Remez 764תשס״ד
1 א

יען לא האמנתם בי. אמר לו הקב"ה היה לך ללמד מהגר דכתיב ותרא באר מים ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר ישראל שיש להן זכות אבות וזכות התורה שקבלו וזכות מצות על אחת כמה וכמה.

2 ב

דבר אחר לא היה לך ללמד ממה שאירע לך ברפידים שאמרת עוד מעט וסקלוני אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך.

3 ג

דבר אחר עבור לפניהם וראה שאין עושין לך כלום. ד"א כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים. דרש רבי נהוראי כשעברו ישראל בים היו תינוקות צמאים והיתה אשה פושטת ידה וממלאה חמתה מן המים מלוחין ונעשין מתוקים. ועוד גם אחר היתה פושטת ידה בין גלי היום ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקין ונותנת אותן לבנה, שלח לו רבן גמליאל אף אתה מן המתמיהים, א"ל מקרא אני דורש זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר אי אתה מודה שאותו היום שעברו ישראל בים מן ארבעים שנה היה דכתיב ויוליכם בתהומות כמדבר מה במדבר לא חסרו דבר אף ביום לא חסרו דבר. אמר הקב"ה למשה ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם עכשיו לא כל שכן. יען לא האמנתם בי ארבע חטאות כתובין כאן לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים, מעלתם אמרת המן הסלע הזה, מריתם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי. יען לא האמנתם היה לו לומר ואמר לא האמנתם בי, אהרן מה חטא מכאן שהמטפל לעובר עבירה כעובר עבירה והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד עלמו עצמו סניגוריא ומשה מקלסו שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו לא עמד לומר עשה בשביל אבא בשביל אמא שלא תכנס שכולה בג' בניה. ואת אחיו לא הכיר שלא היה לו עסק עם אחיו בשמעו נא המורים. ואת בניו לא ידע כשנשרפו בניו ושתק. כי שמרו אמרתך שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ברך ה' חילו וגו'. א"ר חמא בר חנינא לכן לא תביאו את הקהל הזה, הקהל הזה אין אתם מכניסין אבל לכל ישראל אתם מכניסין לעתיד לבא שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן. אמר משה אהרן מה חטא משל לבע"ח שבא ליטול גרנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו, א"ל הלוה אם אני חייב שכני מה חטא לך [אף כך אמר משה לפני הקב"ה אני הקפדתי אהרן מה חטא] לפיכך הכתוב מקלסו וללוי אמר וגו'. אמר משה לפני הקב"ה הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי. אמר ליה הקב"ה למשה באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, א"ל המלך למה אם אתה נכנס יאמרו הבריות [שאתה השבית הצאן] אף כך אמר הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא ממצרים וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא אלא שכב בצדן ותבא עמהן שנאמר ויתא ראשי עם, לכך כתיב לא תביאו את הקהל הזה שיצאו עמך:

4 ד

המה מי מריבה. המה שראו איצטגניני פרעה (כתוב בפסוק מילדי העברים זה). אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. זה שאמר הכתוב אל גנת אגוז ירדתי. למה היה משה דומה למלך שמסר את בנו לפדגוג א"ל אל תהי קורא לבני מורה. מהו דין לישנא מורה, אמר רבי ראובן כהדין לישנא יוני צווחין לשטיא מורה. פעם אחת הקניטו וקרא אותו מורה, א"ל המלך כל עצמי הייתי מצוה אותך ואמרתי לך אל תהא קורא אותו מורה ואתה קורא לו מורה, כך כתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, מה צום, אמר לו אל תהיו קורין לבני מורים וכיון שהקניטו על מי מריבה אמר להם משה שמעו נא המורים, אמר לו הקב"ה [כל עצמי וכו' (כדלעיל)], לכן לא תביאו, לא תביא אין כתיב כאן אלא לא תביאו, לא את ולא אחיך ולא אחותך עלין לארעא דישראל. נמשלו ישראל לאגוז שנאמר אל גנת אגוז ירדתי. האגוז הזה חלק מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל שצריך לשמור שלא יפול ממנו כך כל מי שמשרת ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם. משה אמר שמעו נא המורים ונאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים מיד ובידו רצפה, מהו רצפה אמר רבי שמואל בר נחמן רץ פה שאמרה דילטוריא על בני, אליהו אמר כי עזבו בריתך בית ונאמר לו ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך. רבי יוחנן שמע לה מהדין קריא משא דמשק וגו' עזובות ערי ערוער, עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק והיו עובדין כולן באותו היום, א"ל הקב"ה אליהו עד שאתה מקטרג על בני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם. רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש הוו עלין להדא קיסרין א"ל רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא נחת. ריש לקיש מן חמריה וספא ליה חלא ויהבי בפומיה, א"ל מהו כן, א"ל אין הקב"ה רוצה במי שהוא אומר דילטוריא על כל ישראל דכתיב אל תראוני שאני שחרחרת, לפי שאומות העולם אומרים וימירו את כבודם וגו', אין ישועתה לו באלקים, וישראל אומרין להן למה אנו דומין לבן מלך שיצא לו למדבר נפחם בשמש נכנס למדינה נהג שמנים ומרחצאות עד שנתלבן כל גופו, אבל אתם עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים אלילים, וכן הוא אומר אל תלשן עבד אל אדוניו:

5 ה

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל. זה שאמר הכתוב וחרפה לא נשא על קרובו, בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והפסיד פורש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אף על פי שנענש על ידי ישראל שנאמר וירע למשה בעבורם לא פרק משאו מעליו שנאמר וישלח משה מלאכים וגו'. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, אמר לו אתה ידעת כשאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין וירדו אבותינו מצרימה וכל אותו הענין, משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקנם עמד אחד מהם ופרע אותו, לימים התחיל לשאל חפץ מאחיו, א"ל אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה ואני פרעתיו אל תחזירני מן חפצי שאני שואל:

6 ו

נעברה נא בארצך לא נשתה מי באר, מי בורות היה צריך לומר למדתך תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו לא יאכל ממה שבידו אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנוני בשביל להנאתו, וכך אמר לו משה הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים לא תאמר שאנו מטריחין עליך שכר אתה עושה לעצמך אוכל בכסף תשבירני. דרך המלך נלך שאנו חוסמין את בהמתנו. לא נטה ימין ושמאל [זה קשה מכולן] שאמרו לו בכל סביביך יש לנו רשות להרוג ולבוז ובגבולך לא נטה ימין ושמאל. ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים זה משה, וכן מצינו שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר ברכו ה' מלאכיו. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים. ודכוותה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (כתוב בתחלת ויקרא). לא תעבור בי (כתוב ברמז תרל"א):

7 ז

ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל. זה שאמר הכתוב בהתחברך (לרשע) [עם אחזיהו] פרץ ה' את מעשיך על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו חסרו לאותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום. ויט ישראל מעליו ויסעו מקדש וגו' מהו כל העדה עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותן שכתוב בהן חיים כלכם היום. מהו הר ההר הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואף על פי שהענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה ומגביה את השפל הניח הקב"ה את ההר הזה דוגמא שידעו נסים שעשה להם הקב"ה שלא הניח הר במדבר שלא יהו מתיגעין ועולין עליהן ויורדין, ועוד אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור היה מניח מקום גבוה למשכן שיהא חונה שם והניח שלשה הרים, הר סיני לשכינה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן:

8 ח

ויאמר ה' אל משה יאסף אהרן. מלמד שמודעין לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהן. ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה יאסף אהרן, משל למלך שהיו לו שתי (סנקליטין) [קטיליקין] ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך והיה לאחד מהן חלק יפה אצל המלך והיה המלך צריך לו, אמר המלך אע"פ שהוא ברשותי איני מסלקו עד שאני מודיעו, אף כך אמר הקב"ה שני צדיקים הללו לא עשו דבר חוץ מדעתי ועכשיו כשאני מסלקן איני מסלקן עד שאודיעם לכך נאמר יאסף אהרן:

9 ט

על אשר (מעלתם בי) [מריתם את פי]. זש"ה לא ירעיב ה' נפש צדיק זה אדם הראשון שכל הצדיקים שעמדו ממנו נגזרה עליהן מיתה ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה ומוכיחין אדם הראשון ואומרין לו אתה גרמת לנו מיתה והוא משיבן אני בידי חטא אחד ואתם אין כל אחד ואחד מכם שאין בידו הרבה עונות, ומנין שרואין פני שכינה [ומוכיחים אדם הראשון] שנאמר אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים וגו' והצדיקים נענשין מית על ידי עבירות קלות שלא יהא אדם הראשון נתפס על ידיהן לכך נאמר על אשר מריתם (בי) [את פי]:

10 י

קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו'. א"ל הקב"ה הרי אתה מנחמו (שאתה) [שהוא] מוריש (כתרך לבנך) כתרו לבנו] מה שאין אתה מוריש לבניך. וילבש אותם את אלעזר בנו והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ להר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים, אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל קח את אהרן בו בלשון א"ל לעלות להר. ויעשה משה כאשר צוה ה' ללמדך שאף על פי שאמר לו גזרה קשה לא עכב. והפשט את אהרן את בגדיו הפשיטו בגדי כהונה והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, א"ל הכנס למערה ונכנס למערה, עלה ופשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו, לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדת בה. זה שאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אמר ליה הקב"ה למשה עשה טובה ואמור לו לאהרן על המיתה שאני בוש לומר לו. אמר ר' הונא בשם רבי תנחום בר חייא מה עשה משה השכים בשחרית והלך לו אצל אהרן התחיל קורא אהרן אחי ירד אצלו, א"ל מה ראית להשכים ולבא כאן היום, א"ל משה דבר מן התורה הייתי מהרהר בלילה ומתקשה לי הרבה לכך השכמתי ובאתי אצלך, א"ל ומהו הדבר, א"ל איני יודע מה היה הדבר, אלא אני יודע שבספר בראשית הוא, הבא אותו ונקרא בו, נטלו ספר בראשית וקראו בו כל פרשה ופרשה ועל כל אחת ואחת אמר יפה עשה ויפה ברא הקב"ה, וכיון שהגיעו לבריאת אדם אמר משה מה אומר לאדם שהביא מות לעולם, א"ל אהרן משה אחי לא תאמר בדבר הזה אין אנו מקבלין גזרת אלקים וכו' היאך נבראו אדם וחוה והיאך זכו לי"ג חופות שנאמר בעדן גן אלקים היית והיאך אכל מן העץ ונאמר לו כי עפר אתה, א"ל לאחר כל השבח הזה כך וכך הגיעו, אמר ליה ואני ששלטתי במלאכי השרת ואתה שעצרת את המות לא סופנו לכך עוד כמה שנים יש לנו לחיות עוד כ' א"ל קטנות הן היה יורד ויורד עד שהזכיר לו יום המות מיד הרגישו עצמותיו של אהרן גועו א"ל שמא בשבילי הוא הדבר א"ל הן, מיד ראו אותו ישראל שגרעה קומתו שנאמר ויראו כל העדה, א"ל אהרן לבי חלל בקרבי ואימות מות נפלו עלי א"ל מקובל עליך למות א"ל הן א"ל נעלה להר ההר, מיד עלו שלשתן לעיני כל ישראל משה ואהרן ואלעזר, אלו היו יודעין שהיה עולה למות לא היו ישראל מניחין אותו אלא היו מבקשין עליו רחמים, אלא שהיו סבורין שמא הדבור קראו, כיון שעלו נפתחה להם מערה ומצאו שם מטה מעשה שמים והיה אהרן פושט כלי אחד ואלעזר לובשו וערפל חתולתו, א"ל משה אהרן אחי מה אתה רואה מרים מתה ואני ואתה נטפלנו בה ואתה מת ואתה רואה לי ואלעזר מטפלין בך ואני אם מת אני מי מטפל בי, א"ל הקב"ה חייך אני מטפל בך שנאמר ויקבר אותו בגי, מיד ירדה שכינה ונשקתו, א"ל הקב"ה צא מכאן כיון שיצאו נסתמה המערה ויורדין משה ואלעזר, וכל ישראל מביטין בהן שעלו שלשה ולא ירדו כי אם שנים, נחלקו לשלש כתות, אחת אומרת הרגו משה שהיה מתקנא בו, ואחת אומרת אלעזר הרגו שהיה מבקש לירש את הכהונה גדולה, ואחת אומרת דרך שמים מת, מה עשה הקב"ה רמז למלאכים ופתחו את המערה והוציאו ארונו של אהרן והיתה פורחת בשמים והמלאכים מקלסין לפניו וכל ישראל רואין אותו שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ומה היו מקלסין יבא שלום ינוחו על משכבותם:

11 יא

ויראו כל העדה כי גוע אהרן. כיון שירדו משה ואלעזר מן ההר נתקבצו כל הקהל עליהם אמרו היכן אהרן, א"ל מת, אמר ליה היאך יכול מלאך המות לפגוע בו אדם שעמד במלאך המות ועצרו שנאמר ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, א"ל אם אתם מביאין אותו מוטב ואם לאו אנו נסקל אתכם, באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר רבש"ע הוציאנו מן החשד, מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן. יציאת מצרים גופיה ממאי דמניסן מנינן ודילמא מתשרי מנינן, לא סלקא דעתך דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו' וכתיב בעבר הירדן הואיל משה (תנא) מדקאי באב וקרי ליה שנת הארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת הארבעים מכלל דר"ה לאו תשרי הוא. בשלמא היאך מפרש ליציאת מצרים, אלא הא מנלדן דליציאת מצרים דילמא להקמת המשכן. [כדאמר רב פפא] שנת (מ') [כ'] שנת הארבעים לגזרה שוה מה התם ליציאת מצרים הכא נמי ליציאת מצרים, וממאי דמעשה דאב קדים דילמא מעשה דשבט קדים, לא ס"ד דכתיב אחרי הכותו את סיחון, וכי נח נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרי ויראו אלא וייראו. וכריש לקיש דאמר כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא. מי דמי התם כנעני הכא סיחון. תנא הוא סיחון הוא כנען הוא ערד, סיחון שדומה לסייח שבמדבר. כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערד שמו. איכא דאמרי ערד שדומה לערוד שבמדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו סיחון שמו:

12 יב

ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, למשה לא בכו אלא אנשים מפני שהוציא הדן לאמיתו ומשה היה מוכיחן בדברים ואהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת ולאשה סרחת, ולא עוד אלא שהיה רודף שלום שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי, ומה ת"ל ורבים השיב מעון מלמד כשהיה אהרן מהלך בדרך אם פגע באדם רע או רשע נותן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה אמר אוי לי איך אשר פני ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום ונמצא [אותו אדם מונע עצמו] מלילך לעבירה, וכן שני בני אדם שעושין מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהן ואומר לו ראה חברך מה הוא אמר אהיה מטרף את לבי [מחליש] את דעתי מתלש בשערי איך אשא עיני ואראה בחברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו היה יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה שבלבו, שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה, וכשפגעו זה בזה חבקו ונשקו זה לזה לכך ויבכו אותו כל בית ישראל. כי בא ישראל דרך האתרים (כתוב ברמז תשכ"ח):

13 יג

וישמע הכנעני מלך ערד. זה עמלק שנא' עמלק יושב בארץ הנגב והיה יושב על הפרצה, כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בה, דרך האתרים (שמת) התייר הגדול שהר להם את הדרך שנאמר וארון ברית ה' וגו'. וילחם בישראל אם עמלק היה למה קראו כנעני, לפי שנאסרו ישראל להלחם עם בני עשו שנאמר אל תתגרו בם וגו', כשבא עמלק פעם ושתים ונתגרו בם אמר לו הקב"ה אין זה אסור עליכם כבני עשו, אלא הרי הוא לכם ככנעניים שנאמר בהם כי החרם תחרימם לכך נקרא כנעני. לפי שמעולם היה עמלק מכת מרדות לישראל [את מוצא] כיון שאמרו היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק וכאן ויראו כל העדה כי גוע אהרן וישמע הכנעני מלך ערד וגו'. נתנה ראש ונשובה מצרימה וירד העמלקי. אתה מוצא במוך אהרן יצא עליהם [עמלק] וחזרו לאחוריהם שבע מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי שם מת אהרן והלא בהר ההר מת דכתיב וימת אהרן שם בראש ההר אלא ללמדך שחזרו לאחוריהם. אמר עשו לעמלק כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי תן דעתך לגבות נקמתי, א"ל היאך אני יכול להזדווג לו, א"ל המסורת הזה יהי בידך כשתראה שנתקלו בדבר הוי קופץ עליהם לפיכך אתה מוצא אותו בא על ישראל. כיון שרואה אותם עונותיהם קשים בירושלים וביהודה מיד קפץ ובא שנאמר ביום עמדך מנגד, מיל היה רחוק מהם אמר בלבו אם נצחו ישראל אני אומר לסייע אתכם באתי ואם נצחה מלכות בבל אני הופך על ישראל והורגן וכתיב אל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו. ברפידים כתיב היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק, וכן בשעה שמת אהרן שנאמר וישמע הכנעני, א"ר יהודה בר שלום לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנענים והיה מדבר כלשונם שלא יכירו אותו ישראל ובכל שעה הוא בא. במרגלים כתיב כי העמלקי והכנעני שם לפניכם וכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום וגו', א"ר תנחום בר חנילאי כיון ששמעו שמת אהרן זיינו עצמן מבפנים ולבשו עצמם מבחוץ והן באו כבני אבלים אמרו יודעין אנו שיש להן מאבותיהם פטריקא שאמר להם הקול קול יעקב שהן מתפללין ונשמעין ואנו באין עליהם סבורים בני כנענים הן והן מתפללין על הכנענים ואנו הורגין אותן, כיון שבאו ראו צורת פניהם משל עמלק ולבושיהן ושיחתן של כנענים, אמרו רבש"ע אין אנו יודעין מי הן, מכל מקום עשה בהם מדת הדין שנאמר אם נתן תתן את העם הזה מיד וישמע ה' בקול ישראל. זה שאמר הכתוב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים כשאני צולע מעט נאספו עלי, כתיב וירדפו אחר יו כאשר תעשינה הדבורים מה עסקה של דבור זו עוקצת לאדם ומתה כך עשו הם כל אויבי שמעו רעתי ששו שמעו כי נאנחה אני אבל אהרן,, ולא די שלא באו לנחמני אלא ששו ובאו עלי להלחם:

14 יד

וישמע הכנעני מנין לכותי שקונה ישראל למעשה ידיו דכתיב וישב ממנו שבי (כתוב ברמז תרס"ז). וישב ממנו שביה אין כתיב כאן אלא שבי שפחה אחת שבו מהם, זה שאמר הכתוב כי לא כצורנו צורם, אמרו ישראל לא כשם שאתה מתקיף אותנו על אויבינו אתה מתקיף אויבינו עלינו, במדין כתיב שא את ראש מלקוח השבי וגו' וששים אלף וגו' וכתיב ושלל הערים בזונו לנו אבל כשבא עמלק שבו שפחה אחת. המחזיק בנכסי הגר כיצד יעשה ויתקיימו בידו יקח בהן ספר תורה. רב ששת אמר אפילו בעל בנכסי אשתו, רבא אמר אפילו עבד רווחא בעיסקא. רב פפא אמר אפילו מצא אבדה, רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תפילין, א"ר חנן מאי קראה וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. ארבע נדרו (כתוב ברמז קכ"ב):

15 טו

ויסעו מהר ההר דרך יום סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב ורוחך הטובה נתת להשכילם, אלא אותם שירים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה, וכן הוא אומר ובניכם יהיו רועים במדבר:

16 טז

וידבר העם באלקים ובמשה. השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היה יכול אותו הדור לטעום מפירות הארץ כלום, א"ר עקיבא כשהיו מגלין להם תגרין [הסל שבא] מן פירות הארץ היו מתים שנאמר אם יראו האנשים וגו' את הארץ כל טוב הבא מחמת הארץ, לכך כתיב ותקצר נפש העם בדרך. א"ר אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה שנאמר וידבר העם באלקים ובשמה. רבי אומר אמר הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין הן. אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר שנאמר אעשה לו עזר כנגדו והוא עומד לפני ומתרעם האשה אשר נתתה עמדי. אף יעקב כך עשה לי עסוק אני עם בנו להמליכו במצרים ויוסף הוא השליט על הארץ והוא מתרעם לפני נסתרה דרכי מה'. אף בני כך עשו לי במדבר, אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים שלא יהא אחד מהם גוסי ודלריא אוחזתן והן נתרעמין לפני ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אף ציון כך עשה לי אני עסוק עמה להעביר את המלכיות מן העולם ולא כבר העברתי בכל מדי ויון עתיד אני להעביר מלכות הרביעית והיא מתרעמת לפני ואומר עזבני ושכחני שנאמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני:

17 יז

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. [היו ישראל מתרעמים ואומרים] יש ילוד אשה אוכל ואינו מוציא ראית מימך אדם נותן חטים לרחים ואינו מוציא קמח, אמר הקב"ה בטובה שאני עושה להם והשויתי אתכם למלאכים שלא יהו נפנין הן מתרעמין הה"ד עד אנה ינאצוני וגו', מהו בקרבו בקרביו בבני מעים שלהן שהיו אוכלין ולא מוציאין. לחם אבירים שנמוח באברים שיעשו אבירים גבורים:

18 יח

וישלח ה' בעם את הנחשים, מה ראה הקב"ה לפרוע מהם בנחשים, אלא נחש הוא פתח בלשון [הרע] (תקלה) [תחלה] ונתקלקל ולא למדו ממנו [וידברו לה"ר על] הקב"ה יבא הנחש שהתחיל בלשון הרע ויפרע ממספרי לשון הרע הה"ד ופורץ גדר ישכנו נחש. ד"א למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם נהפכין במעיו לעפר שנאמר ונחש עפר לחמו, ואלו אוכלין המן שנהפך למטעמים הרבה שנאמר ויתן להם שאלתם ואומר זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי מין אחד וטומעין מינין הרבה (יבא הנחש ויפרע מהם). השרפים שהן שורפין את הנפש. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו ידענו שדברנו במשה ונשתטחו לפניו ואמרו לו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש להודיעך ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם מכאן שלא יהיה המוחל אכזרי. ומנין שאם סרח אדם לחברו [ואומר לו חטאתי] ואינו מוחל לו נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (כתוב ברמז רס"ה וברמז נ"ב):

19 יט

והיה כל הנשוך. לא נשוך נחש בלבד אלא כל הנשוך אפילו נשך פתן ועקרב וחיה רעה וכלב. ויעש משה נחש נחשת וגו' זרקו לאויר ועמד. ימחה שמם של אפיקורסין שהן אומרים אין תחית המתים, הרי צורת נחש שהוא ממית עשה בו המקום חיים תחית המתים (שכולן) [בטל של] חיים עאכ"ו. חזקיהו קרא לו נחשתן נחושתים. כל שהנחש נושך ממית בעולם הזה ויש לו חיים לעוה"ב והמקטיר לזה לוקה בעולם הזה ואין לו חיים לעוה"ב, מוטב שיכתת ויהא חיים לעולם הבא. שנו רבותינו מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו ליה אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. תניא אמר להם רבי יוסי הרי הוא אומר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו', אמרו ליה משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פנים המים וגו' לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות. אמרו ליה הרי הוא אומר וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, אמר להם משם ראיה הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אומר דבר שאינו שלו, ובדין הוא דכתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכתתו:

20 כ

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים (עבירות) [עברה]. ויחנו בנחל זרד שלא היה הנחל אלא כמלא זרת ולא יכלו לעבור שלשים ושמונה שנה. עתה קומו ועברו את נחל זרד וגו' והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו' משם נסעו ויחנו מעבר ארנון שנתרצה להם המקום:

21 כא

על כן יאמר, תנו רבנן הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה למקום. מנא לן דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, תנא את והב שני מצורעין היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל אתו אמוראי טשו להו בנחלי ארנון עבדי להון נקירתא אתא ויתבי בהון אמרי כיון דאתו ישראל למעבר אנו ניפוק וקטלינן יתהון ואינון אמוראי לא הוו ידעין דארון דמסגי קמייהו דישראל הוה מכיך קמייהו טורי כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינהו, חזו דנפיק דמא מבי טורי ואזיל לנחלי ארנון, כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי אתו ואמרין לישראל ואמרין שירה והיינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער וגו':

22 כב

כתיב אשר הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער א"ר חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה, ואמר רבא אין זזין משם עד שנעשין אוהבים זה לזה דכתיב את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה. על כן יאמר בספר מלחמות ה' אמר הקב"ה אתם עסקתם בספר ואני נלחם על ידיכם. אז ישיר ישראל וגו' השירה הזו נאמרה בסוף ארבעים שנה והבאר נתנה להם בתחלת ארבעים שנה ומה ראה ליכתב כאן, הענין הזה נדרש למעלה הימנו:

23 כג

על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה [מהו שעשה להם הקב"ה] אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שנעשו להם בים סוף, מה נסי נחלי ארנון אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו שבעה מילין והדרך יורד לתוך הנחל ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחלים נתכנסו כל האומות אוכלוסין שאין להם סוף ישבו מקצתן בתוך הנחל והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשו סלעים סלעים כמין (שינים) [שדים] שנאמר ואשר הנחלים, נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו כשיורדין ישראל לתוך הנחל אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל ואנו למעלה מן המערות ונהרוג את כולן, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה לנחל אלא רמז להרים ונכנסו (שינים) [שדים] של הר זה לתוך המערות [של הר זה] ומתו כולם, והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה ולא נודע איזה [הר] נסמך לחברו, ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב שנאמר כי ארנון גבול מואב הר שבארץ מואב [לא] נזדעזע שבו המערות וההר מארץ ישראל נזדעזע מפני שבו הסלעים כמין (שינים) [שדים] ונסמך להר שכנגדו [מלה"ד לשפחה שראה בן אדוניה בא אצלה] קפצה היא וקדמה אותו וקבלתו [כך] נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל האותן הגבורים, והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלוסין לכך (הקיפו) [הקיש הכתוב] את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו, אמר הקב"ה הרי אני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם ירדה הבאה לתוך המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה מאירה כלבנה בתוך הנחל שהוא מוציא אברים אברים. ומנין שהבאר הודיעה להן שנאמר ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה, וכי משם היתה ולא מתחלת ארבעים שנה היתה, אלא שירדה לפרסם את הנסים והיו ישראל עומדין על הנחלים ואומרים לה עלי באר ענו לה ואומרים שירה עליה:

24 כד

אז ישיר ישראל, ומפני מה לא נזכר משה שם, מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה אין שמו של הקב"ה נזכר בה, משל לשלטון שעשה סעודה למלך אמר המלך פלוני אוהבי יש שם, אמרו לו לאו, אמר המלך אם אין אוהבי שם אין אני שם [אף כאן אמר הקב"ה הואיל ומשה אינו נזכר אף אני איני נזכר שם]:

25 כה

באר חפרוה שרים. וכי חפירה היתה שם אלא שנתנה בזכות [אבות] שנקראו שרים שנאמר פתח צור ויזובו מים וגו' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. כרוה נדיבה העם וגו' שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל היתה הולכת בספינה שנאמר הלכו בציות נהר ואין ציות אלא ספינות שנאמר וצי אדיר לא יעברנו, והמים היו יוצאין ומקיפין אותם שנאמר ינחני במעגלי צדק, ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף שנאמר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, כל הימים שהיו ישראל במדבר היו משמשין בה לכך קלסו עליה באר חפרוה שרים. וממדבר מתנה שנתנה (למן) [להם מתנה] במדבר (לשמן) [לשמשן]. ד"א למה נתנה במדבר שאלו נתנה להן בארץ היה השבט שנתנה בתחומו מדיין ואומר אני קודם בה לכך נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה. ועוד למה נתנה במדבר כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל דברי תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשם שבמדבר לא מעלה ארנונא כך בני תורה בני חורין [בעה"ז]. ד"א במדבר מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר (ומפליג) [ומפנה] עצמו מן הכל:

26 כו

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, אלו סנהדרין שיושבין (בצד העזרה) [בעזרה] בצד המזבח. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום אותה שבאת משדה מואב שנאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב. ונשקפה על פני הישימן שמשם תורה יוצאה לעולם. ד"א ונשקפה זה לענין באר שבאת עמהם עד (שנכנס) [שנגנזה] בתוך ימה של טבריא והעומד על פני הישימון [רואה בתוך הים] כמלא פי תנור והיא הבאר הנשקפה על פני הישימון. אמר הקב"ה [לאברהם] אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא, במדבר מנין, שנאמר אז ישיר ישראל, בארץ מנין שנאמר ארץ נחלי מים וגו'. לעתיד לבא מנין שנאמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. א"ר אבין הלוי בשעה שעמדו ישראל לומר שירת היום לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער כך אמר משה עמהם שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל כנער העונה אחר רבו, לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן שנאמר אז ישיר ישראל, אמרו רבש"ע עליך להיות עושה לנו נסים ועלינו לומר שירה שנאמר ה' להושיעני ונגינותי ננגן:

27 כז

ואשד איזה הר נטה אצל זה. אותן שהיו עשוים (שינים) [שדים] נטו אצל אלו שעשויין מערות, משל לבן מלך שיצא למדינת היום אחר ימים שב שמעה מיניקתו ויצאה ובאה לאנפלין שלו, כך אותו הר שהיה סמוך לארץ ישראל כיון שבאו ישראל לגבול מואב שנאמר ונשען לגבול מאוב. עלי באר מה ראו לומר שירה על הבאר ולא אמרו שירה על המן, אלא מפני שהוציאו על המן דברים קשים של תפלות שנאמר בין פארן ובין תופל. ולבן זה המן שנאמר (והמן) [והוא] כזרע גד לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועתה נפשנו יבשה, אמר הקב"ה אי אפשי לא בתרעומתכם ולא בקילוסכם אבל מים בכל שעה היו מבקשים מים ומחבבין אותן לפיכך ניתן להם רשות לומר שירה. באר חפרוה שרים ואיזה זה אמרבהם כשאמר לו אבימלך ועתה השבעה לי באלקים, אמר ליה אברהם תן לי באר שגזלו עבדיך עשה עצמו כלא יודע, אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, א"ל אני מעמיד כבשות ואתה מעמיד כבשות מי שהמים עולין ומשקין צאנו הבאר שלו, בעבור היתה לי לעדה אין כתיב כאן אלא בעבור תהיה לי לעדה רמז עתידה הבאר להיות לעדה, מה הנה שבע כבשות רמז לשבעה דורות נצרכים לה. במחוקק במשענותם היו הנשיאים באין ועומדין על גבה ומושכין במטיהן כל אחד לשבטו. וממתנה נחליאל ממתן תורה נחלו ע"א. ומנחליאל במות ומע"א בא עליהן מלאך המות. אני אמרתי אלקים אתם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. רבי יהודה אומר מן המדבר זכו שתנתן להם תורה על ידי משה שנאמר ויתן אל משה. וממתנה נחליאל שנחלו ע"א ואמרו איה אלקיך. ומנחליאל במות משנחלו ע"א נחלו מלאך המות שנאמר במדבר הזה יתמו. ומבמות הגיא שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא. (ורבינא) [ורבנן] אמרי מנחליאל שנחלו להקב"ה [לאלוה] והוא נחל אותם לאומה. ודד אומר למנצח אל הנחילות. ד"א וממתנה נחליאל בשביל הבאר שנתן לנו הקב"ה אמרתי לו שירה נחלתי אותו אמר להם הקב"ה אני חלקכם חלקי ה' אמרה נפשי, ואתם חלקי שנאמר כי חלק ה' עמו, אני נחלתכם וממתנה נחליאל, ואתם נחלתי יעקב חבל נחלתו, הדא הוא דכתיב למנצח אל הנחילות על הנחלה שנחלתם אותו ועל הנחלה שנחל אתכם. ומנין אתה למד שמן המתנה נחלוהו אתמול עד שלא שתו אמרו היש ה' בקרבנו מששתו אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ד"א וממתנה ויתן להם ארצות גוים. נחליאל בהנחל על יון גוים, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן והיה לו מנה גדולה ונתנה לבנו הקטן שנאמר יעקב חבל נחלתו, ואף בית המקדש נקרא נחלה זאת מנוחתי עד עד, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו, מה הנחל הזה אדם יורד לתוכו טמא ועולה טהור אף בית המקדש יוצא ממנו בלא עונות אמרו ישראל על מה שנתת לנו טובים ונעימים שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ד"א מתנה ויתן אל משה, נחליאל להנחיל שנאמר להנחיל אוהבי יש, אמרה תורה רבש"ע כתוב בשמאלה עושר וכבוד ובני עניים והקב"ה משיבה ואומר להנחיל אוהבי יש, למה הם עניים בעוה"ז כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה. א"ר מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורתו מתקיימת בידו, ואם לאו אין תורתו מתקיימת בידו, ונתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אלו, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגיס לבו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו, הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. וישלח ישראל מלאכים אל סיחון זה שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו לא פקדה תורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך כי תחבט זיתך כי תבצר כרמך כי תבא בכרם רעך, אם באו לידך אתה מצווה עליהן ולא לרדוף אחריהם, והשלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר, וכן עשו ישראל אע"פ שאמר המקום החל רש והתגר בו מלחמה רדפו אחר השלום שנאמר וישלח ישראל מלאכים. כל דברי תורה צריכין זה לזה שמה שזה נועל וזה פותח, כאן נאמר וישלח ישראל מלאכים ובמקום אחר תלה השליחות במשה שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ללמדך שראש הדור הרי הוא ככל הדור. לא נשתה מי באר בחנם אני נותן את דמיהן. בדרך המלך נלך ובמקום אחר כתיב עד אשר אעבור את הירדן, משל לשומר גפן או תאנה בא אחד ואמר עבור מכאן שאבצור את הכרם, אמר ליה אני יושב לשמור אלא בשבילך ואת באת לבצרה, כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען והן מעלין לו מסים שהוא היה ממליך אותם ושקול כנגד כולן הוא ועוג שנאמר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן וגו', אמרו לו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכים, אמר להם איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם. ולא נתן סיחן את ישראל במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידם שלא בצער דכתיב סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אלו היתה חשבון מלאכה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה וא לו היה סיחון בבקעה אין בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר, אלו היה יושב בעירות שלו הוא ואוכלוסין לא היו ישראל מתיגעין לכבוש כל עיר ועיר, אלא הקב"ה כנסן למסרם בידם שלא ביגיעה, לכך כתיב (ויאסף סיחון את כל עמו) ראה החלותי תת לפניך את סיחון וגו'. ויקח ישראל את כל הערים האלה זה שאמר הכתוב תן לחכם ויחכם עוד זה משה א"ל הקב"ה ראה נתתי בידך את סיחון עד עכשיו לא עשו מלחמה ואמר ליה נתתי בידך, אלא נטל הקב"ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה אמר ליה כל זמן שהיו אלו קיימין והיו עמהם היו נוצחין עכשיו הרי הן מסורין בידך עמוד ועבור שנאמר קומו (סעו) ועברו [לכם] את נחל זרד, אמר ליה משה נשלח שלוחים אמר ליה (לא תתגר בו מלחמה) [אני אמרתי החל רש והתגר בו] ואתה משלח שלוחי שלום. אמר משה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכי יש מדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך שנאמר מעונה אלקי קדם כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת לכה ואשלחך אל פרעה. ד"א מדבר קדמות מן התורה שקדמה לכל למדתי שנאמר ה' קנני ראשית דרכו שגליתה לאומות העולם שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. אמר ליה הקב"ה יפה עשית מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין ליכנס לתוכה אינן נכנסין עד שיהו פותחין להן דברי שלום שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום: