Yismach Moshe
Introduction הקדמה
1 א

פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים

2 ב

יסוד התורה ועמוד העבודה אשר ישים האדם אל לבו בעודנו חי על האדמה כל הימים, ליראה את השם הנכבד והנורא ולאהבה אותו וללכת בדרכיו באמת ובתמים, וכל פינות שיפנה יהיה על דבר אמת יבקשנו ככסף ויחפשנו כמטמונים, כי יקרה היא מפנינים, ובגלל הדבר הזה מפתח שפתי התורה משרים, בראשית ברא" אלהים" את" וגו' (בראשית א א), בס"ת 'א'מ'ת נזכרים, בראש הומיות תקרא בפי שערים, בנתיב האמת לכו נא הגברים, ועבדו את ה' אלהים אמת תביע אמרים.

3 ג

ובזה הנה מקום אתי לבאר מקרא קדש הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, (משלי כב כא) להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. בהקדים להבין דברי חכמים וחידותם מדרש פליאה (הובא בספר אור לישרים) וז"ל: שאלו תלמודיו את רבי כמה שמותיו של הקב"ה, א"ל רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו (קהלת ב יד), א"ל מפני מה תלת ישר וחד מהופך, א"ל חותמו של הקב"ה אמת. ואתמר ביה משמיה דגברא רבה הגאון המקובל מוהר"ש מאוסטרפאלע זצ"ל, וגם אני אענה חלקי מה שנפל בגורלי בס"ד. כי הנה אמרו קדמונינו ז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל כן אין לה סוף ותכלית, כי כל אמרת אלקי צרופי אותיות נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, וז"ל ספר עבודת הקדש (פרק כ"א): התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל (דברים לד יב), בנוי על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהיא האלקית וכו', ולהורות על מקום שנאצלה משם, התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד שהוא ל"ב, כנגד החכמה העליונה הכוללות ל"ב נתיבות, עכ"ל. וכבר אמרו דורשי רשומות בטעם התחלת התורה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, להורות כי הלומד ואינו חוזר, תורתו היא מן השפה ולחוץ ולבו ב"ל עמו, אמנם החוזר על למודו, יקנה ל"ב חכמה. ועל פי זה פירשתי (קהלת י ב) לב חכם לימינו, כי החכם החוזר על לימודו יש לו לב כסדרו, ולב כסיל לשמאלו שמהפך אותיות ל"ב משמאל לימין כאמור. ואולי זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור, לומר שלא תעלה בדעתך שתוכל לגמור התורה כי לא אתה בן חורין להבטל ממנה, כי החיוב לחזור על לימודו תמיד לנעוץ סופה בהתחלתה ואין לה גמר וסוף כלל, והיינו דכתיב והחכם עיניו בראשו, כלומר החכם כשמסיים יתן עיניו לחזור ולהתחיל, כי יודע כי הסוף מקושר עם ההתחלה והיו לאחדים בידו. והנה התלמידים סברו כי התורה יש לה גבול ותכלית, ולזה שאלו לדעת כמה הן שמותיו כיון שהיא בעלת גבול ותכלית וסוף. והשיב להם כי התורה נעוץ סופה בהתחלה הלמ"ד עם הב', כי רחמנא לבא בעי שיקנה לו לב ולא ההיפוך, והחכם עיניו בראשו לחזור ולהתחיל כי היא כדורית ואין לה גבול וסוף ולא תכלית, לכן מהנמנע לדעת כמה שמותיו, והבן כי נכון הוא.

4 ד

ועתה אשוב לפרש שארית המאמר הנ"ל, כי הנה הנם כל ספרי התורה מתחילין כסדר והכל נכתב בסדר הראוי להיות, וגם סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר (תהלים קיא ח), וכמו שהשיב ר' אבוהו לצדוקי עיין במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א), ואף דאין מוקדם ומאוחר בתורה, הא אמרינן בפסחים (דף ו' ע"ב) אמר רב פפא לא שנא אלא בתרי ענינא, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, עיין שם. ועוד דאף במקום דאין מוקדם, מכל מקום טעמא בעי כמו דמוכח מרש"י פרשת בהעלותך (ט' פסוק א'), עיין שם. והנה בהתחלת התורה עמדו כל חכמי לב למה לא נכתב אלהים ברא בראשית להקדים שמו ית' בראש כל, כמו ששינו לתלמי המלך, עיין במסכת מגילה (דף ט'.). ותירצו כדי שיהיה ס"ת אמת כסדר, ולא בהיפוך אתוון ולמפרע או מאמצעותן, דהיינו ברא אלקים את הוא ס"ת אמת כסדר, ולזה כוון דוד באמרו ראש דברך אמת (תהלים קיט קס), עד כאן דבריהם.

5 ה

עוד נקדים, דהנה מצינו דמשנה תורה שחזר ושנה מפי הגבורה לישראל, הדברים הנאמרים כבר איננה נחשב ספר בפני עצמו, דהלא התוספות והרא"ש ז"ל (בריש מסכת גיטין) כתבו בשם רב האי גאון, ובשם ר' סעדיה גאון הטעם על מה שנהגו לשרטט שנים עשר שיטין בגט, משום דכתיב (דברים כד א) וכתב ספר כריתות, בעינן שורות כשיעור גליון שמפסיק בין ספר לספר, ארבע ספרים הראשונים שמניח ד' שיטין בין זה לזה כדאיתא בפרק קמא דב"ב (דף י"ג:), דהיינו שנים עשר שיטין, והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא קא חשיב, דאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה, עד כאן דברי התוספות והרא"ש ז"ל. ונראה כונתם משום דכתיב וכתב ספר כריתות, בעינן כשיעור הכריתות שיש בספר אורייתא בין ספר לספר, והבן. ועל כל פנים מבואר כמ"ש דהתורה נחשבת לד' ספרים נגד ארבע אותיות של שם המיוחד. ועל פי זה מבואר הפליאה הנ"ל, מפני מה תלת ישר, דהיינו ששלשה עשוין בפשטות כסדר ישר וחד מהופך, שספר בראשית מקודם נאמר בראשית, ואחר כך אלקים שהוא שמו ית', והיה ראוי להיות בראש לפי מה שהסברא נותנת עד שהוצרכו לשנות לתלמי משום זה. ועל זה בא התשובה שפיר מפני שחותמו של הקב"ה אמת לכך ראש דבריו אמת כתירוצן של המפרשים ז"ל, כנ"ל נכון ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל הלא כתבתי לך שלישים וגו', דהנה עיקר כונת התורה לא היה לפארו ית' במדת האמת, רק להורות לנו איך לאחוז במדת האמת כי הוא תורה כמשמעה להורות לנו את הדרך אשר נלך בה, וזה כל כונתו ית' בהודעת מדותיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה ברוח הקודש בספר תהלים (קג ז) יודיע דרכיו למשה, היינו המדות כנאמר בתורה הודיעני נא את דרכיך (שמות ל״ג:י״ג פסוק י"ג) שבקש הודעת מדותיו, ונאמר על ידי דוד שהודיען למשה לבני ישראל עלילותיו, דהיינו כדי שבני ישראל ילכו בדרכיו ויעשו כמעשיו, וכמו שדרשו רז"ל (ספרי עקב פ' מ"ט) על הפסוק (דברים כח ט) והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכמו שנאמר על ידי ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה ב ג) ויורני מדרכיו ונלכה באורחותיו, כנ"ל לבאר הפסוק בתהלים, אם כן אף אנו נאמר דזה היה כונתו במה שפתח דבריו יאיר נתיב האמת.

6 ו

ונקדים עוד דהנה במדת אמת נכלל כל התורה, דוגמת שמצינו במסכת שבת בעשה דואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) דכולל כל התורה, עיין שם בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"א) בהאי דאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו שמאי, והילל גייריה א"ל כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור, עכ"ל הגמרא. ועיין שם ברש"י (ד"ה דעלך) דכל מה שבין אדם לחבירו כלול בזה, ומה שבין אדם למקום היינו רעיך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז י), זה הקב"ה שהרי עלך שנוא שיעבור חברך על דברך, אף אתה לא תעבור על דבריו של מקום, עד כאן. והנה ראיתי כתוב בשם החסיד מו"ה יוסף ז"ל זקנו של הגאון מוהר"ש אלגזי ז"ל, שזה הוא הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך, והדר מפרש מי הוא הריע אני ה', היינו רעיך וריע אביך, עד כאן דבריו. ואף אנו נאמר דבמדת אמת כלול כל התורה, שאם ירצה אדם לאחוז במדת אמת כראוי בלי שום רמיה, אם כן כלול כל מה שבין אדם לחבירו וכל התורה ויהיה ירא שמים בסתר ובגלוי, וגם ישיב אמרים אמת לשולחיו זה הקב"ה אשר שלחו על פני האדמה כמו שפירשו המפרשים, וגם השביעו קודם שנולד לבל יעבור על מצותיו כמבואר בזוהר (ח"ג י"ג ע"א) על הפסוק (ויקרא ה א) ושמעה קול אלה, עיין שם. ועל כן אמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ה' ע"ב) על הפסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, אמת זו תורה שנאמר (משלי כג כג) אמת קנה, עיין שם. והיינו משום דבאמת כלול כל התורה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל הלא כתבתי לך שלישים, היינו שלשה ספרים דהיינו ג' חלקים בחלקי תורה הקדושה במועצות ודעת, ר"ל הכל בסדר נכון וישר וראוי, ואם כן ממילא נרמז הקושיא דלמה נכתב חלק אחד כפי המנגד לדעת, עד שהוצרכו לשנות לתלמי שלא ילעוג ויתחלל שם שמים, לזה אמר להודיעך קושט אמרי אמת, דהיינו גודל יקר מדת אמת כתירץ המפרשים וכמ"ש דהוא רק להורות לנו את הדרך אשר נלך בה, ומפרש זה התועלת בהודעה זו, לזה אמר להשיב אמרים אמת לשולחך זה הקב"ה כמ"ש, ואם כן בזה כלול כל התורה דהא הוא ית' ציוה על הכל הן על מה שבין אדם לחברו והן על מה שבין אדם למקום, והבן.

7 ז

ועל פי זה יתבאר גם כן מאמר אחד במסכת מגילה (דף זיין.) שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני בספר, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים (פירש רש"י (ד"ה שלישים) בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק בספר ואלה שמות (יז ח), ובמשנה תורה (דברים כה יז), ובספר שמואל (א' טו ב), וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו, עד כאן). עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז יד) כתוב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה (פירש רש"י זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד), עד כאן המאמר. והנה התמיה ניגלית לעין כל דאם כן דמה שכתוב בספר שמות ובמשנה תורה הוא אחד, אם כן גם מפסוק הלא כתבתי לך שלישים יש סמך להמגילה, דאחד בתורה, שנית בנביאים, ושלישית בהמגילה, ומאי טעמייהו דחשבוהו להפסוק הלא כתבתי לך וגו' לסתירה, והפסוק דכתב זאת לסמך, מה שנא האי מהאי, והלא אם נחשב לאחד כל מה שכתוב בתורה, משניהם יש סמך, ואם אינו נחשב לאחד, משניהם יש סתירה. והנה זקני מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות וכן הרי"ף פירשו על פי הירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) דזאת, היינו התורה שנאמר (דברים ד מד) וזאת התורה, ונכון הוא, אבל מה נעשה בדברי מאור עינינו רש"י ז"ל דלא נרמז כלל בדבריו מזה רק דפירש דנחשב לאחת, ולהירושלמי אין צריך לזה, והבן. והנה בפשוטו י"ל לכאורה לדרך רש"י דמפסוק הנאמר בתורה כתוב זאת וגו', דהוא לשון צוי על העתיד, יש לומר שפיר דכל מה שכתוב בתורה הוא אחד, מה שאין כן במאמר שלמה הלא כתבתי לך שלישים, דמשמע שכבר נכתב שלישים בעת אמרו, ולכך הזהיר שאי אתה רשאי לרבעו, אם כן מוכח דמה שכתוב בספר שמות ובמשנה תורה נחשב לשתיים, לכך חשבוהו להפסוק הנ"ל לסתירה לכתיבת המגילה, כנ"ל לכאורה. אך לפי זה נפלנו ברברבתא דאם כן קשה טובא דמה הועילו במה שמצאו מקרא בתורה, דמה יענו במה שאמר שלמה ברוח הקודש ומנא מוכח דמה שכתוב בתורה נחשב לשנים, ואם כן גם ממקרא הכתוב בתורה יש סתירה ולא סמך.

8 ח

והן אמת דהיה אפשר לומר דגם רש"י כוון להמדרש של הירושלמי, והא דהוצרך רש"י לומר דכל מ"ש בתורה נחשב לאחד, משום דאם לא כן אכתי מאמר שלמה קשיא, ואם כן אתי שפיר הכל, דלולי הקרא דכתוב זאת וגו', הוי אמינא מסתמא דנחשב לשנים, ואם כן יש סתירה ממאמר שלמה, אבל מכח הקרא דכתוב זאת וגו' דמניה מוכרח סמך לקריאת המגילה כפי מדרש הירושלמי, על כרחך צריך לומר דנחשב לאחד כי היכי דלא יסתרו דברי שלמה ברוח הקודש לתורה הקדושה, אלא דלא מצינו רמז לדרשא זו לא בתלמוד דידן ולא ברש"י ז"ל. אמנם לפי מה שכתבתי למעלה בביאור הפסוק הלא כתבתי לך שלישים אתי שפיר, דיש לומר דמ"ש רש"י זכרון עמלק בספר שמות ובמשנה תורה נחשב לאחד, היינו טעמא משום דמשנה תורה בכלל הראשונות כמ"ש. והנה זה הפירוש שכתבתי בפסוק הלא כתבתי שלישים, לא יתכן רק אם נימא דמשנה תורה בכלל הראשונות והבן. והנה מקודם הוי סברי חכמים דמשנה תורה נחשב בפני עצמו, ואם כן על כרחך אין לפרש הפסוק הלא כתבתי לך שלישים כמ"ש, רק לענין זכרון עמלק שאין לרבעו ומשמעו שכבר נכתב שלישים, דהא כתבתי לך נאמר בלשון עבר, אבל כיון דמצאו הכתוב דכתוב זאת וכו', הוכרחו על כרחך לומר דמשנה תורה בכלל הראשונות כמו שאבאר, ואם כן כתוב זאת הוא מה שכתוב כאן ובמשנה תורה ואם כן זכרון הוא מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, והפסוק הלא כתבתי לך שלישים על כרחך יתפרש כפרושי, דאי לא תימא הכי אלא דמשנה תורה נחשבת בפני עצמה, ואם כן כתוב זאת הוא מה שכתוב כאן, זכרון מה שכתוב במשנה תורה, בספר מה שכתוב בנביאים, וממילא כיון דנרמז בקרא על זכרון עמלק שנכתב בנביאים בספר שמואל דלא כתבו משה, כמבואר במסכת ב"ב (דף י"ד ע"ב) משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות וכו' ועיין שם (בדף ט"ו ע"א), והמגילה לא נרמזה, אם כן ממילא שמע מינה דהמגילה אינה מכלל נביאים וכתובים שניתן למשה מסיני כמבואר בריש ברכות, דאם לא כן היה להתורה לרמז, אם כן ממילא דהוא מכלל אל תוסיף על דבריו הנאמר במשלי, דנדרש שם במגילה (דף ז' ע"א) לענין דאין להוסיף על הכתובים עיין שם, ובפרט שיהיה בכלל הכתובים דזה היה בקשת אסתר כמ"ש זקני מהרש"א ז"ל שם במסכת מגילה בחידושי אגדות, ואם כן לפי זה הפסוק דהלא כתבתי לך שלישים וגו', נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, דאי אפשר לפרש כפירושי, כיון דקיימינן השתא דמשנה תורה נחשבת ספר בפני עצמה, וגם כן אי אפשר לומר דפירושו כמו דסברו מעיקרא דקאי על זכרון עמלק דאין לרבעו, דהא תו למה לי דהא כבר אמרו שלמה אל תוסיף על דבריו, וקיימא לן בסנהדרין (ל"ד ע"א) דשנים שאמרו טעם אחד משני מקראות, דאין מונין להם אלא אחד, משום דאין טעם אחד יוצא משני מקראות, אלא ודאי דמשנה תורה בכלל הראשונות והפסוק דהלא כתבתי לך וגו' יתפרש כפשוטו וממילא יש סמך לכתיבת המגילה מפסוק כתוב זאת זכרון בספר כנ"ל ודו"ק.

9 ט

ועל פי זה יובן מה שאמרו חכמי רשומות כי א'ד'ר', ר"ת "ראש "דברך "אמת. והוא תמוה דמאי ענין זה הרמז לשם של זה החודש. ועל פי מ"ש יובן דמחמת זה דראש דברך אמת ניצמח לכתוב המגילה דעל ידי זה אין סתירה לכתיבת המגילה מפסוק הלא כתבתי לך שלישים וגו', דיתפרש כפירושי ודוק. עוד ירמוז לאשר כי אז קבלו התורה מחדש כדאיתא בשבת (פ"ח ע"א) הדר קבלוהו בימי אחשורוש, והתורה קרויה אמת כדאיתא בברכות (דף ה') עיין שם. עוד ירמוז לומר דאז קבלו התורה בלב שלם ובאמת, אבל על קודם לכן נאמר (תהלים עח לו) ויפתוהו בפיהם וגו', שדרשו (שמו"ר מ"ב ח') על מתן תורה. ויש לכוון כל זה בפסוק (אסתר ט ל-לב) וישלח ספרים אל כל היהודים דברי שלום ואמת, (אסתר ט לא) לקיים עליהם את ימי הפורים וגו', כי דברי שלום היינו התורה, דכתיב (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, וכדאיתא בפרק קמא דברכות (דף חית ע"א) בגמרא ורש"י שם (ד"ה), עיין שם. ולפי זה יבואר ששלח להם דברי שלום ואמת, כלומר שהתורה וענין אמת נצמדו יחדיו, כי אמת יסודם התורה שלזה רמז אליו התורה בראשית אמריה כמ"ש לעיל, והיינו דכתיב הלא כתבתי לך שלישים וגו' כאמור למעלה, אם כן מובן מכתוב זאת זכרון וגו' סמך לכתוב המגילה. וז"ש ששלח להם דברי שלום ואמת כדי לקיים את ימי הפורים שעיקר קיומם היא קריאת המגילה וכדכתיב בתריה (אסתר ט לב) ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר, ועיקר קיומן הוא על פי מה שאמרנו דאמת הוא יסוד התורה וכדאמרן, ודו"ק.

10 י

עוד ביאור על הפליאה הנ"ל. בהקדם דברי היערות דבש (חלק א' דרוש ג' על הגמרא יומא דף כ"ט.) מה שחר סוף הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים וכו', עיין שם. והקושיא מפורסמת הלא הדבר בהיפוך שחר הוא סוף הלילה ואחר כך מאיר היום, אבל אסתר היתה סוף כל הניסים, ואחר כך אותותינו לא ראינו עוד וחשכו עינינו וביטל כבוד הניסים מאתנו. ותורף תירוצו שם כי ידוע כי אין הקב"ה עושה נס על מגן, כי טבע הוא שהטביע בעת הבריאה, והנס הוא כבריאת עולם חדש. והנה עד קודם נס אסתר, היו ישראל כרוכים אחר מעשה אצטגנינות חכמי הכוכבים, ויחסו הכל להם, ולכך עשו העגל ופסל מיכה, וכמבואר בירמיה (מד יח) שאמרו הנשים מעת חדלנו לקטר וגו', ולכך הוצרך לניסים. אמנם בזמן אסתר נעקר הדיעה הנפסדה הלזו לגמרי מלבם, וראו והבינו כי לד' הארץ ולו נתכנו עלילות ומשדד מערכת הכוכבים ומסילותם, כי אז היו ישראל במערכה רעה ביותר כלה ונחרצה ח"ו, ועמלק לעומת זה היה במערכה טובה על פי הילוך המזלות כידוע, וה' הפיר עצת גוים ושידד מערכת המזלות, ומזה הכירו כח ה'. ומאז והלאה קבלו על עצמן התורה באמת ורצון מוחלט גמור, והסירו מלבותם הדיעה הנפסדה הקודמת לגמרי, ולכך מאז והלאה פסקו הניסים המפורסמים כי אין מוכרח להם עוד. וזהו פירוש המאמר מה שחר סוף הלילה אף אסתר וכו', כי בזמן ההוא האיר השחר ובא יממא, עד כאן. עוד נקדים דברי הראב"ע (פרשת וארא) כי יש ניסים הבאים משם שד"י, שפירושו משדד מערכת העליונות וניסים כאלו נעשו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, וזהו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם (שמות ו ג), כי למשה נעשה ניסים הבאים משם הויה ב"ה, על כן היה יכול לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם, עד כאן דבריו. ועל פי הדברים האלה מובן הפליאה, דהתלמידים תמהו על שאין אנו רואים ניסים כלל כאשר אבותינו ספרו לנו, והיינו ששאלו בדרך צחות כמה שמותיו של הקב"ה, ור"ל וכי יש גבול ותכלית לשם הויה או לשם שדי שנעשו בהם ניסים וכי כלו ח"ו וכמה הם, אמר להם ודאי אין להם גבול, רק רחמנא לבא בעי, ולכך היו ניסים כדי שיאמינו בלב ולא על דרך שנאמר ויפתוהו בפיהם וגו', ולהאיר להם מחשכת לילה לבל יפלו בפחתים מחשבות חוץ ומינות ח"ו, אבל והחכם שכבר נתחכם להאיר לו היום, עיניו בראשו ואינו צריך עוד לאבוקה, והיינו ממש דברי הגמרא מה שחר סוף הלילה וכו' כנ"ל, והבן. ונקדים עוד מאמרינו בסליחות אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלקים משופלת עד שאול תחתיה ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה, ואמרנו לפרש על פי מה דאמרינן בברכות (דף (חית) [ד'] ע"ב) על הפסוק (עמוס ה ב) נפלה ולא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל, אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנאמר (תהלים קמה יד) סומך ד' לכל הנופלים, עד כאן. ושמעתי מפי מורי הרב הגאון מו"ה אריה ליב זלה"ה בעל מחבר ספר אבן פינה, שיש לדקדק בגמרא הנ"ל לפי פירושם של בני מערב, דמעיקרא צריך לומר הקימה, ואחר כך דלא תוסיף לנפול. ותירץ הוא ז"ל על פי דמצינו בתוכחה (דברים כח מג) היא יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. וגבי טובת ישראל כתיב (דברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה, והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ותירצו בספרים דמה שנאמר פעם אחת למעלה הוא יותר טובה, ומה שנאמר פעם אחת למטה הוא יותר רע, על פי שכל למעלה למעלה משמע שאינו עומד במקום אחד, אלא הולך ממדריגה למדריגה היותר גדולה בזה העולם ולממשלה שאין למעלה ממנה, וכן מטה מטה הנאמר בישראל, אם יגיעו למדריגה התחתונה בתכלית השפלות ואינם עומדין במקום אחד, אז בהכרח שיתהפך הסיבוב, אבל בטובת ישראל הם יהיו נשארים למעלה, והם ישארו למטה, עד כאן מבואר בספרים. ועל פי זה תירץ הרב הגאון הנ"ל דהכי פירושו נפלה ולא תוסיף לנפול, דהיינו שיהיה נפילה בגדר שלא יוכל להוסיף דהיינו במדריגה התחתונה, אז קום בתולת ישראל ודפח"ח.

11 יא

ובזוהר הקדוש (זוהר ח"ג ו' ע"א) כתב לפרש הפסוק נפלה ולא תוסיף קום וגו', וז"ל: בכל אינון זמנין דכנסת ישראל בגלות, כד הוי מטי זימנא הא אתיית והיא אהדר' קמיה מלכא. והשתא דא לאו הכי, אלא קב"ה יחיד בידה ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה, ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה ולא תוסיף קום, ועל דא כתיב (עמוס ט יא) ביום ההוא נאום ד' אקים את סוכת דוד, מאן סוכת דוד דא בתולת ישראל הנופלת כמה דכתיב נפלה, ודא הוא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא, עד כאן (ומובא לשונו בחידושי אגדות שם). ומובא בספרים דיש לכוון דברי הזוהר בדברי רב נחמן בר יצחק שאמר אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר סומך ד' לכל הנופלים, והבן. וזהו שיסד כאן בסליחה אזכרה אלהים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה, דהיינו שעומד על עמדו בלי שום השתנות, ועיר אלקים משופלת עד שאול תחתיה דהיינו במדריגה התחתונה, ובכל זאת, פירוש כיון שכן הוא ועדיין לא קמנו, אם כן העיקר כפירוש הזוהר, ולכך אנו ליה ועינינו ליה שהוא יקימנו ונחיה לפניו. והיוצא מדברי הזוהר הקדוש דגאולה העתידה תהיה על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו ית', ונ"ל דזה כדברי המדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם, במצרים על ידי משה ואהרן ומרים, בבבל על ידי חנניה וכו', אלו כשם שהם אינם חיים וקיימים לנצח כך גאולתם אינה ניצחית, אבל לעתיד אי אתם נושעים אלא על ידי ובכבודי, וכשם שאני חי וקיים לעדי עד ולנצח נצחים, כך תשועתי וכו', הדה"ד (ישעיה מה יז) ישראל נושע בד' תשועת עולמים, עד כאן. וזהו הטעם בעצמו שלא יהיה על ידי בני אדם אלא על ידי הקב"ה, כדי שיהיה תשועה עולמית ונצחית. עוד נקדים כי הגאולה האחרונה העתידה יכונה בשם חותם, לאשר כי היא הגמר והסוף וקץ לכל צרותינו, על דרך מאמרם ז"ל בברכות פרק קמא (י"ב ע"א) הכל הולך אחר החתום ופירושו גמר, וכן כתבו התוספות ב"ב (דף מ"ז ע"ב ד"ה אבל בשטר) דחתימה לשון גמר שגמרה המקח, עיין שם. עוד נקדים מ"ש הרמב"ן בפסוק (בראשית לב יא) קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, כי החסדים הקיימים יקראו אמת, כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם (שמואל ב' ז טז), ענין קיום, עיין שם. ובכן נבוא אל הביאור ששאלו מפני מה תלת ישר, דשלשה גאולות הראשונות היו כסדר התחלה מלמטה על ידי בני אדם ועזר אלקי מלמעלה, וחד מהופך כלומר הגאולה העתודה הרביעית תהיה מלמעלה על ידי הקב"ה בעצמו. והשיב מפני שחותמו של הקב"ה אמת, ר"ל גמר גאולתו של הקב"ה אמת וקיים לעד, על כן מהראוי שתהיה על ידי הקב"ה בעצמו, וכשם שהוא חי וקיים לעד, כך גאולתינו תהיה נצחית וקיים לעד במהרה בימינו אמן.

12 יב

או יאמר ביאור הפליאה הנ"ל על דרך הפשוט, ששאלו כמה שמותיו וכו', כדי שידעו יחודים לייחד. אמר להם רחמנא לבא בעי, כלומר עבודה שבלב הוא כולל הכל, רק והחכם עיניו בראשו, כי ההתחלה מתת אלקים אשא ושלהובא דלעילא שלהבת יה, רק מי שהוא חכם עיניו תמיד על ההתחלה לבל ימוט נצח, ומקיים אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג ד), והבן. ועל דרך זה פירשנו (תהלים קיט קל) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, (תהלים קיט קלא) פי פערתי וגו'. בהקדים דברי המדרש (ויק"ר ח' ג') על הפסוק (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו, וז"ל: ר' יהודה אומר חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים וכו'. רב נחמיה אמר חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשני לוחות הברית וכו'. ורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבנם של נשיאים, בקרבנם של נשיאים כתיב (במדבר ז יז) זה קרבן נחשון וגו', וכאן כתיב זה קרבן אהרן, עד כאן. ונ"ל כונת המדרש כי באמת אין לך אדם בישראל שאין לו שעה שחושק לעשות רצון קונו ונותן לב לשוב, והנה אין חסידות כחסידות בתחילתו, רק אחר עבור שעה נתקרר וחוזר לקדמותו. אבל הבני עליה כל שעה ושעה כשעה הראשונה, שבכל עת נדמה לו שעתה מתחיל לעבוד להשי"ת ואין אצלו אמצע וסוף רק תמיד התחלה, ובכל פעם מתחיל לעבוד במדריגה יותר גבוה. וזהו דברי המדרש דהשירה שבים היה חביב מאוד, לפי שהיה בתחלת כניסתן לקדושה והיה בהתלהבות גדול, עד שהודו מלאכי השרת אז על בריאת האדם שלא יפה קטרגו באמרם מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה). וכן לוחות הברית שזה התחלת קבלת התורה, היה בחשקות גדול עד שהזהירה התורה בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ספרי ואתחנן ו' ו'). וכל [שכן] קרבן נשיאים שהיא לחנוכת המזבח אחר הקמת המשכן שהיה בהתלהבות גדול, בראותם כבוד ד' מלא את המשכן והיה חנוכה ראשונה, ולכך היה חביב מאוד כפי הדבקות והתלהבות שלהם. ובאו רבנן ואמרו שקרבן אהרן אף שהיה בכל יום פעמיים, חביב לפני השי"ת כקרבן נשיאים, שכן דרך בני עליה שכל שעה ושעה אצלם כשעה ראשונה. ועל פי זה פירשתי למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט ו), ר"ל שיש אצלי סוף, והבן. והנה לפי זה הפותח ללמוד, ההתחלה מאיר אף לפתי. וזה שאמר פתח דברך יאיר מבין פתיים, כלומר שזאת אף פתאים מבינים כשפותחין בדברים יאיר להם, מה שאין כן הסוף. אבל אני פי פערתי לשעבר ואשאפה לעתיד כי למצותיך יאבתי, והבן. ונחזור לענינינו דהיינו דכתיב והחכם עיניו בראשו, כי הכסיל אם אמנם אין לך אדם שאין לו שעה (אבות פ"ד מ"ג), ולפרקים ישעה אל עושהו וחשב עם קונהו, והיה כי יחם לבבו יצא כברק חצו וחניתו, אולם אך אם יום או יומים יעמוד יצטנן מרתיחתו. אמנם החכם תמיד יתן עיניו בראשיתו להאיר לו ולהטיב אחריתו, על כן לעד עומדת צדקתו ויראתו. ה' יטע בלבבינו יראתו ואהבתו ויאר עינינו במאור תורתו כן יהי רצון אמן.