Remez 675תער״ה
1 א

והשלחתי בכם את חית השדה. אין לי אלא חית השדה משכלת. חיה שאינה משכלת מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם. יכול נושכין ואין ממיתין. תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר, מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין, וכבר היו שנים בארץ ישרלא שור נושך וממית, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית. ושכלה אתכם אלו הקטנים. והכריתה את בהמתכם (מבפנים) [מבחוץ], והמעיטה אתכם (מבחוץ) [מבפנים]. ונשמו דרכיכם לרבות (ז) דרך דרכי דרכיכם, לרבות שבילים גדולים ושבילים קטנים. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחלול השם וחלול שבתות היה רעה באה ובהמה כלה מן השדה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנאמר ואם באלה אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה, וכתיב בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת, ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת, ילפינן חלול חלול משבועת שקר. והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, נקם [בברית] ונקם [שאינו] בברית, ואיזהו נקם שלא בברית זה סימוי שסימו את צדקיהו. ונאספתם אל עריכם מפני המצודה. ושלחתי דבר בתוככם שיהא המות [הורג] מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ:

2 ב

ונתתם ביד אויב, הלכה אין מלינין את המת בירושלים, וכשאתם מוציאין אותו לקברו, יהו קרוביו נתנין ביד אויב. בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין ובעון בטול תורה חרב וביזה ושבי ודבר בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל שנאמר והבאתי עלכם חרב, וכתיב בשברי לכם מטה לחם, ואין ברית אלא תורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכתיב יען וביען במשפטי מאסו:

3 ג

לפי שנאמר נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב (כתוב ברמז של"ה):

4 ד

בשברי לכם מטה לחם לרבות (ח) כל סועדי לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור מבלי עצים. והשיבו לחמכם במשקל שתהא פת נפולת והן שוקלות אותה מתוך התנור. רבי יוסי בן דורמסקית אומר משקל מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר היה לאדם איסר או פרוטה, היה יושב ומשקלו ואומר מה אטול בו פת איני שבע, אלך ואטול בו תמריס, שמא אני אוכל ואשבע, אעפ"כ אוכל ואינו שבע, תלמוד לומר ואכלתם ולא תשבעו.

5 ה

דבר אחר ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה. ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם, אמרו כשמת דואג בן יוסף הניח בן קטן לאמו והיתה אמו מודדתו בטפחים [בכל שנה] ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה, ושהקיפתה מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלותו, והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום אם תאכלנה נשים פריס עוללי טפוחים, השיבתו מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלתו, והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, השיבתו רוח הקודש אם יהרג במקדש ה' כהן ויביא זה זכריה בן יהוידע.

6 ו

דבר אחר ואכלתם בשר בנים ובנות, בנים ובנות שיאכלו בשר אבותם מנין, תלמוד לומר תאכלו, וכן הוא אומר אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם. והשמדתי את במותיכם כמשמעו. והכרתי את המניכם אלו הנחשים והקסמים [שבישראל]. ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם, וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים, אלא כשהיה אליה (שוחה) [מחזור] על תפוחי רעב, מצא אדם אחד שתפוח ומוטל ברעב, א"ל מאיזו משפחה אתה, א"ל ממשפחה פלונית [וכמה הייתם א"ל שלשת אלפים], וכמה נשתיירו מכם א"ל אני, א"ל [רצונך] לומר דבר אחד והחיה א"ל אמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ותחיה, צווח עליו ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה' אלקינו ה' אחד ותחיה, צווח עליו ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה', לא למדנו אבא כך, מה היה עושה נוטל את יראתו ונותנה על לבו מחבקה ומנשקה עד שנבקע [כרסו] ונפל הוא מיראתו לארץ, לכך נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל שאין ממש בע"א ולא עבדו לאלילים אלא להתיר עריות בפרהסיא וכו'. ת"ש ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. אמרו אליהו ז"ל היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים וכו' בתר דאביקו ביה וכו'. וגעלה נפשי אתכם זו גאולה ויש אומרים זו סלוק שכינה:

7 ז

ונתתי את עריכם [חרבה. עיר ערי עריכם] לרבות את הכרכין ואת המחוזות. והשמותי את מקדשיכם לרבות את בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולא אריח בריח ניחוחכם כמשמעו, והשמותי אני את הארץ זו מדת נחת רוח שאמר והשמותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו ממנה אויבים הבאים אחרינו ימצאו עליה נחת רוח, תלמוד לומר ושממו עליה אויביכם היושבים בה זו אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח:

8 ח

ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה לישראל שאמר ואתכם אזרה בגוים, שבזמן שבני המדינה גולין ויושבין במקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וכאן הוא אומר ואתכם אזרה בגוים שאפזר אתכם בין אומות העולם ואין אחד מכם קרוב אצל חברו כענין שנאמר והפיצותים בגוים וזריתים בארצות, ואומר ואזרם במזרה בשערי הארץ. כאדם שזורה את השעורים במזרה ואין אחת מהם נוגע בחברתה, כך אין אחד מכם קרוב לחברו אחריכם חרב חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה חוזרת כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור. והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה זו מדה קשה לישראל, שבזמן שבעל הבית גולה מביבתו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין ביתו וכרמו חרב, וכאן הוא אומר והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה כאלו אין סופו לחזור:

