Remez 750תש״נ
1 א

וימצאו איש מקושש. מגיד (לה) שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים למה נאמר והלא כבר נאמר וימצאו איש ומה תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן. רבי יצחק אומר אין צריך מה עבודת אלילים חמורה אינו חייב עד שיתרו בו קל וחומר לכל המצות שבתורה ומה תלמוד לומר ויקריבו אותו מגיד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו אצל משה. אל משה ואל אהרן ואל כל העדה אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אלעזר בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהם. לפי שאמר שבו איש תחתיו יכול אף צפון ודרום אל תחללו מזרח ומערב, מזרח ומערב אל תחללו צפון ודרום, ת"ל אל יצא וגו', הא למדת שיש לו מקום, וכמה, אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור או שהוציאו רוח רעה או נכרים או ליסטים אין לו אלא ד' אמות. יכול אף מהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות, ת"ל ויהיו בני ישראל במדבר, אלא שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת, אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה, אמרת ומדותם מחוץ לעיר והעיר בתוך כשם שאמר בזה אף כל שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח. אמר רבי שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה (בכ"א) [בכ"ב] לחדש השני, וכי אפשר שיהו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת, באיזו שנה היה צלפחד בשנה שניה שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד. באותה שנה מת צלפחד. וימצאו איש, איש אחד היה. ויקריבו אותו אלו שנצטוו לצאת אלו שהתרו בו המוצאים אותו ולא (אדם) [נגע] אחר בו. רבי יהודה אומר הביא חבילתו עמו. מקושש עצים ביום השבת והלא כבר נאמר להלן מקושש עצים, אלא לאחר שעמרו לו שבת בראשית הוא חזר להיות מקושש:

2 ב

ויניחו אותו במשמר. מגיד שכל חייבי מיתות נחבשין. כי לא פורש לא היה ידוע באיזה מיתה יומת. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש לדורות. רגום אותו באבנים לשעה. כל העדה במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו, תלמוד לומר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, הא מה תלמוד לומר כל העדה במעמד כל העדה, ויוציאו אותו כל העדה מגיד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לבית דין, וירגמו אותו באבנים וכתוב אחד אומר וירגמו אותו אבן כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בית הסקילה היה גבוה ב' קומות אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו', נמצאת מקיים רגום אותו באבנים ונמצאת מקיים וירגמו אותו אבן. כאשר צוה ה' את משה אמר להם סקלוהו וסקלו תלו ותלו, אבל לא שמענו שיתלו עד שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות. ויניחו אותו לא הניחוהו אצל מקלל. תנא דבי אליהו וימצאו איש מקושש עצים אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנאמר ועשו להם ציצית לדורותם אין לדורותם אלא לדור תם ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים:

3 ג

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. זה שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ואמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור, לזרוע לא תזרע כרמך כלאים. לקצור כי תקצור קצירך בשדך, [לדוש לא תחסום שור בדישו], לאפות ראשית עריסותיכם חלה תרימו, שחטא ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. קן צפור שלוח הקן. חיה ועוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, נטע וערלתם ערלתו. קבר את המת לא תתגודדו. מגלח שער לא תקיפו פאת ראשכם. בנה בית ועשית מעקב. במזוזה וכתבתם על מזוזות. נתכסה בטלית ועשו להם ציצית. פרשת ציצית מפני מה קבעוה בק"ש מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית ויציאת מצרים ועול מצות והרהור עבירה והרהור אלילים. בשלמא הני תלתא מפרשי, אלא עבירה ואלילים מנלן, דתניא אחרי לבבכם זה הרהור עבירה, ואחרי עיניכם זה הרהור אלילים. בני ישראל חייבים בציצית ואין הנכרים חייבים, או בני ישראל פרט לגרים, אמרת ויאמר ה' אל משה לרבות יחידים, דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים, ואמרת אליהם ריבה עבדים משוחררים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגן במצות ציצית, מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית, וכל שהוא יודע לנענע חייב בלולב, וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכל שהוא יודע לדבר אביו (ואמו) חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם. כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח, וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות, וכל שהוא יודע לפתוח חיקו הכהנים חולקים לו בבתי הגרנות:

4 ד

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אף הנשים במשמע, ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמא נוהגת באנשים ואין נוהגת בנשים, בכשרין ולא בפסולין. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית, ולא חייבו בטלית אלא מפני [שפעמים] בעלה מתכסה בו. אמר רב מנין לציצית בנכרים שיהא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו להם ציצית ואין הגוים יעשו. א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה [אמר רב] מנין לציצית בנכרי שכשרה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. תנן התם סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשרין, וב"ה לית להו הא דאמר רב יהודה אמר רב עשאה לציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הציצין פסולה אלמא טויה לשמה בעינן, הכי נמי עשיה לשמה בעינן, שאני התם דא"ק גדילים תעשה לך לך לשם חובך הכי נמי חג הסוכות תעשה לך לך לשם חובך, ההוא [מיבעי ליה] למעוטי גזולה, התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה, התם קרא אחרינא כתיב ועשו להם ציצית משלהם. אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, וכל שאינו לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה [וכתבתם וכתבתם]. אמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים ושנים שנאמר ה' עליהם יחיו וגו' ותחלימני והחייני:

5 ה

ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא (ודבר) כל שהוא. וכבר נכנסו זקני ב"ש וב"ה לעלית יונתן בן בתירה ואמרו ציצית אין להם שעור, כיוצא בהן אמרו לולב אין לו שעור, ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמה ת"ל גדילים תעשה כמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה. וב"ש אומרים שלשה של צמר (וארבעה) [ורביעית] של תכלת והלכה כדברי ב"ש. בד"א בתחלה אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. ועשו להם ציצית יכול יעשה כולה ציצית ת"ל גדילים, [אי גדילים] שומע אני יעשה כולה גדילים, ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצא מן הכנף וציצית מן הגדילים. ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה. וכמה תהא משולשלת ב" שאומרים ארבע וב"ה אומרים שלש ושלש. שב"ה אומרים אחד מארבע בטפח של כל אדם. אמר רב פפא טפח דאורייתא ארבע בגודל שית בקטנה חמש בתילתא (באצבע). אמר רב הונא ד' בתוך ד' משולשלת ארבע. ורב יהודה אמר שלש בתוך שלש משולשלת שלש. אמר רב פפא [הלכתא] ארבע בתוך שלש משולשלת ארבע, למימרא דאית ליה שעורא ורמינהו ציצית אין ציצית אלא יוצא וכו' (כדלעיל) מאי לאו אין לו שעור כלל, לא אין לו שעור למעלה אבל יש לו שעור למטה. ת"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר וישלח תבנית יד ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפורדה כי ציצותא דארמאה. ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה ר' (אבין) [אליעזר] פוסל בשתיהן. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכא שתהא נוטפת על הקרן שנאמר כל כנפי בגדיהם כמאן כר' (אבין) [אליעזר], אמר ר' יעקב א"ר יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל. ואצטריך דרב פפא ואצטריך דר' יעקב, דאי מדרב פפא הוה אמינא תוך (ממש) [שלש] דלא לרחיק טפי וכמה דמקרב מעלי אצטריך דר' יעקב. ואי מדר' יעקב הוה אמינא מלא קשר גודל דלא ליקרב טפי וכמה דמרחק מעלי צריכא. ובשעת עשיה איתמר. ציצית אע"ג דכתיב כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם. אלא כסותך למה לי, לכדרך יהודה [דאמר רב יהודה] טלית שאולה כל שלשים יום פטור מן הציצית. רבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים וגו' גדילים תעשה לך הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. אמר (רבא) [רחבה] א"ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר (או) ופשתן פוטרים בכל מקום ואפילו בשיראין ופליגא דרב נחמן דאמר שיראין פטורין מן הציצית. איתיביה רבא לרב נחמן השיראים והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית מדרבנן, א"ה אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין בהן [אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים, אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים]. אימא או צמר או פשתן, ה"נ מסתברא דקתני [סיפא] הם עצמן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין, אי אמרת בשלמא מדרבנן הייו דמיפטר במינן אלא אי אמרת דאורייתא צמר ופתשתים הוא דפטר מיני אחרינא לא פטר, אי משום הא לא איריא כדרבא דרבא רמי וכו' (כדלעיל). ורב נחמן אמר כדתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. אמר אביי והאי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, בגד אין לי אלא בגד [צמר] מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסיריקין והשיראים, ת"ל או בגד. על כנפי בגדיהם יכול אף בעלת שלש ובעלת שש ובעלת שבע ובעלת שמונה במשמע, ת"ל על ארבע כנפות יצאו בעלת שלש ובעלת חמש וכו'. משמע מוציא את אלו (ומביא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות, ת"ל אשר תכסה בה פרט לכרים וכסתות. או אשר תכסה בה שומע אני אף כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה הא אם היתה מיוחדת ביום ובלילה תהא חייבת בציצית, משמע מוציא את כסות לילה ומוציא את כסות סומא, תלמוד לומר והיה לכם לציצית מ"מ. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריגה ולא על מקום הפתיל ואם הטיל כשרה ורבי נתן פוסל, על קרן כשרה ורבי אבין פוסל שאמרה תורה על ארבע כנפות ולא על שמונה:

6 ו

ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר, לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה, ת"ל ונתנו. הא כיצד תופרה עמה שארבע ציציות מעכבים זו את זו שארבעתן מצוה אחת הן. [רבי ישמעאל אומר ארבע מצות הן]. ר' אלעזר בר' שמעון אומר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם שנאמר ויהי בחצי הלילה.

7 ז

דבר אחר על שכלו המצרים על הים. רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי לצבי וגו' הנה זה עומד וגו' מציץ מן החרכים. ר' (חנניה) [חנינא] בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית יזכה להיות בימים ההם אשר יחזיקו וגו'. וכל המבטל מצות ציצית (מצות כנף) עליו מהו אומר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה:

8 ח

והיה לכם לציצית. ארבע ציציות מעכבות זו את זו דכתיב בהו הויה. תניא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש. ומה ראית, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע, ותניא אידך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש [מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס יתר כמאן דאיתיה דמי ומ"ס כמאן דליתיה דמי, לא] דכ"ע כמאן דאיתיה דמי ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה. ואידך האי אשר תכסה מאי עביד ליה, לכדתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה. או אינו אלא סומא, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ומה ראית, מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים. ואידך [נפקא ליה] מאשר. ואידך אשר לא דריש. ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע. דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ראה מוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך. תניא אידך וראיתם אותו וגו' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב במצות כולן, ורבי שמעון היא דאמר מצות [עשה] שהזמן גרמא היא. תניא אידך וראיתם אותו שקולה מצוה זו כנגד כל המצות. תניא אידך וראיתם וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה, ור"ש בן יוחאי אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם וכתיב התם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי, וחכמים אומרים אין מעכבין. מאי טעמא דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו בחד. ורבנן וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה. לימד דלא כרבי, אמר רב יהודה אמר רב אפילו תימא רבי לא צריכא אלא להקדים דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה, מאי חיסר מצוה דלא עביד מצוה מן המובחר, התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא, אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדום תכלת וקם אלבן ואי איגרדום לבן וקם אתכלת לית לן בה, דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים. וכמה שיעור גרדומין כדי לעונבן, איעיא להו כדי לעונבן כולן בהדי הדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה, תיקו. אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא, הרי חוזר ואומר למען תזכרו הרי נתן ראיה למי שהוא רואה. וראיתם אותו אותו ולא אותם שאם עשיתם כן כאלו אתה רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת. רבי [מאיר] אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני השכינה שהתכלת דומה ליום וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד כענין שאנמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר. וראיתם אותו וזכרתם וגו' זו פרשת שמע, אתה אומר זו פרשת שמע או אינו אלא פרשת והיה אם שמוע, אמרת צא וראה איזו היא פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה את אלילים אין אתה מוצא אלא פרשת שמע. ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה אלילים לפרשה והיה [שאינה אלא ללמד]. ותקדום פרשת ציצית לוהיה, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש בערב כדרך שקורא שלש בשחר, תלמוד לומר וראיתם אותו ביום ולא בלילה. רבי שמעון אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד וללמד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד. ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות שעל כך נתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות:

9 ט

וראיתם ועשיתם. מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות כולן. והלא דברים קל וחומר ומה אם המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות ק"ו לכל המצות שבתורה. ולא תתורו אחרי לבבכם זו אפיקורסות כענין שנאמר אמר נבל בלבו, ומוצא אני מר ממות וגו', ואומר והמלך ישמח באלקים. ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו ע"א כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים, רבי נתן אומר שלא יהא אדם שותה בכוסו ומשתמש בכוס חברו. ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו.

10 י

דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם למה נאמר, לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותך ווגו' והלך בדרכי לבך, בדרך ישרה, או בכל דרך שתרצה, ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם. א"ר יצחק ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאין. ולא תתורו וגו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. אמר הקב"ה הן יהבת לי לבך ועיינך אנא ידענא דאת לי:

11 יא

ולא תתורו וגו'. הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין לגוף. משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים הושיע לו הקברניט את החבל, א"ל תפוס את החבל הזה בידיך ואל תניחהו אם תניחהו אין לך חיים. אך כך אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות אתם חיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים. וכן הוא אומר החזק במוסר על תרף נצרה כי היא חייך. ולא תתורו על יהי לבך אלילך, וכן הוא אומר מן התרים את הארץ. להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין משום לא תשא לא תחמוד לא תתאוה לא תגנוב לא תגזול לא תקום ולא תטור לא תזרע כרמך כלאים לא תחרוש לא תחסום לא תתורו לא תקרב לא תגלה לא תנאף. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת כל המצות, או אינו אלא קדושת ציצית, [אמרת] במה הענין מדבר בקדושת כל המצות, רבי אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא בקדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמור, הא מה תלמוד לומר והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל:

12 יב

אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרי ם. וכי מה ענין יציאת מצרים לכאן, אלא שלא יאמר הריני נותן צבעונין וקלא אילן והן דומין לתכלת ומי מודיע עלי בגלוי אני ה' אלקיכם דעו מה עשיתי להם למצרים שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי. והלא דברים ק"ו אם מדת פורענות ממועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, ק"ו מדת טובה מרובה.

13 יג

דבר אחר למה מזכרים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים והולך לבית המרחץ התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה, כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם, כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כגון שבת ועריות וציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקין, א"ל עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלקיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם עוד, שלא יהו ישראל אומרים מפני מה אמר הקב"ה לא שנעשה ונטול שכר לא עושין ולא נטל שכר כענין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל שנאמר ויבואו אלי האנשים מזקני ישראל וישבו לפני, א"ל יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, א"ל הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה וגו', ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה' הויה, ובזרוע נטויה זו החרב שנאמר וחרבו שלופה בידו, ובחמה שפוכה זה רעב. אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות זו אחר זו אחר כך אמלוך עליכם על כרחכם. למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בציצית ובמשקלות וברבית וכו' (כתוב ברמז תרי"ז). תנו רבנן חביבין ישראל (שחבבן) [שסיבבן] הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך וגו', ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, וכיון שנזכר במצות מילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שנתנה בשמינית. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בגדו הכל בחזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב התם כמראה אבן ספיר דמות כסא. היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחר אמר הבא לי חותם של טיט ולאחר אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזהו עונשו מרובה זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. תנו רבנן חלזון זו גופו דומה ליום וברייתו דומה לדג ועלה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן, כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה יכנס, נכנס הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף (ועליו נר) [ועליונה] של זהב ועלתה וישבה על גבי עליונה ערומה, ואף הוא עלה וישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע, אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבדוה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צוה לנו ה' אלקינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלקיכם שני פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים, אמרה לו העבודה איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה, כתב ונתן בידה, עמדה וחלקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה לך זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציאה לו בהיתר, זו מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה:

14 יד

פרשת קרח:

15 טו

זהו שאמר הכתוב אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון, אח נפשע זה קרח שעמד כנגד משה ומרד וירד מכבוד שהיה בידו. ואין נפשע אלא מרידה שנאמר מלך מואב פשע בי, ואומר אז תפשע לבנה שפשע בתורה שהוא קרית עמו של הקב"ה שנאמר ה' עוז לעמו יתן. ומדינים כבריח ארמון עשה דינם עם משה והעלה הארץ בריחיה בעדו. ויקח אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רבים שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחיו. במשה כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה, וכן כתיב קח את אהרן ואת בניו הוי ויקח קרח שבדברים רכים משך לבם.

16 טז

דבר אחר אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו שנאמר מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך. ועל מה נחלק על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה על משפחתו נשיא שנאמר ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח ארבעה אחים היו אחי אבא שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, אמרם הבכור זכה אהרן ובניו לכהונה גדולה ומשה אחיו למלכות ומי ראוי ליטול השניה לא אני שאני שני לבני קהת שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר, ואני בנו שליצהר הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל קטן של אחי אבי יהא גדול עלי, הרי אני חולק עליו ומבטל כל מה שעשה לפיכך היתה המחלוקת. מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית, א"ל קרח למשה רבינו טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל משה חייב בציצית. אמר ליה קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה. בית שמלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, א"ל חייב במזוזה א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה אין פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. א"ל [דברים] אלו לא נצטוית עליהם אלא מלבך אתם בודאם. אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כשאמר משה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת מה עשה להם ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת, באו בני אהרן ליטול מתנותיהם חזה ושוק ועמדו כנגדן ואמרו להם מי צוה אתכם ליטול כך לא משה לא ניתן לכם כלום שלא צוהו הקב"ה, באו והודיעו למשה, הלך לפייסן, מיד עמדו כנגדן. ויקח קרח לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר הקב"ה למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם ועבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כך לקרח התחיל לחזר על כל ישראל ולא היו מכירין אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, א"ל משה ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי והיו מניפין אותו ואומרים לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מתנות כהונה לכהן תרומת מעשר לכהן מיד ויקהלו:

17 יז

זהו שאמר הכתוב אשרי האיש אלו בניו של קרח, אשר לא הלך בעצת רשעים שלא הלכו בעצת אביהם שנאמר סורו נא מעל אהלי האנשים, ובדרך חטאים לא עמד שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מעשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו] אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כולהון עבדין להא ביותא עלובתא ותולין בהקב"ה. כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו אנו חייבין בכבוד אבינו או לא נחלוק על משה רבינו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. ובתורתו יהגה אלו בניו של קרח, והיה כעץ שתול על פלגי מים מים כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן הזה של ספינה שנאמר ויהי לנס. לא כן הרשעים זה קרח ועדתו. על כן לא יקומו רשעים במשפט זה קרח ועדתו. כי יודע ה' דרך צדיקים אלו בניו של קרח. ודרך רשעים תאבד זה קרח ועדתו. ויקח קרח אמר ריש לקיש שלח מקח רע לעצמו זה שאמר הכתוב חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח, איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קא עביד לכו. איהו הוה ליה מלכא לאחוה שוויה כהנא רבה. לבני אחוהי שוינהו סגני כהונה. אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן. ביכורים לכהן. מעשר ראשון נמי דשקילתו אתון אמר הבו חד מן עשרה לכהן. ועד דגיין לכו למזייכו ומיטלל בכו, עינא יהב במזייכו לפיכך אמר לכם העבירו תער על כל בשרם. ועוד אמר והנפת אותם תנופה בעי למעבד כאימרי. אמר לה והא איהו נמי קא עביד הכי, אמרה לי כיון דכולה רבותא דידיה לא חייש תמות נפשי עם פלשתים, ועוד דקאמר להו עיבידן תכלת אי סלקא דעתך תכלתא חשיבה אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך:

18 יח

ויקח קרח. שעשה קרחה בישראל. בן יצהר שהרתיח את העולם כלו כצהרים, בן קהת שהקהה שיני מולידו. בן לוי שנעשה לויה לגיהנם. וליחשב נמי בן יעקב בן שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר בסדם אל תבא נפשי אלו מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי אלו עדת קרח. דתן שעבר על דת אל. אבירם שהעביר לבו מלעשות תשובה. און שישב כל ימיו באנינות, בן פלת [שנעשו לו פלאות, בן ראובן בן שראה והבין, אמר רב און בן פלת] אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא, אמר לה מאי אעביד הואי לי בעצה ואישתבעי ליה בהדיהון. אמרו ליה ידענא דכולא כנישתא קדישא היא דכתיב כי כל העדה כולם קדושים, אמרה ליה תוב את בביתך דאנא מצילנא לך אשיקתיה חמרא ואגינתיה ואתבא אבבא סתרה למזייה כל דאתא חזייה והדר, אדהכי והכי איבלעו להו:

19 יט

ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה. מיוחדין שבעדה, קריאי מועד שהיו יודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים, ואנשי שם שהיה להם שם בכל מקום. ודתן ואבירם מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו. בני ראובן שהיו שכנים לקרח שהיה שרוי בדרום דכתיב משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה, ודגלו של ראובן סמוך להם שנא' דגל מחנה ראובן תימנה. אבל דגלו של יהודה היה במדרח ויששכר וזבולן עמו שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, וכתיב ועליו מטה יששכר וסמוכין להן משה ואהרן ובניו שנאמר והחונים לפי המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו. לפי שהיו סמוכין לתורה לכך זכו להיות בני תורה דכתיב יהודה מחוקיי, וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו' וכתיב ומזבולן מושבים בשבט סופר. ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת לקו עמו ואבדו מן העולם. ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו' מי היו אליצור בן שדיאור וחבריו. אנשים אשר נקבו בשמות, אע"פ שלא פרסמן הכתוב נתן סימניהן ומתוך המקרא אתה מבין אותם, משל למה הדבר דומה לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ ולא היה בעל הגנבה רשאי לפרסמו התחיל נותן בו סימניו, אמרו לו מי גנב את כליך אמר אותו בן טובים בעל קומה שיניו נאות ושערו נאה. משנתן סימניו ידעו מי הוא, ואף כאן אע"פ שסתמן הכתוב ולא פירש את שמותן ובא ונתן סימניהן אתה יודע מי הן, נאמר להלן קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות, וכאן כתיב נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. אמר רבי אליעזר למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר עמו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי קשה היא המחלוקת כדור המבול, כתיב התם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם וכתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם:

20 כ

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם. הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת ידי מצרים מתחת ידיכם שבכל שנה מתים חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה. ובקשו לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו, אמר להן משה לא מלוכה אני מבקש ולא אהרן כהונה גדולה מבקש שנאמר ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לא כך צויתנו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך והרי עמדו עלינו להרגנו:

21 כא

וישמע משה ויפל על פניו. מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ששמע שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה מלמד שכל אחד ואחד קנא לאשתו ממשה שנאמר ומשה יקח את האהל:

22 כב

אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו כולו ואם לא עשאו כולו עשה מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשאוהו ושמח. מיתיבי וישמע משה ויפל על פניו מה שמועה שמע וכו' (כדלעיל). התם משום שנאה הוא דעביד. תא שמע דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו [ואמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי] לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק. ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית ליה אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא. מנלן דשדרינן שליח מבי דינא ומזמנינן לדינא שנאמר ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם אהרן. ולקמי גברא רבה דכתיב לפני ה'. אתון ופלניא דכתיב אתה והם ואהרן, ודקבעינן זימנא דכתיב מחר [זמנא בתר זמנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד]. ומנלן דאי מתפקד כלפי (גברא רבה) [שליחא דבי דינא] אתי שליח ואמר דלא מיחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר:

23 כג

וכי כל העדה כלם קדושים. כולם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך. ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע משה מפני שכבר היה בידו סרחון רביעי, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך אמר כמה פעמים אטריח על המלך. לכך נתרשלו ידי משה. חטאו בעגל ויחל משה. במתאוננים ויתפלל משה. במרגלים ויאמר משה אל ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו אמר עד כמה אוכל להטריח את המקום, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו:

24 כד

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה'. מה ראה לאמר בקר ויודע ה', אמר משה שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה לפיכך אמר בקר שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה. אמר להם אין רשות ליכנס עכשיו אע"פ שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו.

25 כה

דבר אחר בקר אצל גבולות חלק להם הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום בלילה והא כתיב בתחלה ויהי ערב ויהי בקר וגו' ויבדל אלקים בין האור ובין החשך [וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך] כך הבדיל ישראל מן האומות שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים, וכן הבדיל אהרן שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו, אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה כך אתם יכולים לבטל את זו, לכך אמר להם בקר ויודע ה' את אשר לו כבר כבר הוא מתוקן את אשר יבחר בו. זאת עשו קחו לכם מחתות ותנו בהן אש מה ראה לומר להם כך אמר להם בדתי העו"א סדרים הרבה ונימוסים הרבה וכהנים הרבה יש [ואין] כולן מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד [ומזבח אחד] וכהן גדול אחד [ובהמ"ק אחד] ואתם מאתים וחמשים מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך לכך נאמר אתה וכל עדתך וגו'. זאת עשו קחו לכם מחתות הרי לכם תשמיש החביב מהכל היא הקטורת חביבה מן הקרבנות וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהן. והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש כבר הוא בקדושתו. א"ל משה הריני אומר לכם שלא תחייבו בנפשותיכם חמשים ומאתים שאתם מקריבין מי שיבחר מכם יצא חי וכלכם אבודים, רב לכם בני לוי הרי אמרתי לכם. לא טפשטים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן [שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו] ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש דכתיב כל אלה בנים להימן הזה המלך בדברי האלקים להרים קרן, אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה, ולא ראה יפה לפי שבניו עומדין בתשובה:

26 כו

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע נא, יש אומרים שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואמר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע לו אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו (חזרו בהם) התחיל לזרז בהן שמעו נא בני לוי המעט מכם הקטן הוא הכבוד שבידכם [שנאמר המעט מכם וגו'], חזר על קרח ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי שהיה גדול השבט שנעשו אחיו טפלין לו. ובקשתם גם כהונה (כתוב ברמז תש"ח):

27 כז

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'. המחלוקת הזה שאתם עושים אינה כנגדנו אלא כנגד הקב"ה, משל למלך שהיו לו עבדים הרבה רצה לעשות אחד מהן בן חורין וליתן לו (זמורה) [שררה] עמד חברו כנגדו ואמר הוא עשה עצמו בן חורין ונטל לעצמו אותה גדולה. אמרו אלו מעצמו עשה יפה עשה שעמדו כנגדו, עכשיו שרבו עשה לו כל מי שעומד כנגדו לא כנגד רבו עומד, כך אמר משה אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו עכשיו הקב"ה נתן לו שהמלוכה והגדולה שלו כל מי שעומד על אהרן אחי לא על הקב"ה הוא חולק, לפיכך כתב ואהרן מה הוא וגו', בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק בשעה שהציק משה על אהרן שמן המשחה נזדעזע אהרן ונבעת, אמר לו משה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן המשחה ומעלתי ונתחייבתי כרת שנאמר על בשר אדם לא ייסך לפיכך העיד עליו הקב"ה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון שיורד, שמן המשחה דומה לטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן המשחה שעל ראש אהרן אין בו מעילה. לפיכך כתיב הנועדים על ה'. כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין את מוצא שהשיבו דבר לפי שהיה פקח ברשעו, אמר אם אני משיבו יודע אני שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל לו בעל כרחי מוטב שלא אזקק לו, כשראה משה שאין בו תועלת פירש הימנו. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם אף הן עמדו ברשעון ולא נזקקו להשיבו:

28 כח

ויאמרו לא נעלה. הכשילן פיהן לרשעים וברית כרותה לשפתים [שמתו כבר] וירדו לשאול שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה:

29 כט

המעט כי העליתנו מארץ וגו'. [אמרו לו] על מה אתה מתרברב עלינו מה טובה עשית לנו הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה' ולארץ כנען לא הכנסתנו אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום:

30 ל

אף וגו' ארבעה פתחו באף ואבדו באף (כתוב ברמז כ"ו):

31 לא

ויחר למשה מאד. נצטער [לחדא] למה הדבר דומה להאדם הדן עם חברו ומתוכח עמו אם משיבו יש שם נחת רוח ואם אינו משיבו הרי הוא צער גדול:

32 לב

ויאמר ה' אל תפן אל מנחתן. אל תקבלם בתשובה. הרי צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם מה היא אל מנחתם, כך אמר לפני הקב"ה רבש"ע יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קרבה, הואיל ופירשו אליו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו. לא חמור אחד מהם נשאתי (כתוב ברמז ג'). מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם, בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו [מן ההקדש ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור] שבשביל צרכיהם אני יורד ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, שור שהייתי מקריב לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משלי היה שנאמר עגלת בקר תקח בידך וגו' ולא נטלתי משלהם, ולא הרעותי את אחד מהם שלא חייבתי את הזכאי ולא זכיתי את החייב. כשראה משה שעמדו בגאותם ובמרדיהם אמר להם אתה וכל עדתך היו לפני ה', הלך קרח כל אותה הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כלנו שמשה נטל מלכות לעמו והכהונה גדולה נתן לאהרן אחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו עד שנשתתפו כולם עמו. ויקהל עליהם קרח את כל העדה כיון שנכנסו ובאו עמו מיד וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת וגו' ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחות לכל בשר וגו', אמרו לפניו רבש"ע מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים מהו עושה משלח לשם לגיונותיו ועושה בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים לפי שאינו מכיר מי מרד ומי לא מרד מי כבד המלך ומי קללו, אבל אתה יודע מחשבות של כל אדם ומה שהלבבות והכליות יועצות ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא ואתה יודע רוח של כל אחד ואחד לכך נאמר אלקי הרוחות לכל בשר. א"ל הקב"ה יפה אמרתם אני מודיע מי חטא ומי לא חטא:

33 לג

דבר אל העדה לאמר העלו מסביב. אף על פי ששמע משה מפי הגבורה לא אמר להם העלו עד שהלך והתרה בם שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם להודיע רשעתן שאע"פ שהלך משה ברגליו אצל הרשעים קשים לרצות, מה עשו לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו, כיון שראה משה כך אמר עד כאן היה עלי לעשות: