Remez 661תרס״א
1 א

אמר רבי יוסי בר' חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעת לסוף מוכר את מטלטלי שנאמר בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך לה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד ומאי גיהו מטלטלין, לא הרגיש לסוף מוכר את שדהו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב מ"ש התם דאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דאמר לא באת לידו, כדרב הונא דאמר ראש השנה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר לא באת לידו סוף שמוכר את בתו שנאמר וכי ימכור איש את בתו ואף על גב דבתו בהאי ענינא לא כתיבוא הא קמ"ל דלזבין איניש ברתיה ולא ליזיף ברביתא מאי טעמא בתו מיגרעא ואזלא ורביתא מוספא ואזלא. לא באת לידו לסוף לוה ברבית שנאמר ויכ ימוך אחיך ומטה ידו וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא באת לידו לסוף מוכר את עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ולא לך אלא לגר שנאמר ונמכר לגר, ולא לגר צדק אומר או לעקר זה המכר לעבודת אלילים עצמה. נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. בחזקה מנלן אמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם, דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה. ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה, מנלן דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד ומאי ניהו מטלטלין. ור' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות, תנא תקנתא דרבן קתני. אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליהוכו' שמא תפול דליקה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה ולא טרח ומציל. וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה דאמר קרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. ור' יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית בה אונאה, וריש לקיש, אם כן לימא קרא וכי תמכרו (מיד) [ליד] אל תונו או קנה ל"ל ש"מ למשיכה. ור' יוחנן או קנה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא וכי תמכרו לא תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר או קנה, וריש לקיש תרתי ש"מ:

2 ב

אמר ר' יצחק בר נחמן אמר ר"ל משום רבי הושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה. מאי בדיניהם אמר אביי בדין שפסקה להן תורה דכתיב או קנה מיד עמיתך במשיכה מיד כותי בכסף. ואימא מיד כותי כלל כלל לא, אמרי לא ס"ד קל וחומר היא גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאיכא תרתי אמרי לאו קל וחומר היא גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאיכא תרתי אמרי לאו קל וחומר גופו באחת ממונו בשתים. אימא או בהא אובהא, דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא. וכותי שנתן מעות לישראל [בבהמתו] בדיניהן אף על פי שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה, מאי בדיניהן אמר אביי בדיניהן שפסקה להן תורה לעמיתך הוא דבמשיכה הא לכותי בכסף, אימא לעמיתך הוא דליקני הא לכותי כלל כלל לא קל וחומר הוא אם גופו קונה ממונו בשתים, ואימא או בהא או בהא, דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא, ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קנה אהני לעמיתך לעמיתך בכסף לכותי במשיכה, אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולא לכותי במשיכה לעמיתך מאי אהני, לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולכותי אי אתה מחזיר אונאה. מאל תונו איש את עמיתו נפקא חד בכותי וחד בהקדש. וצריכא דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא לכותי הוא דלית ליה אונאה אבל להקדש יש לו אונאה קר משמע לן. הניחא אי סבר לה כמאן דאמר גזלו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה אלא אי סבר לה כאידך לעמיתך ל"ל, על כרחך כרבי יוחנן סבירא ליה:

3 ג

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אמר קרא ממכר מי שגופו קנוי וגופו מכור יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור ואין עומדין אלא לראיה שלהן, מכאן אמרו המוכר שטרותיו [לבושם] יש להן אונאה וקא משמע לן דיש אונאה לפרוטות. הקדשות, עמיתך כתיב:

4 ד

ל"ל דכתב לאו ברבית לאו באונאה (ברמז תר"ו):

5 ה

וכי תמכרו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר או קנה אל תונו. ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר הוה אמינא משום דקים ליה בזבינתיה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו, ואי כתב רחמנא לוקח משום דמיזבן קא זבין דאמרי אינשי זבנית קנית אבל מוכר דאבודי קא מוביד דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו צריכא. וכי תמכרו ממכר אל תונו רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות [נמי] שנינו. שוי שיתא בחמשא שוי שיתא בשבעה דכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שויא חמשא בשיתא ושוי שבעה בשיתא, לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא, לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא מחילה הויא. ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין אבל היכא דאיכא שתות אפילו מצד אחד הויא אונאה. תניא כוותיה דשמואל מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה חמש בשש מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי [מעותי או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוה שש בחמש מי נתאנה מוכרוכו' רצה אומר תן לי] מקחי או תן לי מה שאוניתני. אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר. מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך. מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מעמיתך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהן דבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר ממכר לרבות כל דבר, אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון, יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון. בכמה היא אונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח, עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, הורה רבי טרפון בלוד האונאה שמונה כסף לסלע שליש למקח ושמחו תגרי לוד. אמר להם מותר להחזיר כל היום, אמרו יניח לנו רבי טרפון את מקומנו וחזרו לדברי חכמים. כשם שאונאה להדיטו כך אונאה לתגר, ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. כמה תהא סלע חסרה ולא תהא בה אונאה, רבי מאיר אומר ארבע איסרות מאיסר לדינר, רבי יהודה אומר ארבע פונדיונות מפונדיון לדינר, עד מתי מותר להחזיר, בכרכין עד שיראנה לשולחני, בכפרים עד ערבי שבתות, שכן דרך השון להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת, אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואם לאו אין לו עליו אלא תרעומות. ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה. אל תונו איש את אחיו, אין לי אלא איש את איש איש את אשה, אשה את איש מנין, אין לי אלא תגר לתגר הדיוט להדיוט, תגר להדיוט הדיוט לתגר מנין, תלמוד לומר את אחיו מכל מקום. ר' יהודה אומר תגר להדיוט יש לו אונאה הדיוט לתגר אין לו אונאה. המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך. היתה שנת שדפון וירקון או שביעית אינו עולה לו מן המנין, נרה או הובירה עולה לו מן המנין, רבי אלעיזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי שנים. אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול אלמא קסבר איסורא נמי איכא ואפילו קרקושי זוזי נמי אסור. ולא מיבעיא מוכר דודאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפילו לוקח נמי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא. תניא רבי אליעזר אומר מנין שאם מכרה לו ערב ראש השנה מלאה פירות (יכול) [שלא] יאמר לו הנה לפני כדרך שהנחתי לפניך, תלמוד לומר מספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. מיתיבי אחר היובל שנים תקנה מלמד שמוכרה סמוך ליובל, מופלג מן היובל מנין, תלמוד לומר לפי רוב השנים וגו' ובשנת היובל עצמה לו ימכור ואם מכר אינה מכורה. א"ל רב אינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה היא ויוצאה. שתי שנים שבשדה אחוזה מעת לעת (כתוב למעלה ברמז שי"א). היתה שנת שדפון וירקון או שביעית או שנים כשני אליהו אין עולה לו מן המנין, קתני שנת שדפון דומיא דשנים כשני אליהו דלא היתה תבואה כלל אבל איכא תבואה סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא שאני התם דא"ק מספר שני תבואות ימכר לך שנים שיש תבואה בעולם. אמר ליה רב אשי לרב כהנא אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוצה לארץ אמר ליה שביעית אפקעתא דמלכא הוא. אלא מעתה [שביעית] לא תעלה לו מן הגירוע אלמה תנן נותן לו סלע ופונדיוןלשנה א"ל שאני התם דחזיא למשטחא בה פירי. אמר רבא קרא ומתניתין מסייע לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, קרא דכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, מתניתין דתנן בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל:

6 ו

ולא תונו איש את עמיתו. כתיב מות וחיים ביד לשון תרגם עקילס מיצטרא ומכירין מות מכאן וחיים מכאן. היתה לפניו גחלת ונפח בה בערה רקק בה כבתה. אמר רבי חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון. רבן גמליאל אמר לטבי עבדי פוק זבין לי צדו טבא אייתת לי לישן וכד אמרית לך צדו בישא אייתת לי לישן, א"ל מרי מיניה טבתא ומיניה בישתא כד הוא טב לית טב מיניה וכד הוא ביש לית ביש מיניה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, א"ל בני כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו לפיכך משה מזהיר את ישראל ולא תונו איש את עמתו. ולא תונו איש את עמיתו עם אתו עם שאתך בתורה ומצות. אל תונו באונאת דברים הכתוב מדבר. או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר וגו' הרי אונאת ממון אמרו הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר, הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה, אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד, אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו ויראת מאלקיך. אמר ר' יוחנן גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת וזה לא נאמר בו ויראת, רבי אלעזר אמר זה בגופו וזה בממונו. ר"ש בר נחמני אמר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון:

7 ז

ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. ליתן שמירה ועשיה למשפטים שמירה ועשיה לחוקים. וישבתם על הארץ ולא גולין. לבטח ולא מפחדין. ונתנה הארץ פריה ואכלתם (לחמכם) לשובע [שיהא אדם] אוכל הרבה ושבע דברי רבי יהודה. רשב"ג אומר אף היא אינה סימן ברכה אם כן למה נאמר לשובע שלא יהא דבר חסר לשלחנו שאינו עולה לו. וישבתם לבטח [ולא מפוזרין] ולא מפחדין. עליה ולא גולין. וכי תאמרו עתירין אתם לומר מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסוף את בתואתנו. אמר ר' עקיבא אם אינם זורעין מה הן אוספין מכאן לספיחים שהן סופרים אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אמרת לנו אל תזרעו מה שאנו כונסין אין מכניסין לקיון אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הבעור ואילך:

8 ח

וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בשלישית ובשנית יהו מספקות משנה לחברתה, תלמוד לומר ובשנה. ועשת את התבואה לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית, ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. תנן התם התבואה והזיתי משיביאו שליש מא הני מילי דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש האי מיבעי ליה לגופיה, כתיב קרא אחרינא וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן וגו', (כתוב לעיל):

9 ט

וזרעתם את (השנה) השמינית. זו שמינית שאחר השמיטה, כשהוא אומר שנה זו (שביעית) [תשיעית] שאחר שמינית שאחר שמיטה, ואכלתם מן התבואה ישן ולא סלמנטין, אמר רב נחמן רצינתא. רב ששת אמר בלא שדיפא. תניא כוותיה דרב נחמן ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהו מצפין לחדש מפני ישן שכלה, תלמוד לומר עד בוא תבואתה עד שתבא תבואה מאליה. תנו רבנן ואכלתם מן התבואה ישן מלמד שכל היושן מחברו מעולה מחברו. ואין לי אלא דברים שדרכן לישנן דברים שאין דרכן לישנן מנין, תלמוד לומר ישן נושן מכל מקום. וישן וגרנות מלאות חדש ויהו ישראל אומרים היאך נוציא זה מפני זה. אמר ר' פפא כל מילי עתיקא מעלי לבר מתמרי ושיכרא והרסנא. והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. כי לי הארץ אל תרע עיניך בה. כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עיקר, וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך תושב כל אבותי ואומר כי גרים אנחנו [לפניך] ותושבים ככל אבותינו. אתם עמדי דיו לעבד שיהא שוה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם. ובכל גאולה תתנו יכול בעבדים בשטרות במטלטין, תלמוד לומר ארץ אחוזה לארץ, אם כן ובכל גאולה תתנו למה לי, לרבות בתים ועבד עברי: