ש. וכד הוינא טליא רמזתי הענין בר"ת פסוק זה דהזכיר בזהר שאמר לו אליהו לאיוב כי פעל אדם ישלם לו דארבע תיבות פעל אדם ישלם לו ר"ת פועל עצתך לפרעה אותו דין ממש ה' שלם לך ממונך לקח ויסרך: ,ויומתק הענין יותר על פי הקדמתנו במ"ש המקובלים דאיוב היה גלגול תרח ובזה פירשו מאמר רז"ל הרבה יסורין היו ראוים לבא על אברהם אלא שסבלם איוב. והוא תמוה חדא מה טעם היו ראוים לבא יסורין על אברהם אחרי שמילא העולם חסד והושלך לאור כשדים על קדושת השם ונתנסה עשר נסיונות. ותו אי תימא דהיו ראוים לבא על אברהם מאי אית ליה לאיוב בזה על כן יאמרו המושלים שכם נסיב מבגאי גזור. אמנם פירשו ז"ל דתרח הפליג בחטאתיו ונקרא תרח אותיות רתח דרתח הקב"ה כמ"ש בזהר הקדוש וכדי לנקותו היו ראוים לבא יסורין על אברהם בנו לכפר על אביו. אכן מאהבת ה' את אברהם אע"ה הביא תרח עצמו בגלגול איוב וסבלם הוא עצמו עד כאן דבריהם ז"ל. וכבר רמז הרמב"ן בשער הגמול דיסורי איוב היו על חטאות נפשו בגלגול שעבר כי בגלגול זה איוב היה תם וישר ירא אלהים וסר מרע ושלשת רעיו לא מצאו מענה אבל אליהו גלה סודו שהיסורין היו על גלגול שעבר ונח דעתי' דאיוב. ולפי הנחתנו דאחד מטעמי גלות מצרים היו על איוב עצמו כשהיה תרח ולכפר על אשר חטא על הנפש במאתים שנה. אתי שפיר תוקף היסורין שסבל איוב דלא די שבכלל טעמי הגלות הוא לכפר על תרח אלא שאיוב הבא לתקנו בגלגול הוא עצמו יעץ השעבוד ומשו"ה קרבו לבא עליו צרות רבות ורעות והכל משפט צדק. וכ"ש לפי דעת רז"ל דאמרו דאיוב שתק לפרעה ונידון ביסורין דיקשה מה זו שתיקה להתחייב עליה את כל גזירת היסורין שבאו עליו כי מרים הם מר ממות. אך על פי האמור ניחא: ,ובהא סליק שפיר מ"ש בזהר הקדוש שם דהיה המקטרג רצונו לקטרג על יציאת מצרים וא"ל השמת לבך על עבדי איוב ונתעסק באיוב ורבינו האר"י ז"ל כתב דנרמז בשירה דכתיב תרעץ אויב והוא אותיות צרעת איוב כי להציל ישראל נתן לו את איוב שיתעסק בו. ואתמהא טוביא חטא וזגוד מינגד ומה יש לאיוב לפקוד עליו כוס התרעלה להציל את ישראל אבל ע"פ הקודם הרי הוא כמבוא"ר דגלות מצרים אחד מהטעמים הוא לכפר על תרח וא"כ כאשר עת הזמיר הגיע בצאת ישראל ממצרי' ועדיין המקטרג עומד ומסטין לכך אמר הקב"ה שהשאר יסבול איוב שהוא עצמו תרח: ,ואפשר שכאשר מל אברהם אע"ה ותמים כתיב ביה היה דבר ה' אליו לבשרו שאביו תרח יתוקן באיוב וז"ש וירא ה' אליו באלוני ר"ת אביו והוא אותיות איוב רמז לו שאביו יתגלגל באיוב לכפר על שעבד ע"ז וזהו ממרא שהיה ממרא באלהותו יתברך. [אחר זמן רב בא לידי ס' זרע ברך ח"ג וראיתי מ"ש שם דרוח תרח בא באיוב והאריך בזה עש"ב ולפי דבריו יש לרמוז דתיבת וירא גי' ברוח עם הכולל וירא ה' אליו באלוני ר"ת איוב והוא ג"כ אביו, וזה רמז ברוח אביו איוב ודוק:] וגם אותיות איוב לרמוז מ"ש תרעץ אויב שהוא איוב כדבר האמור. ולמ"ד במדרש על פסוק ויבא אברהם לספוד לשרה שבא מקבורתו של תרח נמצא דחי תרח עד זמן של עקידת יצחק וכפ"ז אפשר שכל ימי חיי תרח היה מצטער אברהם אע"ה וסובל יסורין ונסיונות לכפר על אביו. וכאשר מת תרח שוב לא סבל יסורין על אביו ובא תרח בגלגול איוב להשלים תקונו ורמוז בתיבת ויבא אברהם לספוד לשרה ששם נרמז שבא מקבורתו של תרח איוב כי תיבת ויבא אותיות אביו ואותיות איוב לומר דאחר שמת תרח היה נחת לאברהם אע"ה ששוב לא סבל יסורין עליו כי הוא יבא להשלים תקונו באיוב וכן ס"ת וימת תרח בחרן הוא נחת כי משם והלאה היה נחת לאברהם אע"ה. וכתיב אח"כ ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל כי שוב לא הי"ל צער בשביל אביו כי עתיד לבא בגלגול איוב וכן ר"ת זקן בא בימים וה' ברך הוא גימט' איוב כי לבעבור שאביו יבא באיוב היה לו נחת ונתברך בכל. ואחר זמן רב ראיתי מ"ש הגאון החסיד מהר"ן שפירא בספרו הנורא מגלה עמוקות אופן קי"ח ע"ש: ,והטיב אשר דיבר המגיד להזכיר תרח שהיה עובד ע"ז כי הוא מכלל טעמי גלות מצרים לכפר על תרח מאשר חטא במאתים שנה במחשבה ובמעשה ולכך נגזרו ת' שנה על זרע ישראל כמו שאמר לו הקב"ה במעמד בין הבתרים בחיי תרח. ולפי שלא השלימו ת' שנה כי לא יכלו להתמהמה שלא יכנסו בן' ש"ט חזר הדין על איוב ונדון ביסורין קשים ורעים וזהו שהיה מקטרג השטן שלא נשלמו ת' שנה ומרתח קא רתח על תרח וניתן לו איוב לעשות בו משפטי נקמות כרמוז במ"ש ימינך ה' נאדרי בכח להושיע ישראל ימינך ה' תרעץ אויב שהוא צרעת איוב כמדובר: ומכאן מודעא בפרק כל כתבי אשר ידי יסדה אר"ש שאם אני מכוין לאמת הנה מה טוב ואם אין דברי לעו והיו כלא היו לבטלו ולהוי כעפרא וה' ברוב רחמיו יכפר לי כי כל כונתי לעשות נ"ר לפניו יתברך: ,ואחשבה לדעת לפרש פסקת ואקח את אביכם וכו' ופסקת ברוך שומר הבטחתו וכו' ופסקת היא שעמדה וכו' ופסקת צא ולמד וכו' ופסקת וירד מצרימה וכו' כל הפסקות הללו לפותרם בחדא מחתא והנה אנכי נצב על הקושרי"ם קשר"ן של דברים בס"ד. והענין כי מרגלא בפומיהו דרבנן מחלקת קדום אם האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי והיה דינם כישראל גמור בכל בין להקל בין להחמיר או אם האבות רצו להחמיר כחומרי ישראל והיינו במה שיש להקל לפי דין ב"נ אבל לא להקל כדיני ישראל במה שאין להקל לדיני ב"נ: והרב הגאון מהר"י רוזאניס זלה"ה העמיק הרחיב בשרש זה בריש ספרו הנורא פרשת דרכים ושם הביא הרב ז"ל ראיה להכריע שיש להם דין ישראל לגמרי ממ"ש בבתרא דף ק' דאברהם אע"ה קנה הארץ בהלוך והוא מדין חזקה ומכאן ראיה שהי"ל דין ישראל ככל חוקותיו דהרי כתב הרמב"ם פ"א דזכיה דעכו"ם אינו קונה בחזקה ואיך אברהם אע"ה קני בהלוך שהוא מדין חזקה למ"ד אלא ודאי דדין ישראל גמור יש לו: ועוד הביא ראיה הרב ז"ל מדאמרינן בשבת אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה אמר אברהם רבש"ע נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד א"ל צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל מזה הוכיח הרב ז"ל דיש לו דין ישראל גמור עש"ב דף ז': ,והני תרי ראיות שהביא הרב ז"ל לכאורה יש לדחות' כי הנה הראיה שהביא מדאמרו דאברהם אע"ה קנה בהלוך דכתיב קום התהלך בארץ ראיתי במכתב להרב כמהר"ר חיים הלוי זלה"ה שתמה עליו דהרי אמרו בגיטין דף ל"ח עמון ומואב טיהרו בסיחון וא"כ מצינו דעכו"ם בעכו"ם קונה בחזק' ומ"ש הרמב"ם דעכו"ם אינו קונה בחזקה היינו דוקא עכו"ם בישראל אבל עכו"ם בעכו"ם קונה ומאחר שכן אימא דאברהם אע"ה היה לו דין ב"נ אלא שהוא היה מחמיר כדיני ישראל במה שהוא קולא לב"נ ושפיר קנה ארץ כנען בהלוך מדין חזקה דעכו"ם בעכו"ם קונה בחזקה זהו תורף דבריו: ואני בעניי במקום אחר ישבתי דברי הרב פרשת דרכים והוכחתי"ו בשב"ט אנשי"ם דראיתו ראיה עש"ב בס"ד: ,ואף גם זאת שנית דמייתי הרב ז"ל מדאמר הקב"ה לאברהם אע"ה צא מאצטגנינות שלך וכו' יש לדחות דנהי דלגבי דינים ומשפטים לא יצא אברהם אע"ה מכלל דין ב"נ לגמרי להקל ולהחמיר רק חומרות ב"נ איבעי ליה למעבד ואין פוט"ר אמנם הא מילתא דבמזלא תלי' דלא נפיק מינה לדינא רצה הקב"ה אגב חביבותיה דאברהם אע"ה שלא יהיה תחת המזל והיינו דקאמר צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל וכיון דאיכא ישראל דלא תלו במזלא גם אתה מאשר יקרת בעיני צא מאצטגנינות ולעולם דלגבי חומריהון דב"נ לא נפיק דעדין לא נתנה תורה: אמנם האי דיחויא לאו מילתא היא וחוזר ונראה דפשט לשון הש"ס דקאמר אמר ליה הקב"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל מורה ובא דדין ישראל יש לו לגמרי: ,והרמב"ן ז"ל בביאורו על התורה פ' אמור הביא ראיה שיש להם דין ישראל מדאמרינן פ"ק דקדושין דף ח"י אמר רבא עכו"ם יורש את אביו דבר תורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל משומד שאני אלמא קרי ליה לעשו ישראל משומד כי אברהם וזרעו דין ישראל יש להם ונראית ראית הרב ז"ל בריאה וטובה דמאי דקאמר ודילמא על דין עכו"ם יורש את אביו אבל לא אסתפק ליה דעשו ישראל משומד וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם דמומר יורש את אביו מעשו דהיה ישראל משומד וקאמר כי ירושה לעשו ע"ש ובשו"ת מהרימ"ט א"ח סימן ו' ע"ש: ,והנה נודע מאי דאמרינן פ' ר' עקיבא דכפה על ישראל ההר כגיגית ומכאן מודעא רבה לאוריתא והרב גאון עוזינו מהר"י רוזאניס זלה"ה בס' פרשת דרכים בטולי בטיל למודעא זו מטעם דינא דמלכותא דינא אמנם היינו דוקא אם ארץ ישראל אינה מוחזקת שיכול לגרשם מארצו דהיינו טעמא דדינא דמלכותא דינא אבל אם ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו לא שייך דינא דמלכותא דינא כמ"ש הרב הנז' בדרך הערבה ע"ש איכו השתא יהושע שרצה לראות מה בלבן של ישראל הראה להם פנים שאם רוצים לפרוק עולו יתברך יגלו דעתם וצדיק יבחן אם הם חזקים באמונתם או אם שרש פורה נמצא בם ויש לחוש שלא יגלו דעתם משום שאם יאמרו לפרוק עול ח"ו צריכים להתגרש מארץ ישראל שהיא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד ובחר אותה לחלקו ואם יאמרו שלא לעבוד ה' ח"ו יגרשם מארצו ולכן יש לחוש כי העלם יעלימו אשר לבם לא נכון עמו אי לזאת יהושע בדבר ה' בחכמה יסד אר"ש וכה אמר האי קרא ואקח את אביכם וכו' להוכיח דאברהם אע"ה דין ישראל יש לו וקנה הארץ בחזקה והיה לו בזה שתי כונות אחת היתה בהראותו דאם רוצים לפרוק עול ח"ו יפרקו עול בפרסום ואל יחושו שיגרשם מארצו כי היא ארצם ונחלתם ומוחזקת להם מאבותיהם וזאת שנית לפנים מזו שיבינו שמאברהם אע"ה יש להם דין ישראל גמור ובא במחתרת מן הצד שהם יתעוררו מעצמם דכיון דמזמן אברהם אע"ה קודם דקודם זמן מתן תורה יש לאבות וזרעם דין ישראל נאה להם ברצונם הטוב להחזיק במעוז תורת ישראל וזה היה ברמז כלאחר יד שאם מעצמם יתעוררו הנה מה טוב ואם ח"ו טינא בלבם ויפרקו עול יגלו דעתם דא"י היא מוחזקת ויש כאן מודעא ואין לומר דינא דמלכותא כיון שהארץ שלהם: ,ונמשך מזה דאם האבות יש להם דין ישראל לגמרי וארץ ישראל מוחזקת א"כ מוכרח דיעקב אע"ה וזרעו יגלו בראש גולים לארץ אחרת להשתעבד לקיים גזרת בין הבתרים כי הוא אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואין זה מתקיים בארץ כנען כי היא ארצם ונחלתם וישיבתם בה לא חשיב גרות וכפ"ז אין לומר שגזרת ת' שנה התחילה משנולד יצחק כמאן דאמר הכי מרז"ל ולא בא חשבון כי אם מירידת יעקב אע"ה ויוצאי ירכו למצרים וא"כ אכתי בצרי להו שני טובא עד תשלום הת' שנה. וכבר נודע דיש מי שתירץ לזה דהקב"ה עם חייליו כביכול ירד למצרים והשכינה שכביכול היתה בגלות השלימה החשבון: ובזה נבוא אל הביאור דכבר אמרנו דכונת יהושע בדבר ה' לגלות מסתורין שבלב ישראל על התורה ועל העבודה והיו דבריו להראות להם דאברהם אע"ה דין ישראל יש לו וזרעו בו למינהו וקנה הארץ בהלוך וחזקה כדין ישראל וארץ ישראל היא מוחזקת ויכולים ח"ו לפרוק עול ואין פחד שיגרשם ה' מארצו כי היא נחלתם ומכללן של דברים יתעוררו מרצונם לעבוד ה' בראותם כי מזמן אברהם אע"ה יש להם דין ישראל וזה הטמין ברמ"ז שאם ירצו יבינו מעצמם והוי על דרך שמאל דוחה וימין מקרבת הוא הדבר אשר דיבר הנביא כה אמר ה' אלהי ישראל שמיחד שמו עליהם כי הם עמו ונחלתו בעבר הנהר וכו' ואקח את אביכם את אברהם שלקחתיו והפרשתיו לעצמי להיות ישראל גמור תדע שיש לו דין ישראל ואולך אותו בכל ארץ כנען ואולך דייקא שאמרתי לו קום התהלך בארץ וקנה בהלוך מדין חזקה ושמעת מינה תרתי דארץ ישראל מוחזקת וירושה היא לכם ולא שייך דינא דמלכותא דינא וגם שיש לו דין ישראל והיא ראיה ראשונה מהרב פרשת דרכים הנז' ומשום דאיכא למדחי דאינה ראיה מכרעת דיש לו דין ישראל דאימא דעכו"ם בעכו"ם קונה בחזקה ולעולם דדין ב"נ יש לו וכמו שדחה הרב מהר"ח הלוי ז"ל כאמור והגם שיש להעמיד הראיה כדאמרן כיון שיש מקום לדחות הוסיף ראיה אחרת ואמר וארבה את זרעו וכו' והיא ראיה שנית של הרב פרשת דרכים דיש לו דין ישראל מדאמר הקב"ה לאברהם אע"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל וז"ש וארבה את זרעו אף שלפי המזל לא היה אפשר שיוליד מטעם דאין מזל לישראל. אלא דגם זו איכא למדחי כדדחינן דזה הדבר אינו נוגע לדת ודין ועדיין אפשר דדין ב"נ יש לו ואחשביה רחמנא לענין זה דוקא כמדובר לכן הביא ראיה שלישית שהיא ראית הרמב"ן מההיא דירושה לעשו נתתי את הר שעיר שהוא ישראל משומד ויורש אביו וז"ש ואתן ליצחק וכו' ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ליצחק דישראל משומד יורש אביו ומהכא נפקא האי דינא כמש"ל וזו ראיה שאין עליה תשובה כי אברהם אע"ה וזרעו דין ישראל יש להם בכל מכל: ,ואחרי כל הדברים האלה דשמיע לן דארץ ישראל מוחזקת ומאברהם אע"ה יש לנו דין ישראל אתה תשמע ולך תעלה כי לא אפשר שתהא מתקיימת גזר' ה' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם בארץ כנען כי ארץ כנען היא נחלתם ורחמנא אמר ארץ לא להם וזהו טעם אשר יעקב ובניו ירדו מצרים לקיים השעבוד בארץ לא להם. וזה דיבר יהושע בדבר ה' כמערכה אל הדרוש אשר יביע אומר שאם אין רצונם לעבוד ה' יגלו דעתם כי אין אונס ולא יחושו שיגרשם מארצו ודינא דמלכותא דינא דלא משלנו זו כיון דארץ כנען נחלת אבות ומוחזקת מהאבות והיתה הכונה לראות אשר בלבם. ואף גם זאת בראשונה היה נטען דאלהי ישראל נקרא ולקח את אברהם ומאז היה לו דין ישראל וזה רמז לעוררם לעבוד את ה' ואתיא מכללא ולאו בפירושא כי הם יבחרו. ואחר זה פירש שיחותיו יהושע שיבררו דעתם אם רוצים עבודת ה' כמבואר בכתובים הבאים שם אל מקומן ביהושע: ,ומעשה ידיו מגי"ד כתב בהגדתיה הני קראי דמשם מוכח דגזרת בין הבתרים אינה מתחלת מלידת יצחק כיון דהגרות היה בארץ כנען והיא נחלת' מוחזקת מאבותיהם ובפירושא אתמר בארץ לא להם ומעתה חל עלינו חובת ביאו"ר איך נשלמו ת' שנה כי לא עמדו במצרים אלא רד"ו שנה: לזה אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה מחשב את הק"ץ כלומר דכביכול השכינה השלימה החשבון לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו' דאלמלא כן לא יזכר שם ישראל עוד שהיו נכנסים בן' ש"ט והוצרך כביכול להשלים החשבון בשכינה לשמור הבטחתו שלא יהיו נטמעים ח"ו. והיינו דקאמר היא שעמדה לאבותינו ולנו וכ' רבינו האר"י ז"ל היא שעמד' רמז למלכות שמים וכפי דרכנו יבא על נכון דזה עצמו אשר זאת לפנים ממצרים שכינ' עוזו אגוני מגנא ואצולי מצלא להשלים החשבון כביכול היא עצמה שעמדה לאבותינו ולנו בגליות שלא אחד וכו' והקב"ה שהוא עמנו מצילנו מידם וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות: ,ויען דיש סברא דמשז"ל דמחשבה רעה בעכו"ם מצטרפת למעשה נלמד מעשו דכתיב מחמס אחיך יעקב וכו' וכמ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דף ט"ל איכו השתא דלמדנו דעשו יש לו דין ישראל משומד וככתוב בקרא דאייתי לעיל ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו וכאמור א"כ צ"ל דאין הראיה מעשו שמחשבה רעה בעכו"ם מצטרפת כי הוא יש לו דין ישראל ופסוק מחמס אחיך הוא על אדום מחריבי בהמ"ק כמו שפירשו המפרשים. ולכן עתה נלמוד הא דמחשבה רעה מצטרפה בעכו"ם למעשה מלבן דכתיב ארמי אובד אבי על מחשבתו והיינו דקאמר המגיד צא ולמד מה בקש לבן הארמי כלומר צא מלימוד עשו דס"ד ללמוד מעשו דמחשבה רעה מצטרפת בעכו"ם ולפי האמור דעשו יש לו דין ישראל צא מלימוד זה: ולמד ענין מחשבה רעה דמצטרפת בעכו"ם מלבן וז"ש מה בקש לבן בקש במחשבה וקרא כתיב ארמי אובד אבי. ומתוך זה שהוצרכתי ללמוד מלבן ולא מעשו דדין ישראל יש לו וכ"ש אברהם והחזיק בארץ וא"י מוחזקת למדנו דמוכרח להשתעבד בארץ לא להם וז"ש וירד מצרימה דמזה עצמו נשמע טעם ירידת מצרים וכמש"ל: ויען יוסף הצדיק ע"ה שהביא דבת אחיו היה סובר דדין ב"נ יש להם ואביו הסכים על ידו כמו שנתבאר אצלנו באורך בס"ד לכן אמר אנוס על פי הדיבור דלדידיה דיש להם דין ב"נ לא קנה אברהם אע"ה א"י בחזקה כדין ב"נ והיה יכול להיות השעבוד בארץ כנען וארץ לא להם מיקרי אך היה אנוס ע"פ הדיבור ובטלה דעתו בדבר ה':
(ב)
(ג) בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
ברוך שומר וכו' יש לפרש נמשך למקראי קדש דיהושע שהביא בסמוך ואפשר לפר' הכל בדרך זה בעבר הנה"ר ישבו אבותיכם רמז שישבו רחוק מהאורות כלומר בקליפו' ור"ל בעבור האור ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ממקום הקליפות וכמו שכתב רבינו האר"י זצ"ל שנשמת אאע"ה היתה בעמקי הקליפות ואולך אותו בכל ארץ כנען אשר היא רשות הגבוה אשר בחר לחלקו יתברך וארבה את זרעו וארב כתיב כלומר שעשיתי מריב' עם זרעו על דרך שפירש"י ז"ל לדרכו ע"ש ומתיחס אל כונתנו היינו שעשה מריבה עם זרע"ו שגזרתי כי גר יהיה זרע"ך ואחר זה ואתן לו את יצחק וכו' ויעקב ובניו ירדו מצרים כור הברזל לברר הכסף מהסיגים: ועל זה קאמר ברוך שומר הבטחתו שנתן להם כח לברר כל ניצוצות הקדושה עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגי"ם ומשו"ה נאסרו לשוב מצרים כי לא נשאר מה לברר כמ"ש האר"י זצ"ל והוא אומרו לעשות מ"ש לאברהם וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ופירש רבינו האר"י זצ"ל שרכוש גדול הן הן ניצוצי הקדושה אשר ביררו וזה כונת אומרו לעשות וכו' שהוא הבטי' ואח"כ יצאו ברכוש גדול בירור גדול מניצוצי הקדוש' ושמר הבטחתו כי הוא הנותן כח לעשות חיל מניצוצי הקדושה וערות הארץ חיל בלע ויקיאנו. וז"ש היא שעמדה לאבותינו ולנו דקאי על השכינה כמ"ש האר"י זצ"ל והוא נמשך לכונתנו דעסיק ואתי על בירור ניצוצי הקדושה והשתא אתי שפיר אומרו היא שעמדה שהשכינה כביכול היא מבררת וז"ס שכינה בגלות והיא שעמדה וכו': ,נמשך לזה הבה נא אבא לפרש מאמר רז"ל על פסוק זה דמייתי המגיד ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלם וצריך פירוש לפירושם. ואפשר לפרש כי הנה אמר אליו כי גר יהיה זרע"ך ממש להפריד הסיגים מניצוצי הקדושה של ק"ל שנה דאדה"ר אשר חזא קרי לאונסיה ונטמעו בקליפות וצריך בירור ושעבוד בארץ לא להם וכי תימא יהיו הולכים מדחי אל דחי על לא הודע איה מקו' הבירור ותכבד העבוד' לז"א ידוע שאני מפזרן וכיון שהכל בהשגחתי אני מפזרן במקום הראוי ובמקום הבירור ואין אני מניחם למקרה ופגע ח"ו וכתיב ואתכם אזרה בגוים ודקדקו כת הקודמין דהול"ל אזרה האלף פתוחה אלא נרמוז דכביכול השכינה עמנו וזה ואתכם אזרה גם אני עמכם ואנ"י המבררת וזהו תקותנו שתמיד השכינה עמנו וזהו תדע שאנ"י מכנסן דכיון שאני מפזרן והשכינה עמהם אות היא שאני מכנסן וכמ"ש בזהר ועמה יפקון. וכי תימא עתה יגלו בערות הארץ וסט"א הקשה והחזקה תמשול עליהם ואין מידה מציל לז"א תדע שאני משעבדן שהם אינם עבדים למצרים רק אני משעבדן כמ"ש בזהר דיוסף שלט על המצריים וקנאם לעבדים וכשאח"ך שעבדו בישראל כיון דמעיקרא הם עבדים ליוסף מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו ישראל משועבדים ליוסף הרומז ליסוד הקדוש ולזה יצאו ממצרים דאם ח"ו לא היה כך לא היו יוצאים לעולם מתחת יד מצרים ערות הארץ הקליפה הקשה והחזקה עש"ב וז"ש ידוע שאני משעבדן שיהיה השעבוד לי לסטרא דקדושה תדע שאני גואלם ואין לחוש שיטמעו בקליפת מצרים מכיון שאני משעבד' כאמור: וכד הוינא טליא פירשתי בהקדמה זו מש"ה כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד ככתוב במקומו באורך: ואחר שנים רבות נזדמן לי ס' קנה חכמה וראיתי שם בדרוש עשירי דף ל"ה שכיונתי לדעתו ז"ל בפירוש הכת' הנז': והרב שם הביא מ"ש בפרקי ר' אליעזר דהלילות נחשבו ודקדק דדוקא עבד עברי אסור לשעבד יום ולילה אבל הכא שנמכרו למצריים רשאין הם לשעבדם יום ולילה ותירץ שישראל היה דינם כעבד עברי הנמכר לישראל שהרי אמרו ז"ל הענק תעניק לו כשם שבמצרים הענקתי ושניתי וכו' ודין הענקה אינו אלא בעבד עברי הנמכר לישראל והטעם כמ"ש הרמ"ע ז"ל בעשרה מאמרות דגזרת בין הבתרים היתה להיות גופן קנוי עבדות ממש אלא שהעבדות קיימו ביוסף שהיה גופו קנוי ושלטו אחיו עליו ואחרי כן יצא יוסף בגרעון כסף במה שזן אותם והיה להם לאדון למצרים והוא היה תחת שליטת אחיו נמצא מצריים שהיו תחת שליטת יוסף היא תחת שליטת כל ישראל ומשום שהיו מצרים תחת שליטת הקדושה הו"ל דין ישראל כדין נמכר לעברי ואסור לשעבד בם ימים ולילות ולולי זה היו צריכים לישב ת"ל שנה והיו נכנסים בן' ש"ט ונשקעים שם לעולם עכ"ד: ,ועל פי זה נבאר כל הכתוב דכל זה רמז הקב"ה לאברהם אע"ה באמור אליו ידוע תדע וכבר ידעת מ"ש האר"י זצ"ל דרמז לו ה' באמרו בארץ לא להם שיהיו עבדים בארץ שאינה של אדוניהם כי יוסף הצדיק העבירם לערים והחליף של זו בזו ונמצאו המצריים גופם בארץ לא להם: ז"ש ידוע תדע שאני מפזרן ומכנסן וכי תימא יש לחוש שיתערבו בעכו"ם ויהיו שולטים עליהם ואין מידם מציל שיכנסו לן' שערי טומאה שהוא ר"ת שט"ן ן' שערי טומאה ואין עוד תקומה לז"א כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם דהיינו מצרים שיוסף הגלה אותם והעבירם מעיר לעיר והם תחת שליטת יוסף. ועבדום ביום ועינו אותם בלילה שהוא תוספת שאינן חייבין כי דינם כנמכר לישראל דאינו עובד בלילה מאחר שהם תחת שליטת הקדושה כמו שרמז באמרו בארץ לא להם ולזה נחשבו הלילות ענוי והמה יעלו ימים ולילות ת' שנה ומהאי טעמא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי על אשר רדו בם בפרך כיון שהם כע"ע הנמכר לישראל. וגם יש להם הענקה כדין נמכר לעברי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להענקה: ,ועוד אפשר לומר בכוונ' וגם את הגוי וכו' ואמרו רז"ל בש"ר דן אנכי במכות בכורות וכתבו רבני אשכנז ז"ל דאם ה' היה הוא בכבודו מוציאנו היה כל השלל קדש ולא היו יכולים ליהנות כמו שהיה ביריחו ולכן יצאו ע"י משה ואהרן כדי שיהנו מן הביזה עכ"ד וז"ש וגם את הגוי דן אנכי במכת בכורות ותו לא כי אין ההוצאה על ידי. ולאו משום גריעותא דישראל אלא הטעם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ויוכלו ליהנות שאם תהיה ההוצאה על ידי יהיה הכל קדש: ,והרב פרשת דרכים סוף דרוש ה' פירש במאי דקי"ל דבדיני שמים אדם לוקה ומשלם וז"ש דן אנכי בידי שמים וכיון שכן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דבדיני שמים אדם לוקה ומשלם ע"ש באורך וברוחב. ואפשר להוסיף קצת במה שנראה לכאורה מדברי התוס' בע"ז סוף דף ע"א דבעכו"ם לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה שכתבו ד"ה בן נח נהרג על פחות מש"פ וז"ל ורש"י פירש דלא נתן להשבון משום דקים ליה בדרבה מיניה ולא נהירא דא"כ לא יתחייב נכרי לשלם גזלו בשום ענין עכ"ל ומריהטא דלישנא משמע דהם ז"ל סברי דבעכו"ם לא אתמר קים ליה בדרבה מיניה וכן כתבו בעירובין דף ס"ב ע"א דמשום קלב"מ לא מפטר דלא שייך גבי נכרי ע"ש וזו היא שקשה על הרב פרשת דרכים שם דף י"ג ריש ע"ג שכתב בשם התוס' דגם בעכו"ם אמרו קלב"מ ונמצא דדבר זה במחלוקת שנוי דמדברי רש"י בע"ז הנז"ל ומדבריו ביבמות דף מ"ז ע"ב משמע דסבר דגם בב"נ נאמר קלב"מ. ודעת התוס' דבעכו"ם לא אתמר. ולדעת האומר דבעכו"ם אמרינן קלב"מ זש"ה וגם את הגוי אשר יעבודו עם היותו עכו"ם לא תימא דבעכו"ם אמרינן לוקה ומשלם לא כי אלא הכא דן אנכי בידי שמים ומשו"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הא בידי אדם גם בעכו"ם אמרו קלב"מ ולדעת מ"ד דעכו"ם לוקה ומשלם הכי פירושא דקרא וגם את הגוי להיות עכו"ם ועוד דן אנכי בידי שמים לוקה ומשלם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ועוד אפשר לומר במאמר רז"ל הנז' ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן במשז"ל דצדקה עשה עמנו לפזרנו כי כל מלכות חש דלא לימרו ליה מלכותא קטיעה ומשו"ה אנו חיים וז"ש ידוע שאני מפזרן לד' רוחות העולם ובזה תדע שאני מכנסן דאין שום אומה הורגן דלא לימרו מלכותא קטיע':
(ד)
(ה) הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
היא שעמדה וכו' כבר כתבנו שרבינו האר"י זצ"ל מפרשה על השכינה כמש"ל ונמשך להקודם דמייתי קרא ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהם ניצוצי הקדושה אשר היו בארץ מצרים כי שם נפוצו בערות הארץ וע"י השעבוד הקשה נתברר הכל וזהו הרכוש הגדול כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל וכמש"ל ועל זה קאמר היא השכינה שעמדה לאבותנו ולנו שבכל מקום שגלינו שכינה עמנו והיא המבררת ובכחה גם אנו מבררים על ידי שעבודנו וצרותינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו השר שאנו בארצו והאומה שאנו בקרבה והקב"ה מצילנו מידם בין מהשר בין מהאומה והכל לכבוד השכינה וכאשר חכמים הגידו בזהר הקדוש על פסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלת"ם בשביל כלתם היא השכינה לא געלתים לכלותם. ודורשי רשומות אמרו ואף גם זא"ת ר"ת זכות אבות תמה כלומר שאף בזמן שתמה זכות אבות לא מאסתים וכו' להפר בריתי דברית אבות לא תמה עכ"ד ולפי הזהר ה"ק ואף אם זכות אבות תמה לא מאסתים לכלת"ם בעבור השכינה הנקראת זאת גם כן. וז"ש היא שעמדה לאבותינו ולנו כלומר בין לאבותינו שהיה להם זכות אבות בין לנו שתמה זכות אבות היא השכינה שעמדה שגם כשיש זכות אבות זא"ת היא עומדת לעד ולעולם זא"ת על ישראל: ,ולפי פשוטו אפשר לפרש במשז"ל וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לרבות ד' מלכיות ונמצא דכבר ה' הבטיח לאברהם אע"ה להוציאנו משעבוד ד' מלכיות וזהו כונת המגיד שאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו' וזהו על גאולת מצרים ששמר הבטחתו וגאלנו ומייתי קרא וגם את הגוי אשר יעבודו דאתא לרבות שעבוד ד' מלכיות כאמור ועל זה אמר היא שעמדה כלו' הבטחתו יתב' אשר הבטיח לאברהם אע"ה הבטחה זו היא שעמדה לאבותינו ולנו שכיון שהוא בחסדיו ורוב רחמיו הבטיחו וגם אם הגוי על ד' מלכיות הוא שומר הבטחתו להצילנו מיד העומדים עלינו לשים לנו שארית ויגיע עת לחננה שיקיים בשעבוד מלכיות וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא בירור ניצוצות הקדושה אשר בארץ שביינו והוא הרכוש הגדול מכלל דאיכא קטן הוא הכסף והזהב אשר בעה"ז נראה גדול אך הוא קטן מאד והרכוש העיקרי הגדול הוא בירור הקדושה והיו לאחדים הולך ואור עד נכון היום תפרה ישע ישראל נושע בה' גאולת עולם לשרתו ולברך בשמו הגדול יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(א)
(ב) צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
צא ולמד וכו'. ראיתי להרב הגדול מהר"י חאגי"ז זלה"ה בהלכות קטנות ח"ב סימן י"ט שנשאל איך ולמה היה שונא לבן את כל יוצאי ירכו ויאמר להשמידם והשיב דבק היה בע"ז שלו ובקש לעקור מתוכו כל שרש דבר נמצא בו מרשימו של אברהם שעבד את ה' וזהו על דרך שאומרים שיורד דבר קדוש למקום שאינו לשידבקו בו ניצוצות הקדושה כך סבר להפך שיבא מזרעו של אברהם וילקט כל כיוצא בו שנשאר במשפחתו ואח"ך יעקרם לבן וישאר הוא לאלהיו עכ"ל והנה נודע מ"ש המפרשים דפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולהחיות הבנות כדי שינשאו בנות ישראל למצריים כיון שאין זכרים עכ"ד ואפשר שכונתו שהזכרים המצריים ישאבו ניצוצות הקדושה מבנות ישראל ויקחו ניצוצות הקדושה מהם: ולכן היה רוצה שאם יש רשימו מהקדושה במשפחתו ילקטנו זרעו של אברהם ויעקרהו וישאר הוא וביתו בלי קדושה כלל וז"ש צא ולמד פקח עיניך רשעת לבן שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וניחא ליה שזכרי מצרים הם יקחו חלק קדושה ולבן בקש לעקור את הכל שלא ישאר רשימו דאברהם במשפחתו ובא וראה עד היכן הגיע רשעותו ולבן ופרעה לא עלתה להם כי עמנו אל וכמו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו כל אחד במחשבת פגול לפי טומאו והקב"ה הצילנו מידם: ,ויתכן לפרש מ"ש שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו וכו' צא ולמד וכו' כי הנה ישראל יושבי חשך הגלות בצר להם ממצוקותיהם בכל הצדדין והאופנים וגם אם הם מחבבין את ישראל הן בעון חוללנו ויתערבו וכו' וכמעט זה קשה יותר מהצד האחר לצודד נפשים ויעש באושים והוא גלות הנפש ונמצא שבכל אופן עומדים עלינו לכלותנו עומדים תדיר ולא פסיק שאם מכבידים עולם בעלילות' דא עקא שמתוך הטרוף אין לך בטול תורה ומצות יותר מזה ואם מחבבים דין גרמא להמון ישראל לפרוק עול ויתערבו וכו' ולכן אמר מילתא פסיקתא עומדים עלינו לכלותנו. וע"ז הביא ראיה צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' שם רמז דאמר לו הקב"ה השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ואמרו רז"ל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים ומזה תשכיל שהם עומדים עלינו לכלותנו על דרך שכתבנו:
(ג) וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. אפשר דבא לישב חקירה אח' דכמה תירוצים נאמרו למצוא חשבון קץ שנה החסרים מגלות מצרים שלא ישבו אלא רד"ו ואעיקרא איך אמרו דישבו רד"ו והלא כל אותם שנים שחי יעקב אע"ה בארץ מצרים היה כמלך ולא היה לו בכל ימי חייו חיים טובים בהשקט ושלוה כאותם שנים וכן כל ימי השבטים לא התחיל הגלות כמשז"ל והיו שקטים ושנאנים מסובין אתכא אין מחסור כל דבר הלזה יקרא גלות לז"א וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי כל שלות העה"ז והעושר והכבוד כקש נחשבו תחת לאיש משכיל ק"ו לבחיר שבאבות ושבטי יה ואלמלא גזרת ה' כשראו יוסף ופסק הרעב היו חוזרים לארץ כנען רק דהיו אנוסים על פי הדיבור ושפיר נחשב גלות כיון כי כל ישעם לגור בארץ כנען ונתעכבו במצרים בדב' ה' על כרח' א"כ שפיר עולים השנים אלו שחיו יעקב אע"ה והשבטי' משני הגלות: ,וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. ,ויגר שם מלמד וכו'. אפשר דמשו' דס"ד דעלה במחשבה בתחיל' ירידתו להשתק' ולסיבות חזר ונעשה גר לז"א שלא ירד להשתקע כלומר שתחילת מחשבתו בירידה לא היה אלא לגור והיינו לקיים דבר ה' שיגלו למצרים לא זולת ולהכי נחשב הכל משני הגלו' כדאמרן ודייק לה מקרא דהול"ל וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם דהכי הוה א"ש סדר הכתוב ומדשינה וכתב וירד מצרימה ויגר שם וסמך הגרות לירידה בא ללמוד שמעת תחילת ירידתו ויגר שם וז"ש מלמד שלא ירד להשתקע כלומר לא יקשה בעיניך שינוי הכתוב דהו"ל לומר וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם דהכתוב בשינוי זה מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם:
(ד) בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
במתי מעט כמו שנא' וכו'. אפשר לומר דזה נמשך מהקודם דדריש דסמיך ויגר שם לוירד מצרימה ללמד שלא ירד וכו' ומפני דס"ד לומר דהכתוב קושט' קאמר וירד מצרימה יעקב אבינו ויגר שם הוא וביתו ואח"כ שם במצרים היו במתי מעט אבל הירידה לא היתה במתי מעט עד שתקשה דהול"ל וירד מצרימה במתי מעט לז"א שהעיקר כדאמרן דהרי פירוש במתי מעט הוא שירדו במתי מעט כמו שנאמר בע' נפש ירדו אבותיך וכו' ומוכרח דכוונת הכתוב לומר וירד מצרימה במתי מעט אלא דשינה ללמד שלא ירד להשתקע אלא לגור והכוונה לקיים גזרתו יתב' כי גר יהיה זרעך וא"כ דין הוא שיעלה לחשבון הגזרה מעת ירידתם למצרים כמש"ל: ,ואפשר לרמוז וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט וכו' במה שנודע מגורי האר"י זצ"ל דגלות מצרים מפני זרעו של אדה"ר שיצא ק"ל שנה על ידי קרי וירדה השכינה עמהם לברר ואחר כך פרו ורבו ישראל ונתקנו ניצוצות הקרי וזה שאמר וירד מצרימה ורמז דהשכינה עמהם כי מצרי"מה גימטריא שכינה ויגר שם בעבור מתי מעט רמז לניצוצי קרי אדה"ר שהנפשות נתמעטו על ידי הקרי ולכן נקט לשון מתים ועל כן נגזור גלות ת"ל שנה כי נפ"ש גימט' ת"ל כי על ידי הקרי נפש הוא חובל ויען כל ישראל נפש אחד נגזור גלות ת"ל שנה גימטריא נפש. ואחר כך על ידי הגלות והשעבוד נתברר הטוב ואותן הנפשות נתקנו והיו ששים רבוא ישראל וז"ש ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ששם נתקנו ונעשו גוי גדול ועצום:
(ה) וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינין שם. אפשר דכונתו משום דתיבת גדול יש בו שני פירושים שהוא גדול בכמות או באיכות וכמו שנתבאר לפי קצורנו מ"ש פ"ק דבתרא גדול יהיה כבוד הבית חד אמר בבנין וחד אמר בשנים דפליגי בפירוש גדול הנאמר שם אם הוא בכמות או באיכות. והכא פשטיה דקרא בכמות וכמ"ש ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול. אך קשיא ליה תיבת שם דיותרת היא דהול"ל ויגר שם במתי מעט ויהי לגוי גדול לז"א מלמד שהיו ישראל מצויינין שם דמלבד פשטיה דקרא כי גדלו בכמות עוד הוסיף ללמד ויהי שם לגוי גדול באיכות וזהו רמז תיבת שם לומר דאף בארץ שביים היו מצויינין וגדולים בכמות ואיכות אי נמי דגדול בכמות שמעינן מדקאמר ועצום וכמו שאמר בסמוך ועצום כמו שנא' ובנ"י פרו וכו' ולכן פירש גדול באיכות והרשב"ץ פירש מצויינין שהיו גדורים בעריות. ולפי זה מדוקדק תיבת שם דכתיב ויהי שם לגוי גדול כי השב"ח השביח ואהדרי"ה קרא לזרע ישראל אשר בארץ לא מטוהרה ערות הארץ היו גדורים בעריות וז"ש ויהי שם במצרים ערות הארץ לגוי גדול שגדרו עצמם וכבשו יצרם והוא שבח גדול: ,גָּדוֹל, עָצוּם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
וירבו ויעצמו במאד מאד. פירש הרב הגדול בדורו מהר"ם ן' חביב זלה"ה דכונת הכתוב הכי ובני ישראל פרו וישרצו וכו' וכי תימא זה הצער נוסף על כל רעתם דבגלותם ודלותם בארץ שביים ריבוי כזה מוציא האדם מדעתו כי מאין להם לחם לפי הטף ואף השמלה ויוסיף מכאו' על מכאוב' כי ילדיהם אל אל ישועו ואת פת רוצי"ם לז"א במאד מאד כלומר שהיה להם ממון הרבה כמ"ש בכל מאדך בכל ממונך וז"ש במאד מאד כלומר ברוב ממון וכיון שהיו עשירים ודאי היו שמחים ביוצאי חלציה' אלו דברי הרב זלה"ה. ואני ברגליו אעבורה לפרש סיום הכתוב ותמלא הארץ אותם במ"ש פ"ק דסוטה דף י"א שהיו יולדות בשדה ונזונין שם ונבלעים בקרקע והיו חורשים עליהם כמש"ה על גבי חרשו חורשים ואח"כ באים עדרים עדרים לבתיהם וז"ש הכתוב ובני ישראל פרו וישרצו וכו' וכי תאמרו הן הנה היו לבני ישראל לפוקה ולמכשול כי לא די להם רוב צערם ויגונם ויאנחו בני ישראל על העבודה ועוד יוסיפו צרה משנה שברון שבר על שבר יחדיו ידובקו ותבחר מחנק נפשם בריבוי הבנים לז"א במאד מאד שהיה להם ממון מאד כי ברכם אלהים בעושר כמ"ש הרב הנזכר. ועוד אחרת ותמלא הארץ אותם רמז דברי הש"ס שהיו יולדות בשדה ומניחין אותם שם תבלעמו ארץ ונזונין וז"ש ותמלא הארץ אותם שלא הי"ל טורח רק מניחין אותם על פני השדה וה' עמהם לזונם ולגדלם ויהי לנ"ס:
(ו) וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
ורב כמ"ש ואעבור וכו'. כן היא נסחת רבינו האר"י זצ"ל. וראוי להבין אומרו בדמיך חיי וכו' ורז"ל פירשו דם פסח ודם מילה והלא מראש אבא לדקדק תיבת חיי כי האף אמנם כי על ידי דם פסח ודם מילה נגאלו עדיין צריך לדקדק בעצם תיבת חיי והן קדם אציגה נא מאמרם ז"ל במכילת' פ' בא וז"ל והיה לכם למשמרת מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך מתבוסס"ת בדמיך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל בניו ולא היה להם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מכל המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך לכך הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה ר' אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו שמם ולא שנו לשונם וכו' ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז וכו' אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עכ"ל: ,והיה טרם נדקדק בדברי המאמר כדחזי אעלה על אר"ש להבין במאי פליגי ר' מתיא בן חרש ור' אליעזר הקפר ויראה דפליגי הני תנאי בפלוגתא דחכמי צרפת והרמב"ן אם עד שלא נתנה תורה היה לאבות וזרעם דין ישראל או דין ב"נ דרבי מתיא בן חרש סבר כדעת חכמי צרפת דעד קבלת ישראל התורה בהר סיני היה להם דין ב"נ ובן נח אין מחשבה טובה שלו מצטרפת למעשה כמו שכתוב התוס' פ"ק דקדושין ומפני זה אמר שלא היה להם מצות שיגאלו שאין נוטלין שכר אלא על המעשה כלומר דישראל בו בפרק עד שלא נתנה תורה דינם כבן נח ואין נוטלין שכר אלא על המעשה לאפוקי מחשבה טובה דאינה מצטרפת למעשה ואם כן לא הוה בידייהו שום מעשה ומשו"ה נצטוו דם פסח ודם מילה. ור' אלעזר הקפר שכנגדו חלוק עליו וסבר כדעת הרמב"ן דמעת שנימול אברהם היה לו ולזרעו דין ישראל גמור לקולא ולחומרא ולכל דבר וא"כ כבר היה בידם שהיו גדורים בעריות ולא שינו שמם ולא שינו לשונם ולא היה בהם לשון הרע והגם דכל הני שב ואל תעשה נינהו כיון שדינם כדין ישראל גמור הרי אמרו ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ומחשבה טובה בישראל מצטרפת למעשה וא"כ נמצא שהם מלאים מצות וראיתי בספר גור אריה חדש פ' בא שנזדמן לי לשעה שדקדק מאי שיאטייהו דהני תרי מצות פסח ומילה ועוד איך תירץ למה הקדים לקיחתו ד' ימים ורז"ל אמרו בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שישחטו הפסח א"ל רבש"ע דבר זה איך יכולים לעשות שהצאן אלהיהם של מצרים וכו' א"ל חייך אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו הפסח לעיניהם שאודיעם שאין אלהי עכו"ם כלום ויש לדקדק איך אמר משה דבר זה איך יכולים לעשו' כיון שהוא אמר ויהי ודאי הוא ישמור ישראל שלא ירעו להם ועוד למה אין יכולים לצאת עד שישחטו הפסח לעיניהם ופירש הרב הנז' במשז"ל גבי שמואל שאמר איך אלך וכו' דהיכא דקביע הזיקא שאני ועוד אמרו בש"ס דקמאי מתרחיש להו ניסא דמסרי נפשיהו על קדושת ה' ובזה א"ש דמשה אמר להקב"ה איך יכולים וכו' משום דשכיח היזיקא והשיבו אין יוצאין מכאן וכו' משום דצריכים נסים ונפלאות וזה אינו נעשה עד שישחטו הפסח לעיניהם והיא מסירת נפשם על קדושת השם ובזה יובן מאמר ר' מתיא הנז' דסבר דהיו צריכים למסור נפשם לגמרי ולכן צוה פסח ומילה וקי"ל דפסח אין שוחטין על החולה ואין שוחטים לערלים וידוע דכאב המילה ג' ימים לפי זה שחטוהו ביום ד' אך יש לחקור דהיו יכולים ליקח הפסח ביום ד' אחר כאב המילה אבל לפי האמור שיש במצות אלו מסירה על קדושת השם וגבי אנשי שכם כשלקחו דינה צוו בני יעקב אותם שימולו וביום הג' באו בני יעקב אליהם והרגום לפ"ז הכא היה מסירת נפש על קדושת השם לגמרי יתר מאד כשלקחו הפסח ואח"ך מלו והיה הפסח קשור בכרעי המטה ד' ימים וישראל היו כואבים במילה ובזה יתבאר מאמר ר' מתיא הנז' דנתן להם מצות פסח ומילה שהוא מסירתם על קדוש השם והקדימו ד' ימים כדי שיהא המסירת נפש יותר לפיכך הקדימו ד' ימים זהו תורף דבריו ע"ש באורך: ,ועל פי דרכו אפשר לישב המאמר הנז' באופן זה כי הן קדם לשאו"ל הגיע מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים ולשון מפני מה רגילי בעלי הפרשי"ם לדקדק דהול"ל למה כגון הכא לימא למה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו וכו' כי באומרו מפני מה מורה דעלה על לב איזה טעמים לדבר ורצונו לדעת טעם כעיקר. ואפשר משום דיש לומר דהני ד' ימים לתקן מה שפגמו בארבעה חלוקי גוף נפש רוח נשמה והיו נרג"ן מפריד אלו"ף בתעותם אחר גלולי מצרים לעבוד ע"ז ופגעו בד' עולמות אבי"ע או הני ד' ימים שיכונו ליחד ארבע אותיות השם המיוחד שפגמו בו ועל זה שאל מפני מה הקדים לקיחתו וכו' להורות כי יש ויש לחקירה זו דברים שבלב אבל לא הויין דברים המתישבים על הלב. ועל כן בא דבר ר' מתיא בן חרש דבר דבור על אופניו דמוכרח היה הדבר בדקדוק ללקחו ד' ימים קודם למסור נפשם על קדושת השם וצריך שימולו ויעברו ג' ימים לשחוט הפסח כדי שיתרפאו שאין שוחטין על החולים ונמצאו ד' ימים מוכרחים דלא סגי בלאו הכי. ור' אלעזר הקפר סבר שכבר היו בידם מצות עצומות וד' ימים לפי שהיו שטופין בע"ז והוי כעובר על המצות ופורק עול ומפר ברית ומגלה פנים שהם ד' עונות ועל ידי ד' ימים שמסרו עצמן על קדושת השם נתכפרו להם ד' עונות אלו: ,והרי הוא כמבוא"ר לפי האמור מאמר פסיקתא רבתי דף כ"ט ע"ג דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה והלא אינו יפה אלא מן הדיר ואתה אומר מבעשור אלא מלמד שהיו קשורים בכרעי המטה מבעשור והיו המצריים נכנסים ורואים אותם ונפשם פורחות מעליהם עכ"ל ועם הקודם מבואר דטעם לקיחתו מבעשור כדי שימסרו נפשם על קדוש השם שהם כואבים במילה והיו המצרים רואים אותם ונפשם של ישראל פורחות מעליהם ומסרו נפשם על קדושת השם ואמטו להכי הקדים לקיחתו ד' ימים כדי שימסרו נפשם למות בהיותם כואבים במילה כמדובר. וכתבו משם הרב מהר"ם אלשיך זלה"ה כי כל מצוה אשר יעשה אותה האדם מתקדש באבר ההוא אשר בו יעשה המצוה ההיא או האבר אשר רומזות אליה המצוה ההיא כי רמ"ח מצות עשה כנגד אברי האדם רמ"ח אבל המוסר עצמו על קידוש השם מתקדש בכל גופו כי במסירת נפשו מתקדש כל גופו בבת אחת. והשתא ישראל במצרים היו עע"ז ופגמו בכל הגוף ונקראו בחייהם מתים ואף שהיה באונס מ"מ להיות העע"ז כופר בכל התורה נפגמו בכל גופם והיו נקראים מתים ולכן רצה הקב"ה לזכות את ישראל ונתן להם דם פסח ודם מילה כדי שימסרו נפשם על קדושת השם ועל ידי זה נתקדש כל גופם בבת אחת וחיו ולא ימותו וז"ש ואעבור עליך וכו' ואומר לך בדמיך שהם דם פסח ודם מילה חיי שיתקדש כל גופכם בפעם אחת וחיו תמורת מה שנקראו לשעבר על שעבדו ע"ז מתים ויכון מאוד אומרו בדמיך חיי וממוצא דבר נתבאר (א) טעם לאשר נצטוו בדם פסח ודם מילה כי בזה מסרו עצמם על קידוש ה' ותקנו כל גופם: ,(ב) אמנם לדקדק לשון חכמים שאמרו בכל המדרשים דם פסח ודם מילה ויש להרגיש דהול"ל דם מילה ודם פסח אי בעית אימא דהכי הוה עובדא דנימולו ואח"ך שחטו הפסח ואי בעית אימא דמילה היתה לראש פינה ואברהם אע"ה נצטווה בה הוא וזרעו ומצות פסח חדשה ממש. אבל אפשר שכיונו רז"ל בזה לרמוז מ"ש בש"ר דהרבה לא היו רוצין לימול וקרא הקב"ה לד' רוחות ונשבו בג"ע ומשם הלכו הרוחות ונדבקו בפסח ונכנסו כלן למשה רבינו ע"ה לאכול הפסח אמר להם אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים מיד נתנו עצמן ומלו ונתערבו דם פסח ודם מילה הה"ד בדמיך חיי עכ"ל ולרמוז דהיו הרבה שלא מלו מקודם אלא אח"ך על ידי ריח ג"ע שדבק בפסח לז"א דם פסח ודם מילה וזהו הכפל וא"ל בדמיך חיי ציווי ראשון למול ולעשות הפסח וא"ל בדמיך חיי פעם שנית אחר שחיטה כאמור: ,(ג) ואפשר עוד לומר בטעם שנצטוו על הפסח ועל המילה מלבד טעם הפשוט דמילה היו חייבים שנצטוה בה אברהם אע"ה לו ולזרעו וכתיב אם לא בריתי וכו' והוא במ"ש הרב עמודיה שבעה עמוד א' סימן ד' משם פליאה דבהמות חיות ועופות עשה ה' הבדל ביניהם בצורתם איזה אסור איזה מותר אך במין האדם לא עשה הבדל ביניהם לכך ציוה לאאע"ה המילה להיות הבדל ביניהם ולא עשה הבדל בשינוי צורתם שלא יאמרו ח"ו שתי רשויות יש ובזה פירש הרב הנז' כמה ענינים דהמילה יורה יורה אלהותו ואחדותו יתברך עש"ב איכו השתא הנה נכון לומר דלזה נצטוו בפסח ומילה יען היו גוי מקרב גוי הללו עע"ז ולכן נצטוו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה ושחטו הפסח לשום אלהיהם של מצרים לשמה ולבזיון וכדי שלא ליתן פתחון פה דח"ו יש שתי רשויות פועל הטוב וכו' לזה נצטוו לימול דממה שלא יש הבדל בצורה כמו הבהמות חיות ועופות רק המילה משם מוכח אלהותו יתברך וזהו ואומר לך בדמיך חיי: ,(ד) ועוד טעם כעיקר בהקדמה שוגר"ת ומשוגר"ת אשר כמה זימנין דמשכחת שפתנו אתנו קורין ומקרין הקדמה זו והוא דיצאו לפני זמנם מסיבת קושי השעבוד אשר הוא יתעלה העריך קושיו למשך שארית חשבון ימי שני גלותם ואולם התינח אם יש לנו דין בנים אז יעלה ויראה קושי השעבוד לתשלום הזמן ואמרו בזהר דאי נטרין ברית אינון בנין והנה כי כן לכך נצטוו בפסח משום אפרושי מע"ז כי איככה יחשבו כבן בהיותם עע"ז והגם דנקראו בנים משחיתים לר' מאיר מ"מ לפי חיבת הבן עלה יעלה קושי השעבוד במספר שנים רבות ולהכי הופרשו מע"ז ואתיא דם דם למרס בדם האהבה וזאת תורת העולה לחשבון גדול קושי השעבוד ונצטוו במילה דבברית איקרון בנין ואותה אנחנו מבקשים לצאת לפני הזמן וגם הוא רמז פסח ומילה פסח לשון דילוג שדלג על הקץ מסיבת היותם בנים שהמילה הוראה על זה: ,(ה) ויראה עוד טעם אחר במה שנודע שע"י המילה נעשה קדש וכמ"ש אשר קדש ידיד זה יצחק שנימול לשמנה שנעשה מרכבה לשכינה והוא מוכתב למלכות חתום בחותמו שדי מלבר הוי"ה מלגיו וכמו שהאריכו דורשי רשומות כמה מעלות מבא בדמים למולות. וכתבו המפרשים טעם לצאתם טרם מלאת זמן ת' שנה כי נתקדשו במה שהוכנו לקבל התורה וקי"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואף אנו נאמר דנצטוו לימול להתקדש במילה והקדש מפקיע מידי שעבוד ופסח לפרוש מע"ז ולהתקדש בכל גופם כמש"ל ומילה להיות נחתמין ונכתבין לחיים למלכות שמים ובזה אלים לאפקועי שעבודייהו ונפקי בריש גלי: ,(ו) וירצה עוד טעם אחר למצות פסח ומילה במה שנודע מרז"ל והמפרשים ונתבאר אצלנו בכמה דוכתי דיש ויכוח בין אומות העולם לישראל דאו"ה סברי מעשה שמים עדיף אז יאמרו בגוים אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה. כל קבל דנא יאמר נא ישראל מעשה אדם עדיף וה' חפץ למען צדקו לזכות את בריותיו לשרש אחר הע"ז. והוא הטעם למצות המילה דלא נברא האדם מהול דמעשה אדם עדיף. אי לזאת ציוה ה' על פסח ומילה דהפסח הוא משום אפרושי מע"ז וכמ"ש משכו ידיכם מע"ז וכדי שלא יאמרו מעשה שמים עדיף ואם אין הקב"ה חפץ בע"ז למה אינו מבטלה אי לזאת נצטוו בזאת הברית וממיל"ה רווחא דמעשה אדם עדיף. ובזה אפשר לפרש מאמרם ז"ל בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ויש להבין מה ראו על ככה בצאת ישראל ממצרים לכרות ברית זה אמנם אפשר דעד האידנא הוה ס"ד דישראל דמעשה שמים עדיף ולכן ידיהם אסורות וסוגרו דלתים כי מאנו עשות צדקה וחסד בטענה אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן דמעשה שמים עדיף אבל עתה דמן השמים עוררום דמעשה אדם עדיף ועל כן נצטוו בפסח ומילה כמו שנאמר פשטה הוראה דמעשה אדם עדיף ושמים לו זכ"ו זכיה מעליא לאבד ע"ז ולמול עת הזמיר הגיע וכרות עמו הברית לעשות חסד זה עם זה דמעשה אדם עדיף ויחשבה לו צדקה כפשוטו ותרגומו: ,(ז) ואחשבה דבלבד טעם פסח ומילה הנגלות לנו והטעמים אמורים ישנו בנותן טעם מחודש ונקדים אשר עין רואה ואזן שומעת וגם במכתב לא' קדוש וז"ל אמרו בש"ר אנכי ה' אלהיך על מנת כן הוצאתיך ממצרים ויש לדקדק דזה הפך מ"ש רז"ל מכאן מודעא רבא לאוריתא והרשב"א כ' דמש"ה נענשו דמתנת הארץ נתנה על תנאי וכו' וצריכין אנו למודע"י היכן מצינו בתורה תנאי זה דה' נשבע לאבות לתת להם ולזרעם את הארץ ולא התנה בזה כלל ומהר"ם אלשיך תירץ דה' לא נתנה לאבות בלשון ירושה אלא בלשון מתנה ומתנה יש לה הפסק ויכול לומר אחריך לפלוני ואין זה טעם מספיק דכ"ז שישראל חיים לא מהני לישנא דאחריך ואי נתנה להם לזמן היינו קושיין דהיכן פירש להם כן ועוד דכתיב פ' לך לך ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו' לאחוזת עולם. אמנם אפשר דשם רמזו התנאי דסמיך ליה והייתי להם לאלהים והיינו לומר דעל תנאי זה אני נותן את הארץ בתנאי שאני להם לאלהים וכיוצא בזה אמרו רז"ל וזה הדבר אשר מל יהושע וכו' אך קשה דזה היה במילה וכבר קנה אברהם אע"ה את הארץ כדכתיב קום התהלך בארץ ובין הבתרים נשבע ה' דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית ושם לא פירש מזה התנאי ואין לאחר קנין ושבועה כלום. ותו קשה דאף אם נאמר דבין הבתרים נתנה על תנאי למה הוצרך לומר במילה פעם אחרת ונתתי לך ולזרעך אחריך והרי רז"ל נתנו טעם למה נזכר יציאת מצרים כמה פעמים ונראה במ"ש בכתובות דף מ"ד אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי והנה במעמד בין הבתרים נתן ה' את הארץ ע"מ שיהיו בגלות ת' שנה כמ"ש כי גר יהיה זרעך וכו' אמנם בעת המילה חזר ונתן הארץ לאברהם אע"ה ולא הזכיר תנאי זה דגלות ונתן לו הארץ בנחלה מיהו הזכיר לו תנאי אחר דהיינו והייתי להם לאלהים והכונה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי. והנה בטעם יציאת מצרים קודם זמנם אמרו רז"ל בזכות בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה דאף דהיו גוי מקרב גוי מה אלו אף אלו הי' מפני שהיו חושבין לסבול צרת השעבוד של ת' שנה אבל ראו עתה שזה קשה מאד ולכן חזרו וקבלו התנאי האחר של המילה שהתנה והייתי להם לאלהים בלי שום שעבוד עד כאן לשון אחד קדוש הבא לידי ככתבו וכלשונו בלי תוספת ומגרעת: ,ועל פי זה אפשר לפרש כונת הכתוב פ' שמות נלכה דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלהינו. ויש להעיר מה זו שאלה זה דרכם דרך שלשת ימים והיה להם לשאול כי רצונם בלכתם ילכו הליכה בלא חזרה אמנם אפשר לומר במה שנחלקו הראשונים בהך שמעתא דכתובות הנז' בהאי דאמרינן אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי דלרש"י והרי"ף אם כתב תוספת בשני דאמרינן אי בעי בהאי גבי וכו' לא שיהיו שניהם קיימין אלא אם רצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה בשטר השני יגבה בו הדקל. אמנם הרא"ש וסיעתו סברי דלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני כמבואר מחלוקותם באורך בפסקי הרא"ש שם. והשתא לפי האמור דמעמד בין הבתרים וציווי המילה הם כב' שטרות במתנת הארץ אשר במעמד בין הבתרים נתן הארץ על תנאי להשתעבד ת' שנה ותו לא. ובשעת ציווי המילה נתן הארץ לקבל אלהותו א"כ לדעת רש"י והרי"ף בתשובה הדבר תלוי ברצון ישראל אי בעו גבו הארץ בשטר מעמד בין הבתרים ויקיימו תנאי עבדות ת' שנה ואי בעו גבו הארץ בשטר שעת המילה ויקיימו תנאי קבלת אלהותו ופטירי מהגלות. אמנם לדעת הרא"ש וסיעתו שני השטרות קיימין ואיתיה להא ואיתיה להא דאיתיה לגלות ואיתיה לקבלת עול מלכות שמים: ואפשר דישראל בפרק יציאת מצרים נפשם אוותה ויעש לגבות בשטר המילה דהיינו בתנאי קבלת עול מלכותו ויהיו פטורים מהגלות אשר הוא תנאי שטר מעמד בין הבתרים וכדעת רש"י והרי"ף וה' ית' ברוב רחמיו קבל כוונתם וביטל השעבוד והגלות כיון שנתרצו לקבל תנאי שטר השני וכדעת רש"י והרי"ף. ובזה אפשר לתת טוב טעם למה שהוא ית' חיובא רמי לספר ביצ"מ ובכל יום איש ישראל מעלה בזכור"ו יצ"מ כל הימים לרבות הלילות יען יצ"מ פנת יקרת יסוד מוסד הדת כי כצאת ישראל ממצרים בטולי בטלוה לשטר מעמד בין הבתרים ורצו לקיים שטר קבלת אלהותו יתברך הנאמר בעת המילה ועל זה חובת גברא לספר ביצ"מ אשר יצאו ביד חזקה לפני זמנם ולזכור יצ"מ תדיר אשר ממוצא דבר נבין כי נתרצינו וקיימנו השטר השני של שעת המילה וקבלנו אלהותו ית' וזהו הטעם שבכל מקום כתיב בדבר ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים וכיוצא ואשר על זה במעשה העגל מרתח קא רתח לומר שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים כי ביצ"מ נתרצו לגבות הארץ בשטר שעת המילה בתנאי קבלת אלהותו ולבטל שטר מעמד בין הבתרים. והוא טעם אומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא אמר אשר בראתיך (מלבד הטעם שאמרו ז"ל) כי ביצ"מ תוך זמנם מורה ובא לקבלת אלהותו ולקיים השטר השני של שעת המילה: ,ואפשר לומר כי בחכמה שאלו על זאת נלכה נא דרך שלשת ימים כי כבר אמרנו דדעת ישראל שרצו לגבות הארץ בשטר השני של שעת המילה ולבטל שטר מעמד בין הבתרים וליפטר מהגלות וכדעת הרי"ף ורש"י. אבל כבר ידעו דאכתי יש לדון דדילמא הלכה כסברת הרא"ש דשני שטרות קיימין ואכתי חייבים גלות אף שמקבלי' אלהותו ית' לזה שאלו ללכת דרך שלשה ימים לצאת מרשות פרעה שלא יהיה מוחזק בהם ואח"כ בהיותם רחוקים ודל מיניהו חזקת פרעה כשהם במדבר הרי הם לעצמם ומצו אמרי קים לן דדינא הוא דאי בעי בשני גבי ובטל הראשון שהוא דעת רש"י והרי"ף ולאו עבדי פרעה אנן אלא אנחנו עבדי ה' ושטר בין הבתרים חלף הלך וזו היא המצאת הליכת דרך שלשת ימים כדי שיהיו הם רשאין ומוחזקים כמדובר: ,ואל זה אביט דאפשר לפרש בזה סדרן של כתובים ויכוח משה רע"ה עם ה' פ' שמות ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכו' ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ורז"ל אמרו אהיה אשר אהיה אהיה עמם בצרה זו אהיה עמם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו א"ל יפה אמרת כה תאמר וכו'. ויש לחקור דהנה הכא ה' יודיע דרכיו למשה דישתעבדו בשעבוד מלכיות והרי ארז"ל חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות והתירוץ פשוט דלאחר שעשו העגל ונשתברו הלוחות נגזר שעבוד מלכיות והוא אשר רמז לו ה' אהיה אשר אהיה אמנם על פי דרכנו אפשר לתת טעם למה בתחילה היו מוצלים ישראל משעבוד מלכיות ואחר העגל נזורו אחור ונגזר עליהם גליות ונראה דמתחלה רצה הקב"ה להציל ישראל מגליות בטענה דבשטר המילה לא הוזכרו גליות ואי בעי בהאי גבי וכדעת הרי"ף ורש"י דביטל שני את הראשון ויצאו ממצרים עפ"י שטר שעת המילה שיקבלו עול מלכותו והיא שעמדה לישראל לצאת מגלות מצרים אמנם כאשר עוננו ענו בנו יעשו עגל בחורב אז הקב"ה שהוא המוחזק תפס לו השיטה בסברא אחרת שהוא דעת הרא"ש וסיעתו דשתי השטרות קיימין וחייבין גלות וקבלת אלהותו ולתוספת כתביה והייתי להם לאלהים ולא נתבטל תנאי הגלות הכתוב בשטר הראשון. ובזה נבא אל הביאור דזו היתה כונת מרע"ה באומרו וכי אוציא את בני ישראל ממצרים כלומר איך אפשר להוציאם בתוך זמנם וכמו שארז"ל במדרשים שזו היתה טענת מרע"ה והשיבו הוא ית' וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהי' וכו' כלומר עתה יחזרו בהם מהשטר מעמד בין הבתרים ויקיימו שטר שעת המילה שמתנת הארץ לעבוד לאלהים ותו לא וביטל שני את הראשון וכל זה רמז הוא ית' באומרו בהוציאך וגו' תעבדון וגו' אמנם לאשר גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא בעגל ואז ידונם דשני השטרות קיימין כדעת הרא"ש ואכתי פשו ד' מלכיות הטמין ברמז הוא ית' למשה אהיה אשר אהיה אהיה עמם בשעבוד מלכיות כלומר הגם כי עתה אל מוציאם לבטל שטר הראשון מ"מ כשהם יבטלו השני אני אקיים שניהם כסברת האומר דלא בטל שני הראשון. ויאמר משה רבש"ע וכו' כלומר מאחר דהם סוברים עתה דנתבטל השטר הראשון והוי כדעת הרי"ף ורש"י אין להזכיר שעבוד מלכיות ולבשרם שעתידין לבטל השני ואתה אז תתפוס לקיים שתיהן. כי הם בחיריים ואין לתת להם אצבע בין שיניהם. וא"ל הקב"ה יפה אמרת וכך היה דעתי מתחלה רק שגליתי לך אשר יהיה: ,ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר פסוקי וארא וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריה' אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו' לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ולא נאריך בדקדוקים אמנם אפשר לי לפרשם כפי דרכנו והכונה וגם הקימותי וגו' לתת להם וגו' רמז לתנאי בין הבתרים כי גר יהיה זרעך וז"ש ארץ מגוריהם אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' כלומר אנכי הרואה דלא אפשר להו למיקם בגלות ויש לחוש שיטמעו ח"ו. לכן אמור לבני ישראל אני ה' שם של רחמים מלמדכם להועיל לבחור השטר השני של שעת המילה וז"ש והוצאתי וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים כתנאי השטר השני של המילה והיינו כדעת רש"י והרי"ף דביטל שני את הראשון ה"נ נתבטל הגלות. וכלפי דיש לדון דשניהם קיימין זו היא מדת רחמיו דתפש סברא זו וז"ש וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וכו' כלומר הלא תדעו כי אני ה' מדת רחמים שבשביל שאני אלהיכם אני מוציא אתכם וכו' והבאתי אתכם אל הארץ וכו' כתנאי השטר השני. והיה מקום לדון כסברא אחרת דשתי השטרות קיימין ובחימה שפוכה אמלוך עליכם וגם שתהיו בגלות אך זו מדת רחמים לרחם עליכם לבטל שטר הראשון ולקיים השני ובקבלת עול מלכותי תהיו נקיים מהגלות. ועם זה יובנו פסוקי פ' נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים וילכו ויעבדו וכו' וישליכם אל ארץ אחרת וכו' הכונה דמרתח קרתח שהוא ית' ריחם עלינו והוציאנו ממצרים וביטל הגליות וקיים השטר השני ועל דבר זה נכרת ברית לעבוד ה' כתנאי שעת המילה וילכו ויעבדו וכו' לכן חרה אפו ותפס הסברא אחרת דשתי השטרות קיימין וישליכם וכו': ,וכיוצא בזה יש לפרש פסוקי שופטים סי' ו' אנכי העלתי אתכם ממצרים וכו' ואומרה לכם אני ה' אלהיכם וכו' ולא שמעתם בקולי וכו' וכן פסוקי מלכים א' סי' ט' ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים ויחזיקו באלהים אחרים וכו' וכן כמה וכמה פסוקים אחרים דכוותיהו והם מבוארים על פי הקדמתנו ובמקומות אחרים נכתוב עוד על פי הקדמה הלזו בס"ד: ,ויתכן שזהו כוונת מאמרם ז"ל פ"ק דברכות דבר נא באזני העם וכו' בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ודשו ביה רבים. ולפי דרכנו אפשר דהנה יש מקום לומר דהת' שנה מתחילים מלידת יצחק וזהו כי גר יהיה זרעך והגרות נתקיים ביצחק ויעקב אבותינו הקדושים והעבדות נתקיים בזרע ישראל אחרי כן שנפטרו כל השבטים ע"ה. אמנם לפום מאי דקי"ל ארץ ישראל מוחזקת נפל פיתא בבירא דאמר רחמנא כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ויצחק ויעקב אבותינו כל ימי היותם על אדמת הקודש לא סלקי שני גרותם לחשבון הת' שנה דהם ישבו בארצם והגרות בארץ לא להם ונמצא כי לא התחילה הגזירה רק מירידת יעקב אע"ה וזרעו למצרים ולא ישבו בין גרות ועבדות כי אם רד"ו שנה אלא שהקב"ה ריחם על זרע ישראל חוטר מזרע קדושיו. ורמז להם שיבטלו שטר מעמד בין הבתרים ויהיו מקיים שטר שעת המילה דהתנאי הוא קבלת אלהותו לבד ויפטרו מן הגלות וככל אשר דברנו ולפי זה תו ליכא ואח"כ יצאו דכבר בטולי בטלוה לשטר מעמד בין הבתרים ושם נאמר ואח"כ יצאו ונמצא דהקב"ה הוא פטור מזה. אמנם באהבתו ובחמלתו לאברהם רחימא שלא יאמר אותו צדיק כבר נשלמו הת' שנה וז"ש ועבדום וענו אותם קיים בהם כלומר ביורדי מצרים אבל הגרות נתקיים מלידת יצחק ויצחק ויעקב והשבטים עד שלא באו לארץ מצרים נתקיים בהם גרות ונמצא שנשלמו ת' שנה הנמנים מלידת יצחק ולפי זה הנה מקום ללו"ן דאחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והגם שאין האמת כן דהגרות לא נתקיים רק במצרים וטעם יציאתם כי נתבטל שטר בין הבתרים מ"מ כדי שלא יאמר וכו' שאלו וכו': ,וחזרנו לענין ראשון למאי דאתאן עלה כל שישנו בנותן טעם למה שנצטוינו מבא בדמים דם פסח ודם מילה ולפי האמור הנה אמת נכון דכיון דעיקר יציאתם לפני זמנם היינו כי נתבטל שטר בין הבתרים ורצונם לקיים שטר שעת המילה אשר התנה בקבלת אלהותו יתברך לכן האי דישנא להאי פרדישנא הוא אמר ויהי הוא ציוה משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה ושחטו הפסח לבטל אלוה של מצרים וגם דם הברית מוכרח מאוד כי עתה באים מכח שטר המילה וצריכים לימול לקיים שטר המילה. ובזה יובן מאמרם ז"ל והבאתיו לעיל אמר הקב"ה למשה חייך שאין יוצאין מכאן עד שישחטו הפסח לעיניהם שאודיעם שאין אלהי מצרים כלום דעיקר יציאתם תלוי בקיום שטר המילה ושם נאמר תנאי קבלת אלהותו א"כ מפקנא לית להו עד אשר ישחטו הפסח ויודיעו למצרים שאין אלהיהם כלום וישראל קבלו על עצמם לעבוד ה' כתנאי המילה ונתבטל תנאי בין הבתרים של הגלות וזה ידעו מצרים במאי דניידי מע"ז ושחטו אלהיהם וישראל עובד ה' למען ישמעו טעם יציאתם וידעו כי כל דרכיו ית' משפט צדק: ,ואחשבה לדעת כי בזה יובן פסקת עבדים היינו דלעיל הכונה עבדים וכו' ויוציאנו ה' אלהינו דייקא דקבלנו אלהותו ובעבור זה דרצינו בשטר שעת המילה בתנאי קבלת אלהותו וביטלנו שטר מעמד בין הבתרים שהוא בתנאי שטר הגלות וז"ש ויוציאנו ה' אלהינו דייקא מאחר שקבלנו עול מלכותו הוציאנו ביד חזקה דפרעה היה רוצה שנשלים ת' שנה ולא דעת ולא תבונה בו שבטלנו תנאי הגלות ולזה הוצרך יד חזקה וזרוע נטויה וכבר רמז לו משה בשם ה' שלח את עמי ויעבדוני כלומר עתה רצו לקיים השטר השני והם קבלו אלהותי ולכן שלח עמי דייקא ויעבדוני דייקא אבל יפול בזה ספק עצום דהתינח אם ישראל היו מקיימין תנאם לעבוד ה' אז ניחא לעשות זכר ליצ"מ אמנם הן בעון חוללנו בעגל ואח"כ הרבינו לפשוע עד אשר חרה אפו בו יתבר' ותפס השיטה דשתי השטרו' קיימין ונתחייבנו תרתי לעבוד עבודתו וגלה ישראל מעל אדמתו ונשתעבדנו בשעבוד מלכיות וא"כ מה מקום זכר לדבר יציאת מצרים ולכל מצות הלילה הלא נסע יתרם כי קלקלנו דרכינו וחזר הגלות ושעבוד מלכיות לכן השיב בעצם באמרו ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' כלומר הגם דחזר שעבוד מלכיות מ"מ אלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' כי ח"ו היינו נשקעים בן' ש"ט ולא היה תקומה ונמצא דאכתי יצ"מ בתוקפה דאלמלא דיצאנו ממצרים בו בפרק הן גוענו אבדנו ולכל הדברות חובת גברא לקיים כל דבר מצות הלילה הזו. ולפי האמור מדוקדק קראין דאתאן עליה ואומר לך בדמיך חיי דכבר כתבנו דה' לו ציוה למשה רבינו ע"ה לאמר לישראל שיבטלו שטר בין הבתרים דשם תנאי הגלות וכתורה יעשו שהוא תנאי שטר השני וז"ש ואומר לך בדמיך חיי אומר דייקא שהוא ברחמיו א"ל שיקיימו שטר שני וזה ע"י דם פסח ודם מילה: ,רבבה כצמח השדה נתתיך וכו'. אפשר לפרש בפסוק במשז"ל בחולין דף ס' דנאמר למינהו באילנות ונשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' ע"ש גם כתבו המפרשים דביזת מצרים סהדא רבא שלא שלטו בנשותיהם ע"ד שאמר הכתוב הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים. עוד כתבו מרבני אשכנז דטעם יצ"מ ע"י משה ואהרן ולא על ידו ית' לפי שכאשר נעשה הנס על ידו ית' ככבוש ירחו אז השלל קדש לה' כאשר כן היה בירחו וע"כ רצה הקב"ה שיזכו ישראל בביזת מצרים לכן שלח משה ואהרן להוציאם ולא היה על ידו ית' כי אם מכת בכורות לפי שצריך להבחין וכו' ובזה יתבאר רבבה כצמח השדה נתתיך שם רמז שהיו גדורים בעריות כצמח השדה שיצאו למיניהם. וכי תימא מאן מוכח אז יאמרו בגוים אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש לז"א ותבואי בעדי עדיים כלומר שזכו לביזת מצרים וביזת הים וזהו בעדי עדיים כלומר שתי ביזות דלקיים הבטחתו ית' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול תיסגי בחד ונתקיימה בביזת הים כמש"ל אך ביזת מצרים זאת היתה סימנ' מילתא שלא שלטו בנשותיהם וזהו בעדי עדיים שממה שהיו שתי ביזות מינה ילפינן שהיו גדורים בעריות ע"ד אבימלך שנתן אלף כסף לשרה לעדות שלא נגע בה וזהו טעם שדיך נכונו דהוא רמז למשה ואהרן כמשז"ל אשר משה ואהרן נכונו להוציאם ולא הוציאם הוא יתברך בכבודו אף כי ושערך צמח שהגיע הקץ כמשז"ל משום דאם אל מוציאם ממצרים על ידו היה השלל קדש והכא צריך כי הם יקחו השלל לשתי סיבות אחת שהיו עניים וערומים מכל טוב ועוד שזה עדות דלא שלטו בנשים וז"ש ואת ערום ועריה כלומר הוכרח הדבר להיות ע"י משה ואהרן אשר רמז באומרו שדים נכונו כי שתים הנה קוראותיך ערום וצריך לממון. אע"ג דבמ"א פירשנו דהיו עשירים ידוע דשתי הסברות יש להם סמך מרז"ל והמפרשים והדרשה תדרש לכל צד לפי הענין ואתיא כחד מאן דאמר הכי. ועוד ועריה שהיו או' ששלטו בנשיהם ושתים זו הן הנה היו בדבר ה' אשר שדים נכונו משה ואהרן להוציאם על ידם: ,ועוד יראה לפרש סדרן של כתובי"ם הללו וכה תוארם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבא בברית אותך נאם ה' ותהיי לי. ולמראה עינים הני קראי כפולים ומכופלים ויתר דקדוקים המורגשים. וע"פ קצת הקדמות שנתבארו לעיל וקצתן שיתבארו בתוך דברינו יראה לפרש באופן זה. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כלומר צער"ך כעדר העזי"ם כי עזה כמות צער מתחולל בעבודה קשה אימתני ותקיפא ואומר לך בדמיך חיי דם פסח ודם מילה פסח משום אפרושי מע"ז ומילה אומר לדבק דבקים בה' נטרין ברית ואינון בנין ומאחר שהם בני אל חי דין הוא שקושי השעבוד יעלה ברא"ש לחשבון תשלום הת' שנה וכמו שנתבאר לעיל דבהיות דין בנים לישראל דין הוא לחשב הקושי בדקדוק עצום והוא יוסיף במספר שנים הנותרות וזה בדמיך חיי מן הגלות דשבי כלהו איתנהו ביה ובחיים הם קרוים מתים ועוד שהיה שוחט התינוקות וכיוצא והשתא בדמיך חיי דקושי השעבוד משלים. ומשום כי גברו דרכיו ית' וה' חפץ למען צדקו שלא יהיה פתחון פה דמי מפיס דקושי השעבוד יעלה להשלים הת' שנה והוא מילתא דלית ליה שעורא מפורסם לכל מראה עינים לזה אמור זימנא אוחרי ואומר לך בדמיך חיי והיינו דם פסח ודם מילה עצמם כלומר שיש בהן בנותן טעם אחר להוציאם עתה דע"י הפסח פירשו מע"ז וע"י המילה הוקדשו לשמים קודש ישראל לה' והקדש מפקיע מידי שעבוד כמש"ל וא"כ חיי מן הגלות אכן להיות דעדיין יש מקום להרהר ח"ו דכיון דזכו מצרים בישראל והם תחת רשותם והיה ע"פ גזירתו יתברך לא נאה כל כך למלך הכבוד למעבד טצדקי להפקיע שעבודם אשר הוא ית' גזר עליהם ומעיקרא הכל גלוי לפניו ויודע שעתידין לימול והדבר יצא מפי המלך ת' שנים לז"א רבבה כצמח השדה נתתיך רמז בזה שהם רבים ומשום מצוה דרבים דחינן ועבדום וענו אותם וכדאמרינן פ' שלשה שאכלו דר' אליעזר לא מצא עשרה ושחרר עבדו להשלים עשרה ופריך והכתיב לעולם בהם תעבודו ומשני מצוה דרבים שאני וכי היכי דמשום מצוה דרבים נדחה לעולם בהם תעבודו הכא נמי אתיא מצוה דרבים שהיו נטמעים ודחי גזרת ועבדום וענו אותם והיינו דקאמר רבבה כצמח השדה שהם רבים ונדחה ועבדום. אלא דעדין יש לפקפק דלעולם בהם תעבודו קל והוי מדרבנן למאן דאמר משא"כ ועבדום הוא מדאורייתא ואימור דלא דחי ליה מצוה דרבים על כן בא דברו ותרבי שהיו יולדות ששה בכרס א' והיו ה' פעמים ששים רבוא ומתו ד' חלקים בחשך כמשז"ל ובכן לך תעלה החשבון מדוקדק דנשתעבדו פ"ו שנה וחמשה פעמים פ"ו הם ת"ל וסליק חושבנא שפיר דת"ל שני עבדות לששים רבוא עבדוהו ה' פעמים ס' רבוא בפ"ו שנה וזה רמז ותרבי. וכי תאמרו סוף סוף התאומים חלשים בטבעם ומה גם ששה משמותם תחת הכר"ס האחד יעבר חלושי"ם ומה דמות יערוך ס' רבוא בריאים וטובים לחלוש"י צבא נצבים על המלאכה דאי ל"ה עבדי חלשי ומלאכתם נעשית למקוטעים קרעים קרעים מעט מעט ורעים לזה אמר ותגדלי שהיו גדולים בכח ועוצם כמ"ש השר מהר"י אבארבאניל בפי' ויעצמו במאד מאד שהיו עצומים בכח ולא נדמו לתאומים וזהו ותגדלי ומאחר שכן שלימת עבידתא וא"כ צריך שהקב"ה בחסדו יקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכן הוות להו ותבואי בעדי עדיים. וזה כונת מאמרם פ"ק דסוטה אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים כלומר דלא אפשר שיזכו לאחרי כן יצאו וכו' הרומז בעדי עדיים כיון שיצאו כמה שני טובא לפני הזמן אך אז תקר"א בעדרי עדרים הרומז לריבוים המשלים הזמן כאמור ואז קום קרא בעדי עדיים שזכו לרכוש גדול מן הדין. והרי הם מן המוכן שני שדיך משה ואהרן על הגאולה וזהו שדים נכונו כי ושערך זמן גאולה כמשז"ל צמח. ומה שהוצרכתי להני טעמי ולבקש חשבונות רבים הטעם ואת ערום בלי מצות ועריה היא קליפת מצרים ערות הארץ קמה וגם נצבה לבלע ולהשחית זרע ישראל שהיו נטמעי' ח"ו לכן ואעבור עליך לישנא דאקדומי מל' ויעבור אחימעץ וכמ"ש עובר לעשייתן וזהו ואעבור עליך ואקדים הזמן שהרואה אומר וחמושים עלו בני ישראל חומש הוא שנשתעבדו ועד פ"ו באו. אך בעצם ואראך והנה עתך עת דודים שהריבוי שוייה עת הגאולה במספר במפקד ת"ל שנה ונמצאו תרתי דסתרן היו לאחדים שתים כהלכתן דהיה קודם שילום הגזרה במספר שנים דהלא מזער הם והגיע הזמן כאשר נעריך ה' פעמים ששים רבוא כי פ"ו שני עבדות' יעלו ת"ל והוא על דרך שפירש הרב פרשת דרכים בעתה אחישנה ע"ש. ואפרוש כנפי עליך ירמוז לסברת הרא"ש שכתבנו לעיל בההיא דשני שטרות דסבר דשניהם קיימין ולפ"ז גם ישראל חייבין בתנאי שטר מעמד בין הבתרים שהוא הגלות וכבר נתקיים כמ"ש והנה עתך עת דודים וכמו שתרגם יונתן מטא זמן פורקנכון ומעתה צריך לקיים תנאי שטר המילה לקבל אלהותו וז"ש והנה עתך על זמן הגאולה וגם עת דודים כחתן לקראת כלה לקיים עול אלהותו יתברך בתנאי השני ושעתא קיימא ליך מעת לעת הגאולה ועת זיווג ולכך נקט הכל בלשון נקבה כי מעמד הר סיני המשילו רז"ל כעין קדושי חתן לכלה וכמשז"ל לך אל העם וקדשת"ם לשון קדושין. וז"ש ואפרוש כנפי עליך ופרשת כנפיך על אמתך ובהגיע תור הקדושין נמחלו עונותיהם וכמשז"ל שחתן וכלה מתכפרין עונותיהם וזהו ואכסה ערותך וכמו שתרגם יונתן ואעדי חוביכון ואבא בברית אתך הוא ברית המילה אשר כרת את אברהם ותהיי לי וכל מקום שנאמר לי הוא לעולם כמשז"ל ובכן מעתה בין שתהיו ב"ח בין שתהיו בגלות אתם לי דשני השטרות קיימין כדעת הרא"ש: ,ועתה נחזור לדברי המגיד והנה ראיתי דנסחת מהר"י אברבאניל לעיל היא ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם גדול ועצום כמו שנאמר ובני ישראל פרו וגו'. ואפשר דהמגיד רצה לדרוש הפסוק הזה לרמוז טעמי יצ"מ קודם זמנם והוא כמערכה אל הדרוש למאי דכתיב אח"כ ונצעק וכו' וישמע וכו' ולכן דרש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם שהיו פרושים וניכרים הן עם אחד לבלתי היות שם ערוב ילדי זנונים משאר אומות דזה יסוד מוסד ממנו פנה פנת יקרת לטעם יציאתם מסיבת ריבויים כמשז"ל ואם רוח זנונים בקרבם והיינו רביתייה"ו ילידי פשע זנ"י בישי מהיכא תיתי שהריבוי לעזר ולהועיל ומגרעות נתן ארבע חלוקי שעבודם אי לזאת מראש מקדם כתוב הדר הוא ויהי שם לגוי מצויינין וניכרין ובגוים לא יתחשב כלו זרע אמת זרע קדש ישראל. והראיה לזה גדול כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד כמשז"ל על פסוק זה ומכאן ראיה שאין בם תערובת המינים והם נטעי נעמנים כי האף אמנם הבא על הערוה יוליד בן פריץ דעולם כמנהגו נוהג אך לא עביד ניסא לשקרי ואם היו יולדת בי"ת ישראל כאורח כל ארעא היה מקום לס"ד דשמא נזוני"ן בזרוע ושלטו בנשיהם אבל מאחר דהוי גוי גדול שלא בדרך טבע ששה משמותם כר"ס מצפון בא ודאי קדושים הם דלא עביד ניסא לשקרי. ומאחר שכן דין הוא שריבויים יגרע שני עבודתם ולדקדק בחשבון דלא נגזר ת' שנה אלא על ס' רבוא וה' פעמים ס' רבוא שעבדו פ"ו שנה הם ת"ל וכי תאמרו מאי אהני ריבויים ודקדוק חשבון הלזה מאחר דהיו תאומים ששה בכרס אחד והם חלושים ולא דמו לבנים היו לאחדים בריאים וטובים לכך אמר ועצום כי עמצו בכחן והם רבים ועצומים ובעלי כח למעבד עבידתא שפירתא תאו"ם אל תאו"ם קורא הבה נלבנה לבנים ככל אשר יושת בכח גדול וביד חזקה ודין הוא שיעלה לחשבון ריבויים והמלאכה היתה דיים. ואחר זה המגיד הביא פ' יחזקאל ההוא אמר ורב כמ"ש ואעבור עליך וכו' רבבה וכו' דשם מפורשים טעמי יצ"מ ואביזריהו ככל אשר דברנו:
(ז) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וירעו וכו' אפשר לפרש בכתוב נושא משך הכתוב הקודם אשר פירשנו ויהי שם לגוי גדול עצום שרמז הכתוב טעם צאתם לפני הזמן מחמת ריבויים כמש"ל. ואמר ורב הכונה טעם אחר שהיו רבים ואתיא מצוה דרבים ודחי גזרת ועבדום כההיא דר' אליעזר כמש"ל והיינו דקאמר ורב שהיו רבים וירעו אותנו מלשון רעים וחטאי' שהשתדלו שנהיה רעים וחטאים זהו וירעו שנעשינו רעי' וחטאים וירד ירדנו בתחילה לש"ט עד שהיינו נטמעים ובכן ,(א) יעלה פירוש הכתוב וירעו כאמור ועי"ז אתיא מצוה דרבים שלא נאבד ליטמע בן' ש"ט ומפקא מגזרת ועבדום כמש"ל ודין גרמא להוציאנו לפני הזמן. ויענונו כמ"ש המפרשים בטעם יציאת מצרים מדין צער בעלי חיים וזה כוון באומרו ויענונו כמו צע"ר בנפשנו וימררו את חיינו וזה יספיק לגאלנו כי צער בע"ח דאורייתא. ויתנו עלינו עבודה קשה כמשמעו טעם כעיקר מקושי השעבוד הא גופא קשיא בעבודת פרך וזו היא שקשה היא העולה להשלים ת' שנה כמש"ל ובכן ונצעק וכו' וישמע וכו': ,(ב) ויבא פירוש הכתוב באופן אחר כמשז"ל בתחיל' בפה רך ולבסוף בפרך הוא הדבר אשר דיבר הכתוב ברשעותן של מצרים וז"ש וירעו מלשון רעים אהובים על דרך שדרשו בזהר חדש ובנביאי אל תרעו מלשון אהוב וריע ע"ש אף אנו נאמר וירעו אותנו המצריים שנעשו רעים אהובים בפה רך א' בפה ושבע ושבעים תועבות בלבם לב האבן וישראל קדושים מטוב טבעם חשבו כי בפיהם נכונה ונתפתו אחרי חלקלקות לשונם ונלכדו שאח"ך שעבדום בפרד על כרחם שלא בטובתם וז"ש בתחילה וירעו אהבה ורעות ובסוף ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה: ,(ג) ויגיע לפרש עוד וירעו אותנו המצרים ואם נפשך לומר מה מקום ללו"ן על המצרים וגזרת מלך היא ועבדום וענו אותם. לז"א הט אזנך ושמע דרחמנא אמר ועבדום וענו אותם כלומר במה שהעבידום ענו אותם לעבוד עבודתם והקדים העבדות לעינוי להורות דהעבדות בא קודם ומכחו העינוי מסיבת העבדות. אבל הן ברשען לא כן עשו. רק ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה בא ללמד שעשו עינוי נפרד מהעבדות כי הם סברו דועינו אותם דאמר ה' היינו פרישות דרך ארץ דאיקרי עינוי וכמ"ש המגיד וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ויענונו. ולפי דעתם יוצא זנב כבר נתקיים העינוי בזה ואם כן תו ליכא עינוי מצד העבדות. והם כרב פשעיהם ויתנו עלינו עבודה קשה דיש בה עינוי. לכן אמרתי וירעו אותנו המצרים מדעתם ומעצמם וה' לא ציוה וזה אפשר כונת הכתוב ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו הכונה ויפר את עמו שהיו פרים ורבים ומחשבת פגול של מצרים משום אפרושי זה דרכם לא הועילה דנשים צדקניות ה' עזרן לפרות ולרבות כמ"ש פ"ק דסוטה. וזה היה מצריו כלומר מסיבת צריו שהכבידו עבודתם ועינו' בעבודה א"כ ועינו אותם הוא מסיבת העבדות וכפשטיה דקרא דכתיב אחר עבדות לומר שהעינוי מצד העבדות ואינו נפרד וא"כ מאין הרגלים לפרישות דרך ארץ ותיסגי בחד לכן ויפר את עמו ובזה פירש הרב דת ודין וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ע"ש: ,וכזאת וכזאת יש לפרש וכאשר יענו אותו שנטלו ממונם ונעשו עניים כעצת איוב טול ממוניהון ושלוט על גופיהון בפולחנ' קשיא כמ"ש בזהר הקדוש פ' בא דף ל"ג א"כ כיון שנעשים עניים וסברו וענו אותם לשון עניות א"כ אין מקום לפרש וענו אותם בפרישות דרך ארץ וז"ש וכאשר יענו אותו מלשון עניות כן ירבה וכן יפרוץ דאין מקום עוד לומר ועינו אותם בפרישות דרך ארץ וזה מעין דוגמא שפירש הרב דת ודין וז"ש ויענונו שעשאונו עניים וא"כ הרי נתקיים וענו אותם מלשון עניות ואין לך עינוי גדול מזה שהעניות מר ממות וכמ"ש כי על זה בחרת מעוני וכמו שאז"ל על פסוק זה ולא די להם בעניות אלא ויתנו עלינו עבודה קשה שהוא עינוי אחר וא"כ יפה אמרתי וירעו אותנו המצרים שהם בעלילותם ובתועבות' הרעו לנו מדעתם ורצונם: ,(ד) ויראה לפרש עוד במשז"ל שהשתדלולהחטיאם וללמדם מעשיהם הרעים לעבוד ע"ז וכיוצא ודין גרמ"א שיכלו לשלוט בהם ולענותם והוא על דרך הסט"א שמפתה לחטוא ואחר החטא הוא עצמו קטיגורו בשמים ולא יזוזו משם עד דאתער דינא עליה כמ"ש בזהר הקדוש וז"ש הכא להגיד רשעותם וחטאת' של מצריים כי היו דוגמת הצר הצורר על הארץ הוא שטן הוא יצה"ר שהוא מכשילו בחטא ואח"כ משתדל להביא הרעה עליו ומבקש להמיתו וז"ש וירעו אותנו המצרים לנו לא נאמר אלא אותנו שעשו אותנו רעים וחטאים והם פתונו לעזוב דרך אבותינו הקדושים דרכה של תורה ולעשות כמעשיהם וכאשר שמענום ויענונו שלטו בנו ויתנו עלינו עבודה קשה: ,(ה) וירצה מהכא שמעינן לפרושי קראין במ"ש הרב עיר בנימין פ"ק דסוטה במאי דאתמר התם א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אשר עבדו בהם בפרך שהיו מחליפין מלאכת האנשים למלאכת נשים ומלאכת נשים לאנשים ולמ"ד בפה רך הכא ודאי בפריכא ופירש הרב הנז' דזו עצת חטאין להכשיל ישראל בזנות כי אלהינו שונא זימה לכן העמידו האנשים ללמדן מלאכה לנשים והנשי' לאנשים כדי להרגיל' לעבירה ותמן תנינן לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים וכו' וכאן הוצרך האיש ללמד מלאכתו לנשים ואשה יודעת מלאכה מלמדת לאנשים ולמ"ד תחילה היה בפה רך ולבסוף בפירכא הכא ודאי בפרכא כי א"א להיות כאן בפה רך שנתרצו ישראל לזה דישראל קדושים עכ"ד ואז"ל ועוצם עיניו מראות ברע שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. ולפי מה שדרש המגיד ורב כמו שנאמר רבבה כצמח השדה פירשנו כדשאים שעשו למיניהם ולא נתערבו וז"ש ורבב' כצמח השדה נפרדים שלא חטאנו. וכמ"ש ויהי שם לגוי גדול דלא התעם רוח זנונים והיו שומרי משמרת הטהרה. אף כי וירעו אותנו שעשו אותנו רעים להסתכל בנשים כדי ללמדם וללמוד מהן שזה גורם לבא לידי עברה וכמ"ש לא ילמד רווק וכו'. ועוד זאת ויענונו פרישות דרך ארץ והן הכנות לחטוא ובזה לא היה בפה רך כי אם בפירכא כמ"ש בש"ס וזהו ויתנו עלינו עבודה קשה כי בנפשנו היתה זו להתערב בנשים ולראותם ושלא לחטוא. וזוהי סיבה ונצעק וכו' וישמע וכו' והוא אומרו וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ ואת עמלנו ר"ל מלאכתנו שהחליפה בשל נשים ושל נשים בשלנו להחטיאנו ואת לחצנו כי זה היה בפירכא ודאי: ,(ו) וישמע עלי בא"ר הכתוב הלזה במ"ש רבינו בחיי דנשתעבדו במצרים לפי שהיו צר"י עי"ן גימט' ת"ל כי למדו מהמצריים מקור סט"א והדקדוק אשר אין שם נדיבות כלל וגם רע עין גי' ת' כמ"ש ועבדום וענו אותם ת' שנה ומשו"ה נפלו בידם של המצריים על דרך ותמוגגנו ביד עונינו וז"ש וירעו אותנו המצרים שאנחנו בני אברהם אע"ה ראש לנדיבים אשר מילא העולם חסד וירדנו מצרים דיישנא אמצרי כי כשמם כן הם צר"י עי"ן בין המצרים בצר להם ויד עניי ואביון לא החזיקו והן בעון חוללנו וגם היינו אנחנו כמונו כמוה' רע עין וז"ש וירעו אותנו המצרים כי למדונו רעי עין ועי"ז לקינו על ידיהם ויענונו וכו': ,(ז) ויפקד פי הבא"ר במ"ש בילקוט בהעלותך על פסוק רע בעיני ה' אין רע אלא ע"ז וידוע שישראל עבדו ע"ז מתוך האונס כמו שהשיב הקב"ה לשר מצרים שיצא לטעו"ן טעון דישראל עבדו ע"ז דמה שעבדו ישראל ע"ז היה מתוך האונס והטירוף וזה מורה שיש לנו דין ב"נ דקי"ל שאינו מוזהר על קדושת ה' וכפ"ז לא קנה אברהם אע"ה הארץ בהלוך דאין ב"נ קונה בחזקה וארץ ישראל אינה מוחזקת וארץ ישראל שפיר קרינן בה ארץ לא להם וא"כ נבא לחשבון הת' שנה משנולד יצחק שהיו יצחק ויעקב ושבטי יה גרים בארץ כנען וז"ש וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים לעבוד ע"ז אך ע"י אונס והוא אומרו ויענונו שאנסונו לעבוד ע"ז ונקיים אנחנו דיש לנו דין ב"נ דאינו מחויב למסור נפשו על קדושת השם ולפ"ז הגרות התחיל מיצחק ובנו נתקיים העבדות וזהו שאמר ויתנו עלינו עבודה קשה מכלל דעל האחרים היה גזרת הגרות ובהכי סלקי ת' שנה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהם היו התחלת הגרות וישמע ה' את קולנו כי בא מועד ונשלמו ארבע מאות שנה. ועתה נבא לדברי המגיד: ,וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה וכו'. יש לדקדק דהאי קרא דמייתי הוא מחשבתם אשר חשבו פן ירבה וכו' ואין זה פירוש וירעו. ויראה דהמגיד דקדק בכתוב דקאמר וירעו אותנו המצרים דעל עיקר הרעה של שעבוד מצרים אין על המצריים אשם דכך היתה גזרת ה'. אי לזאת מגיד דבריו וירעו כמו שנאמר הבה נתחכמה וכו' הכונה דאם המצרים היו מכוונים לקיים גזרת ה' או אם היו מעשיהם סתומים לא נתיחס הענין להם אבל בפירושא אתמר דאדרבא כונת המצרים נגד ה' וכמשז"ל פ"ק דסוטה הבה נתחכמה לו להם מיבעי ליה אלא נתחכם למושיען של ישראל וכו'. ומכאן מפורש מעשה ארץ מצרים כי לא לקיים גזרת ה' דאדרבא מתוך ומחמס יגאל נפשם כן טמאו מתו"ך שהותר"ה הבער"ה באחת יבערו ויכסלו להתחכם על מושיען של ישראל ומעתה שפיר קרינן וירעו אותנו המצרים כי הן ברשען נצבו עלינו ולא לקיים גזרתו וזהו שאמר המגיד וירעו כמ"ש הבה נתחכמה לו דמפורש יוצא מן הכתוב הזה דכונתן להרע לא זולת דכתיב נתחכמה לו למושיען של ישראל: ,ובאופן אחר אפשר דהמגיד דקדק דהול"ל ויענו אותנו המצרים והאי וירעו למה לי כיון דמה שהרעו לנו הוא העינוי. ובאומרו ויענו אותנו המצרים מה חסר המקרא אי לזאת מגיד משנה וירעו כמו שנאמר הבה נתחכמה. והענין דאמרו רז"ל דבעכו"ם מחשבה רעה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה ומחשבה טובה אינה מצרפה למעשה ובישראל מחשבה טובה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואפשר שזה כוונת הכתוב פ' בא וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו ופירש"י אף ההליכ' מנה הכתוב ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ואפשר דלפי שעד עתה היו עע"ז לא היתה מחשבה טובה של ישראל נחשבת למעשה כדין ישראל אך עתה שנצטוו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה ונצטוו לימול וקבלו הכל בשמחה. השמיענו הכתוב כי גברו רחמיו להחשיבם תכף כדין ישראל והמחשבה וגם ההליכה והמעשה הכל נחשב להם כעשיה. וזהו תיבות כן עשו הנראין יתרות. אך אמנם כונת הכתוב לומר דהמחשבה והליכה כן עשו הכל נחשב עשיה. כל קבל דנא זה רמז הכתוב וירעו אותנו דמחשבתם לרעה נחשבת למעשה וקורא אני וירעו על המחשבה ויענונו הוא המעשה והכל מצטרף לרעה וז"ש המגיד וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה לו שהיא מחשבתם הרעה לבד ומעלה עליהם הכתוב בעבור מחשבתם כאלו הרעו לנו וז"ש וירעו אותנו המצרים על המחשבה ויענונו על מעשה דמחשבה ומעשה מצטרפי בעכו"ם:
(ח) וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.
ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו וגו'. יש להרגיש קצת דזיל קרי בי רב הוא ומאי אתא לאשמועינן ואפשר במ"ש פ"ק דסוטה וישימו עליו עליהם מיבעי לי' תנא משום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצוארו וכל אחד מישראל שאמר להם אסטניס אני א"ל כלום אתה אסטניס יותר מפרעה למען ענותו ענותם מיבעי ליה למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל. והשתא אפשר דק"ל למגיד דהכתוב הזה דקאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו תלה הקלקלה במצרים ואלו מהכתוב שהביא בסמוך ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו נראה דשרש פורה ראש היה פרעה כי הוא אמר הבה נתחכמה והוא הגוזר כל הגזירות והול"ל וירע לנו פרעה וליחס הכל לפרעה לא למצרים. לכן בא המגיד גלה סודו דגם המצריים השחיתו התעיבו עד שזלזלו במלך להרע לישראל. וכמש"ה וישימו עליו לפרעה למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל א"כ שפיר קאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו וזה דבר המגיד ויענונו כמ"ש וישימו עליו וכו' למען ענותו: ,ובאופן אחר אפשר דק"ל למגיד דהול"ל וירעו אותנו המצרי' בעינוי ועבודה קשה ולזה דריש ויענונו כי כל ישעם וחפצם לענות את ישראל דוקא ולא שהוצרכו לבנות ערים והיו מוכרחים להשתמש בישראל אלא כל עצמם לענותם ולז"א ויענונו כמ"ש וישימו וכו' למען ענותו וכו' ולפי פשוטו למען ענותו קאי לישראל והכי קאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו למדנו שתכלית כוונתם היה למען ענותו ושפיר קאמר ויענונו להשמיענו דכונתם לענות דוקא ובהכי ניחא דהול"ל וירעו אותנו המצרי' ויתנו עלינו עבודה קשה וממילא ידענו שהיו מעונים אך הכתוב מודיענו שכל כונתם היה לענותם וז"ש ויענונו. ואחר זמן רב נזדמן לי ספר צפנת פענח למהרימ"ט זלה"ה וראיתי להרב בריש פרש' שמות דברים מסכימים למה שכתבנו ושם דקדק דהגזרה היתה ועבדום וענו אותם כי מסיבת העבדות נולד העינוי אך המצרים ויענונו וכדי לענותנו ויתנו עלינו עבודה קשה שהיו מבקשים כל עבודה קשה ונותנים עליהם וזהו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו שיכולין היו לקצוב עליהם תוכן לבנים ודיו אלא ששמו עליהם בריונים קשים לבקש איזה דרך יתענו וזהו ויבן ערי מסכנות פתום ורעמסס שלא היה להם תועלת רק להכאיבן בעינוי מבלי הנאה. זהו תורף דברי הרב זלה"ה. ואפשר לומר דהמגיד ק"ל דהול"ל ויתנו עלינו עבודה קשה ויענונו כמ"ש ועבדום וענו אותם ולז"א כמ"ש וישימו עליו וכו' למען ענותו וכו' דתכליתם היה לענותם דוקא וכאמור: ,ועוד אפשר לומר בכונת הכתוב במה שראיתי בס' כתנת יוסף הנדפס מחדש להגאון מהר"א ברודא וחתנו זלה"ה פ' בשלח שכתב וז"ל איתא בפוסקים הנותן שום דבר לפועל לתקנו ונאבד הפועל פטור. ופסק בעיר שושן דאין בעל הבית משלם שכר לפועל וישראל נטלו שכר עבודה מפתום ורעמסס ופתום פי תהום וכו' לפ"ז אין להם שכר עבודה אך הפוסקים הקשו דאמרינן אין נשבעין על ההקדש ופריך והתניא נתנו בני העיר שקלים לשליח ונאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים. (אבל עד שלא נתנו) [ואם לאו] נשבעין לבני העיר. ומשני נשבעין ליטול שכרן. ותירצו שאני התם דשליח עביד שליחותיה דבע"ה שאין מחויב לתרום עוד (דאין) [דהא] תורמין על האבוד. ולפ"ז יש להם שכר עבודה. ואי משום שנבלע הא נתקיים מחשבת מצרים שהיה לענותם עכ"ד. ואמרו פ"ק דסוטה ערי מסכנות שממסכנות את בעליהם ופי' רש"י לחד לישנא וינצלו את מצרים וז"ש וישימו עליו על ישראל כפשטיה דקרא למען ענותו דוקא שכונתם לענותן לבד ולכן הם ערי מסכנות שנטלו שכרן כפירש"י לחד לישנא אף שהם פיתום פי תהום בולעו רעמסס ראשון ראשון מתרוסס אין נגרע שכרן כי כונתם לענותם ונעשית רצונם ובדין הוא שיטלו שכרן ולזה נקראו ערי מסכנות לרמוז שמן הדין חייבין לשלם שכרן וטורח פעולתם משלם:
(ט) וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש ויעבדו וכו'. אפשר דק"ל דהול"ל ויענונו בעבודה קשה. לז"א כמ"ש ויעבידו בפרך בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך. ונמצא דישראל גרמו לעצמם דאם בתחילה כשאמרו בפה רך לא שמעו אליהם כמו שעשו שבט לוי לא היו נלכדים וז"ש ויתנו עלינו בשבילנו שנתרצנו בתחלה ושפיר קאמר המגיד כמ"ש ויעבידו וכו' בפרך ואז"ל בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך וזה רמז תיבת עלינו כלומר מסיבתינו כאמור:
(י)
(יא) וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
ונצעק וכו'. אפשר לפרש הני קראי וירעו וכו' ונצעק וכו' בהקדים מ"ש במס' עירובין ריש דף ס"ה אמר רב ששת משום ר"א ב"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי זאת עניה ושכורת וכו'. מיתיבי שכור מקחו מקח וכו' הרי הוא כפקח לכל דבר אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. וכתב הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בספר סמיכת חכמים דף נ"ט בשם הגאון זקנו שדקדק דהא יכולני לפטור מן הדין קאמר ואיך משני דיכולני לפטור הוא מדין תפלה. ועוד דקדק דקדוקים אחרים ופירש במ"ש שם בעירובין דף מ"א ת"ר שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואלו הן עכו"ם ורוח רעה ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה למבעי רחמי עלייהו וא"כ נמצא דהעניות מעביר האדם על דעת קונו ופטור דהוי אנוס רק חייב שלא התפלל על זה וכמו שאמר למבעי רחמי עלייהו. והשתא היינו דקאמר יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין ר"ל מכל דין שבעולם כפשט ומשמעות סתמות לשונו דהרי הם עניים וכמ"ש שמעו זאת עניה. וכי תימא ס"ס הו"ל למבעי רחמי לכן אמר ושכורת וכו' ושכור פטור מתפלה. וזהו כוונת הש"ס דקאמר מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה כלומר וכיון שפטור מדין תפלה פטור מן הכל מסיבת העניות דהוא אנוס אלא דהעני הו"ל למבעי רחמי וכיון שהוא שכור פטור וא"כ פטור בין מדין תפלה בין מדין אחר זהו תורף דבריו בקצור ע"ש באורך בטוב טעם ודעת. ובזה נבא לביאור הני קראי וירעו אותנו המצרים שעשונו רעים וחטאים שלימדונו מעשיהם אבל פטורים אנו מן הכל בין מדין תפלה בין משאר דינים דהא ויענונו שעשאונו עניים ודקדוקי עניות מעבירים את האדם מדעת קונו ואנוס הוא ופטור. ואם כה יאמר אכתי חייב דהו"ל למבעי רחמי לז"א ויתנו עלינו עבודה קשה ואנו בגלות ונחשבים לשכורים ושכור פטור מהתפלה ונמצא נקיים אנחנו מן הכל. ובא וראה כי עם היות דאנו פטורים מתפלה עם כל זה ונצעק אל וכו' ויען היינו פטורים גם מתפלה ועם כל זה צעקנו תפלתינו עשתה פירות לעורר הרחמים אף שהיינו גוי מקרב גוי וישמע ה' את קולנו קול תפלה אף אם לא היה צעקה ולא בשביל זכותנו ומעשנו הטובים רק וירא את עניינו שאנו עניים ועניות מעביר האדם על דעת קונו ואנו אנוסים וכי תימא שהי"ל להתפלל ואת עמלנו ואת לחצנו שהיינו בגלות ואנו שכורים ופטורים מתפלה ק"ו בלחץ גדול אשר מצרים לוחצים ועם כל זה צעקנו מה שלא היינו חייבים על כן בעל הרחמים שמע את קולנו קול תפלה ומה גם צעקה היא העולה לפני כסא כבודו: ,ועם הקודם מבואר אצלנו פסוקי שמות ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו וכו'. הכוונה ראה ראיתי את עני עמי שהם עניים מרודים ודקדוקי עניות מעבירין את האדם מדעת קונו ואנוסים נינהו. וגם אשר במצרים בגלות קשה והם שיכורים ופטורים גם מתפלה ובכל זאת הן עומדין להתפלל ויצעקו בצר להם אי לזאת כדאי הם ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו שעשו מילתא דלא מחייבי וארד להצילו מיד מצרים: ,ועוד אני מדבר בקראין וירא את ענינו וכו' והן קדם אמינא מילתא לפרש פסוק ראה ראיתי את עני עמי וכו' באופן אחר במה שידוע דקושי השעבוד השלים שנות מספר הנותרים מגזירת ת' שנה וכמשז"ל. ואם מצרים נתנו יד לט"עון טע"ון כי כה אמר ה' ועבדום וענו אותם והאי דקאמר וענו אותם היינו קושי השעבוד אשר נעשה בהם וגזירת עלאה מטת עלייהו ומאין הרגלים דקושי השעבוד השלים מאחר שכך נגזרה גזרה וענו אותם. דבריהם לעו כי הנה הם תפשו השיטה דמאמר וענו אותם היינו למשויינהו עניי כעצת איוב שאמר טול ממוניהון ומאחר כי וענו אותם קיימוהו בנטילת ממון שלהם עד היותם עניים א"כ לדידהו קושי השעבוד מפי העליון לא תצא דאין כאן אלא ועבדום ובכן קושי השעבוד שלא נגזר עליהם השלים החשבון והוא אומרו ראה ראיתי שתי ראיות את עני עמי שהם עניים וכבר בזה נתקיים לדעתם של המצריים גופם וענו אותם וא"כ קושי השעבוד לא נגזר עליהם ועל כן את צעקתם שמעתי מפני נוגשיו בקושי השעבוד וא"כ דין הוא דקושי השעבוד השלים וארד להצילו: ,והיינו קראין וישמע ה' את קולנו ואל תתמה כי שמע ה' קודם הזמן דהטעם הוא וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ וא"כ סברי הנה אלה רשעים המצריי' דוענו אותם היינו ענוי מדרך ארץ דאקרי ענוי. ואף גם זאת ואת עמלנו ממונינו שלקחו וא"כ קא מפרשי וענו אותם לעשותם עניים וזה עינוי אחר. אדהכי והכי נתפרסם דוענו אותם לא קאי על קושי השעבוד וה' לא ציוה. א"כ ואת לחצנו היינו קושי השעבוד זה השלים הת' שנה ועל דבר זה ויוציאנו ה': ,ויראה לפרש עוד במ"ש הרב סמיכת חכמים דף ל"ד ע"ד דיש שתי דעות להיות שכר בעולם הזה אחד כששואל כעני בתורת צדקה אז הנה השמים לא ז"כו מתנת חנם חן וחסד. וזאת שנית דשכר מצות האב על הבן כי הבן אוכל משכר אביו בעה"ז דשכר מצות בהאי עלמא ליכא לבעל המצוה בעה"ז והאריך בזה במשנה סוף מציעא ומ"ש שם בגמרא אמרוה קמיה שבור מלכא ואמר אפיריון נמטייה לר"ש ע"ש באורך. ואפשר זהו שאמר ונצעק אל ה' אלהי אבותינו בטענת אבותינו שיתן לנו משכרם בהאי עלמא ויגאלנו. וזהו שרמז ונצעק אל ה' מדת רחמים שירחם עלינו מצד שהוא אלהי אבותינו והם עשו מצותיו ועבדוהו כל ימיהם בלב שלם ונמטיי לן אפיריון וחסד ה' מעולם וצדק"תו לבני בנים. האמנם וישמע ה' קולנו וירא את ענינו כלומר דאין זה דהבנים אוכלים בשכר אבותם אלא כשאוחזים מעשה אבותם בידיהם והם צדיקים ואף דשכר מצות דידהו הרי הוא בבל יאכל בעה"ז נזונים בשכר מצות אביהם לא כן אנו שהיינו גוי מקרב גוי לא יאבה להאכילנו שכר מצות אבות רק שהיינו עניים וכמי שנותן צדקה לעני וז"ש וירא את ענינו עניותינו ויחלץ עני בעוניו:
(יב) וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וכו'. אמרתי להסמיך בדברי המגיד ענין נאה שראיתי בס' לב אריה פ' וארא משם הרב המקובל מהר"ר אלחנן ז"ל דישראל היו ראוים להיות בגלות מצרים ת"ל שנה כנגד חמשה פעמים אלהים שהם גימטרי' ת"ל וצפה והביט שלא יוכלו לסבול ישראל גלות המר ויהיו נשקעים ח"ו שם על כן רחם עליהם ולא היו בשעבוד קשה כי אם פ"ו שנה גימטריא אלהים פעם אחת ונשארו ד' פעמים אלהים גימטריא שמ"ד ובזה פירש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ר"ל שסברו שיהיו ת"ל גימטריא מקצ"ר אבל הם לא ידעו שהקל מעליהם ולא היו שני גלותם אלא רוח גימטריא רד"ו בין הכל ומקושי השעבוד פ"ו שנה כמנין עבוד"ה עם הכולל שהיא היתה קשה. ובזה פירש ותעל שועתם אל האלהים וכו' וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וכו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שיש כאן חמשה אלהים והראשון כתוב האלהים והכונה ותעל שועתם אל ה' אלהים פירוש אל חמשה אלהים שצריכין לישב כנגדן בגלות ת"ל שנה שאינם יכולים לסבול וזהו אל ה' אלהים ר"ל חמשה פעמים אלהים גימטריא ת"ל וברחמיו נתמתקו ד' אלהים הכתובים אח"ך ויאמר ה' ברחמים ראה ראיתי וכו' לכה ואשלחך וכו' ואז"ל אם אין אתה גואלן אין אחר גואלן כי שני גלותם הנשארים גימטריא שמ"ד ואתה שמך מש"ה מהקדושה בתוספת אחד על שמ"ד ואתה דוקא גואלן וז"ש וזה לך האו"ת כי אנכי שלחתיך ר"ל האות היתר על שמ"ד ובזה פירש משם מהר"ר וואלף שזהו ד' לשונות של גאולה וכנגדן ד' כוסות כנגד ד' פעמים אלהים שהיו צריכין לישב וניצולו כי כו"ס גימטריא אלהים והוא ז"ל סיים דד' אלהים נעשו רחמים ונתהפכו להויות ולכן תקנו ד' כוסות כי כו"ס גימטריא אלהים ונתהפכו לרחמים ד' הויות זהו תורף דבריו ע"ש באורך: ,ובראשית מאמר שכתוב בפסוק ולא שמעו אל משה מקצר רוח דמנין מקצ"ר ת"ל נעשה רוח גימ' רד"ו אינו מובן כי רוח גימט' רי"ד. אך יש לקיים דבריו כמ"ש בפרקי ר' אליעזר דת"ל שנה נגזר עליהם והיו רט"ו כי חמשה שנים לפני בא יעקב אע"ה למצרים נולדו מנשה ואפרים והם רט"ו ויען נשתעבדו בם בלילות באו חשבון הלילות כימים והם ת"ל. ובצירוף השתי הקדמות הללו אפשר לרמוז בכתוב הנז' בסגנון זה כי הנה מתרי טעמי תפרה ישע ישועת ישראל ראשון הוא כי זכות משה רבינו ע"ה אלים לאפקועי שמ"ד שנים הנותרים כי לא היו אלא פ"ו שנים בשעבוד קשה ומשה רבינו ע"ה בעל הש"ס הוא גימטרי' שמ"ה כמנין שמו שהיה לו תוספת חלק אחד בקדושה וביטל שמ"ד שני גלות הנותרים. והשני שהלילות שנשתעבדו נחשבו כימים והם ת"ל. ופירוש הענין שאם יטעון הטוען כי אינו בא למנין רק פ"ו שנה של השעבוד הקשה שנשתעבדו מלידת מרים ונשארו שמ"ד. צא תאמר לו הנה הגואל נפיש זכותיה ומש"ה על"ה למספר שמ"ה לבטל שמ"ד. ואם כה יאמר האומר דנחשב מלידת מנשה ואפרים וירידת יעקב למצרים והם רט"ו ואכתי פשו רט"ו אף אתה אמור לו הלילות נחשבו ימים ונעשה ת"ל. באופן דממה נפשך הגיעה השעה לגאול ישראל. אך בטעם זה של לילות יש לפקפק דדוקא בעבד עברי אינו עובד בלילה דכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד אבל ישראל הם ביד עכו"ם וכל עבודתם היא עבודה קשה דוקא לענותם שהיו בונים פיתום ורעמסס ורואים בעיניהם דלא יצלח בנין זה שפי תהום בולעו וראשון ראשון מתרוסס ועכ"ז תכבד העבודה ולהני רשיעי איך נבא בטענה משום לא תעבוד בו עבודת עבד ולהחשיב הלילות והלא הגוים האלה עושין בדמן של ישראל שחוק לבלתי תועלת כלל רק לענותם ועד אשר נראה שעבוד הלילות הביטה וראה שעבוד הימים שלא לבד מעבידים אותם עבודת עבד אלא דעושים משפטים וגזרות חדשות אשר עדיין לא נראה שמץ מנהו כעבודת עבד. וז"ש ולא שמעו אל משה ור"ל כדרך לא שמיע לי לא סבירא לי כלומר טענת שם מש"ה גי' אחד יתר להצילם לא שמעו ולא סברי אל מש"ה דמשה רבינו זה שמו מורה על גאולתם. וגם הטענה אחרת דמקצ"ר גימ' ת"ל נעשו רוח וגימטריא רט"ו עם הכולל בעבור הלילות לא קבלו בטענת ומעבודה קשה שהם נתונים נתונים המה ביד עכו"ם המעבידים אותם העבודה קשה יותר מעבודת עבד ומי שם פה לומר דלא הי"ל לשעבד הלילות באופן דגם שניהם רמז מש"ה ולילות לא נכנסו באזניהן: [ואחר זמן רב ראיתי מ"ש בס' בני יצחק סוף פ' וארא משם הרב מגלה עמוקות ע"ש:] ,ולפי העלות דברי הרב הנזכר בפסוק ותעל שועתם וכו' יש מקום להסמיך זה בדברי המגיד שאמר ונצעק וכו' כמו שנאמר ותעל שועתם וכו' רצה בזה לפרש שטעם צעקתם היא על דבר חמשה פעמים אלהים גימטריא ת"ל וזהו שועתם אל ה' אלהים כמ"ש הרב הנזכר דלא יכלו לסבול עוד וז"ש וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וישמע אלהים וכו' וירא את עניינו כמו שנאמר וירא אלהים וכו' הכונה דבהאי קרא כתובים ד' אלהים גי' שמ"ד שני הגלות הנותרים אשר נהפכו אלהים לרחמים שם הויה וז"ש המגיד וישמע ה' דייקא מדת רחמים. כמ"ש וישמע אלהים וכו' כי אלהים נהפך לרחמים שם הויה ברוך הוא וגאלם: ,ודרך דרש אני אדרוש דאהניא להו לבטל שני הגלות הנותרים גי' ד' אלהים על ארבעת רבעיהם ארבע חלוקי כפרה כתיב בהו בעבור ארבעה דברים עצומים שהיו בישראל שלא שינו שמם שלא שינו לשונם והיו גדורים בעריות ולא היה בהם דלטורין. דשנה אחת קודם נאמר שישאלו ממצרים ולא נודע. והני ארבעה כפרו על ארבעה פעמים פ"ו גימטרי' אלהים שהיו צריכין לישב. וזה רמז הכתוב ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וצעקתם על הני שני ד"פ אלהים שאינם יכולים לסבול. וישמע ה' את קולנו דייקא הקול קול יעקב שלא שינו לשונם וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ והיה להם לעינוי לפי שהיו גדורים בעריות דאי לאו אינו ענוי דמלו כריסייהו זנ"י בישי. ואת עמלנו ממונינו שם רמז שלא היה בהם דלטורין והוא על שם סוף ביזת מצרים שהיה עמלם וממונם ולא נמצא מי שגילה רז זה. ואת לחצנו תוקף השעבוד דזה מורה דלא שינו שמם שאם ח"ו היה איזה מומרים שנשתנו שמם כשם העכו"ם לא נשתעבדו אך עם בני ישראל כלם היו משועבדים ובעבור ד' עיקרים גדולים ועצומים אשר בישראל נתמתקו ד' אלהים והיו רחמים שמות הויה וד' גאולות: ,ואפשר עוד לרמוז בפסוק ותעל שועתם וכו'. דיתכן כי ההמון הישראלי מרוב צרתם לא ידעו ולא יבינו כי נגזר עליהם ת"ל שנה נגד ה' פעמים אלהים וכיוצא רק יודעים היו כי הגזרה ת"ל שנה וכבר עברו פ"ו שנה מקושי השעבוד וז"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר ה' עבודה ר"ל ה' פעמים פ"ו גי' עבוד"ה עם הכולל ויצעקו כי כשל כח הסבל. והוא יתברך שמע צעקתם אף שהם לא ידעו שהם נגד ה' אלהים הוא ברחמיו קבל שועתם וכתיב ותעל שועתם אל ה' אלהים גי' ת"ל. מן ה' עבודה שצעקו ישראל על ה"פ עבודה כי לא ידעו מהו הרמז וישמע וכו' שמיתק ד' אלהים והיו לרחמים כו"ס ישועות כאמור:
(יג) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וישמע אלהים את נאקתם וכו' עד סוף הפסוק. אפשר דהמגיד קשיא ליה בהאי קרא דהול"ל ונצעק אל ה' ויוציאנו וכו' הוה משמע שפיר דשמע קולנו. ותו דהן לו יהי דלימא קרא וישמע ה' את קולנו והול"ל תיכף ויוציאנו ולמה ליה לומר וירא את ענינו וכו' פשיטא. ותו דנראה דאחר דשמע קולנו ראה ענינו וכו' והלא קודם דקודם הכל גלוי לפניו לכן המגיד מפרש הכתוב כמו שנבאר בס"ד לישב הני דקדוקי. והענין במ"ש רז"ל על פסוק קטנתי מכל החסדים אין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה שנאמר טוב מעט בצדקה. וכתב הרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא זלה"ה בספרו הבהיר עץ החיים פרשת ויקהל משם הרב החסיד מוהר"ר יאודה חאביליו זלה"ה דרבינו האר"י זצ"ל אמר דבשעת הסכנה צריך להזכיר זכיותיו ואיך אומר שנתמעטו זכיותיו על ידי החסדים משום הכי דרשוהו דאדרבא אומר שנתמעט ממונו על ידי הצדקה שעשה ויצילהו ה' עכ"ל ולפי זה כשצעקו ישראל היה להם לומר הטעמים שבעבורם אפשר שיצאו קודם זמנם והם לא אמרו אלא שהיו מעונים וכמ"ש וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה והם לא כיונו אלא לפשטן של דברים. וכפי כונתם מה זו צעקה והלא גזרה קדומה היא מה' לאברהם אבינו ע"ה ועבדום וענו אותם ומה להם כי יזעקו. אך ברוב רחמיו שמע קולם הלשון שאמרו דיש בו טענות להכריע את זכותם ולצאת. ואף שהם לא כיונו כלל כי אם שהם בצרת העבדות. וז"ש וישמע ה' את קולנו ברוב חסדיו הוא שמע קולנו ולא כונתנו וילפינן מקרא וישמע אלהים את נאקתם ולא היה כדאי שהם לא אמרו שום דבר של זכות לצאת אך המו רחמיו ויזכור את בריתו וכו'. ומשום הכי גברו רחמיו בזכות אבות לפרש בלשונם מה שלא כיונו ומפרש וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ שה' לא צוה ואת עמלנו אלו הבנים מרשעותם. ואת לחצנו זה הדחק קושי השעבוד המופלא שזה הוא טעם כעיקר שהגיע הקץ דמה שהכבידו בפרישות דרך ארץ וגזירת כל הבן הילוד וקושי השעבוד בזה נשלם החשבון וצריכים המצרים ללקות מכות נמרצות על תועבותם ויש לפרש כל זה בלשונם וירעו המצרים מעצמם אשר לא גזר ויענונו בפרישות דרך ארץ וגזרת כל הבן הילוד ויתנו עלינו עבודה קושי השעבוד. וכשנפרש בדבריהם כן הוא כמו הזכרת זכיותיו שכתב רבינו האר"י זצ"ל והיינו כדי שיעמדו מליצי יושר וזכות נגד מדת הדין כי אף שגלוי לפניו יתבר' הכל הוא מלך המשפט וצריך מליץ יושר נגד המקטרג. וכן הני מילי דאמרו ישראל נתפרשו בשמים לטענות זכותם וגברו רחמיו יתברך לפרש לשונם מה שלא כיונו ונתעוררו מליצי יושר וה' ברחמיו רחם ויוציאנו ה' ממצרים וכו':
(יד)
(טו)
(טז)
(יז)
(יח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי יְהֹוָה. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי יְהֹוָה - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.
ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך וכו'. אפשר לפרש כי הנה כתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. דהיינו שמפיל שר האומה אשר נתמלאת סאתה על ידי מלאך בשמים ואומה אחרת מתגרית באומה לאבדה. וזהו הפלא העצום שהכא הכל היה על ידו יתברך בין להפיל שר מצרים במרום בין בארץ להכות כל בכור הוא בכבודו ובעצמו. וזהו כוונת המגיד דמאי דכתיב ויוציאנו ה' ממצרים דבר גדול דיבר שהכוונה שהכל היה על ידו יתברך ממש בכבודו ובעצמו וז"ש לא על ידי מלאך להפיל השר ולא על ידי שרף לשרוף האומה כשם שעשה גבריאל במחנה סנחריב דאע"ג דשם היה הכל מן השמים בין הפלת השר של סנחריב בשמים בין הפלת מחנהו על ידי גבריאל מ"מ היה על ידי מלאך אבל הכא הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח כנהוג דבארץ נעשים שלוחים הרבה להמית הרשעים וגם אומה אחת נעשית שליח להכות אומה אחרת במלחמה אבל כאן הכל על ידו יתברך ממש ומייתי המגי' על זה קרא ועברתי בארץ מצרים דשם מבואר דהכל על ידו יתב' ועברתי והכיתי בארץ ובכל אלהי מצרים לרבות השר של מעלה אעשה שפטים אני ה' אני ולא אחר דהכל על ידו ית' בשמים ובארץ ואפשר דזה הבטיח לאברהם אבינו עליו השלום וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולכאורה תיבת וגם צריכה ביאור וכבר פירשוה והא אוקמו'. ולדרכנו הכי קאמר דאורח' דמילת' דשר האומה נופל בשמים והאומה נופלת בארץ במלחמת אומה אחרת או מלך תקיף אמנם לכבודך זאת אעשה מילתא דתמיהא דהשר וגם הגוי דן אנכי על ידי דוקא: ,עוד אפשר לפרש ונקדים מ"ש בשמות רבה פרשה י"ז ועבר ה' לנגוף את מצרים יש אומרים על ידי מלאך ויש אומרים הקב"ה בעצמו ומהו שאמר לנגוף מלמד שאף המעוברות שהיו ראויות לילד הפילו ומתו האמהות והמשחית יצא וחבל כל מה שמצא וכו' והקב"ה מחבל כל בכורי מצרים. ופירש הרב ידי משה דיש אומרים קמא סבר אף שהקב"ה היה בעצמו כדכתיב וה' הכה כל בכור היה מלאך שם גם כן ויש אומרים בתרא סבר שלא היה שם אלא הקדוש ב"ה ולזה הקשה מהו לנגוף קאמר קרא ולא אמר להכות כמ"ש וה' הכה וכו' ע"ש: ,וראיתי להרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו בסוף דרוש לשבת הגדול שהביא משם הרב יפה תואר דיש אומרים קמא סבר דה' לאו דוקא והוא ז"ל ביאר דיש אומרים קמא סבר על ידי מלאך מדכתיב לנגוף ומאי דכתיב ועבר ה' וה' הכה כל בכור לאו דוקא. ותנא בתרא סבר דלנגוף מחבל המעוברות והוא משחית אך ה' עצמו הכה הבכורות עש"ב: (זה כתבתי מהרשום אצלי ואחר זמן נזדמן לי בתורת שאלה ספר הרב הנזכר וראיתי שטעיתי בדמיוני ולא כתב משם הרב היפה אלא דמ"ד מלאך מפיק לה מלנגוף ע"ש). ולי נראה דמחלק' זה אינו אלא בקרא דכתיב ועבר ה' לנגוף מדקדוק שלא אמר הכה. אך בקרא דכתיב והכיתי כל בכור כ"ע מודו דהיה הקב"ה בכבודו ובעצמו. ובזה לא נסתפק שום אדם והכי מוכחי כמה מדרשי רז"ל. והנה אמרו במסכת שמחות בתחילתה ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וכתיב ביום הכותי כל בכור א"ר יוחנן אע"פ שהכה אותם מכת מות מחצי הלילה היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבקר משל הדיוט אומר נתת פת לנער הודע את אמו אף הקב"ה אמר אודיע לבני וכו' עכ"ל ופירשו המפרשים דעל ידי שהיו מפרפרים נודע שה' בעצמו הכם ולא אחר דאי הכם אחר היה להם למות תכף אבל מצד שה' כהן לכך היו מפרפרים דכיון דלא מתו לגמרי אין כאן טומאה כמ"ש ביומא עדין הוא מפרפר ולא נטמאת סכין עכ"ד: ,ומעתה נבא לדברי המגיד ואפשר דהוא סובר דהכל היה על ידי הקב"ה דוקא כפשטיה דקרא. ומאי דקשיא להו במדרש קרא דכתיב ועבר ה' לנגוף דמשמע כנוגף בעלמא הוא סובר דאתא לגלות דקרא דקאמר והכיתי הוא כמשמעו הכאה דוקא ולא מיתה בחצות רק שהיה מפרפר עד הבקר כמ"ש במס' שמחות וזהו כונת אומרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והראיה והכיתי אני ולא שרף דכ"ע מודו בקרא וה' הכה כל בכור דהוא בכבודו דוקא ומכאן למד המגיד דגם ועבר ה' לנגוף הוא ה' כפשוטו בעצמו דכאן כתיב ועברתי והכיתי. וכונת אומרו והכיתי אני ולא שרף דלשון והכיתי הוא הכאה בלי מיתה תכף ומשם מוכח דהיה ה' עצמו והטעם לפי שהוא כהן ולכך היה מפרפר דליכא טומאה. אלא דכיון דבאותו רגע לא היה מיתה להכרח שהוא כהן כביכול ונשאר מפרפר נמשך עד הבוקר להודיע לישראל כמו שאמרו בריש מסכת שמחות. וגם זה יש לפתור להודיע גדולתן של ישראל וחיבתן דהוא כהן כביכול ומשו"ה היה הכאה ולא מיתה. ואלו מצרים מלאה גלולים ואיך נכנס כביכול. וכתבנו שהיה להורות שיש להם דין בנים וכהן מטמא לבנו וכפ"ז קושי השעבוד דין הוא שיעלה להשלים ת' שנה. ונודעה יד ה' אל עבדיו דידעו ישראל שהם מפרפרים ולא מתו להיותו כהן ובו בפרק נכנס למקום שנכנס ועבר במקום שעבר להיות ישראל בנים וידעו צבא המרום ומלכי האדמה והבן יקיר קודש ישראל בפרסום שהוא כהן כביכול ולזה היו מפרפרים ועכ"ז נכנס לשם מקום שאינו נקי כביכול להודיע כי ישראל בנים והוא שאמר המגיד והכיתי ולא שרף דאלו היה שרף כמו רגע היו מתים והלא כתיב והכיתי דמשמע הכאה וכדמפורש קרא ועבר ה' לנגוף כדאמרן. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' אני ולא שליח לאפוקי סברת יש אומרים קמא לפי' הרב מהר"י זאבי הנז' שהכל היה שליח. אני ולא אחר לאפוקי פירש הרב ידי משה דהיה שם מלאך גם כן. ולאפוקי יש אומרים בתרא דסבר דלחבל המעוברות היה משחית כפי פירוש הרב מהר"י זאבי ז"ל האמור. כי המגיד סובר שהכל היה על ידו יתברך דוקא:
(יט)
(כ) בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד.
וממוצא דבר אתה תבא"ר שאר דברי המגיד ביד חזקה זה הדבר דאפשר דהכל מיירי במכת בכורות ונמשך למ"ש ויוציאנו ה' דדריש אני ולא מלאך דהיינו במכת בכורות וז"ש ביד חזקה דבר במכת בכורות ולא מתו אלא בזרוע נטוי"ה זו החרב שהכם והיו מפרפרים לפי שהוא יתברך כהן כביכול וכשמפרפר ליכא טומאה וזוהי נטיית זרוע לנגוף נגיפה בעלמא.
(כא) וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם.
ואחר שידענו דמשום שהוא כהן לא מתו אז תשכיל חיבתן של ישראל וז"ש עם היות שהי' בזרוע נטוי' הכאה ולא מיתה לפי שהוא כהן עם כל זה ובמורא גדול זו גילוי שכינה בארץ מלאה גלולים לכבוד ישראל שהם בנים ולהודיע שקושי השעבוד משלים כמש"ל. ומייתי מקרא או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי שהכל עובדי ע"ז המטמאה במסות וכו' וביד חזקה ובזרוע נטויה במכת בכורות שהיו מפרפרים כאמור. ועכ"ז ובמוראים גדולים גלוי שכינה בארץ ההיא והוו תרתי דסתרן אלא להודיע חבתכם שאתם בנים. ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעניך דהגם דמסורת בידינו דהניצול שלא בזכותו אינו יכול לראות בנס כמו שאמר המלאך ללוט אל תבט אחריך. ופירשו בזה כת הקודמין פ' ישמח צדיק כי חזה נקם דמדראה עין בעין הנקמה מורה דהוא בזכותו ולכן ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' דזה מורה דניצול בזכותו וז"ש ויאמר אדם אך פרי לצדיק דמדראה הנס בעיניו על כן יאמרו שזה הפרי לצדיק בזכותו עכ"ד ואתם גוי מקרב גוי כלם עע"ז ועכ"ז נעשו האותות לעיניכם ואף מכת בכורות נשארו מפרפרים עד הבקר שתראו בשנאיכם וזה פלא על פלא והטעם דכיון דנעשה ע"י שם המיוחד רחמים גמורים רשות יש לראות הניצול אף דאינו בזכותו כמ"ש המפרשים וז"ש ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם שם המיוחד במצרים לעיניך כי עין בעין ראית במפלת האויב.
(כב) וּבְמֹרָא גָּדֹל - זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ.
ואמר ובמורא גדול זו גילוי שכינה לרמוז דכביכול השכינה היתה עמהם בגלות כמשז"ל אלא דעתה היה במורא גדול גילוי שכינה דוקא כי היתה בהעלם וסתר עליון עד עתה והאידנא במורא גדול גילוי שכינה: ,ואפשר לרמוז עוד אשר דיבר בקדשו הרב הגדול מהר"א מונסון זלה"ה דתכלית השראת שכינה בתחתונים הוא לעזר ולהועיל ליראה את ה' כי אע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה לחטוא ומשו"ה כביכול השרה שכינתו בארץ עכ"ד ועל פי זה ניחא מ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה וידוע מאי דרגילי בש"ס לומר גדול מכלל דאיכא קטן והכא אתי שפיר דהשראת שכינה בהעלם וגורמת ליראה את ה' דנשמתיה חזי והשתא דהיה גילוי שכינה ודאי יש יראה רבה וגדולה היא הנמשכת על האדם דכל כמה דמרחק מן הדבקות הן האדם היה טרוד כוליה יומא באיסו"ר נכסי"ה כן גדלו חטאתיו הן נגלין והוא נכסה מלחזות בנועם ה'. ולפי העלות קרבת אלהים יגדל נא כח היראה והכא שהיה גילוי שכינה יצדק מאד מ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה. ,ובזה נדקדק קצת הכתוב הנזכר ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך ויש לדקדק דבדיבור אחד נאמרו לשון רבים ולשון יחיד ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם לשון רבים. לעיניך לשון יחיד. ואפשר דרמז הכתוב הזה שאמר במסות באותות ובמופתים וכו'. וכלפי זמן המכות עדיין לא היו חזקים בעבודת ה'. אך לפי שאמר ובמוראים גדולים שרמז לגילוי שכינה להכי סיים לעיניך לשון יחיד דכיון דהיה גלוי שכינה בפרסום לכן גרם יראה בלב ישראל ונעשו כלן לב א' לעבוד ה' ולכן אמר לעיניך כי הגם דבתחילה הייתם נפרדים כשהיה גלוי שכינה היו לאחדים וקרי בישראל כלו לעיניך לשון יחיד: ,ולפי פשוטו יש לומר דבזמן המכות עדיין לא הופרשו מע"ז והיו בעלמא דפרודא סט"א ומשו"ה כתיב ככל אשר עשה לכם לשון רבים אך בסוף שפרשו מע"ז ושחטו הפסח ונימולו דינם כאיש אחד באחדות לעבוד לאל אחד ומשו"ה כתיב לעיניך בסוף לרמוז זה. ועוד אפשר לומר דנקט לעיניך משום ובמוראים גדולים שהוא גילוי שכינה ורמז דהגילוי וההארה הזו היה לכל אחד כפי מדרג' נשמתו ומשו"ה נקט לעיניך לומר דהיה חילוק לכל אחד ואחד. וכפי עין השכל למדרגת נשמתו היה רואה:
(כג) וּבְאֹתוֹת - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת. וּבְמֹפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן.
ובאותות זה המטה כמו שנאמר וכו'. אפשר לפרש במשז"ל בילקוט שמות דהמטה היו חקוקים בו עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב ובתרגו' המיוחס ליונתן פ' בשלח שם נאמר דהיה חקוק בו עוד שמות האבות ושם אמהות ושבטים ושם בילקוט ובתרגום הנזכר אמרו דהיה חקוק בו שם המפורש ע"ש וכתבו בהגהות מיימוניות סוף הלכות חמץ כי דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא תק"א וזהו כל המחלה אש"ר שמתי במצרים אש"ר גימטריא תק"א עכ"ד. ובזה מבוארים דברי המגיד שמפרש ובאותות על המטה שהמטה היה חקוק בו עשר מכות ונכון לפרש ובאותות על המטה כי הוא חיבור כללות המכות דשם חקוקים. ואמר המגיד כמו שנאמר ואת המטה תקח בידך אש"ר דבכתוב הזה רמז בתיבת אש"ר העשר מכות שהוא גימטר' דצ"ך עד"ש באח"ב. ומה טוב ומה נעים לרמוז המכות בתיבות אשר הרומז לאם הבנים דבה חירו דכלא ומשם נגאלו מסטרא דיובלא ומשו"ה הוזכר ן' פעמים בתורה ליצ"מ כמ"ש בזהר. ולהכי היו חקוקים על המטה דצך עדש באחב לרמוז שהם גימטריא אשר וז"ש אנכי ה' אלהיך אש"ר הוצאתיך. ואת אותותי אש"ר שמתי בם. וכן רבים. וזה כונת רבי יהודה דהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב שהם גימטריא אשר לרמוז כל האמור כי כן היה דרכם להסתיר סתרי תורה בהעלם נמרץ כידוע. וכבר הראשונים ז"ל פירשו ובאותות זה המטה שהיו חקוקו' בו המכות: ,ואפשר להרחיב עוד במשז"ל בפסיקתא דמופת הוא לאלתר אבל אות הוא לזמן וא"כ שפיר קאמר ובאותות זה המטה שהיו חקוקות בו המכות שהיו עתידות לבא לאחר זמן זמנים טובא. וכתבו בשם מהר"י אברבנאל דפירש דכונת המגיד באומרו ובאותות זה המטה לרמוז על האותות שנעשו במטה שהם דצ"ך ברד ארבה אשר בכלם הוזכרה נטיית המטה והם ה' מכות ועם יד חזקה דבר וזרוע חרב שהוא מכות בכורות הם ז' מכות ואמר ובמופתים זה הדם לכלול ג' אחרות ערוב שחין חשך כי הערוב מתיחס לדם כי חיות הנה טורפות אדם ונגר דמו לארץ והשחין הוא מעפוש הדם והחשך שאור השמש נתאדם ונחשך וזכ"ה דם על ערוב והשחין לאש ותמרות עשן לחשך כדכתיב בתריה השמש יהפך לחשך והירח לדם. והרי העשר מכות עכ"ד:,ואפשר עוד לרמוז בפ' ואת המטה הזה תקח בידך שרמז לו להשען על זכות אבות ואמהות ושבטים כי בזכותם ה' יעשה האותות אף שישראל אינם כדאים וזהו ואת המטה הזה אשר חקוקים בו אבות אמהות שבטים שם המפורש אשר תעשה בו את האותות בכח השם בזכות אבות וכו' ור"ת הזה תקח בידך אשר גי' אבות עם הכולל:
(א)
(ב)
(ג)
(ד) דָּבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים - שְׁתַּיִם.
דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. אפשר לפרש דהמגיד רצה לדרוש שמכות דם צפרדע תרמוז יד חזקה. יד רמז לדם תחילתם של מכות שנאמר קח מטך ונטה ידך וזה יצא ראשונה בנטיית היד. חזקה על מכת הצפרדעים שהיתה מכה חזקה מאוד בכל המקומות ואפילו בחדרי חדרים מבית ומחוץ ונכנסים במעיהם ומקרקרין והיתה חזקה שיש עמה מיתה וצער הגוף מאוד וז"ש ביד חזקה שתים כי שתים הנה ראשונות שבמכות דם צפרדע רמוזות בתיבות יד חזקה. ובזרוע נטויה שתים הם כנים ערוב כסדר שבאו על המצרים ונוכל ליחסם בתיבות בזרוע נטויה. זרוע על כנים דעל כרחן של החרטומים הודו אצבע אלהים היא ונסרחה חכמתם וכתב רבינו בחיי ז"ל דבמכת כנים כתוב חרטומם חסר יו"ד דעשרה קבין כשוף אשר רובם ככולם היו במצרים וחסרי להו במכה זו. ואפשר שלכך כתיב כנם חסר יו"ד לרמוז חסרון כל בי עשרה קבין של כשוף. וא"כ יצדק מאד ליחס מכת כנים לתיבת זרוע כי במכה זו נגלתה זרוע ה' ואמרו אצבע אלהים היא וגם זרוע אותיות עוזר דידעו מהכנים שיש עוזר ישראל ה' עזרם ומגינם. נטויה רמז למכת הערוב שאמרו רז"ל שהיתה ראויה לבא על ישראל ולקו המצרים תמורתם וזה רמז נטויה שכבר היתה נטויה מאז ומקדם לבא על ישראל ובא עליהם. ולפי מש"ל בפסקא הא לחמא דהיו צרי עין ונסתלק הצלם ושולטים בהם החיות א"כ מעולם היתה נטויה על מצרים להיותם צרי עין ומדה זו צלמם תבזה ושולטים החיות. ובמורא גדול שתים רמז לדבר שחין כי דבר הנה נכון לרומזו בתיבת מורא כי מכת הדבר מרגזת ומחרדת ואימות מות ומורא יעלה בראשו ונפשו נהייתה עליו מעדו קרסוליו שהכל נהי"ה בדבר"ו ולא יאמין בחיין. והשחין רמוז בתיבת גדול כי היה נס גדול שהחזיק מלא קומצו של משה מלא חפניו שלו ושל אהרן ועוד שהלך האבק על כל ארץ מצרים כמו שפירש רש"י וכתיב ולא יכלו החרטומים וכו' ומסיבות אלו ראוי לרומזו בתיבת גדול. ובאותות שתים רמז למכת הברד ומכת הארבה שהיו לאות בעולם. הברד שבתפלת משה רבינו ע"ה לא ניתך ארצה ונשאר יתר הברד באויר. והארבה שנסתלק בתפלת משה רבינו ע"ה ממצרים מאז ועד היום הזה שלא בא עוד ארבה בכל מצרים כל ימי עולם וכמ"ש בס' מנחה בלולה פ' בא שאין ארבה נכנס בגבול מצרים ובארץ ישראל ובאי שיפר"י הסמוכים למצרים רגילים לבא ובלכתם לדרכם בבואם לגבול מצרים יהפכו לצד אחר ע"ש. ונמצא שהברד והארבה היו לאותות גדולות. ובמופתים שתים רמז למכת חושך ומכת בכורות שהיו בין בשמים ובין בארץ ומוכח מקרא דונתתי מופתים בשמים ובארץ דמופתים ניכרים בשמים ובארץ וכן היה בחושך ובכורות כי הנה החושך יכסה ארץ שחשכו המאורות ונמשך החושך וגם שהוכה שר מצרים שהיה בכור למזלות והוכו הבכורות למטה:
(ה) אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים, וְאֵלוּ הֵן:
אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים. תיבת במצרים לכאורה יותרת היא ואפשר לרמוז כי המכות האלו שרשם היו שהוכה שר מצרים והסט"א למעלה בשמים וכמו שביארו גורי האר"י זצ"ל מפלאות תמים דעים מהיכן נמשכו המכות ובאיזה מקום הכו. ורז"ל אמרו על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם שמצרים הוא השר של מצרים וז"ש אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים הם אומת מצריים בארץ. במצרים לרמוז על השר שלהם וסיעתו. וכתב מהר"ד אבודרהם דמ"ש אלו עשר מכות נמשך למ"ש ביד חזקה שתים וכו' ולא כמו שטועין ועושין תחלת פסקה אלו עשר וכו' והדין עמו:
(ו)
(ז) דָּם, צְפַרְדֵעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
דם צפרדע וכו'. כתבו הגהות מיימוניות סוף הלכות חמץ יש מפרשים טעם הסימנים דם צפרדע על ידי התראה תחילה עד שלא הוכו. כנים בלא התראה. וכן ערוב דבר בהתראה ושחין בלא התראה ברד ארבה בהתראה וחושך בלא התראה. וראב"ן פירש דצ"ך על ידי אהרן במטה עד"ש על ידי משה שלא במטה באח"ב על ידי משה במטה ריב"א פירש דאות ג' שלישי של הסימן כנים חושך שחין כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא כנים עיקר ותדע כי המכות הללו כנים חשך שחין הם משולבות ומעורות שלשתן
ח ש כ
ש ח נ
כ נ ם
זהו תורף דברי הגהות מיימוניות. ובס' ארחות חיים דף פ"ג כתב דצ"ך הם מכות הארץ עד"ש מכות מקריות בא"ח מכות האויר ושתף בכורות שאין לה זוג והרב יוסף בדוס פירש שבשלישית לא התרה כמ"ש לקה ושנה אין מתרין בו זהו תורף דבריו: ,וכאשר ירדוף הקור"א בדברי הגהות מיימוניות וארחות חיים ירגיש אדם במה שכתבו דשתי מכות בהתראה ושלישית בלי התראה דטעם זה יצדק בשלשה מכות ראשונות דדם צפרדע התרה בו ומאחר שלקה ושנה עמדו כני"ם בלי התראה כי כך היא המדה דמי שלקה ושנה אין מתרין בו. ואולם בעבור זאת אנן מה נענה ביום שידובר הערו"ב בא אצלם חזר והתרה וכן לפניו ילך דבר בהתראה ואחרי כן לפום גמלא שחנ"א בלי התראה ואחרי כן ברד ארבה בהתראה. ומן הראוי היה דכיון דלקה ושנה בדם צפרדע שוב לא יתרה בהם עוד כלל בשום מכה בדין ערובא ה"א בדבר"א ברדא שרי והרבה ארב"ה מתן ארבע גם הנה יהיו בלי התראה ויראה כי ההתראה נצרכת שיתרו על המיתה והמלקות בפירושא אתמר אי לזאת יען המכות היו חלוקות תלתא בארעא ותלתא באוירא ותלתא מקריו' כמו שכתב בארחות חיים אמטו להכין הנה באה ונהייתה ההתראה בפירוש לכל מין מכה והיינו דבמכות הארץ היתה ההתראה בשתים זו דם צפרדע אבל בשלישית ממין זה לא הוצרך התראה כיון דלקה ושנה אין מתרין בו ומיהו על השנות המכות ערוב דבר הלא המה מכות מקריו' מין מחודש ע"ד ממהר להעידם ולהתרות בהם תרי זימני והשלישית ממין זה אינה טעונה התראה ואחריהן החלו עולין מכות האויר ופנים חדשות ב"א יבא ההתראה ואל השלישית מהאי מינא לא בעי התראה והיו לאחדים שני הטעמים ושפיר: ,ואחשבה לדעת דרך זו אלך במה שנמנעה ההתראה במכות חש"ך דהם חשך שחין כנים לאו מטעם לקה ושנה אין מתרין בו דזו אינה [משלקה ושנה] דכל מכה היא חלוקה מיתה משונ' היא לבדה מחברותיה על כן כל מכה התראה בעיא כי הוא דבר חדש מופלא צע"ר בנגע והיה טעמו טעם מיתה. ועוד זאת נחקור לדעת האי דלמדנו ריב"א כי חשך שחין כנים במותב תלתא כחדא שריין ובכל א' מהן רעותיה מובאות ומשמשות שלשתן כי ודאי צריכא טעמא על שינוי זה במכות אלו טפי מאחריני. ודרך רמז אפשר לרמוז בצירוף הכתוב לעיל מג' מכות אלו אשר בצירוף זה יוצא משם תיבות שכח נחש כנם. וכן המכות עצמם חשך אותיות שכח שחן אותיות נחש כנם כקריאתו. והענין דמלבד אשר השחיתו התעיבו עלילה פרעה ומצרים לעשות שחוק בדמן של ישראל באכזריות גדול אשר לא היה לעולמים: עוד בה כי הלא יוסף הצדיק ע"ה החיה אותם בחכמתו והרבה לתקן וליסד מלכות' וכל קבל דנא שלמו רעה תחת טובה וזה רמז שכח כי שכח כל עניני יוסף המטיב למצרים בכל מיני טובה. ולא עוד אלא שמעבודת ישראל לא נהנו דפיתום פי תהום בולעו ורעמסס ראשון ראשון מתרוסס ועם כל זה על מגן שעבדום בקושי שעבוד מר והרי זה כמו נחש שאין לו הנאה כלום ונושך וממית על מגן ולזה רמז בצירוף הנז' תיבת נחש כי לא סגי אשר שכח את כל תוקף טובות יוסף הצדיק ע"ה אליהם אלא נחש דמו היות כמו נחש אשר הוא נושך וממית בחנם וגם הם לא נהנו מעבודתם כלום. ויען אשר המדבר לשון הרע אמרו רז"ל שראוי הוא להכישו נחש וכתבו ז"ל דהמדבר לשון הרע אמת לוקה בצרעת כמו שלקתה מרים הנביאה על אשר דברה על משה רבינו ע"ה במה שפירש מהאשה והיה אמת והמדבר לשון הרע שקר ראוי להכישו נחש. לזה השתא דפרעה התנין הגדול והוא נח"ש ינחש כמעשהו ממנו לנשוך ולהמית לישראל בלי הנאה יפול ספק דשמא ישראל הם המדברים לשון הרע שקר העתידין עורר הנחש להכישם ובא התנין פרעה והכישם. לזה התיבה השלישית מהצרוף הוא כנם מלשון כנים אנחנו דישראל קדושים נאמנו מאד שלא היה בהם דלטורין ולכן הני בי תלתא רוח אחת להן ומשמשות כאחת כי שיח וכי שיג להן על רשעת פרעה התנין הגדול כי פרוע הוא כן פרע"ו יוצר הכל הרואה בעלבון העלובים: ,ודרך דרש אפשר לומר כי בכנים נסרחה חכמתן של החרטומים וכל חכמתם תתבלע הא דכיילי בקבא רבא עשרה קבין של כשוף על ידי הכנים דין גרמ"א דעשיראה עשרה שערי טומאה כישופם בזה להם לעגה להם ריחם נודף סר"ח העודף ועל כרחם הם אמרו אצבע אלהים היא זאת היתה להם ללקות במכת כנים בכל שלשה חלקי המכות דהיינו במכות הארץ ומכות מקריות ומכות האויר. ובשלשתן לקו בכנים לעוררם אל האמת ואל הצדק כי שלש של שלש יחד כלם אצבע אלהים ורוח אחת להן והחרטומים העושים באיזה מכות להוסיף על המכה הלא הוא מעשה קוף ריש וקלון אליהם וטעם השחין אשר היה משמש גם הוא בכל שלש' חלקי מכות הנז' היינו כי ישנו בנותן טעם על יציאתם לפני הזמן כי השחין קשה לתשמיש וצריך פרישות דרך ארץ שם רמז כי ה' גזר ועבדום וענו אותם והאי ועינו אותם אפשר לפרשו בשני פנים או המורה על קושי השעבוד והיינו ועבדו' ועינו אותם אחר העבדות עינוי להכביד שעבוד עליהם והוא קושי השעבוד. או הפירוש הוא ועבדום עבדות בינוני כעבדים העובדים בעלמא עבודת עבד. ועינו אותם הוא רמז לעינוי אחר בצד מה הנקרא עינוי וכפי זה קושי השעבוד לא נגזר אלא עבודה בינונית. והנה אלה רשעים הגדילו רעתם אשר עינום בפרישות דרך ארץ וזו היתה עצתם ורעתם במחשבתם פן ירבה והיו עושים כל טצדקי משום אפרושי את כל היקום אשר בהשכמה עלו בשעת שכיבה גם מקום ללון חוץ מביתם למהר עבודתם. ואף גם זאת מעכבין הנשים מלטבול וליטהר וגם גזרו כל הבן הילוד ולזה פורשים עצמם וכיוצא הפליאו לענות נפש בפרישות דרך ארץ וא"כ ועינו אותם יתפרש על עינוי זה אשר על זה בא השחין להפרישם מדה כנגד מדה ומאחר שכן דוענו אותם הוא עינוי פרישות דרך ארץ אם כן ועבדום הוא עבדות פשוט בלי שום קושי והם התעיבו השחיתו קושי השעבוד בתכלית וא"כ דין הוא שקושי השעבוד יעלה למספר שני הגלות הנותרים: ,ועוד טעם כעיקר שהיו משעבדין אותם בלילות וה' לא ציוה והוא חשבון לילות כימים להשלים שני עבודתם בחצי הזמן כמשז"ל וזה טעם מכת חשך אשר הלכו חשכים לשעבדם בלילות ולכן עלו זה יום ולילה ובני ישראל יוצאים בחצי זמנם. ועל כן מכות השחין והחשך היו משמשות בכל חלקי המכות במכות הארץ והמקריות והאויר להורות טעם המכות וכי הגיע עת גאולתם ובהגיע תור דין הוא שיתקיים מאמר ה' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ונמצא כי שחין חשך עיקר גדול להורות טעם אשר הוכו וטעם יציאתן בו בפרק וטעם רכוש גדול והכל אצבע אלהים כרמוז במכות כנים ולכן שלשה המה נפלאו בלי התראה כי הם היו נצרכות מאד ומוכרחות על כל פנים להגיד שהכל מן השמים ונדונין בגזרת דן אנכי ובא מועד זמן גאולת ישראל והגיע זמן יציאתם ברכוש גדול ובזה נתבאר הכל בס"ד. ונקט מכת בכורות ודקדק להזכיר מכה מה שלא זכר בט' הקודמות לרמוז דה' לא רצה להמיתם והיו מפרפרים עד הבקר והטעם לפי שכביכול הוא כהן וכמו שכתבנו לעיל באורך ולכן כתיב וה' הכה כל בכור הכה דייקא ולכן נקט המגיד מכת בכורות. ועוד לנו בעניותנו איזה גרגירים מילי קטנ"י ציצים ופרחים יש בהן בנותן טעם לעשר מכות והמה בכתובים בספרי הקטן ראש דוד פ' וארא בס"ד לך נא ראה הלא מרא"ש בסד"ר דברתי:
(ח)
(ט)
(י)
(יא)
(יב)
(יג)
(יד)
(טו)
(טז)
(יז)
(יח) רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַים מַה הוּא אוֹמֵר? וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מַה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַים, וַיִירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְִצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
רבי יוסי הגלילי וכו'. אפשר לתת פני"ם הנראין להני תנאי אשר באו חשבון אשר הכה ה' במצרים וחכמת סופרי"ם דבר שבמנין דברים על בוריין ונקדים מה שפירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל ברמזיו סדר שמות בטעם ד' גאולות דישראל יש להם דין עבד עברי והם חבלו בהם דהיו בעלי מומין וחגרים ופסחים וסומין וכיוצא מחמת שנתאכזרו עליהם לשעבדם שעבוד קשה מר ממות כמ"ש בש"ר פ' בחודש השלישי וא"כ השתא שחבלו בע"ע דינא הוא דחייבים בד' דברים בשת צער ריפוי נזק ואינן חייבין על שבת ולכן הם ד' גאולות זהו תורף דבריו ועל פי זה יש לפרש פסוק ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. ויש לחקור מה טעם זו המצוה של קדוש החדש היתה לראש פנה והיא מצוה ראשונה בזמן שנשתעבדו ישראל לעבוד את ה'. ואפשר דזה צורך גדול שיהיו משה ואהרן סמוכים לקנוס המצריים במה שחבלו בישראל. וחייבין בשת צער וריפוי ונזק דבעינן סמוכים אלא דקי"ל אין ממנים זקנים בח"ל. אמנם הרי אמרו דעד שלא נבחרה ארץ ישראל הוכשרו כל הארצות והראיה מהנבואה שזכו משה ואהרן ואין נבואה בח"ל אלא מוכרח דהטעם דעדיין לא נבחרה ארץ ישראל וכמ"ש כל זה הרב מהר"ש פרימו שם למה שצדד דישראל דינם כעבד כנעני ויוצאין בשן ועין ע"ש וזהו כוונת הפסוק ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וזכו לנבואה בחוץ לארץ ומוכרח שהטעם דעד שלא הוכשרה ארץ ישראל כל הארצות הוכשרו ומטעם זה עצמו נסמכו בח"ל מפי עליון וז"ש החדש הזה לכם ראש חדשים לכם שאתם סמוכים תקדשו החדש דכשם שזכיתם לנבואה זכיתם לסמיכה וזה עיקר גדול הוא יסוד המעלה להסמיך למשה ואהרן שיוכלו לדון דיני קנסות משום חיוב המצריים אשר חבלו בישראל שדינם כעבד עברי וחייבין בשת וצער ריפוי ונזק ובעי סמוכים: ,ועוד נתבאר אצלנו בנותן טעם על אשר מצוה ראשונה היתה מצות קדוש החדש כי ישראל במצרים היו גוי מקרב גוי עובדי עכו"ם ובפרק המוציא צריך להפרישם מעכו"ם כמ"ש משכו ידיכם מעכו"ם וקחו לכם צאן של מצוה וצריך שימולו לקבל אלהותו יתברך. והעכו"ם טוענים כי מעשה שמים עדיף ואם אין רצונו בעכו"ם למה אינו מבטלה. ומסברא זו הכוזבת פחתת היא יש לטעון על המילה דאם רצונו במילה למה לא ברא הקדוש ב"ה האדם נימול. ולכן נצטוו במצות החדש הזה לכם ראש חדשים בראשית מאמר שהקב"ה נתן רשות לב"ד לקדש חדשים ומועדות ואפי' אנוסין תועי' מזידין מה שעשוי עשוי. וכמ"ש אשר תקראו את"ם ר"ת "אנוסין "תועין "מזידין וכבר אמרו בירושלמי דמלאכי עליון שאול ישאלו למלך הכבוד אימתי ר"ה ומרוב ענותנותו משיב אני ואתם נלך לב"ד באופן דהכל תלוי ביד ב"ד וזה מופת חותך דמעשה אדם עדיף וכן רצונו יתברך לזכות ברואיו ומעתה תנתק ותמוש סברת העכו"ם דמעשה שמים עדיף כי אין זה אמת אלא מעשה אדם עדיף. וא"כ צריך לשרש אחר עכו"ם ולמול עצמו דמעשה אדם עדיף וזה טעם נכון למצות קדוש החדש אשר היא תחילה וראש לקיום וציווי המצות כי ממנה יתד ממנה פינה לעיקרי הדת לשרש אחר עכו"ם ולמול: ,ועלה מן האר"ש שיש שני פירושים וטעמים לקדימת מצות החדש הזה לכם. ונפקא מינה דאם נאמר כפירוש הראשון במאמר ה' החדש הזה לכם קדים וסליק להסמיך למשה ואהרן לדון למצריים על שחבלו וכו' א"כ מזה מוכח דבמכות אשר הוכו המצריים בארצם לא היה סרך בהם מדין זה שחבלו בישראל דהרי עתה אחר שכבר הוכו כמעט כל המכות רובם ככלם היה דבר ה' אל משה ואהרן להסמיכם ונראין הדברים דריח דין זה דחבלה לא עדת בהו במכות שבמצרים דבסוף הסמיכם בר"ח ניסן. ומוכח דזה יסוד למכות אשר על הים. אך אם נאמר דפירוש וטעם מצות החדש לאפוקי סברת המינים דמעשה שמים עדיף א"כ לא נגע ולא פגע בענין זה ויכולים אנו לומר דבמכות מצרים גם זה נתגלגל עליהם מה שחבלו בישראל ואפשר דהשלמים האלה כה מבטם בפירוש וטעם מצות החדש הזה שהיתה ראשונה ולפי אשר פירש כל אחד משם נולד מחלקת הזה במספר במפקד המכות ור' יוסי הגלילי סבר דבר כדבר הראשון דפירוש הכתוב החדש הזה היינו כדי להסמיך למשה ואהרן לדון במה שחבלו בישראל שחייבים בשת צער ריפוי ונזק ומדחזינן דמשה ואהרן סמכי"ם בצאתם אחר רובא דרובא של המכות שמעינן דהקב"ה תפיס חבלה לדונם בים ובכן סבר דבמצרים לקו עשר מכות כפשטן עשר ולא אחד עשר. ובים לקו חמשים מכות העשר מכות שרשיות וארבעה פעמים עשר על אשר חבלו בישראל ונתחייבו ד' דברים בשת צער ריפוי נזק ומשה ואהרן הסמוכים דנום וחייבום ולכך לקו חמשים מכות דהיינו העשר שרשיות שהוכו במצרים ונוסף עליהם עוד עשר ד' פעמים אשר שבו לבצרו"ן בושת צער ריפוי ונזק וכדאמרן: ,ושכנגדו חלוק עליו ר' אליעזר סבר דפירוש וטעם החדש הזה לפתוח ראשון היינו כפירושינו השני לאפוקי סברא כוזבת של העכו"ם דמעשה שמים עדיף וכדאמרן ומשה ואהרן סמוכים לעד לעולם מקדם קדמתה מכי נחה עליהם הרוח נבואה ועוד דעל כל פרט ופרט נצטוו מפי עליון ולכן סבר ר' אליעזר דבמצרים לקו עשר מכות כל אחת כלולה מארבע מכות על ארבעה דברים בשת צער ריפוי ונזק. ועוד נתחייבו כי יוסף הצדיק המציל ממות נפשם להחיותם ברעב ראה והתקין מטעם המלך וגדוליו וישם אותה יוסף לחק כי ארבע ידות בתבואה יהיה להם והחמישית לפרעה וזו תקנה אשר פשטה בעבדי פרעה אשר במצרים וא"כ ישראל היה להם לעבוד לפרעה חמישית היום וד' חומשין יהיה להם לכל צרכם וכמו שהזכיר ענין זה הרב מהר"ש פרימו ז"ל שם לדרכו ולכן הם חייבים על זה ובכן באפי מארא דארעא יוסף הצדיק ע"ה ההולך עם ישראל בארונו על הים לקו על זה ויען כי לא די להם אשר שעבדו בישראל כל הימים לרבות הלילות אלא שהתעיבו ונתאכזרו לשעבדם שעבוד קשה ומר בד' חומשי' לכן לקו מלקות ארבעים על כל חומש מד' חומשים ארבעים מכות ונתעוררו הארבעים מכות אשר הוכו במצרים דלא עשו רושם בהם וחזרו לרדוף אחר ישראל ולכן לקו ה' פעמים ארבעים מכות שהם מאתים מכות: ,ורבי עקיבא סבר כרבי אליעזר דמצות החדש הזה לכם לא לענין חבלה אך סובר דחייבים גם על השבת דאם המצריים היתה כונתם לשמים לשעבד לישראל לקיים גזרתו יתברך ניחא דעל השבת פטורין אבל ראינו דמחשבתם נגד ה' ואמרו הבה נתחכמה למושיען של ישראל וכיון שכן חייבין בשת צער ריפוי שבת ונזק ועל כן במצרים לקו חמשים מכות כל מכה של ה' מכות על ה' דברים שנתחייבו במה שחבלו בישראל ועל הים לקו מלקות מ' על ה' חומשין אשר נשתעבדו בישראל כי תקנת יוסף היתה שהמצריים יעבדו לפרעה חומש לא לישראל כי כל מצרים קנאם והחיים וכלם עבדים ליוסף ולזרעו וזרע אחיו השבטים ולכן לקו ה' פעמים מ' מכות ועוד הן' שהוכו במצרים ולא חזרו למוטב והם ר"י מכות והכל לפני יוסף אדוני הארץ. ואפשר לרמוז במספר במפקד המכות לפי דעת השלמים האלה דלדעת ר"י הגלילי לקו במצרים עשר מכות נגד עשר זני מסאבותא כאשר פירשו גורי האר"י זצ"ל. ועל הים ן' כמספר י"ם ולהכות בן' ש"ט. ולדעת ר' אליעזר במצרים מ' כנגד מלקות דכתיב במספר מ' יכנו. ומאתים על הים כמספר אלהים בריבוע. ולדעת ר"ע במצרים ן' להכות בן' ש"ט. ור"ן על הים להחשיך נ"ר נפשם הבהמית כמ"ש נ"ר רשעים ידעך. ועוד לאלוה מילין פשר דבר במאי פליגי הני תנאי הלא הוא כמוס בקונטריס דברים אחדים דרוש ד' בס"ד:
Haim Yosef David Azulai ben Yitzhak Zerachia (1724 – 1 March 1806) (Hebrew: חיים יוסף דוד אזולאי), commonly known as the Hida (the acronym of his name, חיד"א), was a Jerusalem born rabbinical scholar, a noted bibliophile, and a pioneer in the publication of Jewish religious writings.
Some have speculated that his family name, Azulai, is an acronym based on being a Kohen: אשה זנה וחללה לא יקח (Leviticus,21:7), a biblical restriction on whom a Kohen may marry. However, there is no contemporary source for this claim.
English
Haim Yosef David Azulai was born in Jerusalem, where he received his education from some local prominent scholars. He was the scion of a prominent rabbinic family, the great-great-grandson of Moroccan Rabbi Abraham Azulai.[1] The Yosef part of his name came from his mother's father, Rabbi Yosef Bialer, a German scholar.[2]
His main teachers were the Yishuv haYashan rabbis Isaac HaKohen Rapoport, Shalom Sharabi, and Haim ibn Attar (the Ohr HaHaim). At an early age he showed proficiency in Talmud, Kabbalah, and Jewish history, and "by the age of 12 he was already composing chiddushim on Hilchos Melichah."
English