Remez 881תתפ״א
1 א

ובאת שמה והבאתם שמה, למה נאמר, לפי שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם יכול אין לי שקרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד, מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל וקרבנות יחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם לרבות עופות ומנחות להתיר כולן שיבואו ברגל. יכול רשות, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אם להתיר כבר התיר, אם כן למה נאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לקבעם חובה שכולם יבואו ברגל. יכול באיזה רגל שירצה, תלמוד לומר ובאת שמה. אם להתיר כבר התיר ואם לקבוע כבך קבע א"כ למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה שלא יבואו אלא ברגל הראשון שפגע בו. יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו [בבל תאחר] תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור, וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור, מעשרותיכם רבי עקיבא אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמות. ותרומתם ידכם אלו בכורים כענין שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. ובכורות זה הבכור. בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות. בכור אף על גב דכתיב ובכורות בקרך וצאנך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא בכורות בקרכם וצאנכם, אלא בקרך וצאנך למה למה לי, למעוטי שותפות דנכרי:

2 ב

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם במחיצה. ושמחתם נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. בכל משלח ידכם בכל מה שאתם שולים (בו) [את] ידכם אשלח בו ברכה. אתם וביתכם זו אשתו. אשר ברכך ה' אלהיך הכל לפי הברכה הבא:

3 ג

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. תנו רבנן כל הנידר והנידבר קרב בבמה, כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה [מנחה ונזירות קריבין בבמה] דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים לא קרבו יחיד אלא עולת ושלמים בלבד. רבי אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, אוהל מועד שבמדבר לא היו הבמות מותרות] אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד, וחכמים אומרים כל שהצבור (והיחיד) מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ר"ש אומר אף צבור לא הקריבו אלא פסח בלבד וחובות שקבוע להן זמן. מ"ט דר"מ, א"ק לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, היום המר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו חובות לא תקריבו מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן מנחה אין מנחה בבמה, נזירות חובה היא, אמר שמואל מחלוקת בעולה ושלמים אבל חטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבו. וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד וכו'. מ"ט דרבנן דכתיב איש כל הישר בעיניו, איש ישרות הוא דלקריב חובות לא לקריב וצבור אפילו חובות נמי (לא לקריב. ורבי יהודה אמר לך כי כתיב איש כל הישר בעיניו במדבר הוא דכתיב אבל בבמה גדולה אפילו חובות נמי לקריב. ואלא הכתיב איש, כי כתיב איש להכשיר את הזר, זר מוזרק הכהן וגו' נפקא מהו דתימא ניבעי קידוש בכורות כדמעיקרא קמ"ל. חכמים היינו תנא קמא אמר רב פפא נסכים במדבר איכא בינייהו. ר"ש סבר אף צבור לא הקריבו אלא פסחים מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל, פשיטא, אלא לאו הא קמ"ל דחובות הקבוע להן זמן הוא דקרב דלאו כעין הפסח לא קרב. ואידך ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר"י משם רבי בנאה ערל מקבל הזאה. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים חובה בבית עולמים רשות בבמה.

4 ד

דבר אחר לא תעשו צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. באו לארץ הותרו הבמות. באו לשילה נאסרו הבמות, בא לנוב וגבעון הותרו הבמות, באו לירושלים נאסרו הבמות, ומכאן ואילך לא הותרו.

5 ה

דבר אחר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היום אנו מטלטלין את המשכן, היום אנו עסורין בבמה, משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה, תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. איש כל הישר בעיניו כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידב ונידב אין קרב בבמת יחיד, ר' שמעון אומר היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנכנסו לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות. (עד מתי) כי לא באתם עד עתה ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, זו שילה. נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה. נחלה זו ירושלים וכן הוא אומר היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר העיט צבוע היתה לי נחלתי דברי ר' יהודה, רבי שמעון אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה, וכן הוא אומר זאת מנוחתי עד עד פה אשב כי אויתיה, ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה כו' קשיא. בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה, [מנוחה] דנחו מכיבוש, נחלה דפלגו נחלות דכתיב (ויחלק) [וישלך] להם יהושע (ויפל להם ה)גורל בשילה, אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אלא מנוחה ווכ', מאי מנוחה מנוחת הארון דכתיב (בנוח הארון) לנוחך אתה וארון וגו'] . בשלמא למאן דאמר זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור, אלא למאן דאמר זו וזו שילה במות הוו אסירן מאי ויקח מנוח, הוראת שעה היתה. תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי דאמר זו וזו ירושלים וסימניך משכי גברא לגברי:

... “For you have not yet come…” (Devarim 12:9) this was said in order to permit private altars between the ‘resting place’ and the ‘inheritance’, because the resting place refers to Shiloh and the inheritance is Jerusalem. Why did the verse mention them separately? To permit private altars between the two. Inheritance refers to Jerusalem, as its says “My inheritance was to Me like a lion in the forest…” (Yirmiyahu 12:8) and it says “Is My inheritance to Me a speckled bird of prey?” (Yirmiyahu 12:9) These are the words of R’ Yehudah. R’ Shimon says the resting place is Jerusalem and the inheritance is Shiloh, as it says “This is My resting place forever; here I shall dwell for I desired it,” (Tehillim132:14) and it says “For the Lord has chosen Zion; He desired it for His habitation.” (Tehillim 132:13) The opinion that the resting place is Shiloh makes sense, that is why the verse says ‘to the resting place and to the inheritance.’ But according to the opinion that says that the inheritance is Shiloh and the resting place Jerusalem, it should have said ‘to the inheritance and to the resting place’! That is a difficulty. The opinion that both refer to Shiloh makes sense, because ‘the resting place’ where they ceased from the conquest and ‘the inheritance’ is where they divided tribal portions, as it is written “And Yehoshua cast lots at Shiloh before the Lord; and there Yehoshua divided the land…” (Yehoshua 18:10) But according to the opinion that both refer to Jerusalem ‘the inheritance’ is the eternal inheritance, but ‘the resting place’…? What does the resting refer to? The resting of the ark, as it is written “And now, arise, O Lord God to Your resting place, You and the Ark of Your might…” (Divre HaYamim II 6:41) The opinion that both refer to Jerusalem makes sense, because while the Tabernacle was at Shiloh private altars were permitted, as it is written “And Manoah took the kid goat and the meal-offering, and offered it upon the rock to the Lord…” (Shoftim 13:19) But the according to the opinion that both refer to Shiloh, then private altars were forbidden while the Tabernacle was there and how do we understand Manoah’s act? It was a temporary injunction. The House of R’ Yishmael taught like the opinion of R’ Shimon bar Yochai that both refer to Jerusalem, and your sign is: one man pulled many to him…

6 ו

ועברתם את הירדן, רבי יהודה אומר שלשה מצות נצטוו ישראל (כתוב ברמז רס"ח). (היו שם שתי מחיצות מחיצה לקדשי קדשים ומחיצה לקדשים קלים). עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור. וזבחיכם זבחי [שלמי יחיד וזבחי] שלמי צבור. ומעשרותיכם רבי עקיבא אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמה. ותרומת ידכם אלו בכורים, וכל מבחר נדריכם לרבות נדרים ונדבות [שלא יביא אלא מן המובחר]. מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות, תלמוד לומר מבחר נדריכם וכל מבחר נדריכם. רבי אומר אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה, ראשונה לענין שילה, שניה לענין ירושלים. ושמחתם נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמור להלן שלמים אף שמחה האמור כאן שלמים. לפני ה' אלהיכם במחיצה. אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם חביב חביב קודם. והלוי אשר בשעריך, כל מקום שאתה מוצא את הלוי (הזה לומד) תן לו חלקו, אין לו חלקו תן לו מעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים:

7 ז

השמר לך פן תעלה עולותיך (כתוב ברמז תק"פ). באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אבל בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני בכל מקום שאתה רואה. מנא הני מילי אמר רבי אליעזר אמר רבי הושיא דא"ק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה. רבי אבדימי בר חמא אמר אמר קרא ונסב הגבול מזרחה תאנת שילה מאי תאנת שילה שכל הרואה אותו מתאנח על אכילת קדשים שלו. רבי אבהו אמר א"ק בן פרת עלי עין עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל מלא עין שלה. רבי יוסי בר חנינא אמר ורצון שכני סנה עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו לו תזכה ותאכל בין השנואין (שלה). תנא רואה שאמרו כל שרואה ואין מפסיקו. אמר רב פפא רואה שאמרו לא רואה כולו אלא אפילו רואה מקצתו: