Remez 658תרנ״ח
1 א

ויקב בן האשה הישראלית את השם. זה שם (המיוחד) [המפורש] ששמע מהר סיני. ויקלל אינו אומר ויברך כמה שנאמר ברך נבות אלהים ומלך אלא וקילל מלמד שאין הורגין בכנוי:

2 ב

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם, אמר רבי יהושע בן קרחת בכל קרחה בכל יום דנין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש הוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקרעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כהוהו. תנא עד שיברך שם בשם מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם. ממאי דהאי ונוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב מה אקב לא קבה אל. ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל. אימא מבירו נמי הוא דכתיב ויקב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לה' אלהיכם. בעינא שם בשם וליכא. ואימא דמנה שנישמות אהדדי וברז ליה, ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא. ואימא דחיק שם אפומא דסכינא וברזי, ההוא חורפא דסכינא הוא דברז. ואימא פרושי שמו הוא כדכתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא, חדא דבעינן שם בשם וליכא ועוד הויא ליה אזהרת עשה ולא שמה אזהרה. ואיבעית אימא אמר קרא ויקב ויקלל למימר דנוקב קללה הוא, ודלמא דעבד תרוייהו, לא סלקא דעתך דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הנוקב והמקלל שמע מינה חדא היא. אין העדים צריכין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו:

3 ג

ויביאו אותו אל משה. ולא הביאו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו גנאי למשפחותו שזה יצא ממנו. כנגדו אומר ואתו אהליאב בן אחי סמך למטה דן שבח לאביו שבח למשפחתו שבח לשבט שזה יצא ממנו. ויניחו אותו במשמר ולא הניחו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. לפרוש להם על פי ולהלן הוא אומר כי לא פורש מה יעשה לו להלן יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל אין יודיען באיזה מיתה ימות וכאן הוא אומר לפרוש להם על פי ה' אין יודעין אם חייב מיתה אם לאו. ראויה פרשת מגדף ליכתוב אלא שנתחייב מקלל ונאמרה על ידו ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי:

4 ד

הוצא את המקלל בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות. מנא הני מילי דתנו רבנן הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות. או אינו אלא חוץ למחנה אחת, נאמר כאן אל מחוץ למחנה ונאמר בפרים הנשרפים מחוץ למחנה מה להלן חוץ לשלש מחנות אף כאן חוץ לשלש מחנות. והתם מנלן דתנו רבנן והוציא את הפר אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות. או אינו אלא חוץ למחנה אחת, כשהוא אומר אל מחוץ למחנה בפר העדה שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון ליתן לו מחנה שניה. וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר על שפך הדשן ישרף ליתן לו מחנה שלישית. ולילף משחוטי חוץ מה להלן חוץ למחנה אחת אף כאן חוץ למחנה אחת. מסתברא מפרים הוה ליה למילף שכן הוציא אל מחוץ למחנה מכשיר ומכפר. אדרבה משחוטי חוץ הוה ליה למילף שכן אדם חוטא בשנות פגול. מכשיר ממכשיר עדיף ליה. רב פפא אמר משה היכא הוה יתיב במחנה לויה ואמר ליה רחמנא הוצא את המקלל ממחנה לויה. ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה חוץ למחנה ישראל. האי מיבעי ליה לעשייה, עשייה בהדיא כתיבוא ובני ישראל עשו. אלא מעתה וירגמו אותו מאי עביד ליה, ההוא מיבעי ליה לכדתניא וירגמו אותו אותו בלא כסותו. אבן שאם מת באבן אחד יצא. ואיצטריך למיכתב אבן ואיצטריך למיכתב אבנים דאי כתב רחמנא אבן היה אמינא היכא דלא מת בחדא לא נייתי אחריני וניקטליה כתב רחמנא אבנים. ואי כתב רחמנא אבנים הוה אמינא מעיקרא נייתי תרתי כתב רחמנא אבן. והא האי תנא נאמר קאמר. הכי קאמר אלו לא נאמר קרא הייתי אומר ג"ש והשתא דנאמר קרא ג"ש לא צריך. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ וסמכו השומעים אלו העדים. כל השומעים אלו הדיינין. ידיהם כל יחיד ויחיד. את ידיהם על ראשו סמכו את ידיהם עליו, אמרו לו דמך על ראשך שאתה גרמת לך. וירגמו אותו ולא כסותו. העדה וכי כל העדה רוגמין ומה תלמוד לומר העדה במעמד כל העדה. יכול הוראת שעה היתה, תלמוד לומר ואל בני ישראל תדבר לאמר יהא מנהג לדורות. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דאמר קרא ורגמו אותו מאי אותו אילימא אותו ולא אותה והכתוב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא. אלא אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה (כתוב ברמז תרכ"ז). תנו רבנן האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו והאשה שני פרקים בין מלפניה בין מלאחריה מפני שכולה ערוה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. מ"ט דרבנן אמר קרא ורגמו אותו מאי אותו אילימא אותו ולא אותה והכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אלא אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה. רבי יהודה אומר תנו בלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה למימרא דרבנן חיישי להרהורא ורבי יהודה לא חייש והא איפכא שמעינן להו דתנן הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה וסותר את שערה. ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלחו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. התם טעמא מאי שמא תצא מבית דין זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא. נמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות. דרבנן אדרבנן לא קשיא אמ' קרא ונוסרו כל הנשי' הכא אין לך יסור גדו' מזה. וכי תימא לי עבד בה תרתי. אמ' קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתי יפה:

5 ה

תנו רבנן איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות הנכרים שמוזהרין על עריות כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסייף. והא מהכא נפקא מהתם נפקא ה' זו ברכת השם. אמר ר' יצחק נפח אלא נצרכה אלא לרבות את הכנויין ואילבוא דר"מ. דתניא איש איש כי יקלל אלהיו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת לפי שנאמר נוקב שם ה' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות את הכנויין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו מ"ט דברי ר"מ. וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ופליגי דרבי מיישא דאמר בן נח שברך את השם בכנוי פטור. לרבנן חייב מאי טעמא אמר קרא כגר כאזרח גר הוא דבעינן בנקבו שם אבל נכרים אפילו בכנוי. ור' מאיר האי כגר כאזרח מאי עביד ליה. מיבעי ליה כגר כאזרח הוא דבסקילה אבל נרים בסייף סד"א הואיל ואתרבו אתרבו קא משמע לן. ור' יצחק נפחא אליבוא דרבנן האי כגר כאזרח טאי עביד ליה. כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל נכרים לא בעינן שם בשם. איש איש למה לי. דברה תורה כשלון בני אדם. אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם כן ד' אותיות לאפוקי שם בן שתים דלא. עומדין מנלן דאמר קרא ואהוד בא אליו וגו' ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר ומה עגלון שהוא עו"א ולא ידע אלא בכנוי עמד. ישראל ושם המפורש עאכ"ו. קוריען מנלן דכתיב ויבוא אליקים ושבנא הסופר אל חזקיהו קרועי בגדים. ולא מאחין מנלן. אתיא קריעה מאלישע שנאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים מה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרועים והולכים לעולם. תנו רבנן אחד השומעין ואחד השומע מפי שומע חייב לקרוע והעדים אינם חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו דכתיב ויהי כשמוע המלך את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי עו"א איני חייב לקרוע. וא"ת רבשקה. ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כנוי דלא. ופלינא דר' חייא בתרווייהו דאמר ר' חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שםא [אי] אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים. ממאן אילימא מישראל מי פקרי כולי האי. אלא מנוי מי גמירי שם המיוחד אלא בכנוי. וש"מ בזמן הזה הוא דלא חייב. אבל מעיקרא חייב לקרוע. ונשא חטאו ר' יהודה אומר נאמר כאן נשיאת חטא ונאמר להלן נשיאת חטא האמור כאן כרת. ונוקב שם ה' מות יומת רגים ירגמו בו כל העדה בעלי דבבא שלו. גר זה הגר. כגר לרבות את נשי גרים. אזרח זה אזרח כאזרח לרבות את נשי האזרחים. בנקבו שם יומת אמר ר' מנחם בר יוסי להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם. איש להוציא את הקטן או אשי להוציא את האשה. תלמוד לומר ומכה בין איש בין אשה. אין לי אלא שהכה את האיש הכה את האשה ואת הקטן מנין. תלמוד לומר כי יכה כל נפש בין אשה בין איש ובין קטן. אין לי אלא איש ואשה שהכו את האיש ואיש שהכה את האשה ואת הקטן. אשה שהכתה את האשה ואת הקטן מנין. תלמוד לומר רוצח מות יומת מכל מקום. מה תלמוד לומר איש שיכול אפילו הכה את הנפלים ובני שמונה יהא חייב תלמוד לומר איש מה איש מיוחד שהוא בן קיימא יצאו נפלים ובני ח' שאינן בני קיימא. יכה כל נפש עד שיכה כל נפשו להביא שהכהו ויש בה כדי מיתה ובא אחר והמית האחרון חייב. תנו רבן הכהו י' בני אדם בעשר מקלות ומתבין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ר' יהודה בן בתירה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כולי נפש. ור' יהודה סבר כל נפש כל דהו נפש. אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה שהוא פטור. בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי לטרפה ולא מדמי לגוסס בידי שמים משום דהאי לא עביד ביה מעשה האי עביד ביה מעשה. ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטרפה. טרפה מחתכי סימני האי לא מחתכי סימניה. תינוק בן יום אחד ההורגו חייב שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם (כתוב ברמז שכ"ב וברמז תק"נ). מכה נפש בדמה (כתוב ברמז שמ"א וברמז שכ"ח). אלו נאמרו מכה נפש בהמה ישלם הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה כשהוא אומר ישלמנה בבהמה עסקתי:

6 ו

ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר ומה אדם שאינו חייב בכן ופר חייב בארבעה דברים שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בארבעה דברים. אמר קרא איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. כאשר עשה כן יעשה לו אמר רבי אילעא בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. מכדי כתיב ועשיתים לו כאשר זמם יד ביד למה לי. דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון. חובל בחברו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי. דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון. ומכה בהמה תנא רבי חזקיה נאמר מכה אדם ונאמר מכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין מתכוין בין שאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין מתכויין בין שאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפטורו ממון. חייבי מיתות שוגגין ו

7 ז

דבר אחר פטורין מלשל. חייבי מלקיות שוגגין ו

8 ח

דבר אחר ר' יוחנן אמר חייב. חייבי מיתות איתקוש חייבי מלקיות לא איתקוש. ריש לקיש אמר פטור בפירוש רבתה תורה חייבו מלקיות כחייבי מיתות. והיכן רבתה תורה. אמר אביי אתיא רשע רשע. רבא אמר אתיא מכה מכה:

9 ט

כי יתן מוםאין לי אלא מום. מנין צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק. תלמוד לומר כאשר עשה כן יעשה לו. מנין העביר טליתו ממנו ופרע את ראשה של אשה. תלמוד לומר כאשר עשה כן יעשה לו. מנין הכהו (באחת) [כלאחר] ידו בלוח בנייר בפנקס ובטומוס שטרות שבידו. תלמוד לומר (ועשה) כאשר עשה כן יעשה לו. מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב אחזו והעמידו בצינה ונצטנן. אחזו והשיך בו את הכלב. אחזו והשיך בו את הנחש. תלמוד לומר (ועשה) כאשר עשה כן יעשה לו. יכול אפילו אמר לו המתן לי כאן בחמה ונשתרב. המתן לי בצינה ונצטנן. שיסה בו את הכלב ושיסה בו את הנחש. תלמוד לומר מום. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מעשה ביד ומוציא אני את אלו שאין מעשה ביד. יכול סימא את עינו (יהי סומין) [יסמאו] את עינו קטע את ידו (יהו קוטעין) [יקטעו] את ידו. תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם מה מכה בהמה בתשלומיו אף מכה אדם בתלומין. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר ולא תקח כופר לנפש רוצח לרוצח אי את הנוטל כופר אבל נוטל אתה לאברים כופר, ומכה אדם יומת מה תלמוד לומר לפי שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת יכול לא יהא חייב עד שיכה שניהם כאחד. תלמוד לומר ומכה אדם יומת ואפילו אחד מהם. יכול הכס ולא עשה בהם חבורה יהא חייב. תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם. מה מכה בהמה עד שישעשה בה חבורה אף מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה. יכול הכס לאחר מיתה יהא חייב. תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם. מה מכה בהמה בחייה אף מכה אביו ואמו בחייהן. משפט אחד יהיה לכם כדיני נפשות כך דיני ממונות. מה דיני נפשות בדרישה וחקירה אף דיני ממונות בדרישה וחקירה. אי מה דיני נפשות בעשרים ושלשה יכול אף דיני ממונות כן. ומה דיני נפשות (מונין) [מטין] על פיאחד לזכות על פי שנים לחובה יכול אף דיני ממונות כן. תלמוד לומר עין תחת עין ריבה. דיני ממונות בשלשה הדיוטת משום דרבי חנינא דאמר דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן שנעלת דלת בפני לוין. אי הכי תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות גזלות וחבלות בשלשה מומחין ועוד שלשה שלשה למה לי. אלא אמר רבא לעולם (הכי) [תרתי] קתני משום דרבי חנינא רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרבנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן דנפישי יושבי קרנות. ר' אלעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי מילקי לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו. דמתרי בהו אימת. נתרי מעיקרא אמרי אישתלין, נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי. נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה. נתרי בהו בתוך כדי דבור או נתרי בהו מעיקרא ונרמזינהו רמוזי. וכי לא מתרין בהו לא קטלין להו מי איכא מידי דאילו אינהו בעי קטול בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואי אמרת בן גרושה וחלוצה דלאו מכאשר זמם איתרבי ליבעי התראה. אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכלכם. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה משפט אחד יהיה לכם כגר:

10 י

וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה. זו היא שאמרנו מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ. וירגמו אותו ולא כסותו. אבן מלמד שאם מת באבן אחת יצא. ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה אף לסמיכה אף לדחיה אף לתליה אף בלא תלין נבלתו על העץ. בעולם הזה בעונות היו נמסרין למיתה אבל לעולם הבא בלע המות לנצח ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

11 יא

פרשת בהר:

12 יב

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. אמר אלעזר הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמיד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואחר כך פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים אם לא שמר שמיטת ויובלות או אם לא שמר אחד מהם סוף שימכור כל אשר לו שנאמר וכי תמכרו ממכר וכי ימוץ אחיך עד שמוכר את עצמו, וכן אתה מוצא בימי ירמיה בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים שנאמר ויעל עליהם מלך כשדים, אמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה היאך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית, אמר לפניו רבשולחן ערוך לא כך אמרת וכי ימוך אחיח וגו' קיים מה שקראת אותם אחי ורעי וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כשתמוט בבלה, והחזקת בו תפוס עמהם בדין שלא יאבדו. גר ותושב וי אחיך עמך אף על פי שהן נעשים גרים בבבלוכו' וחי עמך, א"ל הקדוש ברוך הוא בעונותהם אני מוכר את ביתי שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב זה ביתו של הקדוש ברוך הוא כו', הקדוש ברוך הוא אומר וכי תשיג יד גר ותושב. יד גר זה נבוכדנצר, ותושב זה מלכות מדי, ונמכר לגר זה מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו מלכות רביעית, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבשולחן ערוך למה נמסרו למלכיות הללו א"ל מפני שמחללין את השביעית שנאמר ויגל (את) השארית מן (הארץ) [החרב] וגו' עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה (עד מלאת) [למלאות] שבעים שנה, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות ועל היובלות, הוא שאמר בסוף כל הפרשה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' אני הוא שעתיד ליתן לכם שכר אם תשמרו אותם ואם לאו אני עתיד ליפרע מכם ביד המלכיות וכשתקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בהר סיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ אל ארץ המיוחדת. יכול אפילו באו לעמון ומואב, תלמוד לומר אשר אני נותן לכם ולא לעמו ומואב. ומנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות [חלקו לבתי אבות] ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו יכול יהו חייבין בשמיטה, תלמוד לומר שדך, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו. כרמך עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו, נמצאת אומר כיון שעברו את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש, הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר, שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם, לארבעה עשר שנה נתחייבו במעשרות, התחילו מונין לשמיטה. לעשרים ואחת שנה עשו שמיה, לששים וארבע עשו יובל. ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אין לי אלא לזרוע ולזמור, לעדור לחרוש לנכש לכסוח מנין, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן. תלמוד לומר שדך לא וגו' כרמך לא וגו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מקרסמין (ואין מקרמין) ואין מזהמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן, תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, אי שדך לא כרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא נקעים תחת הזיתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לחברו, תלמוד לומר לא תזרע ולא תזמור הזרע והזמיר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם, מה זרע וזמיר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן:

13 יג

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך. מה תלמוד לומר שיכול אף שנת היובל תעלה למנין שני שבוע, מנין לאורז ולדוחן לפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תבואתה בשביעית, יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר שש שנים תזרע ואספת ששה זרעים וששה אסופין. רבי נתן בן יוסף אומר מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונס אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תפואתה אף משהביאה שליש, ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה, תלמוד לומר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהן שניה שהן עושות לשלש שניםץ רבי יהודה אומר הפרסיות שביעית שלהן למוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים, אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת הוא לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך. באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין מנלן, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה, וליגמר מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים. תנן התם משקין בית השלהין במועד ובשביעית, בשלמא מועד משום טירחא הוא ומשום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, אמר רבא אבות אסרה תורה תולדות לא אסרה דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' וכתיב את ספיח קצירך וגו' מכדי זמירה בכלל זריעה וזריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות הוא דמיחייב הא אאחרינא לא מיחייב, ולא והתניא שדך לא תזרע אין לי אלא זריעה וזימור מנין לרבות המנכש וכו', מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקשקוש בשביעית מי שרי והתניא ובשביעית תשמטנא ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל, תרי קשקושי הוו אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי:

14 יד

את ספיח קצירך לא תקצור. מכאן סמכו חכמים לספיחים שהן אסורין. ואת ענבי נזיריך לא תבצור את השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר את המופקר. לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצה אבל קוצך הוא בחרב. אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה. אין עושין זיתים בבית הבד ובקוטב אבל כוש הוא ומכניס לכודידה. רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה. שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאה שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורין עד חמשה עשר בשבט:

15 טו

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לכם דומיא דלאכלה מה אכילה שהנאתו ובעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר בעורן. כדתניא עלי קנים ועלי גפנים שגבבן (הרבה) [לחובה] על פני השדה לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, ועצים נמי אף על גב דהנאתן ובעורן שוה סתם עצים להסקה עומדין ועצים דהסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למישרא ולא לכבוס. רבי יוסי אומר מוסרין מאי טעמא דת"ק אמר קרא לכם לאכלה לאכלה ולא למישרא ולכביסה. ור' יוסי אומר מוסרין פירות שביעית למישרא ולכביסה דכתיב לכם לכל צרכיכם. ותנא קמא נמי הא כתיב לכם, ההוא לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה יצא מישרא וכביסה שהנאתו ובעורו אינו שוה, ורבי יוסי נמי הכתיב לאכלה, ההוא מיבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא. ומה ראית לרבות את הכביסה ולהוציא את המלוגמא מרבה אני את הכביסה ששוה בכל אדם ומוציא אני את המלוגמא שאינה שוה בכל אדם, מאן תנא להא דתנו רבנן לאכלה ולא למלגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות אפיקטוזין, כמאן כרבי יוסי דאי רבנן הא איכא נמי מישרא וכביסה. רבא רמי תנן ממין הצבעים ספיחי סטים וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם בעור ולדמיהם בעור אלמא עצים יש בהם קדושת שביעית ורמינהו עלי קנים ועלי גפנים וכו' (כדלעיל). מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית, בית שמאי אומרים כל האילנות משיוציאו. ב"ה אומרים החרובין משישרשו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיציאו. רמי ליה רמי בר אחא לרב חסדא תנן שומרי ספיחים [בשביעית] נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהו לאכלה ולא לטרפה, א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל. א"ל מי קאמינא תיבטל לייתו מדאישתקד, בעינן כרמל וליכא. ולייתו מכרמל דאישתקד, א"ק כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה וליכא. אמר רב חסדא בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק, בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינא ביה. מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאלו מיטמא בת שרפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, שאני התם כדתיב לדורותיכם תניא נמי הכי מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה, תלמוד לומר לדורותיכם. וליגמר מינה, התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשרפה: