כי חשבון עיר סיחון. אמר ר"ל הרבה מקראות שראויין לישרף והן הן גופי תורה והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו' מאי נפקא לן מינה, ממה מדאשבעיה אבימלך לאברהם דכתיב ועתה השבעה לי באלקים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקב"ה [ליתו] כפתורים ליפקו מעוים דאינהו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים, כיוצא בו אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב"ה [לישראל] אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. כיוצא בו צידונים יקראו לחרמון שריון, תנא שניר (וחרמון) [ושריון] הרי ארץ ישראל הן, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם. כיוצא בו ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא לן מינה, כי היכי דלא ליקרו לאחוה גלוותא בני גלוותא. א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון תצא אש מן מחשבין [ותאכל את שאינן מחשבין]. להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין שנקראו שיחין. אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח:

ונירם אבד חשבון, אמר רשע אין רם. אבד חשבון אבד חשבונו של עולם. עד דיבון אמר הקב"ה המתין עד שיבא דין. ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח. עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ונשים עד נפח (כתוב ברמז תשכ"ב):

על כן יאמרו המושלים. זה בלעם ואביו ששכרו סיחון לקלל את מואב והם אמרו תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב שקללו את מואב שימסרו בידו. אוי לך מואב וגו' ונירם אבד חשבון וגו' וישב ישראל בכל ערי האמורי וגו' נשתיירה יעזר. וישלח משה לרגל את יעזר אותם מלאכים זריזין היו אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה [וכבר שלח מרגלים לשבעבר והביאו תקלה אבל אנו לא נעשה כן אלא] האמינו בהקב"ה והרגו את האמורי אשר בה:

ויפנו ויעלו. מה ויפנו ויעלו (יש אומרים) [רבי יוחנן אמר] מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי ואחר הרגל מלחמת עוג, כד"א ופנית בבקר וגו'. ויצא עוג שכנסו הקב"ה לפניהם למסרם [בידם]:

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. זהו שאמר הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' כך מדת הצדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן אין פורקין יראה מהם, וכן ביעקב כתיב וירא יעקב, למה נתירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך והניחני הקב"ה. ואף משה תפס את היראה, ולמה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר ליה הקב"ה אל תירא [כולן השלימו בצדק. אל תירא] שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וגו' והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחבריו שנאמר ויכו את רפאים וגו', וזה פסולת שלהם כפריצי זיתים (שיוצאין) הפליטין מתחת הגפת שנאמר ויבא הפליט זה עוג. וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה (הרבה) [כל אותן] שנים עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנים והוא בן ת"ק שנה אילולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקב"ה למשה אל תירא אותו. ונחרם אותם והלא כתיב שם וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, אלא גופן החרימו שלא ליהנות מהן כלום:

ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב שהיה לו בן קשה ממנו, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מכלים את העו"א קימעא קימעא לעתיד לבא אני מבערן מן העולם בבת אחת שנאמר והיו עמים משרפות (סיד) [שיד] קוצים כסוחים באש יצתו. (כתוב בסוף פ' אלה הדברים):

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחייה ושמחזאי היו, מאי שנא מסיחון דלא מסתפי ומעוג קא מסתפי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול. זש"ה שני רשעים שברת א"ת שברת אלא שרבבת. שנו רבותינו הרואה אבן שזרק עוג מלך הבשן חייב לברך, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינון, אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה בהדי דדרי ליה ואתא אייתי הקב"ה קמצי ונקביה ונחית (ברישיה) בצואריה ובעי למישלפה משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה, משה כמה הוי עשר אמות שקל נרגא בת עשר אמות שוור עשר אמות ומחייה בקרסוליה וקטליה והיינו דכתיב אל תירא אותו. תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס (לי) בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היה. ושמא תאמר אבא שאול ננס היה, אבא שאול ארוך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ורבי טרפון ארוך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתפו, רבי עקיבא ארוך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו, רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו, רב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילא מגיע לכתפו, אדא דיילא ארוך בדורו היה פושתבינא דפומבדיתא קאי לאדא דיילא עד חרציה וכולי עלמא קאי לפושתבינא עד פלגיה. עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שינו ממנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו ויש בו כל ימי חייו, ומי נתנו לאברהם נמרוד והלך עוג ובנה ששים עירות, הקטן שבהן היה גבהו ששים מיל שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב וגו', ומה היתה אכילתו אלף שוורים וכן מכל חיה ושתיתו אלף וטיפת זרעו ל"ו ליטרא. אמרו חכמים קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה כך היו ראויין לומר שירה על מפלתו, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה שנאמר למכה מצרים בבכוריהם וגו' למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו:

פרשת בלק:

וירא בלק בן צפור. זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו וגו' לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לעתיד לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעוה"ז, מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים [חכמים] ונביאים לישראל כך העמיד מאומות העולם ובדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ וכן עשה לנבוכדנצר [שנאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו] זה בנה בית המקדש וזה החריבו. נתן לדור עושר קנה הבית לשמו. נתן להמן עושר לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו אומות העולם. כיוצא בו העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו בכל זמןכך העמיד לבלעם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי אלילים נביאי ישראל מזהירים את האומות על העבירות וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל וגו' ונביא שעמד מן העו"א העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם [הבא]. ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם שכן אמר ישעיה על כן מעי למואב ככנור יהמו, וכן יחזקאל בן אדם שא על צור קינה וזה אכזרי עמך לעקור אומר שלמה חנם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם. כיון שבא נח ובניו לעולם א"ל הקב"ה לשם שם באו עשרה דורות הראשונים והרבתי את עולמי מפניהם מה הועלתי בעולמי עכשיו שא נבואה והתנבא אם יקבלו תורתי עליהם. שם נתנבא ארבע מאות שנה ולא קבלו ממנו, מכאן ואילך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ ובלעם בן בעור האחרון שבכולם. מפני מה נתנבה בלעם מפני שעתידין אומות העולם לומר ליום הדין רבש"ע אלו נתן לנו נביא כמשה כבר קבלנו תורתך לפיכך נתן להם בלעם בן בעור שישמעו לו בחכמתו יותר ממשה. במשה יתר אות אחת בבלעם חסר אות אחת. במשה חסר דבר אחד בבלעם יתר דבר אחד. במשה כתיב ויקרא אל משה. בבלעם כתיב ויקר אלקים אל בלעם. במשה כתיב הודיעני נא את דרכך, בבלעם כתיב ויודע דעת עליון. כיון ששלח לו בלק לכה נא ארה לי באותה שעה היה שמח שמחה גדולה ואין שינה באה עליו כל הלילה וכיון שאמר לו הקב"ה קום לך אתם היה לו שיאמר לפניו רבש"ע לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתנעול מעשה ידך הללו חביביך בני חביביך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בתורתך והוא לא עשה כן אלא היה שמח שמחה גדולה. אמר לבלק אביהם של אלו עמד ובנה מזבח והקריב עליו שלש פעמים בשנה כ"א שור כ"א איל אבל אתה בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו', באותה שעה היה הקב"ה יושב ושוחק עליו שנאמר האתן בכורי פשעי וגו' דכר נא מה יעץ וגו':