9 ט

אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמיטין אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר אז תרצה הארץ את שתותיה. והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם אנו אומר מורך בלבבכם אלא מורך בלבבם זו אימה ופחד דאגה ויראה. ורדף אותם קול עלה נדף, אמר ר' יהושע בן (יהודה) [קרחה] פעם אחת היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים, לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה. ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו. אנו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה. ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם זו שעה שנלכדה בה ירושלים. ובדתם בגוים רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה, יכול אבדן ממש, כשהוא אומר אכלה אתכם ארץ אויביכם הרי אבדן ממש אמור, הא מה אני מקיים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה. אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים. מתקיף לה רב פפא דילמא כאבדה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך, אלא מסיפיה דקרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם. ודילמא כאכלת קשואין ודלועין:

10 י

ואף בעונות אבותםאתם ימקו (כתוב ברמז ר"צ):

11 יא

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו ביץ שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודין על עונותיהן מיד מרחמין עליהן, שכך נמר והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרית על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם. והבאתי אותם בארץ אויביהם זו מדה טובה לישראל שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי כענין שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם אדני ה, אם לא בד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם על כרחכם שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם:

12 יב

או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כיון שנכנע לבם לתשובה ומתודים על עונותיהם מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר או אז. רבי נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר ונרצה לו לכפר עליו, ביסורין הוא אומר והם ירצו את עונם, ועוד שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

13 יג

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי. שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודתין על עונותיהן מיד מרחמין עליהן, שכך נאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי, על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם. והבאתי אותם בארץ אויביהם זו מדה טובה לישראל שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי כענין שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, על עונותיהם מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר או אז. רבי נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר ונרצה לו לכפר עליו, ביסורין הוא אומר והם ירצו את עונם, ועוד שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

14 יד

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק, למה מנה הכתוב את האבות אחורנית, [אלא] אף על פי שאין מעשה אברהם כדאי, מעשה יצחק כדאי, אין מעשה יצחק כדאי, מעשה יעקב כדאי, כדאי מעשה אחד מהם שיתלה העולם בגינו. ולמה נאמר באברהם וביעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה, אלא רואין כאלו אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח. ולמה נאמר באברהם וביצחק אף וביעקב לא נמר אף, מפני שמטתו של יעקב היתה שלמה. אין לי אלא אבות אמהות מנין, תלמוד לומר את את אתים אלו אמהות שנאמר שמה קברו את אברהם וגו'. מנין שהברית רכותה (י) לארץ, תלמוד לומר והארץ אזכור. ולמה מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן, מר רבי שמעון בן לקיש משל למלך שהיו לו שלשה בנים ושפחה אחת מגדלתן, כיון שהמלך שואל בשלום בניו, הוא אומר שאלו לי שלום המגדלת, כך הקדוש ברוך הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן [הדא הוא דכתיב] וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. והארץ אזכור:

15 טו

כתיב יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט אמר רבי פנחס העושה מצוה בעולם הזה והוא מבקש ליטול שכרו מיד ליד לא ינקה רע רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום כאינש דאמר הא סקא והא סלעא והא סאתא קום אכול לך. כך אלו בקשו אבות הראשונים שכר על מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, הדא הוא דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב וגו':

16 טז

והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. אמרתי להן לישראל שיהיו זורעין שש ומשמיטין לי אחת בשביל שידעו שהארץ שלי היא והם לא עשו (אלא) [כן] יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר והארץ תעזב מהם:

17 יז

יען וביען. וכי ראש בראש נפרעתי מישראל, נאמר יען וביען. יען במשפטי מאסו אלו הדינין. ואת חקותי געלה נפשם אלו מדרשות. זאת זו עונה של מלכי האמורי. לא מסתים ולא געלתים לכלותם, וכי מה נשתייר להם לישראל שלא [נגעלו ושלא] נמאסו, והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, מה נשתייר להם זה ספר תורה שאם לא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום.

18 יח

דבר אחר לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי (מדי) [המן] שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק. להפר בריתי אתם במי רומיים שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות. כי אני ה' אלקיכם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. מנין שהברית כרותה לשבטים, תלמוד לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינין. והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להן לישראל אחת בפה ואחת בכתב. אמר ר' עקיבא וכי שתי תורות בלבד ניתנו להן והלא תורות הרבה ניתנו להן, שנאמר זאת תורת העולה, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, זאת התורה אדם כי ימות באהל, מלמד שתורות הרבה ניתנו להן לישראל. אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, מלמד שנתנה תורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני:

19 יט

תנו רבנן בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין. יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר איש דברי ר' מאיר. אמר ר' מאיר וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ואל מעריך, מפני שרבה הכתוב בנערכין יותר ממעריכין שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין. ר' יהודה אומר בני ישראל נערכין ואין הנכרים נערכין. יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. אמר ר' יהודה וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפנימה אני אומרהנכרי מעריך ואל נערך, מפני שרבה הכתוב במעריכין יותר מנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין. אמר רבא הילכתא כר"מ מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו. טעמא דר"מ לא מסתבר דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. טעמא דרבי יהודה מסתבר דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא. הילכתא לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות וגו', ורבי יהודה האי לא לכם ולנו מאי עביד ליה, אמר רבא משום רפיון ידים, דכתיב ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשוחררין) תלמוד לומר ואמרת אליהם, איש להוציא את הקטן, יכול שאני מוציא את הקטן (יא) שיש בו הפלאה, תלמוד לומר כי יפליא. כי יפליא. כי יפליא נדר נאמר כאן נדר ואנר להלן נדר (יב) מה נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה. אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר כי יפליא ולא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש [הוא] ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, מר סבר [מופלא] הסמוך לאיש דאורייתא ומר סבר דרבנן. תנן התם הכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין כהנים לוים וישראל נשים ועבדים. הכל מעריכין לאתויי מאי, לאתויי מופלא הסמוך לאיש, הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין סלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בעכין קא משמע לן נפשות כל דהו. איבעיא להו מהו (שמסירין) [שיסדרו] לבעל חוב נגמר מיכה מיכה מערכין או לא. ת"ש דשלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך היתה שאלה, האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו. שיסדרו, קל וחומר מבעל חוב, מה בעל חוב שמחזירים אין מסדרין, הקדש שאין מחזירים אינו דין שאין מסדרין. ורבי יוחנן אמר נדר בערכין כתיב, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין. ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא, מה (ב"ח) [ערכין] נידון בכבודו, אף הקדש נידון בכבודו. ויסדרו בבעל חוב קל וחומר מערכין, ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין, בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרים, א"ק ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חוב. (ואידך אמר לך הוא ולא אשתו ובניו) ואידך [האי הוא] עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ויחזרו בהקדש קל וחומר מב"ח מה בע"ח שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין, אק ולך תהה צדקה מי שצרים צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של כותים, א"ל מנין שמסדרין לב"ח, א"ל גמר מיכה מיכה מערכין, א"ל מנין לערום שלא יתרום, א"ל דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, א"ל ולאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, א"ל לא מתני מר סדר טהרות דתנן רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי כותים אין מטמאין שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'. א"ל בארבעה סדרי לא מצינא בשיתא מצינא מי טעמא משום דוחקא. עייליה לגן עדן מליה לגלימא טרפי, כי קא נפיק שמעינהו לנטורי גן עדן דאמרי מאן קדם ואכיל לעלמיה כרבה בר אבוה (נפיק) [נפץ] שדינהו ואפילו הכי סחט גלימיה ריח וזבניה בתליסר אלפי דינרי ופלגינהו לחתנותיה. נדר בערכך מקיש ערכין לנדרים, מה נדרים בבל תאחר לשלמו, אף כאן בערכין בבל תחר לשלמו, ובערכך להביא ערך סתם. ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים וכו'. יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו תלמודלומר נפשות נפשות ולא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהכרכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

20 כ

דבר אחר נפשות אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין, תלמוד לומר נפשות,

21 כא

דבר אחר נפשלות להביא מנוול ומוכה שחין. שיכול נדר בערכך כתיב של שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין תלמוד לומר נפשות. [דאנפשות] אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה שהעריכה אשה מנין, תלמוד לומר נפשות. והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. (יג) יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך נקבה, תלמוד לומר והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא. זכר ודאי ונקבה ודית ולא טומטום ואנדרוגינוס. אמר מר בערכך להביא ערך סתם, מאי ערך סתם דתניא האומר ערך סתם עלי נותן פחות שבערכין שלשת שקלים, ואימא חמשים, תפסת מרובה לא תפסת, ואימא שקל דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש, ההוא בהשג יד כתיב. ואלא קרא למה לי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מאי טעמא דכמפרש דמי. ואית דאמרי אר"נ לומר שנידון בהשג יד. פשיטא מהו דתימא כמפרש רמי קמ"ל. אמר מר ערך כלו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים, והא אפיקתיה לערך סתם, קרי ביה ערך בערכך, נפשות ואל את המת. הא אפיקתיה לערך סתם קרי ביה נפש נפשות. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס. תלמוד לומר והעמיד והעריך. [א"ה] מת נמי תיפוק ליה מוהעמיד והעריך. אין הכי נמי, אלא נפש נפשות למה לי, כדבעינן למימר קמן.

22 כב

דבר אחר נפשות אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה. אשה שהעריכה איש ואשה מנין, תלמוד לומר נפשות ד"א נפשות להביא מנוול ומוכה שחין. והא אפיקתיה להנך, הנך לא צריכי קרא מ"ט שקולין הן. ויבואו כולן, [כי] איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין הוא דאיצטריך. והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. דמים למה לי קרא לא יהא אלא דמי דיקלא מי לא יהיב דמי, אמר רבא לומר שנידון בכבודו וכל שאינו בערכין אין נידון בכבודו קמ"ל: