אמר רבי חייא בר אביון (אמר רב חסדא) החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שרצה שנאמר כל רחם בישרלא לך יהיה. החרים שדהו נותנה לכהן שבאותו משמר, שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר, והתם מנלן דתניא לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר. או אינו אלא לכהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין למשמר שפגע בו יובל. איבעיא להו פגע בו בשבת מאי, אמר רבי חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא. חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נותנן לכהנים [כתרומה] רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר כל הדם קדש קדשים הוא לה', וחכמים אומרים סתם חרמים לכהן, שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אם כן למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא, שהוא על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. תנו רבנן חרמין כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר קדש קדשים הוא לה', נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. בשלמה לרבנן כדמפרשי טעמייהו, אלא רבי יהודה בן בתירא האי כשדה החרם מאי עביד ליה. מיבעיא ליה לכדתניא כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר, מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי וכו' (כדלעיל). ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ורבי יהודה בן בתירא [דחל] על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה, סבר לה כר' (שמעון) [ישמעאל]. כשדה החרם לכהן תהיה חוזתו מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר שדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחרד מן הכהנים והרי היא תחת ידו (שאומר) [יכול יאמר] הרי היא שלי. ודין הוא בשל אחר אני זוכה בשלי לא כל שכן, תלמוד לומר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אחוזתו של כהן שלו ואין זו שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים, ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו וכו' (כדכתוב לעיל). (כא) (לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר מנין לשדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחר מן הכהנים שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו' תלמוד לומר אחוזתו אחוזתו שלו ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכנהים). הלוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר אם (משדה) [את שדה] מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה אחוזה [יצאה זו שהיא שדה אחוזה]. ואלו לרבי יהודה ורבי שמעון מת אביו ואחר כך הקדיש לא צריך קרא, לימא בהא קא מיפלגי רבי מאיר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ורי יהודה ורבי שמעון סברי לאו כקנין הגוף דמי. אמר רב נחמן בר יצחק בעלמא לרבי שמעון [ור"י] קנין פירות כקנין הגוף דמי והכא קרא אשכח ודריש ליכתוב רחמנא ואם את שדה מקנתו אשר לא [שדה] אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזה, מאי משדה [אחוזתו] שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה:
וחשב לו הכהן את מכסת הערכך. תנו רבנן במכסת מה תלמוד לומר לפי שנאמר בשדה אחוזה בית זרע חומר שעורים וגו' יכול אף שדה מקנתו תלמוד לומר במכסת, ר' אליעזר אומר נאמר כאן דבר קצוב. איבעיא להו רבנן אית להו גזרה שוה ומפקין ליה לחומש, או דילמא לית להו גזרה שוה ולית להו חומש, אמר רבא מסתברא לית להו גזרה שוה מדגלי רחמנא חומש גבי שדה אחוזה וגבי מקדיש בית הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין מדגלי רחמנא [חומש] במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה הוו להו טובא ואין מלמדין תניא כוותיה דרבא ולא מטעמיה, במכסת אין מכסת אלא דמים וכן הוא אומר והרמות מכם. יכול יוסיף חומש תלמוד לומר במכסת הערכך הקישו הכתוב לערכך מה ערכין אין מוסיף חומש אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. וחשב לו הכהן את מכסת אין מכסת אלא דמים מלמד שנותן לו (כב) כל שוויה, רבי אלעזר אמר צא וראה שאינו אומר וחשב אלא דבר שדמיו קצובין, מה וחשב האמור להלן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אף וחשב האמור כאן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' מה תלמוד לומר, לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות של חולין נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן יכול אף זה כן, תלמוד לומר ונתן את הערכך וגו' חולין הן בידו עד שיבואו לידי גזבר, בערכך אף על גב דלא אמר [עלי] חייב, דכתיב ונתן את הערכך וגו':
ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים, קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית. ישוב השדה לאשר קנהו (כתוב לעיל). וכל ערכך יהיה בשקל אין בערכין פחות מסלע. בשקל הקדש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ופדיו מבן חדש תפדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל. תלמוד לומר ופדה, אם כן למה נאמר בשקל הקדש, פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. עשרים גרה יהיה השקל ללמדך כמה הוא סלע. מנין אם רצה להרבות ירבה, תלמוד לומר יהיה, יכול אם רצה לפחות יפחות, תלמוד לומר הוא. אלו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר לא יקדיש הקדשות, תלמוד לומר איש אותו, אותו אי אתה מקדיש אבל בכור מקדיש הקדשות, כשהוא אורמ אותו שומע אני בכור [אינו] מקדיש, אבל פשוט (אינו) מקדיש תלמוד לומר בבהמה, בבהמה אמרתי לך ולא באדם. יכול לא יקדש בבטן, תלמוד לומר אשר יבוכר לה', משיבוכר לה' אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים, תלמוד לומר אך בכור אך חלק דכל חד קאים בקדושתיה, אלמא קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש, אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש ואי אפשר לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש, הא כיצד מקדיש אתה אותו (כג) הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח, ורבנן לא יקדיש מיבעי ליה לכדתניא, מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר הזכר תקדיש. ורבי ישמעאל אי לא מקדיש ליה לא קדיש קדושתו מרחם הוא וכיון דכי לא מקדיש ליה קדיש לא צריך לאקדושיה. עדין אני אומר הוא לא יקדיש בל יקדישוהו אחרים, תלמוד לומר בבהמה [בבהמה] עסקתי, יכול לא יקדישהו מן הבטן. תלמוד לומר אשר יבוכר לא יקדיש, משנתבכר אינו מקדיש אבל מקדיש בבטן מכאן אמרו מערימין על הבכור:
אך בכור לא יקדיש כל שהוא קודש אין הקדושה חלה עליו. רבי ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם את הבכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש, יכול לא יקדישנו הקדש עילוי, תלמוד לומר זכר תקדיש. ומה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח. אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל ההקדשות שלא ישנה מקדושה לקדושה, תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה, יכול לא יקדישנו הקדש עילוי, תלמוד לומר בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. ומה ראית להביאם להקדש עילוי ולהוציאם מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאם להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאם מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. רבי עקיבא אומר מנין שלא יקדיש אדם את הבכור, תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שלא ישנה אותם מקדושה לקדושה, תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה. יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר אך. ומה ראית וכו':
אם שור אם שה לה' הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה. והרי בכור דרחמנא אמר אך בכור שור וגו' ותנן מה בין תמורה באיטליז ונשקלים בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר ויש להן פדיון ולתמרותותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני. א"ל אביי שאני התם דאמר רחמנא הם בהוייתן יהו, ולרבא האי הם למה לי, הן קרבין ואין תמורתן קרבין, ולאביי האי סברא מנא ורבא אין הכי נמי דמההוא קרא אלא הם למה לי לימד על הבכור ומעשר שאם נתערב דמם בכל העולין שקרבין לגבי מזבח. ואבי נפקא ליה מולקח מדם הפר ומדם השעיר, והלא דם הפר מרובה סבר לה כרבי יונתן דאמר מזה מפני עצמו ומזה מפני עצמו. [מיוחדת] שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה, אף כל שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה. כולה לשמים למעוטי קדשים קלים, כיון דאית להו לבעלים בגוייהו לית בהו מעילהוכו'. אתחלת הקדש מוסיף חומש ולא המתפיס כדרבי יהושע בן לוי וקרי לבהמה טמאה תחלת הקדש שאינה סוף הקדש וכו'. ופדה בערכך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בשקל הקדש יכול אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל, תלמוד לומר ופדה. אם כן למה נאמר בשקל הקדש, פודה הוא בכל דבר המיטלטל, לחולין וצריך לעשות דמים. ויסף חמישתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה. אם לא יגאל בבעלים. ונמכר בערכך לכל אדם. אך כל חרם אשר יחרים. מקדיש ומחרים [אדם] מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אוזתו, ואם החרים את כולם אין מוחרמין דברי רבי אלעיזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה ומה אם לגביה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. מנא הני מילי דתנו רבנן מכל אשר לו ולא אל אשר לו, מאדם ולא כל אדם, מבהמה ולא כל בהמה, ומשדה אחוזתו ולא כל אחוזתו. יכול לא יחרים ואם החרים יהו מוחרמין, תלמוד לומר אך כל חרם דרבי רבי אלעיזר וכו', וצריכא דאי כתב רחמנא כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם אשמעינן שדה משום דחיותיה, אבל אדם סגי ליה בשמעא בעלמא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דהכא חיותיה והכא חיותיה, אבל יחרים אדם בנו ובתו ועבדיו ושפחותיו העברים ושדה מקנתו, תלמוד לומר בהמה, מה בהמה יש לו רשות למכרה, אף כל שיש לו רשות למרכה. והלא בתו הקטנה יש לו רשות למכרה יכול יחרימנה, תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרו לעולם. אמר רבי אלעזר בן עזריה [אם לגבוה אין אדם רשאי]וכו', היינו תנא קמא, איכא בינייהו דרבי אילעאי [דאמר ר' אילעאי] באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניחו חברו ומנו רבי ישבב, ואמי לה רבי ישבב ולא הניחו חברו ומנו ר' עקיבא. והרי חרמים דכתיב אך כל חרם אשר יחרים וגו' לא ימכר ולא יגאל, ותנן חרמי כהנים אין להן פדיון אלא נותנן לכה [אלמא לא מהני] א"ל (רבא) [אביי] שאני התם דאמר קרא קדש קדשים הוא בהוייתו יהא. ולרבא האי הוא למעוטי בכור דתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום:
לא ימכר (כג) לא מכר לגזבר, ולא יגאל לבעלים, מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. יכול אף על פי (כד) שפירש לשם, תלמוד לומר הוא. רבי יהודה בן בתירא אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית, תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. יכול אף על פי שפירש לכהן, תלמוד לומר הוא, מנין שמחרים אדם את קדשיו, תלמוד לומר כל חרם קדש. מנין שמחרים אדם את קדשי קדשיו, תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. יכול הכהנים ולוים יהו מחרימין, תלמוד לומר אך דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר הכהנים אין מחרימין שחרמים שלהן, ולוים מחרימין שאין חרמים שלהן, אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בקרקעות [שנאמר כי אחוזת עולם הוא להם]. ודברי רבי שמעון במטלטלטין שאין חרמים שלהן (כתוב בפרשת בהר בפסוק כי אחוזת עולם הוא להם). מר רב הונא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום, מאי טעמא [אמר קרא] כל חרם קדש קדשים הוא לה', כל חרם דקשי קדשים קאתי לה'. מיתיבי קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים מה שעשה עשויוכו'. תיובתא דרב הונא תיובתא, והא רב הונא קרא קאמר, מאמר עולא חרם כל חרם. ומי אמר עולא הכי, והאמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אי בה אלא עיכוב גזבר בלבד. מדרבנן וקרא למעילא הוא דאתא. למעילה למה לי קרא קדש קדשים כתיב ביה. וליטעמיך הא דאמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה, שנאמר נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' קדשים המיוחדים לשם, אי זהו קדש המיוחד לשם הוי אמר זה עולה, אבל חטאת ואשם לא אתיין אלא מדרבי דתניא [רבי אומר] כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים למעילה, למה לי קרא קדש קדשים כתיב בהו, לאא אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו בעי קרא לרביינהו למעילה, חרמים נמי אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו בעי קרא לרביינהו למעילה: