Amalek
Origin of Amalek
(יב) וְתִמְנַ֣ע׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
(12) And Timna was concubine to Eliphaz Esau’s son; and she bore to Eliphaz Amalek. These are the sons of Adah Esau’s wife.
בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה
Timna sought to convert. She came before Abraham, Isaac, and Jacob, and they did not accept her. She went and became a concubine of Eliphaz, son of Esau, and said, referring to herself: It is preferable that she will be a maidservant for this nation, and she will not be a noblewoman for another nation. Ultimately, Amalek, son of Eliphaz, emerged from her, and that tribe afflicted the Jewish people. What is the reason that the Jewish people were punished by suffering at the hand of Amalek? It is due to the fact that they should not have rejected her when she sought to convert. Therefore, the verse is significant.

לרחקה - מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה:

"To distance her" -- from under the wings of the divine presence, as they should have converted her.

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי. (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

(8) Then came Amalek, and fought with Israel in Rephidim. (9) And Moses said unto Joshua: ‘Choose us out men, and go out, fight with Amalek; tomorrow I will stand on the top of the hill with the rod of God in my hand.’ (10) So Joshua did as Moses had said to him, and fought with Amalek; and Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses’hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it; and Aaron and Hur held up his hands, the one on the one side, and the other on the other side; and his hands were steady until the going down of the sun. (13) And Joshua weakened Amalek and his people with the edge of the sword. (14) And the LORD said unto Moses: ‘Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: for I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under heaven.’ (15) And Moses built an altar, and called the name of it Adonai-nissi. (16) And he said: ‘The hand upon the throne of the LORD: the LORD will have war with Amalek from generation to generation.’

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים. (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
(17) Remember what Amalek did unto thee by the way as ye came forth out of Egypt; (18) how he met thee by the way, and smote the hindmost of thee, all that were enfeebled in thy rear, when thou wast faint and weary; and he feared not God. (19) Therefore it shall be, when the LORD thy God hath given thee rest from all thine enemies round about, in the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance to possess it, that thou shalt blot out the remembrance of Amalek from under heaven; thou shalt not forget.

(א) דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז י): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי-זה...

(1) Know, that it is necessary to judge every person favorably. Even if someone is entirely wicked, it is necessary to search and find in him some bit of good, that in that bit he is not wicked, and by means of this, that you find in him a bit of good, and judge him as meritorious, by means of this you raise him in truth to the side of merit, and you can return him in repentance... This is "a little bit and there is no wicked" - you have to search out in him a bit of good that is still there, where he is not wicked, because even though he is wicked, how is it possible that there isn't still a bit of good, because how is possible that he didn't do a mitzvah or a good thing his whole life? By means of this that you find in him a bit of good where he is not wicked, and you judge him as meritorious, by means of this you raise him in truth from the side of liability to the side of merit, until he returns in repentance by means of his own...

(יח) אשר קרך בדרך. לשון מקרה דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:

(18) Korcha (Smote) - comes from the expression "happenstance"(mikreh) ... A third possibility: This is the language of cool (kor) and heat, cooled you and stopped you from boiling. All the nations of the world were afraid to fight you [Israel] and this one came and started and showed the way to others. It is likened to a legend of a boiling bath that no creature could enter. A scoundrel came and jumped in. Even though he was scalded, he cooled it down for others.

(ד) .... אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק....

However, if either the seven nations or Amalek refuse to accept a peaceful settlement, not one soul of them may be left alive as ibid. 20:15-16 states: 'Do this to all the cities that ... are not the cities of these nations. However, from the cities of these nations,... do not leave a soul alive.' Similarly, in regard to Amalek, Deuteronomy 25:19 states: 'Obliterate the memory of Amalek.'

Rabbi Yitz Greenberg - The Jewish Way: Living the Holidays

"The primary lesson of Parashat Zachor is that true reconciliation comes through repentance and remembrance. Confronting the evils of the past is the most powerful generator of moral cleansing and fundamental reconciliation. Repentance is the key to overcoming the evils of the past. When people recognize injustice they can correct the wrongdoing and the conditions that lead to it. In the 20th century, repentance has liberated many Christians from past stereotyping and hatred of Jews, thus beginning to transform Christianity into a gospel of love, which it seeks to be.

Remembrance is the key to preventing recurrence. ...

Naivete and amnesia always favor the aggressors, the Amalekites in particular. The Amalekites wanted to wipe out an entire people, memory and all; amnesia completes that undone job. Ingenuousness leads to lowering the guard, which encourages attempts at repetition. One of the classic evasions undergirding naivete is the claim that Amalek is long since gone. Only "primitive" people are so cruel, only madmen or people controlled by a Hitler type would do such terrible things. The mitzvah of Zachor is a stern reminder that Amalek lives and must be fought.

Through Zachor, one learns to distinguish types and levels of evil. Not every evil is Amalek, but the ultimate evil must be destroyed. King Saul had a chance to wipe out Amalek, but in pity he spared Agag, the king. Centuries later, Haman the Agagite, the descendant of Agag, plotted the mass extermination of Jews (Esther 3:1). Says the Talmud, "Whoever is compassionate to those who deserve cruelty ends up being cruel to those who deserve compassion" (Midrash Tanhuma Metzora, Jerusalem Eshkol, 1971), section 1)."

When Does Amalek Win? Where is Amalek Today?

(א) ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין, לפי שפרשו ישראל מן התורה לכך בא השונא עליהם, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה.

(1) "And the entire congregation of the children of Israel journeyed from the desert of Sin … and they encamped in Refidim": (homiletically,) "rafu yadam" ("their hands weakened") in words of Torah. And because Israel grew lax in Torah, Amalek attacked them, for the foe comes only as the result of sin and transgression.

(יז) דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם׃

(17) Her ways are ways of pleasantness, And all her paths are peace.

(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח ה' לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י ה' (ס) (ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ (ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ (ס)

(1) And Samuel said unto Saul: ‘The LORD sent me to anoint thee to be king over His people, over Israel; now therefore hearken thou unto the voice of the words of the LORD. (2) Thus saith the LORD of hosts: I remember that which Amalek did to Israel, how he set himself against him in the way, when he came up out of Egypt. (3) Now go and smite Amalek, and utterly destroy all that they have, and spare them not; but slay both man and woman, infant and suckling, ox and sheep, camel and ass.’ .

Rabbi Moses ben Nahman (Nahmanides, 13th C. Spain), Commentary on Exodus 17:18

Now the reason for the punishment of Amalek, i.e. why punitive measures were meted out to him more than to all other nations is that when all the nations heard [of God's visitations upon the Egyptians], they trembled...Amalek came from afar as if to make himself master of God.

(א) למחות זרעו מן העולם - שנצטוינו למחת זרעו של עמלק ולאבד זכדו מן העולם, זכר ונקבה, גדול וקטן, ועל זה נאמר (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק'', שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בנקוד תבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר במקום זכר כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפר (כא, ב).

(ב) משרשי המצוה. לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה (עי' ספהמ''צ להרמב''ם עשה קפט).

(ג) דיני המצוה. קצרים, והם מבארים בפרק שמיני מסוטה.

(ד) וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כלן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב), שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו בטל עשה זה.

1) We are commanded to eradicate the seed of Amalek and destroy its memory from the world, man and woman, child and adult.

2) The source of the mitzvah: to put into our hearts that anyone who causes trouble for the jewish people is hated by G-d and the response by G-d will be just like the wickedness of the perpetrator. Amalek was the first to attack and therefore they have been condemned to destruction.

4) This mitzvah is incumbent upon everyone. It is a commandment on the individual as well as on the nation. If one Jew has the ability to kill a member of amalek and doesn't, he is passing over a positive commandment.

ואת בהמתה לפי חרב

3

למחות זכרם ע''צ נקמת האל ית' כמו הענין בעמלק כאמרו תמחה את זכר עמלק:

ואת בהמתה לפי חרב,

You have to wipe out their memory in order to get revenge on them for Hashem.

This is the same reason why Samuel commanded Shaul to obliterate all their belongings in Samuel 1.

3

ולא ירא. עמלק, אלקים, מלהרע לך:

ולא ירא AND HE FEARED NOT —

Amalek didn't fear Hashem enough to refrain from harming the Jewish nation.

שלא לשכח מה שעשה לנו - שנמנענו מלשכח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר, התחלתו להזיק לנו, ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק (דברים כה יט) לא תשכח. וכתוב בספרי זכור בפה, לא תשכח בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא

7

We are forbidden to forget what עמלק did to us, that they were first to attack us. It says you should "remember" with your mouth and "you shall not forget" in your heart. This means that you should not forget the hatred you have for עמלק in your heart and remember what they did.

(יד) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃
(14) And the LORD said unto Moses: ‘Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: for I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under heaven.’

זכור את אשר עשה ה' א-לקיך למרים (דברים כ"ד, ט'), אזהרה גדולה מלספר לשון הרע ומצות זכירה הוא בכל עת.
זכור את אשר עשה לך עמלק וגומר לא תשכח (כ"ה, י"ז-י"ט) מצאתי כשתעמוד בממשלה תמחה את זכר עמלק וכשתהיה משועבד תחת כחות השמים לפחות לא תשכח ע"כ. ומצוה גדולה היא לומר פרשה זו בכל יום לקיים מצות זכור ואחר כך יאמר על עמלק ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו ובזה יקיים לא תשכח ויקויים כי אבד זכרם המה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו (תהילים ט', ז'-ח').

...זכור את אשר עשה לך עמלק ... לא תשכח. I have found that the Torah divides this commandment into two halves. When the Jewish people are politically independent and strong, the part of the commandment we are obligated to fulfill is "to wipe out the memory of Amalek." When we are politically impotent we must still fulfil the part of the commandment which bids us "not to forget." One performs this part by cursing the name of Amalek and what that nation stands for.

(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח ה' לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י ה' (ס) (ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ (ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ (ס) (ד) וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃ (ה) וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃ (ז) וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃ (ט) וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ (פ) (י) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃ (יא) נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־ה' כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ (יב) וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃ (יג) וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽה' הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהוָֽה׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ (טו) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַה' אֱלֹקֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃ (ס) (טז) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה ויאמרו [וַיֹּ֥אמֶר] ל֖וֹ דַּבֵּֽר׃ (ס) (יז) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ ה' בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃ (יט) וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל ה' וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י ה' (ס) (כ) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל ה' וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי ה' וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃ (כא) וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽה' אֱלֹקֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽה' בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל ה' הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃ (כג) כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה' וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ (ס) (כד) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־ה' וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃ (כה) וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה׃ (כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה' וַיִּמְאָסְךָ֣ ה' מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) (כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע ה' אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ (כט) וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃ (ל) וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ (לא) וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽה' (ס) (לב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃ (ס) (לג) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י ה' בַּגִּלְגָּֽל׃ (ס) (לד) וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃ (לה) וְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַה' נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
(1) Samuel said to Saul, “I am the one the LORD sent to anoint you king over His people Israel. Therefore, listen to the LORD’s command! (2) “Thus said the LORD of Hosts: I am exacting the penalty for what Amalek did to Israel, for the assault he made upon them on the road, on their way up from Egypt. (3) Now go, attack Amalek, and proscribe all that belongs to him. Spare no one, but kill alike men and women, infants and sucklings, oxen and sheep, camels and asses!” (4) Saul mustered the troops and enrolled them at Telaim: 200,000 men on foot, and 10,000 men of Judah. (5) Then Saul advanced as far as the city of Amalek and lay in wait in the wadi. (6) Saul said to the Kenites, “Come, withdraw at once from among the Amalekites, that I may not destroy you along with them; for you showed kindness to all the Israelites when they left Egypt.” So the Kenites withdrew from among the Amalekites. (7) Saul destroyed Amalek from Havilah all the way to Shur, which is close to Egypt, (8) and he captured King Agag of Amalek alive. He proscribed all the people, putting them to the sword; (9) but Saul and the troops spared Agag and the best of the sheep, the oxen, the second-born, the lambs, and all else that was of value. They would not proscribe them; they proscribed only what was cheap and worthless. (10) The word of the LORD then came to Samuel: (11) “I regret that I made Saul king, for he has turned away from Me and has not carried out My commands.” Samuel was distressed and he entreated the LORD all night long. (12) Early in the morning Samuel went to meet Saul. Samuel was told, “Saul went to Carmel, where he erected a monument for himself; then he left and went on down to Gilgal.” (13) When Samuel came to Saul, Saul said to him, “Blessed are you of the LORD! I have fulfilled the LORD’s command.” (14) “Then what,” demanded Samuel, “is this bleating of sheep in my ears, and the lowing of oxen that I hear?” (15) Saul answered, “They were brought from the Amalekites, for the troops spared the choicest of the sheep and oxen for sacrificing to the LORD your God. And we proscribed the rest.” (16) Samuel said to Saul, “Stop! Let me tell you what the LORD said to me last night!” “Speak,” he replied. (17) And Samuel said, “You may look small to yourself, but you are the head of the tribes of Israel. The LORD anointed you king over Israel, (18) and the LORD sent you on a mission, saying, ‘Go and proscribe the sinful Amalekites; make war on them until you have exterminated them.’ (19) Why did you disobey the LORD and swoop down on the spoil in defiance of the LORD’s will?” (20) Saul said to Samuel, “But I did obey the LORD! I performed the mission on which the LORD sent me: I captured King Agag of Amalek, and I proscribed Amalek, (21) and the troops took from the spoil some sheep and oxen—the best of what had been proscribed—to sacrifice to the LORD your God at Gilgal.” (22) But Samuel said: “Does the LORD delight in burnt offerings and sacrifices As much as in obedience to the LORD’s command? Surely, obedience is better than sacrifice, Compliance than the fat of rams. (23) For rebellion is like the sin of divination, Defiance, like the iniquity of teraphim. Because you rejected the LORD’s command, He has rejected you as king.” (24) Saul said to Samuel, “I did wrong to transgress the LORD’s command and your instructions; but I was afraid of the troops and I yielded to them. (25) Please, forgive my offense and come back with me, and I will bow low to the LORD.” (26) But Samuel said to Saul, “I will not go back with you; for you have rejected the LORD’s command, and the LORD has rejected you as king over Israel.” (27) As Samuel turned to leave, Saul seized the corner of his robe, and it tore. (28) And Samuel said to him, “The LORD has this day torn the kingship over Israel away from you and has given it to another who is worthier than you. (29) Moreover, the Glory of Israel does not deceive or change His mind, for He is not human that He should change His mind.” (30) But [Saul] pleaded, “I did wrong. Please, honor me in the presence of the elders of my people and in the presence of Israel, and come back with me until I have bowed low to the LORD your God.” (31) So Samuel followed Saul back, and Saul bowed low to the LORD. (32) Samuel said, “Bring forward to me King Agag of Amalek.” Agag approached him with faltering steps; and Agag said, “Ah, bitter death is at hand!” (33) Samuel said: “As your sword has bereaved women, So shall your mother be bereaved among women.” And Samuel cut Agag down before the LORD at Gilgal. (34) Samuel then departed for Ramah, and Saul went up to his home at Gibeah of Saul. (35) Samuel never saw Saul again to the day of his death. But Samuel grieved over Saul, because the LORD regretted that He had made Saul king over Israel.
וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה
The baraita continues: And so would Rabbi Yehuda say: Three mitzvot were commanded to the Jewish people upon their entrance into Eretz Yisrael, which apply only in Eretz Yisrael: They were commanded to establish a king for themselves (see Deuteronomy 17:14–15), and to cut off the seed of Amalek in war (see Deuteronomy 25:17–19), and to build the Chosen House, i.e., the Temple, in Jerusalem (see Deuteronomy 12:10–12).
(טו) בָּתַר דַּעֲבַרוּ יָת יַמָּא אִתְרָעַמוּ עַל מַיָּא וַאֲתָא עֲלֵיהוֹן עֲמָלֵק רַשִּׁיעָא דִּנְטַר לְהוֹן דְּבָבוּ עַל עֵיסַק בְּכֵירוּתָא וּבִרְכְתָא דִּשְׁקַל יַעֲקֹב אֲבוּנָא מִן עֵשָׂו וַאֲתָא לְאָגָחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עַל דְּבַטִּילוּ פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וַהֲוָה עֲמָלֵק רַשִּׁיעָא גָּנֵיב מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי עֲנָנֵי יְקָרָא נַפְשָׁתָא מִשִּׁבְטוֹי דְּדָן וּמְקַטֵּיל יָתְהוֹן עַל דַּהֲוָה בִּידֵיהוֹן פִּסְלֵיהּ דְּמִיכָה בְּהַהִיא שָׁעֲתָא אִתְחַיַּבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְתִילִין לְכַרְמָא לְאִתְחַבָּלָא אִלּוּלֵי צַדִּיקֵי דָּרָא הַהוּא דִּמְתִילִין לְבוֹסַם טָב: (טז) בְּהַהִיא שָׁעֲתָא הֲדַּרוּ בִּתְיוּבְתָּא בְּכֵן אִתְעַתַּד מֹשֶׁה נְבִיָּא וְצַלִּי קֳדָם ה' וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ אִזְדָּרַז וּנְפַק מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי עֲנָנֵי יְקָרָא דַּיָי וְעִמֵּיהּ גּוּבְרִין צַדִּיקִין דְּדָמְיָן בְּעוּבָדֵיהוֹן לְוַרְדָּא וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וְתַבַּרוּ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵּיהּ בְּשַׁמַּתָּא דַּיָי וְקַטְלָא וּתְבִירָא בְּפִתְגָם דְּחָרֶב:

(15) After they had crossed the Sea, they grumbled about the water and wicked Amalek came upon them, he who kept a grudge against them on account of the birthright and the blessing which Jacob our father took from Esau. And he came to wage war against Israel because she neglected the words of the Law. And from beneath the edges of the cloud of glory, the wicked Amalek would steal souls from the tribe of Dan to kill them, because the graven image of Micah was in their hands. At that time the House of Israel would have been condemned to destruction (like a vineyard about to be destroyed), if it had not been for the righteous ones of that generation (who may be compared to a sweet perfume). (16) At that time, they turned in repentance. And Moses the prophet stood ready and prayed before Adonai. Joshua, his servant, was equipped and went forth from beneath the edges of Adonai’s cloud glory, and with him went righteous heroes (who in their deeds resemble the rose). They waged war against Amalek and shattered Amalek and his people under the ban of Adonai: death and destruction according to the law of the sword.

(ה) רַבִּי לֵוִי אָמַר: לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבֵן שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כָּתֵף שֶׁל אָבִיו, וְהָיָה רוֹאֶה דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ וְאוֹמֵר לוֹ קַח לִי וְהוּא לוֹקֵחַ לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. רוֹאֶה אָדָם אֶחָד, אָמַר לוֹ: רָאִיתָ אָבִי. אָמַר לוֹ אָבִיו: אַתָּה רָכוּב עַל כְּתֵפִי וְכָל מַה שֶּׁתְּבַקֵּשׁ אֲנִי לוֹקֵחַ לְךָ, וְאַתְּ אוֹמֵר רָאִיתָ אָבִי. הִשְׁלִיכוֹ מִכְּתֵפוֹ וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, הִקִּיפָן בְּעַנְנֵי כָּבוֹד. בִּקְשׁוּ לֶחֶם, הוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ (תהלים עח, כד). בִּקְּשׁוּ בָּשָׂר, נָתַן לָהֶם שְׂלָו, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְגוֹ' (תהלים קה, מ). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם (תהלים עח, כט), הוּא נוֹתֵן לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם, וְהֵן אוֹמְרִים הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ הִרְהַרְתֶּם, הֲרֵי הַכֶּלֶב נוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם, לְכָךְ וַיָּבֹא עֲמָלֵק.

(5) R. Levi declared: This situation may be compared to a child that is being carried on his father’s shoulders. When he sees something that excites him he calls out: “Father, take me there.” The father carries him to that place, and then to another and finally to a third place, yet the child, on seeing another man approaching them, asks: “Have you seen my father?” His father calls out: “You have been riding on my shoulders, and wherever you wished to go I carried you, yet now you ask ‘Have you seen my father?’” He then put him down. Whereupon a dog rushed at the child and bit him. Similarly, when the Israelites left Egypt, He surrounded them with clouds of glory, and when they wanted bread, He sent them manna, as it is said: And He caused manna to rain upon them for food, and He gave them of the corn of heaven (Ps. 78:24). And when they wanted meat, He gave them quail, as it is stated: They asked and He brought quails (ibid. 105:40). That is why it says: He gave them that which they craved (ibid. 78:29). And though He gave them whatever they demanded, yet they asked: Is the Lord among us or not? The Holy One, blessed be He, said to them: This is what you have been thinking. Therefore, this dog will bite you. Hence, And Amalek came.

(א) זכור את אשר עשה לך עמלק כבר הזכרתי (לעיל כד ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג) יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפי... והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות

Remember what Amalek did to you: I already mentioned above the Midrash in the Sifrei that this "remembering" must be a verbal recounting... It appears to me that the real reason that we are commanded to verbally recall the actions of Amalek, and to not forget about what they did to us until their name is wiped out from the heavens, is to ensure that we tell our children and descendants about the evils that this nation did to us, and to let them know why we have such a command. This is similar to the command to repeat the story of Aaron and Miriam gossiping about Moses which we have been commanded to teach to our children. Even though it would be more comfortable to overlook this story because it is uncomfortable to see a "tzadik" in a moment of disgrace, the Torah commands us to announce it and uncover their actions so as to provide a warning to future generations.

(א) כתב זאת זכרון בספר...וטעם כי מחה אמחה. בעבור שהכעיס את השם. כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים. וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב ולא ירא אלקים.

Write this as a remembrance: The reason that we are commanded to wipe out the memory of Amalek is because they angered Hashem. The generals of Edom where trembling in fear because of the wonders that God wrought in Egypt and in the sea, as were the nations of Moav and the Philistines. When Amalek heard about the triumph of God for His nation Israel, they came from a distant land to fight with the Israelites, and they were not afraid of God.

“We are warned, remember what Amalek did to you, and see to it that we ourselves should not become an Amalek within ourselves. …not to commit deeds of wrong and violence within our personal lives…. Do not forget" this [obligation to wipe out Amalek] - in case there comes a time when you will want to be like Amalek, and like him to deny your [moral] obligation and not to know God, but will only seek opportunities...to exploit your power to harm others.”

Rabbi Samson Raphael Hirsch, Commentary on the Torah

ר' לוי בשם ר' חונא בר' חנינא כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם אבד זרעו של עמל' מן העולם השם שלם והכסא שלם

Rabbi Levi says in the name of R' Hunah bar Hanina: As long as the seed of Amalek exists in the world, neither the Name (of the Lord) nor the Throne are complete. When the seed of Amalek has passed from the world, the Name and the Throne will be complete.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִי, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים. כְּתִיב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר (ש״א טו, ט). וּכְתִיב בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב (ש״א כב, יט).

Rabbi Elazar says, ""Whoever is compassionate to those who deserve cruelty ends up being cruel to those who deserve compassion". This can be proven from the Tanach: The verse states, "but Saul and the troops spared Agag and the best of the sheep and the oxen"(I Samuel 15:9), and another verse states about Nov the city of the Kohanim, "He put Nob, the town of the priests, to the sword: men and women, children and infants, oxen, asses, and sheep—[all] to the sword". (I Samuel 22:19)

Rabbi Yosef Yitzchak Schneerson

“The numerical value (gematria) of the Hebrew letters that spell Amalek (240) is equivalent to that of the letters that spell safek, “doubt.” All things holy are certain and absolute... Amalek is doubt; baseless, irrational doubt that cools the fervor of holiness with nothing more than a cynical shrug.”

(ב) בשבת שניה מוציאין שני ספרים באחד קורא פרשת השבוע ובשני קורא זכור את אשר עשה לך עמלק ומפטיר פקדתי את אשר עשה עמלק:

זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החודש הזה לכם בחמישית חוזרין לכסדרן

On the second Shabbat, the Shabbat prior to Purim, they read the portion: “Remember what Amalek did” (Deuteronomy 25:17–19), which details the mitzva to remember and destroy the nation of Amalek. On the third Shabbat, they read the portion of the Red Heifer [Para] (Numbers 19:1–22), which details the purification process for one who became ritually impure through contact with a corpse. On the fourth Shabbat, they read the portion: “This month [haḥodesh] shall be for you” (Exodus 12:1–20), which describes the offering of the Paschal lamb. On the fifth Shabbat, they resume the regular weekly order of readings and no special portion is read.
וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא לא סלקא דעתך (דכתיב) (דברים כה, יז) זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
The Gemara raises a question: But from where do we know that this remembrance that is stated with regard to Amalek and to the Megilla involves reading it out loud from a book? Perhaps it requires merely looking into the book, reading it silently. The Gemara answers: It should not enter your mind to say this, as it was taught in a baraita: The verse states: “Remember what Amalek did to you” (Deuteronomy 25:17). One might have thought that it suffices for one to remember this silently, in his heart. But this cannot be, since when it says subsequently: “You shall not forget” (Deuteronomy 25:19), it is already referring to forgetting from the heart. How, then, do I uphold the meaning of “remember”? What does this command to remember add to the command to not forget? Therefore, it means that the remembrance must be expressed out loud, with the mouth.
כל התורה בכל לשון נאמרה - פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה (דף לב. ושם):

(ז) יש אומרים שפרשת זכור ופ' פרה אדומה חייבים לקרותה מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתו' הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא: הגה ואם א"א להם לבא מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם [מצא כתוב]:

(ט) ונ"ל מזה מה שאנו קורין פרש' זכור פ"א בשנה ולרוב הפוסקים הוא דאוריתא או סמך מן התורה דכתי' לא תשכח ושיעור שכחה היא שנה וא"כ במערבא דמסקו לאוריתא בתלתא נמצא שנה האמצעי' אין בו לא פ' עמלק בבשלח ולא פ' עמלק שבכי תצא רק מה שקורין פ' זכור ונמצא אם הוא שנה מעוברת עוברי' על לא תשכח אע"כ ילפי' מע"ח שכך הוא שיעור שכחה:

(ד) ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא, עקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תישכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, ב) במקומות סמכו ענין לו.

(4) We do not know an established time in the year or the day for this remembrance with the heart and the mouth, such as we are commanded to remember the exodus from Egypt every day and every night. And the reason [for the latter] is that that remembrance is a fundamental principle of religion, and as we have spoken about this in detail in many other places in this book. But the reason for remembering what Amalek did, is only that the hatred in our hearts not be forgotten. And for this, it is enough to remember the matter once a year, or in two years, or in three years. And behold, in all the places of Israel, they read the Book of the Torah over a year, or two or three - at the very least. And behold, they fulfill this commandment with that. And perhaps we should say that the custom of Israel to read Parashat Zachor on a specific Shabbat each and every year is [as a law from the] Torah. And it is due to this commandment that they fixed it like that. And it is always the Shabbat before Purim. And the law should be to read it on Purim day, because it is from the matter of the day, since Haman the wicked was from the seed [of Amalek]; but in order to make known that before the miracle [of Purim], we were commanded in this remembrance, they fixed the [reading] before Purim. However they made it adjacent to Purim, in the way that they, may their memory be blessed, say (Berakhot 21b) in [certain] places, "they placed the matter adjacent to it."

(ה) ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא ''לא תשכח'', כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם.

(5) This commandment is practiced in every place and at all times, by males, because it is upon them to wage war to avenge the enemies, and not upon women. And one who transgresses this, and did not remember and recite with his mouth what Amalek did to Israel ever, has negated this positive commandment, and also transgressed the negative commandment that comes upon this - which is "do not forget,' as we will write in the negative commandments (Sefer HaChinukh 604) with God's help.

(א) שנצטוינו לזכור מה עשה עמלק לישראל וכו' מבואר בר"מ פ"ה מה' מלכים. והרהמ"ח פוטר נשים ממצוה זו ונראה קצת דפוטר אותם מהלאו ג"כ ובר"מ אינו מבואר זה וצריך ראיה לפטור נשים ממ"ע שאין הזמן גמרא ובפרט במקום לאו ג"כ ומ"ש כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כמבואר בש"ס ובר"מ פ"ז כאן גם מי עמד בסוד ד' ית' אם הטעם מחמת הנקמה דאפשר גזה"כ שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהי' זכר להם מכל מקום הזכירה יהי' תמיד מ"ע לזכור ולא לשכוח ע"כ צ"ע דפוטר נשים ממ"ע זו. ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מ"ע שאין הזמן גמרא כ"נ. והנה אם שכח עובר בעשה ובל"ת רק זכר בלב ולא בפה אינו עובר על הלאו רק לא קיים העשה ואם זכר לא עבר ומקיים מ"ע גם כן ופשוט:

א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל א"ל ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (דברים כג, ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' א"ל ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י, יג) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים וכל דפריש מרובא פריש
Rabban Gamliel said to him: You are forbidden to enter into the congregation. Rabbi Yehoshua said to him: You are permitted to enter into the congregation. Rabban Gamliel said to Rabbi Yehoshua: Wasn’t it already stated: “An Ammonite and a Moabite shall not enter into the congregation of the Lord; even to the tenth generation shall none of them enter into the congregation of the Lord forever” (Deuteronomy 23:4)? How can you permit him to enter the congregation? Rabbi Yehoshua said to Rabban Gamliel: Do Ammon and Moab reside in their place? Sennacherib already came and, through his policy of population transfer, scrambled all the nations and settled other nations in place of Ammon. Consequently, the current residents of Ammon and Moab are not ethnic Ammonites and Moabites, as it is stated in reference to Sennacherib: “I have removed the bounds of the peoples, and have robbed their treasures, and have brought down as one mighty the inhabitants” (Isaiah 10:13). And although it is conceivable that this particular convert is an ethnic Ammonite, nevertheless, there is no need for concern due to the halakhic principle: Anything that parts from a group parts from the majority, and the assumption is that he is from the majority of nations whose members are permitted to enter the congregation.