וירא בלק. ראה בפורענות שעשו ישראל לאמוריים, וירא בלק נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהן מביאים מאה לעולם ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ויראו בני האלקים את בנות האדם וכתיב וירא חם אבי כנען וכתיב ויראו אותה שרי פרעה וכתיב וירא עשו כי רעות בנות כנען וכתיב וירא אותה שכם בן חמור וכן וירא בלק, עליהם נאמר תחשכנה עיניהם מראות. אבל צדיקים יראו וישמחו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו' וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וירא את המקום מרחוק, וירא והנה איל וירא והנה באר בשדה וירא בסבלותם וירא פינחס בן אלעזר. משל למלך שהושיב שומרין לשמרו מן הגייס והיה בטוח עליהן שהיו גבורים עבר הגייס והרגן והיה מרתת על עצמו, אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להן שכר לשמרו ונתירא מעצמו. זהו שאמר הכתוב והרשעים כים נגרש, אתה מוצא ישראל נמשלו לחול שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ונמשלו האומות לים שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון והם מתיעצין על ישראל והקב"ה מתיש גבורתם לפניהם, אמר ישעיה והרשעים כים נגרש, הגל הראשון אומר עכשיו אני עולה ומציף את העולם, כיון שבא לחול הוא כורע לפניו לא היה לו לשני ללמד מן הראשון, כך בא פרעה ונתגאה על ישראל והפילו הקב"ה שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף, לא היה לו לעמלק ללמוד מפרעה אלא ויבא עמלק וכתיב ויחלש יהושע את עמלק, ולא היה לסיחון ועוג ללמוד מעמלק אלא ויצא סיחון וכן ויצא עוג וכן אף בלק לא היה ללמוד מסיחון ועוג אלא בא להתגרות על ישראל ומשלח אחר בלעם לבוא לקלל את ישראל. אמר רבי יהודה בר סימון כל כלי יוצר עליך לא יצלח כיון שלא הצליח בלעם התחיל בלק חורק שניו, רשע יראה וכעס זה בלק, תאות רשעים תאבד זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. משל למה הדבר דומה לזאב שבא וחטף גדי מן הצאן והיה שם כלב של קדרים יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו הזאב אתה כלב של קדרים למה אתה מריב עמי שמא נטלתי משלכם לא נטלתי אלא מעדרו של רועה אתה מה לך הוי מחזיק באזני כלב. ויגר מואב מהו ויגר כשהיו [ישראל] נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואב נראין מזויינין שנאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם כל מין צרה, ואל תתגר בם כל מין גירוי, ולמואב אמר אל תצר את מואב מה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף ולפיכך נראין מזויינין והן היו נאגרים לעריהם שנאמר ויגר מואב אין ויגר אלא לשון אסיפה כמא דאת אמר אוגר בקיץ בן משכיל.

דבר אחר ויגר לשון יראה שהיו מתיראים מפניהם וכו'. ויקץ מואב שהיו רואין עצמן כקוץ בפניהם. ויאמר מואב אל זקני מדין מה טיבן של זקני מדיו כאן, כיון שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך כל הארץ אמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל נדע בהם מה מדתו, אמרו להן זקני מדין [אין כחו אלא בפיו, א"ל אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'] והלא אתה מוצא שמואבים נלחמים עם המדינים שנאמר המכה את מדיון בשדה מואב והשנאה ביניהם מעולם. משל לשני כלבים שהיו נובחין זה בה בא זאב על אחד מהן אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר יבא עלי לפיכך נתחברו מואב עם מדין, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא נדא. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור מה שור כחו בפיו אף הם כחם בפיהם. מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל מה שמלחכין אין בו סימן ברכה ומה שור מנגח בקרניו אף אלו [מנגחין בתפלה שנאמר] וקרני ראם קרניו:

ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. והלא מתחלה נסיך היה שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי מדין, אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. בעת ההיא שנזדמנה לו אותה שעה. וישלח מלאכים (כתוב ברמז ע'):

וישלח מלאכים אל בלעם. בלעם בלא עם. ד"א שבלה עם. בן בעור שבא על (בעור) [בעיר], תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי, בעור שבא על (בעור) [בעיר], כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים ומה שמו לבן הארמי שמו. בתיב בן בעור וכתיב בנו בעור אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות, בלעם דואג ואחיתופל וגחזי ארבע הדיוטות שאין להן חלק לעוה"ב, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר עממים אתו לעלמא דאתי, מתניתין מני רבי יהושע היא דתניא ר' אליעזר אומר ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל, כל גוים שכחי אלקים אלו עובדי אלילים, א"ל רבי יהושע וכי נאמר ככל גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים, אלא ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלקים, ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו ואם לאו הנני הולך לעמי:

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה. שם עירו. ויש אומרים [שולחני היה שהיו מלכי העמים נמלכים בו כשולחני הזה שהכל מריצין לו וי"א] בתחלה פותר חלומות היה חוזר להיות קוסם וחזר לרוח הקודש. ארץ בני עמו ארץ שמשם היה בלק [כשנמלך] והוא אומר לו סופך למלוך. לקרא לו שכתב לו לא תהא סבור שלעצמי אני עושה ואני לבדי מכבדך אם תעקרם מכל האומות אתה מתכבד וכנענים ומצרים הכל משתחוים לך. הנה עם יצא ממצרים אמר ליה אתה מה איכפת לך, אמר ליה הנה כסה את עין הארץ שתי עינים שהארץ תלויה בהן סיחון ועוג החרימום וכסו עיניהם (כתוב בתחלת פרשת בא). והוא יושב ממולי ממלי כתיב כמה דאת אמר בשם ה' כי אמילם. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה מהו ארה לי אמר אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא כאדם שהוא אורה את התאנים. כי עצום הוא ממני לא שהן גבורים ממני ולא חיילותיהם מרובים משלי אלא שהן נוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות. אולי אוכל נכה בו מה ראה זה להתגרות לא כך אמר להן הקב"ה שלא יהו נוטלין מארצם, אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם שכך כתיב בו וירא בלק אלא שלא היה מבין הדברים לאמתם, וכן הוא אומר נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא וגו' הנה היו כקש אש שרפתם וגו', והיה רואה [בהובריו] שישראל נופלין בידו לפיכך הפקיר בתו ונפלו בה עשרים וארבעה אלפים לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך. אולי אוכל נכה בו כמו שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה כך נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל חסר חד. ואגרשנו מן הארץ שלא היה מבקש לגרשם אלא שלא יכנסו לארץ. כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תבר יואר, מנין היה יודע, שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב היה מתירא לפי שהיו גבורים שכר את בלעם ואביו לקלל את מואב שכן הוא אומר על כן יאמרו המושלים וגו' כי אש יצאה מחשבון וגו' אוי לך מואב וגו' ךכ אמר כי ידעתי:

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהן קוסמין בהן שלא ליתן לו עלילה [לומר אין כלי תשמישי עמי], וביד זקני מדין היו הקסמים שאמרו אם יבא עמנו יצליח ואם יעכב שעה אחת אין בו תועלת, כיון שראו שאמר להם לינו פה הלילה הלכו להם זקני מדין שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה. וישבו שרי מואב עם בלעם, ושרי מדין להיכן אזלי, כיון דאמר להם לינו פה הלילה אמרו כלום יש אב ששונא את בנו:

ויבא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך. זה שאמר הכתוב משגה ישרים בדרך רע זה בלעם שבתחלה הבריות [נהגו] בכשרות ובדבריו אלו נהגו בעריות. שבראשונים [נאמר] ורחל באה עם הצאן וכן ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם הרשע והטעה את הבריות בעריות. וכמו שהטעה הוטעה, בעצה שנתן בה נפל (שנאמר) [היינו דכתיב] בשחותו הוא יפול, והטעהו הקב"ה שנאמר משגיא לגוים ויאבדם וגו'. שאל לו מי האנשים האלה עמך אמר אותו רשע אינו יודע בהם אלא בלק מלך מואב שלח אלי. הנה העם היוצא ממצרים להודיע שהוא שונא לישראל יותר מבלק, שבלק לא אמר קבה אלא ארה וזה אמר קבה בפירוש [שנוקב השם ומפרש], הוא אמר ואגרשנו מן הארץ וזה אמר וגרשתיו מן העולם הזה ומעולם הבא:

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם. אמר ליה אם כן אקללם במקומי, אמר ליה לא תאר את העם, אמר ליה אברכם, אמר ליה אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא אומרים לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך. אמר רב [נחמן] חוצפא אפילו קמי שמיא מהניא, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב לך עם האנשים, רב ששת אמר חוצפא מלכותא בלא תגא היא שנאמר ואנכי היום רך ומשוח מלך וגו'. אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם וכתיב קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלקיך מלמדיך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:

ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם וגו'. לא אמר להם לא נתן לו הקב"ה רשות לילך ולא לקלל, אלא מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אמר לי אינו כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהם שהוא חפץ בכבודי, לכך אמרו מאן בלעם הלוך עמנו, לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלך אלי כי כבד אכבדך מאד יותר ממה שהיית מתכבד לשעבר אני נותן לך וכל מה שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה. ויען בלעם ויאמר אל (שרי) [עבדי] בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' מכאן אתה למד שהיה בו רוח גבוהה עין רעה ונפש רחבה. עין רעה שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. רוח גבוהה מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ונפש רחבה אם יתן לי בלק וכו'. לא אוכל לעבור מתנבא שאינו יכול לבטל את הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה. ועתה שבו נא בזה גם אתם [מהו גם אתם] שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים. ואדעה מה יוסף ה' שהיה מתנבא שעתיד הקב"ה להוסיף להם ברכות על ידו. ויבא אלקים אל בלעם זש"ה בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו' אז יגלה אזן אנשים וגו' להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה, מהו מגבר יכסה העלים הקב"ה ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכו לבאר שחת וכו', שבשעה שאדם הולך לחטוא השטן מרקד לפניו עד שהוא גומר את העבירה כיון (שאבדו) [שעברו] חוזר ומודיעו שנאמר הולך אחריה פתאום וגו' עד יפלח חץ כבדו. כך העלים הקב"ה מבלעם עד שהלך ואבד את נפשו משיצא מכבודו כיון שידע התחיל לבקש על נפשו תמות נפשי מות ישרים:

ויבא אלקים אל בלעם לילה. זה שאמר הכתוב ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה כל נסים שנעשו לישראל ופרע להן מן הרשעים בלילה (הזה) [היה]. ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה וכתיב ויבא אלקים אל אבימלך וכתיב ויהי בחצי הלילה וכתיב ויחלק עליהם לילה וכולם ליל שמורים. ד"א למה נגלה עליו בלילה לא היה ראוי לרוח הקודש [אלא בלילה] לפי שכל נביאי העו"א בלילה מדבר עמם. וכן אליפז אמר בשעפים מחזיונות לילה:

קום לך אתם. כיון שהעיד פניו שנאמר ויחר אף אלקים, כי הולך הוא, אמר לו הקב"ה רשע איני חפץ באבדן של רשעים הואיל ואתה רוצה להאבד מן העולם קום לך אתם, ואך את הדבר ללמדך שבהתראה הלך מיד השכים בבקר שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (כתוב ברמז צ"ז):

וילך עם שרי מואב. ללמדך שהיה שמחה בפורענות ישראל, אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם לעקדת יצחק בנו. ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' מלאך של רחמים היה ולו נעשה שטן, וכך אמר לבלעם גרמת לי לשמש זו דרך ארץ [אדם חשוב] היוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה לזה. ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו ולהוציא רוחו אלא אם כן שלף חרבו והרי כתיב בסנחריב ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור וכתיב וגם נשף בהם ויבשו, אלא אמר לו הפה נתנה ליעקב שנאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו והאומות כולם בחרב חייהם ואתה מחליף אומנותך ותבוא אליהם בשלהם אף אני אבוא אליך בשלך. ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא שלא כמדתו של הקב"ה מדת בשר ודם, מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרוג את האדם רודף אחריו ימים רבים וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה והספקלטור מהלך אחריו ממקום למקום, ולפני הקב"ה אינו כן הספקלטור במקומו ומי שנתחייב מיתה בא אצלו ברגלו. כך כדי שלא יהא המלאך מצטער אחר בלעם אלא קדמו לדרך. ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים, אמר ליה הכרמים נמכרים כשועלים. גדר מזה וגדר מזה אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם שני לוחות כתובים מזה ומזה. כתיב ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר וגו' ויוסף מלאך ה' עבור מה ראה לקדמו שלש פעמים [עד שלא נראה לו סימנים של אבות הראה לו] עמד לו בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן שנאמר ותט האתון מן הדרך. בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאול, ומה היו הסימנין האלו, בקש לקלל בניו של אברהם אבינו והיה מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מכאן ומכאן, ואם בקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא לצד אחד עשו זהו ותלחץ אל הקיר, אלא על בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן לכך כתיב בשלישית במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל [במקום צר זה יעקב, דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו]. ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם וגו' על בזיון שבזתה אותו. ויפתח ה' את פי האתון להודיעך שפה ולשון ברשותו שאם בקש בקש לקלל פיו ברשותו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור אומר החוגגת שלש רגלים בשנה. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי אע"פ שהיה ארמי היה מדבר בלשון הקדש, ארמי לשונו סרוח. לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש בדרך, ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להרגה, אמרה לו זו אין אתה יכול ליטול והיאך באתה לרפאות בלשונך נשוך נחש, כך אמרה האתון לבלעם לי אין אתה יכול להרגני אלא א"כ יש חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמהים שרי מואב שראו גם שלא היה כמותו בעולם. י"א שאמר להם אינה שלי השיבתו הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי. מעודך עד היום הזה הא למדת שלא היה זקן שהיתה גדולה ממנו:

כתיב ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא ידע דעת עליון מי ידע, מאי דעת בהמה דאמרי ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, א"ל שדא להו ברטיבא, אמרה ליה הלא אנכי אתונך לטעינא בעלמא, אשר רכבת עלי אקראי בעלמא, מעודך עד היום וגו' ולא עוד אלא שאני עושה עמך מעשה אישות בלילה, כתיב הכא ההסכן הסכנתי וכתיב התם ותהי לו סוכנת, אלא מאי דעת עליון שיודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כוס בה, והיינו דאמר ליה נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. מאי למען דעת צדקות ה', א"ל הקב"ה לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שאלמלי כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דא"ל בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' למלד שאותו היום לא זעם ה':

ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. כיון שדברה מתה שלא יהו הבריות אומרין זו [האתון] שדברה ועושין אותה יראה.

דבר אחר חס הקב"ה על כבוד של אותו רשע שלא יאמרו זו היא (שסלקת) [שלקה] בלעם ע"י. וכן הוא אומר והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר ואת הבהמה תהרוגו, ואם חס המקום על כבודן של רשעים אין צריך לומר על כבודן של צדיקים, וסתם פי הבהמה שאלו היתה מדברת לא היו יכולין לעמוד בה ולשעבדה שזו טפשית שבבהמה וזה חכם שבחכמים כאן שדברה לא היה יכול לעמוד בה:

ויגל ה' את עיני בלעם וירא, וכי סומא היה, אלא להודיעו שאף העין אינה ברשותו. ויקד וישתחו לאפיו שדבר עמו. ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך וכי עלבון האתון בא המלאך לתבוע מידו אלא מודיעו ומה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, ישראל שיש להן זכות וברית אבות שאתה מבקש לעקור על אחת כמה וכמה. הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי [נוטריקון] י"ראה ר"אתה נ"טתה. ד"א ירט באה לעשות לה מגן, שכן ירט בא"ת ב"ש מגן. ותראני האתון ותט לפני וגו' אולי נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי מכאן אתה למד שהרג את האתון:

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. להודיע שהוא רשע ערום ידע שאין עומד בפני פורענות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי המקום קום לך ואתה אומר לי שאחזור כך אומנותו לא כך אמר [הקב"ה] לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, הוא אומר לי קום לך אתם ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי. ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים שחלקך עמהם [וסופך ליאבד עמהם]. וילך בלעם עם שרי בלק מלמד שכשם שהיו שמחים לקלל את ישראל כך היה בלעם שמח:

וישמע בלק כי בא בלעם, מלמד ששלח אליו שלוחים לבשרו. ויצא לקראתו אל עיר מואב אל מטרפולין שלו. אשר בקצה הגבול מה ראה בלק לקדמו לגבולין, אמר לו הגבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה ואלו באים לקלקל והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג לכך קדמו לגבול כאלו קובל עליהם:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך וגו'. נתנבא שסופו לילך בקלון, ואף בלעם השיבו בענינו שנאמר ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה. וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חוצות שעשה שוקים של מקח וממכר ועשה לו איטליז להראות לו אוכלוסיו לומר ראה מה אלו באין להרוג בנים ותינוקות שלא חטאו להם. ויזבח בלק בקר וצאן, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, באברהם כתיב ואקחה פת לחם ואחר כך מהרי שלש סאים קמח סלת ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגו' ויקח חמאה וחלב, ורשעים אומרים הרבה ועושין מעט, בלק אמר כי כבד אכבדך מאד כשבא לא שגר אלא בקר וצאן, התחיל בלעם חורק שיניו עליו שהיתה דעתו רחבה אמר כך שלח לי זה למחר אני נותן מארה בנכסיו:

ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא. למה היו שניהן דומים לאחר שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, [כך] בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן שנאמר ויעלהו במות בעל (פעור) שראה שישראל נופלין שם:

ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' יצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, מחשבתו יהא לקללה הואי. בנה לי בזה שבעה מזבחות למה שבעה מזבחות כנגד שבעה צדיקים שבנו שבעה מזבחות מאדם עד משה ונתקבלו, אדם הבל נח אברהם יצחק ויעקב ומשה, אמר למה קבלת את אלו לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, השיבתו רוח הקדש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב טוב מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני. וילך שפי דעתו היה לקלל שעד אותה שעה דעתו היה שפי ומאותה שעה נטרד. אמר רבי יוחנן בלעם חגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי, שמשון בשתי רגליו שנאמר שפיפון עלי ארח. בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתם העין. ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר לו הקב"ה רשע מה אתה עושה, אמר לו את שבעת המזבחות ערכתי, משל לשולחני המשקר במשקלות בא בעל השוק הרגיש בו אמר לו מה אתה מעול ומשקר במשקלות, אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך, אף כך בלעם קראו רוח הקודש אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר לפניו את שבעת המזבחות ערכתי, אמר לו טוב ארוחת ירק (ושלוה בה) [ואהבה שם] משור אבוס וגו', טוב ארוחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה (כתוב בריש פרשת צו):

וישם ה' דבר בפי בלעם. ר' אלעזר אמר מלאך, ר' יוחנן אמר חכה,

דבר אחר שעקם את פיו (ועקמו) [ופקמו] כאדם שקובע מסמר בלוח. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו שהיו עומדים ומצפין מתי יבא. אמר הקב"ה לישראל בני רשע זה חשב לקלל אתכם ואני עוקם את פיו והופכה לברכה שנאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם. וישם ה' דבר בפי בלעם מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם. רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מסמר ברזל שנאמר כל דבר אשר יבא באש. וישא משלו אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו:

מן ארם ינחני בלק מלך מואב. מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת, ינחני [ינהני] כמה דאת אמר נהה על המון מצרים והורידהו.

דבר אחר מן ארם עם [רם] (כסא) שלמעלן הייתי והורידני בלק מכבודי, משל למי שמהלך עם המלך ראה ליסטים הניח את המלך ומטייל עם הליסטים, כשחזר אצל המלך א"ל לך עם מי שטיילת עמו שאי אפשר לך שתלך עמי, כך בלעם נזקק לרוח הקדש, כשנזדווג עם בלק נסתלקה ממנו רוח הקודש וחזר להיות קוסם כבתחלה שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם לכך צווח רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר מן ארם ינחני אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק שנאמר ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום ואתה מבני בניו של לוט, ואילוא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב ורחל באה עם הצאן אשר לאביה ואלו היו לו בנים היאך בתו רועה, ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן וגו', ואומר נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואילולא אבותם אני ואתה לא עמדנו בעולם. לכה ארה לי מי שמאררן עצמו הוא מארר שנאמר ומקללך אאר ואומר אורריך ארור ומברכיך ברוך. לכה ארה לי יעקב אלו לאומה אחרת בקש לקלל כגון אברהם ויצחק הייתי יכול, אלא יעקב יש מלך שברר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו [של הקב"ה] שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים. ולכה זעמה ישראל מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם עליה שאינה כלום יש לו חיים, ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר: