Remez 788תשפ״ח
1 א

ואם בפתע. פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט למתכוון לצד זה והלכה לה לצד אחר. ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. ת"ר הסומא אינו גולה שנאמר בלא ראות למעט את הסומא דר"י. [ר"מ אומר בלא ראות לרבות את הסומא]. מ"ט דר' יהודה דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער ואפילו סומא אתא בלא ראות מעטיה. ור"מ בלא ראות למעט ובבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. ורבי יהודה, בבלי דעת פרט למתכוון הוא דאתא. בלא ראות להביא את הזורק בלילה. תניא רבי יהודה אורמ סומא אין לו בשת, מ"ט דר"י דכתיב ולא תחוס עינך וגמר עינך עינך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא. וכן היה רבי יהודה פוטרו מחייבי מיתות ב"ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות. וכן מחייבי מלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות ב"ד. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה דאמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא מצוה, כיון דשמעית להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי לית הילכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות שבתורה דאמר קרא אלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה וכו'. אלמא קסבר רבי יהודה מקצת ידיעה לאי ככל ידיעה ור"מ איפכא. ורמינהו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירים (נעשה כמי שלא שמע כלל) [יפר] , יודע אני שיש מפירים [אבל] איני יודע שזה נדר. ר"מ אומר לעולם לא יפר אלא אם הוא יודע בתוך היום שהוא נדר ולא אמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. ורבי יהודה אומר יפר בתוך היום אע"פ שאינו יודע שהוא נדר דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. רבי יהודה סבר גבי רוצח כתיב ואשר יבא את רעהו ביער כל דבר מיעל יער וסומא נמי בר מיעל יער, ואי אמרת בלא ראות לרבות את הסומא מיער נפקא ליה, אלא ש"מ למעט את הסומא. ור"מ סבר בבלי דעת כתיב כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא, ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה, אלא ש"מ לרבות את הסומא, אבל גבי נדרים כתיב ושמע אישה ושמע אביה, רבי יהודה סבר מקצת שמיעה ככל שמיעה, ורבי מאיר סבר איפכא:

2 ב

ויפל עליו. אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו. היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו. היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו. הרי זה גולה. אבל היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו. היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה, זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה, שלא בדרך ירידתו אינו גולה. מנא ה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה. ויפל לרבות שקפץ לתוך מעין. והוא לא אויב לו להעיד. ולא מבקש רעתו לשפטו. מגיד שדבבו של אדם לא דנו ולא מעידו. ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו. ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא, אוהב מנלן, סברא הוא, שונא מ"ט משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן האי ולא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה, חד לדיין, ואידך כדתניא והוא לא אויב לו איסי בן יהודה אומר מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד:

3 ג

והוא לא אויב לו. לפסול את השונאין מלישב בדין. אין לי אלא שונאים, קרובים מנין, ת"ל בין המכה ובין גואל הדם. אין לי אלא דיינין שפוסל בהן שונאים וקרובים, עדים מנין, הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג ע"פ דיינין הרוג ע"פ עדים מה דיינין פוסל בהן שונאים וקרובים אף העדים יפסול בהן שונאים וקרובים. ועוד ק"ו ומה דיינין שאין הדברים נגמרין על פיהם פוסל בהן שונאים וקרובים, עדים שהדדברים נגמרין על פיהם אינו דין שיפסול בהן שונאים וקרובים. אין לי אלא רוצח, שאר חייבי מיתות ב"ד מנין, ת"ל המשפטים האלה. אין לי אלא לישראל, לגרים מנין, ת"ל (המשפטים האלה) [כגר כאזרח]. אין לי אלא דיני נפשות, דיני ממונות מנין, תלמוד לומר (על המשפטים האלה) [משפט אחד]. או כשם שדיני נפשות בכ"ג כך דיני ממונות בכ"ג ת"ל האלה, אלה בכ"ג ואין דיני ממונות בכ"ג. דיני נפשות מנין, ת"ל ושפטו העדה הרי עשרה. והצילו העדה הרי עשרה, [ועוד] שלשה מנין. הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ מטין דיינין מה עדים שנים אף מטין שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. דורשי רשומות אומרים שלש עדות הכתובות בפרשה ללמדך שדיני נפשות בשלשה:

4 ד

מנין לסנהדרי קטנה שהיא כ"ג שנאמר ושפטו העדה והצילו העד עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שיהיה עמהן לטובה, א"כ למה נאמר אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, לטובה ע"פ אחד, לרעה ע"פ שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כ"ג:

5 ה

והצילו העדה את הרוצח. מכאן אתה אומר הרג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו, מי שלא נתחייב פטרוהו, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה:

6 ו

עד מות הכהן הגדול. תניא כ"ג שהרג את הנפש במזיד נהרג בשוגג גולה ועובר על עשה ועל לא תעשה והרי דוא כהדיוט לכל דבריו. במזיד נהרג פשיטא, בשוגג גולה איצטריך ליה, סד"א הואיל וכתיב עד מות הכהן הגדול אימא כל דאית ליה תקנתא בחזרה [ליגלי דלית ליה תקנתא בחזרה] לא ליגלי דתנן ההורג כהן גדול או כ"ג שהרג אין יוצא משם לעולם קמ"ל, ואימא הכי נמי, א"ק לנוס שמה כל רוצח אפילו כ"ג במשמע. ועובר על עשה לא סגי דלא עבר, הכי קאמר אם עבר הרי הוא כהדיוט, פשיטא, סד"א הואיל ותנן אין דנין כה"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול קמ"ל. ואימא הכי נמי, מי כתיב דברי גדול, הדבר הגדול כתיב. אחד משוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח. רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. מנא ה"מ דא"ק עד מות הכהן הגדול וכתיב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. ורבי יהודה, כתיב קרא אחרינא לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. ואידך מדלא כתיב הגדול חד מהנך הוא. עד מות הכהן הגדול. לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. טעמא דלא מצלי הא מצלי מייתי והכתיב קללת חנם לא תבא, א"ל ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. ואיכא דאמרי כדי שיתפללו על בניהן שלא ימותו, טעמא דמצלי הא לא מצלי מייתי מאי הוה להו למעבד, הכא אמרי טוביא חטא וזיגוד מינגיד, התם אמרי שכם נסיב ומבגיא גזיר. א"ל ההוא סבא וכו' כי ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי:

7 ז

כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולטת. ורמינהו וישב בה ולא בתחומה, אמר אביי לא קשיא כאן לקלוט כאן לדור, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ומגרש שדה לא מגרש עיר ולא עיר מגרש, אמר רב ששת לא נצרכה אלא למחילות:

8 ח

עד מות הכהן הגדול, ר"מ אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם, רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אינו דין וכו'. ואם יצא יצא א"ר אלעזר בן עזריה אם מדת פורענות מועטת הפוסע פסיעה אחת הרי הוא מתחייב בנפשו, ק"ו למדת טובה מרובה. ת"ר ואם יצא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד, בשוגג מנין, ת"ל ואם יצא יצא מ"מ, והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה, לא קשיא הא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ"ד לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אמר אביי מסתברא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה:

9 ט

ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה. ר"מ אומר אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו. כיוצא בו ושב אל משפחתו חוזר לשררה שהיה בה דברי ר"מ. רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה. ושב אל משפחתו למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה, ר"מ אומר אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו. ואל אחוזת אבותיו כאבותיו גמר שיבה שיבה מהתם:

10 י

והשיבו אותו העדה. יכול משנתחייב גלות ולא הספיק לגלות עד שמת כה"ג יגלה, ת"ל והשיבו שאינו זז ממקומו. אל עיר מקלטו, החזירו רוצח לידון היו מגלין אותו. יכול יהו מגלין אותו לעיר שדר, ת"ל אל עיר מקלטו אשר נס. שמה, לא יצא להציל מן הגייס מן הנהר מן הדלקה מן המפולת. שמה, לא יצא לחלק לעניים. יכול אם היה עני לא יצא אבל אם היה עשיר יצא, ת"ל שמה, יכול אם היו עשירים כיוצא כבו לא יצא אבל לא היו עשירים כיוצא בו יצא, ת"ל שמה. וישב בה אל יהי מחזר מעיר לעיר. ממעט אני שנמשח בימיו והוא איש ולא אמעט שנמשח בימיו והוא קטן, ת"ל בשמן הקדש (הוא) [בו] תלוי הדבר ולא באיש. והשיבו אותו העדה. הרי מי שנתחייב לגלות וגלה חוזר למיתתו של שני. שומע אני עד מות זה ועד מות זה, ת"ל עד מות הכהן הגדול (שאמר). עד מות הכהן הגדול זה המרובה בבגדים. אשר משח לרבות משוח מלחמה. אותו פרט למשוח (את) עצמו. לפי שנאמר מקלט העיר קולטת ואין מגרשה קולט, או העיר מצלת ואין מגרשה מציל, ת"ל אל עיר מקלטו. ומצא אותו פרט למצא הוא גואל דם. לפי שנאמר ערי מקלט העיר קולטת ואין תחומה קולט, או העיר מצלת ואין תחומה מציל, ת"ל מחוץ לגבול עיר מקלטו. ורצח גואל הדם ביד כל מי שיהרגנו, וכה"א ואך את דמכם לנפשותיכם מגיד שתובעין דמו של אדם ביד כל מי שיהרגנו. בעיר מקלטו ישב לרבות אנשי עיר מקלטו שגלו גולה עמהן, שומע אני ישב לו בגלות ת"ל כי בעיר מקלטו, ישב לרבות שהרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר. עד מות הכהן וגו' מגיד שאחוזתו מצלת. אין לי אלא אחוזתו מצילתו, מנין אף כל הארץ מצלת, ת"ל ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו מגיד [שארץ] אחוזתו מצלת. והיו אלה לכם, סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ת"ר לדורותיכם בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, א"כ מה ת"ל בשעריך, בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בתי דינין בכל פלך פלך ולא בכל עיר ועיר:

11 יא

כל מכה נפש לפי עדים למה נאמר. לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאינו הורגו אלא בעדים דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר כל מכה נפש לפי עדים למה נאמר. לפי שהוא אומר ולא ימות הרוצח וגו' שומע אני יהרגנו בב"ד ושלא בעדים, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאינו הורגו אלא בעדים ובב"ד:

12 יב

ועד אחד לא יענה בין לזכות בין לחובה, ר' יוסי בר יהודה אומר עונה לזכות ואינו עו נה לחובה. מ"ט דר' יוסי ב"ר יהודה, א"ק ועד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה. ורבנן, משום דמחזי כנוגע בעדותו. ורבנן האי למות מאי דרשי ביה, מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו, ת"ל ועד אחד לא יענה, מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו (זכות) [חובה] מנין שאין שומעין לו, ת"ל אחד לא יענה. ועד אחד לא יענה בנפש למות, אבל עונה בו לשבועה. ועד אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הוא בכלל שני עדים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. בכל מושבותיכם בחוצה לארץ, יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, ת"ל בכל מושבותיכם הדיינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ וערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ:

13 יג

כל מכה נפש לפי עדים, מנין אף הגולה לפי עדים, ת"ל כל מכה לפי עדים. דיני גלות ומלקות מנין, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים עד שהוא כשר להעיד, ומנין אף עד שאינו כשר להעיד, ת"ל עד ועד, שאמר עד ועד לרבות בעל דין:

14 יד

ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מניה ותפטריה מן קטלא. לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי, דאמר רחמנא לא תשקול מניה ממונא ותפטריה מגלות. תרתי קראי למה לי, חד במזיד וחד בשוגג וצריכי. מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה מנין שהוא פטור, ת"ל ולא תקחו כופר וגו' לשוב לא תקחו כופר לשב. ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה נאמר, לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו או כשם שנותנין פדיון למומתין בידי שמים כך יהו נותנין למומתין בידי אדם, ת"ל ולא תקחו כופר וגו'. רבי יאשיה אומר הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים חייב, חבלו אחרים פטורין בגופו ולא בממונו. או עד שלא נגמר דינו, ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. ר' יונתן אומר הרי שיצא ליהרג וקדם אחד והרגו פטור. או עד שלא נגמר דינו, ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו. הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני יתן ממון ויגלה, ת"ל ולא תקחו כופר לנוס. ולא תקחו כופר הרי מי שנתחייב לגלות וחבל בו ואמר לו צא ולך, יכול יש לו חבל, אמרת לנפש לגולה. ולא תקחו כופר לנוס לרבות שגלה לעיר מקלט וחבלו בו אמרו לו צא ולך יכול יש לו חבל, ת"ל לשוב. הנמ כר לשנים ושלמו שש וחבלו בו ואמרו לו צא ולך יכול יש לו חבל, תלמוד לומר לשוב:

15 טו

ולא תחניפו את הארץ. הרי זו אזהרה לחנפים. ד"א ולא תחניפו את הארץ אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם. כי הדם הוא יחניף רבי יאשיה אומר לשון נוטריקון יחון אף על הארץ. ולארץ לא יכופר למה נאמר. לפי שהוא אומר וערפו שם את העגלה הרי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג שומע אני פוטרין אותו, ת"ל ולארץ לא יכופר. ולארץ לא יכופר הרי עגלה כאדם מה אדם תולה אף עגלה תולה. ולא תטמא את הארץ היא טהורה מליטמא ואין כל הארצות טהורות מליטמא. שוכן בתוך בני ישראל יכול בתוך מאה בתוך אלף, ת"ל בתוך בני ישראל. ויש אומרים בתוך כל שבט ושבט. וי"א בכל השבטים. רבי נהוראי אומר כי אני ה' שוכן [יכול] בגלות, ת"ל בארץ. או בארץ ואתם בגלות, ת"ל בתוך בני ישראל בשעה שבני ישראל בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ. ולא תטמא את הארץ מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה. מפני שפיכת דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהם את חברו בתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו, בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה וגו' בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות, געו כלם בבכיה. ואח"כ בא אביו של התינוק ואמר להם אחינו אני כפרתם עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת, ללמדך שטומאת סכינין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך וגו'. מכאן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל ומקדש מיטמא. אשר אני שוכן בתוכם חביבין ישראל שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם שנאמר השוכן אתם בתוך טמאותם. רבי נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום, וכשהן חוזרין שכינה חוזרת עמהם שנאמר ושב ה' אלקיך וגו' והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה וגו'. רבי אומר מלה"ד למלך שאמר לעבדו אם בקשתני הריני אצל בני כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכה"א השוכן אתם בתוך טמאותם:

16 טז

כן מטה בני יוסף דוברים (כתוב ברמז תשע"ד). לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, בשלמא יוה"כ יום מחילה וסליחה [יום שניתנו בו לוחות אחרונות] אלא בט"ו באב למה, אמר רב [יהודה] יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. רב נחמן אמר רב שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה דכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכתיב ויאמר ה' אלי לאמר אלי היה הדבור:

17 יז

א"ר יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהם, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להם. ולא תסוב נחלה (כתוב ברמז תשע"ה). א"ר יוחנן משום רבי יהודה ברבי שמעון דבר תורה אשה יורשת את בנה, אמר קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב האב יורש את בנו, אף מטה האם האם יורשת את בנה, איתיביה רבי יוחנן האשה את בנה והאשה את בעלה מנחילין ולא נוחלים, א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה, ותנא דידן [ממ"נ] אי דריש מטות אשה תירש את בנה, ואי לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנא ליה, לעולם דריש מטות ושאני הכא דכתיב וכל בת יורשת ואינה מורשת, תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיינה בנות צלפחד הויה אחת לכלן (כתוב בפנחס). אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש (כתוב בסוף תורת כהנים):

18 יח

תם ונשלם ספר במדבר:

19 יט

אלה הדברים אשה דבר משה. וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד והרי כתב כל התורה שנארמ ויכתוב משה את התורה הזאת ומה ת"ל אלה הדברים, מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר וישמן ישרון ויבעט. כיוצא בו אתה אומר דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה, וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד והרי יותר מכל חבריו נתנבא ומה ת"ל דברי עמוס, מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון אלו בתי דינין שלהן. כיוצא בדבר אתה אומר ואלה הדברים אשר דבר (ירמיהו) [ה'] אל ישראל ואל יהודה וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד והלא שני ספרים כתב ירמיהו שנאמר עד הנה דברי ירמיהו ומה תלמוד לומר ואלה הדברים, מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר קול חרדה שמענו פחד ואין שלום דאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. כיוצא בדבר אתה אומר ואלה דברי דוד האחרונים, וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד והלא כבר נאמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני ומה ת"ל ואלה דברי דוד האחרונים, מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו ואיש יגע בהם (ידו) [ימלא] ברזל ועץ חנית, כיוצא בו אתה אומר דברי קהלת בן דוד, וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד והלא שלשה ספרים כתב וחצי חכמתו היתה משל, אלא מה ת"ל דברי קהלת, מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר וזרח השמש ובא השמש וגו', הולך אל דרום וגו' ואומר כל הנחלים הולכים אל הים. כנה את הרשעים בחמה ולבנה ובים שאן להם מתן שכר: