Who and What is Amalek?
(א) אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ב) וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃

(1) Some time afterward, King Achashveirosh promoted Haman son of Hammedata the Agagite; he exalted him and seated him higher than any of his fellow officials. (2) All the king’s servants in the palace gate knelt and bowed low to Haman, for such the king had ordered concerning him. But Mordecai would not kneel or bow low.

(א) וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ (ב) עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אָהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃ (ג) וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃ (ד) וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃ (ה) וְאָהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־יעיש [יְע֥וּשׁ] וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ו) וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁיו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כָּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃ (ז) כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃ (ח) וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ (ט) וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃ (י) אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ (יא) וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃ (יב) וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃

(1) This is the line of Esau—that is, Edom. (2) Esau took his wives from among the Canaanite women—Adah daughter of Elon the Hittite, and Oholivamah daughter of Anah, daughter of Ziveon the Hivite— (3) and also Basemat daughter of Yishmael and sister of Nevaioth. (4) Adah bore to Esau Eliphaz; Basemat bore Reuel; (5) and Oholivamah bore Yeush, Yalam, and Korah. Those were the sons of Esau, who were born to him in the land of Canaan. (6) Esau took his wives, his sons and daughters, and all the members of his household, his cattle and all his livestock, and all the property that he had acquired in the land of Canaan, and went to another land because of his brother Jacob. (7) For their possessions were too many for them to dwell together, and the land where they sojourned could not support them because of their livestock. (8) So Esau settled in the hill country of Seir—Esau being Edom. (9) This, then, is the line of Esau, the ancestor of the Edomites, in the hill country of Seir. (10) These are the names of Esau’s sons: Eliphaz, the son of Esau’s wife Adah; Reuel, the son of Esau’s wife Basemath. (11) The sons of Eliphaz were Teman, Omar, Zepho, Gatam, and Kenaz. (12) Timna was a concubine of Esau’s son Eliphaz; she bore Amalek to Eliphaz. Those were the descendants of Esau’s wife Adah.

(ח) וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ (ט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ (י) וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ (יא) וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ (יב) וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יג) וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ (פ) (יד) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ (טו) וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ (פ)

(8) Then Amalek came and fought with Israel at Rephidim. (9) Moses said to Joshua, “Choose some men for us, and go out and do battle with Amalek. Tomorrow I will station myself on the top of the hill, with the staff of God in my hand.” (10) Joshua did as Moses told him and fought with Amalek, while Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) Then, whenever Moses raised his hand, Israel prevailed; but whenever he lowered his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses’ hands grew heavy so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands were steady until the the setting of the sun. (13) And Joshua defeated Amalek and his people by the sword. (14) Then the LORD said to Moses, “Inscribe this in the scroll as a reminder, and read it aloud to Joshua: I will utterly blot out the memory of Amalek from under heaven!” (15) And Moses built an altar and named it Adonai-nissi ["The Lord is my banner"]. (16) And he said, "My hand upon the throne of Yah, the LORD's war with Amalek is from generation to generation.”

(16) כי יד על כס יה. יָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הֻרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַעֲמָלֵק עוֹלָמִית, וּמַהוּ כֵּס וְלֹא נֶאֱמַר כִּסֵּא? וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ? נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם.

(16) My hand on the throne of Yah: The hand of the Holy One, who is blessed, is raised up to swear by His throne that He will have perpetual war and enmity against Amalek. But why is it kes [כס, a shortened form of the word for throne] and not kisei [כסא, the usual form]? And the Divine Name is also divided in half [י-ה is only half of the four-letter name]! The Holy One, who is blessed, swore that His name will not be complete, nor His throne complete until the name of Amalek is totally blotted out. And when his name is blotted out, then will the divine name be complete and the throne complete.

(א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ (ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ (ג) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ (ד) נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ (ה) מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ (ז) יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ (ח) אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ (ט) כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ (י) וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ (יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃ (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ (יג) אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ (יד) וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ (טו) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ (טז) נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ (יז) אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃ (יח) וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃ (יט) וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃ (כ) וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃

(1) Now Balaam, seeing that it pleased the LORD to bless Israel, did not, as on previous occasions, go in search of omens, but turned his face toward the wilderness. (2) As Balaam looked up and saw Israel encamped tribe by tribe, the spirit of God came upon him. (3) Taking up his theme, he said:

Word of Balaam son of Beor,

Word of the man whose eye is true,

(4) Word of him who hears God’s speech, Who beholds visions from the Almighty, Prostrate, but with eyes unveiled:

(5) How fair are your tents, O Jacob,

Your dwellings, O Israel!

(6) Like palm-groves that stretch out,

Like gardens beside a river,

Like aloes planted by the LORD,

Like cedars beside the water;

(7) Their boughs drip with moisture,

Their roots have abundant water.

Their king shall rise above Agag,

Their kingdom shall be exalted.

(8) God who freed them from Egypt

Is for them like the horns of the wild ox. They shall devour enemy nations,

Crush their bones and smash their arrows....

(14) And now, as I go back to my people, let me inform you of what this people will do to your people in days to come.” (15) He took up his theme, and said...

(18) Edom becomes a possession,

Yes, Seir a possession of its enemies;

But Israel is triumphant.

(19) A victor issues from Jacob

To wipe out what is left of Ir.

(20) He saw Amalek and, taking up his theme, he said:

Amalek is the first among nations,

But in the end it will perish forever.

(ב) ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כולם להלחם בישראל וכך תרגם אונקלוס. ואחריתו להאבד בידם שנאמר (דברים כה, יט) תמחה את זכר עמלק:

(20) Amalek is the first among nations: He was the first of them all to make war with Israel, and so too did Onkelos [the Aramaic translation of the Torah] render it.

(Ibid.) But in the end: He will be destroyed at their hands, as it is stated, “You shall blot out the memory of Amalek" (Deut 25:19).

(יז) זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)

(17) Remember what Amalek did to you on your journey as you left Egypt: (18) how he surprised you on the journey, and attacked you from behind, all those trailing in the rear, and you were famished and weary, not fearing God. (19) So when the LORD your God grants you rest from all your surrounding enemies, in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion, you shall blot out the memory of Amalek from under heaven. Do not forget!

(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) (ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ (ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ (ס) (ד) וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃ (ה) וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃ (ז) וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃ (ט) וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ (פ)

(1) Samuel said to Saul, “I am the one the LORD sent to anoint you king over His people Israel. Therefore, listen to the LORD’s command! (2) “Thus said the LORD of Hosts: I am exacting the penalty for what Amalek did to Israel, for the assault he made upon them on the journey, on their way up from Egypt. (3) Now go, strike down Amalek, and proscribe all that belongs to him. Spare no one, but kill alike men and women, infants and sucklings, oxen and sheep, camels and asses!” (4) Saul mustered the troops and enrolled them at Telaim: 200,000 men on foot, and 10,000 men of Judah. (5) Then Saul advanced as far as the city of Amalek and lay in wait in the wadi. (6) Saul said to the Kenites, “Come, withdraw at once from among the Amalekites, that I may not destroy you along with them; for you showed kindness to all the Israelites when they left Egypt.” So the Kenites withdrew from among the Amalekites. (7) Saul destroyed Amalek from Havilah all the way to Shur, which is close to Egypt, (8) and he captured King Agag of Amalek alive. He proscribed all the people, putting them to the sword; (9) but Saul and the troops spared Agag and the best of the sheep, the oxen, the second-born, the lambs, and all else that was of value. They would not proscribe them; they proscribed only what was cheap and worthless.

(א) והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה: ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד, כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים, כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו, והפיל הקב''ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ''ל) ואם כן יהיה טעם ''ומטה האלהים בידי'' לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח), כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר:
והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם, כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (לעיל יג יז), והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת: ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע''ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:

Now the explanation for why Moses commanded Joshua to make war on Amalek [and did not lead them himself] was so that he [Moses] could pray with hands uplifted on top of the hill. And he went up there to be able to see Israel fighting and to set his eye upon them for good. And they too would see him spreading out his hands toward heaven and praying at length, and they would trust him and have greater courage and strength.

And furthermore in [the midrash collection] Chapters of Rabbi Eliezer (chapter 44): All Israel came out of their tents [during the war with Amalek] and saw Moses down on his knees, and they went down on their knees; [they saw him] falling face down on the ground, and they fell face down on the ground; [they saw him] spreading his hands to heaven and they spread their hands to heaven--just like when the prayer leader [in synagogue] prays in a certain way and all the people respond with the same words....

And all the things that Moses our master did were because Amalek was very powerful and mighty, and Israel was not trained in warfare and had never even seen it, as it says, "Lest the people change their minds when they see war" (Ex 13:17), and they [Israel] were "famished and weary," as written in Deuteronomy (25:18). Therefore, they were afraid of them and needed all this prayer and supplication.

And it is possible that Moses feared he [Amalek] might conquer by the sword given that he was a nation whose family inheritance was the sword due to the blessing of his great-grandfather [Jacob] who said of him, "And you shall live by your sword" (Gen 27:40).

For the war with this family is the first and last one for Israel since Amalek is from the offspring of Esau, and from him [Amalek] came the war that was 'first among nations.' And from the offspring of Esau the most recent exile and destruction [i.e., through Rome] happened to us, as our Rabbis said: Today we are in the exile of Edom. And when he [Edom/Rome] is defeated, and he and many nations allied with him are weakened, we will be saved from exile forever, just as it says, "And saviors will ascend the Mount of Zion to judge the Mount of Esau, and the kingship will belong to the Lord" (Ovadiah 1:21). And in fact everything which Moses and Joshua did with them originally, Elijah and Messiah, son of Joseph will do with them [at the end of days]. Therefore Moses went all out in this matter.

(כה) כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. וְכֵן הָאֱדוֹמִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִים הֻתַּר הַכּל. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם בֵּין אֱדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד:

When Sancheriv, king of Assyria, rose to power, he confused [the identity of] all the nations, and mixed them together, and exiled them from their places. And those Egyptians who are now in the land of Egypt are different people [than the biblical Egyptian ethnicity was]. And so too the Edomites who are in the Plain of Edom. And since the four nations which are forbidden [to marry into the Jewish People] have become mixed among all the nations of the world who are permitted, everyone is permitted, because anyone who emerges from them in order to convert is presumed to have emerged from the majority. Therefore, when a convert converts in this time anywhere, whether Edomite, Egyptian, Ammonite, Moabite, Cushite, or the rest of the nations, both men and women are permitted to enter the community [of Israel] immediately.

(ג) תמחה את זכר עמלק. הוא הבטחה ג"כ שבנ"י ימחו את שמו בלי ספק. אבל כפי מה שנתקיים והיה בהניח כו'. כך מתקיים מחיית עמלק. וכתיב כי יד על כס יה. פרש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. פי' כי עמלק מסר נפשו לרעה. אף כי ידע שסופו לאיבוד. אבל רצה לערבב את בני ישראל. ולכן זה שכרו שלא יהי' לו חלק בקדושה. דהנה כל האומות יש להם קצת שורש בקדושה. וכ' אז אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. דלעתיד יתגדל שמו ית' וידעו כל העמים כי לה' המלוכה כמ"ש ישמחו וירננו לאומים כו'. אבל עמלק ימ"ש לא יהי' לו חלק בזה. כמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. לכן נשבע הקב"ה שלא יהי' תיקון השלם שיכירו כל האומות את כבודו ושמו הגדול ב"ה עד שימחה זכר עמלק. כדי שלא יהי' עמלק בכלל ולא יזכה לראות האמת. ולכן כפי מה שמתקרבת הגאולה ומתברר כבודו ית' בעולם. כפי זה השיעור נמחה שמו של עמלק. וז"ש והי' בהניח כו' מכל אויביך מסביב. אז תמחה בוודאי זכר עמלק. ולכן מי שמצפה לפרסום שמו הגדול ב"ה. הוא מצפה למחיית עמלק. כי הא בהא תליא. ושבת הוא מעין עוה"ב ויש בו קצת התגלות כבודו ית'. אך הוא בהסתר בינו ובין בני ישראל. לכן אז נמחה שמו בהסתר ג"כ. והוא בכלל והיה בהניח. לכן קורין זכור בשבת. וגם כי בשבת מתיחדין בנ"י להיות אחד ואז אין לו שליטה דכתיב כל הנחשלים אחריך. אבל לכלל ישראל א"י ליגע. והטעם כי שמו יתברך הוא בתוך כלל בנ"י ושם נמחה שמו של עמלק וכ"כ ביעקב כינוסו וכינוס בניו הצילו כו':

"You shall blot out the memory of Amalek" (Deut 25:19). This verse also implies the promise that the Israelites will, without doubt, blot out his name. But to the extent that the phrase, "So when the LORD your God grants you rest from all your surrounding enemies..." is fulfilled, to the same extent is the blotting out of Amalek fulfilled.

And it is written, "My hand on the throne of Yah" (Ex 17:16). Rashi explained: The Holy One swore that neither his name nor his throne would be complete until the memory of Amalek has been blotted out. The meaning is this: Amalek completely dedicated himself to evil, even though he knew he would ultimately perish, but he wanted [above all else] to disrupt the Jewish People. For this reason his punishment was that he would have no share of holiness. For in fact all the [other, gentile] nations have some root in holiness, as it is written, "Then I will transform the nations with purified speech, etc." (Zechariah 3:9). For in the future His name, may it be blessed, will be magnified, and all the nations will know that the kingship belongs to the Lord, as it is stated, "Peoples shall be glad and rejoice, etc." (Psalms 67:5). But Amalek, may his name be blotted out, will have no share in this, as it is stated, "Amalek is the first among nations, but in the end it will perish forever" (Numbers 24:20).

Therefore, the Holy One swore that the complete perfection, in which all the nations will recognize His glory and His great name, blessed be He, would not come about until the memory of Amalek is blotted out, so that Amalek will not be included, and will not be privileged to see the truth. And therefore, to the extent that redemption approaches, and His glory, may He be blessed, is revealed in the world, to the same degree the name of Amalek is blotted out. And thus it is written, "So when the LORD your God grants you rest from all your surrounding enemies...."--at that time it is certain you will blot out the memory of Amalek. For this reason one who hopes for the recognition of God's great name, may He be blessed, hopes [as well] for the blotting out of Amalek, since each thing is dependent upon the other.

From chabad.org, Teachings of the Lubavitcher Rebbe, "Amalek: The Perpetual Enemy of the Jewish People"

https://www.chabad.org/therebbe/article_cdo/aid/150871/jewish/Amalek-The-Perpetual-Enemy-of-the-Jewish-People.htm

The Amalek Inside Us

The Tanach is no mere history book. Beyond its chronicles of past events, it furnishes us with insights that can en­hance our present service of G‑d.

Though the name Amalek refers to a nation that actually existed, it also describes a character trait within ourselves. Just as Amalek stood in direct opposition to the Jewish peo­ple, the trait symbolized by Amalek defies the very founda­tions of our divine service.

The Midrash describes the nature of this trait in its com­mentary on the verse, “Remember what Amalek did to you...as you came forth from Egypt, how he encountered you on the way and cut down all the weak who straggled behind you.” The Midrash explains that the Hebrew word korechah (קרך, “he encountered you”) can also be rendered as “he cooled you off.” Amalek represents the cold rationality which makes us question everything we do or experience.

Stepping Beyond the Intellect

To achieve complete service of G‑d, we must transcend our own intellectual limitations. Therefore, before the Jewish people received the Torah, they declared, Naaseh VeNishma— “We will do and we will listen.” “We will do” refers to the desire to carry out G‑d’s will, and “we will listen” to the effort to understand G‑d’s commandments intellectually. By proclaiming “We will do” before “we will listen,” our ancestors implied that they would fulfill G‑d’s will without hesita­tion or doubt, whether they understood it or not. By the same token, our commitment to Torah must at all times leap beyond the limits of our understanding.

A commitment of this magnitude is challenged by our internal Amalek which tells us: “By all means accept the Torah, but wait, consider carefully exactly how much you can study, and precisely which mitzvos you can fulfill. Don’t bite off too much.”

Within this context, we can understand the numerical equivalence between Amalek and the word safek , the Hebrew word for “doubt”. Amalek causes doubt and hesitation which cools the ardor of our divine service. Victory in our inner war with Amalek means devoting our­selves to G‑d’s service without reservations, observing Torah with diligence and enthusiasm that are not confined by our reason.