אמר רבי אבהי אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל. שאני דם דאיתקש למים שנאמר על הארץ תשפכנוכמים כמים הנשפכין לפני ע"ז [מי] איקרי ניסוך שנאמר ישתו יין נסיכם. ולחזקיה איתקש למים דם הנפשך כמים מכשיר לאפוקי דם קדשים. קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין להפרישו. תא שמע לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו, לא דלא ליספו להו בידים. תא שמע כל נפש מכם לא תאכלדם להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו לא דלא ליספו להו בידים. תא שמע אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תיטמאו, לא דלא ליטמאו בידים. וצריכי דאי אשמעינן שרצים משום דאיסורין במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא. ואי אשמעינן דם משום דאיסורו בכרת אבל שרצים דאיסורן איסור לאו אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסירן שוה בכל אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעינן טומאה הוה אמינא כהנים שאני משום דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אבל הנך אימא לא, צריכא. ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים הגר אלו נשי גרים, בתוכם לרבות את הנשים ואת העבדים [המשוחררים], אם כן למה נאמר איש איש לפי שנאמר אשר יצוד אין לי אלא הצד, ירש לקח ונתן לו במתנה מנין. תלמוד לומר איש איש. אשר יצור איןלי אלא הצד את שאינן צודין [ועומדין מאליהן] כגון אווזין ותרנגולין מנין תלמוד לומר ציד מכל מקום. אם כן למה נאמר אשר יצוד [אמר רבי] למדה תורה דרך ארץ שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה הזאת:
עוף יכול אף עוף טמא במשמע תלמוד לומר חיה מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים, תלמוד לומר אר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל. אין לי אלא עוף הנאכל חיה הנאכלת מנין, תלמוד לומר חיה או עוף אשר יאכל:
אשר יצוד ציד חיה. חיה כל משמע בין מרובה בין מועט. עוף כל משמע בין מרובה בין מועט. מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן, היה ועוף במקום אחד כסויי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר חיה או עוף, א"ל הרי הוא אומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, מאי קאי מהדרי ליה, הכי קאמרי ליה רבנן האי או מבעי ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. אמר ר' חנינא ומודה היה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת:
אמר רבי יהודה רב יהודה אמר שמואל משום רב יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר ושפך את דמו בשפיכה בעלמא. א"ה חיה נמי, חיה איתקש לפסולי המוקדשין. עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף, הא כתיב ושפך את דמו וכסהי. ומאי חזית דשדית ליה אעוף שדיה אחיה. מסתברא משום דסליק מניהוכו'. הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' אלעזר הקפר אומר מה תלמוד לומר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכי מה למדנו מצבי ואיל, מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המקודשים, מה פסולי המוקדשים משחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומאן תנא דפליג לעיה דרבי אלעזר הקפר רבי היא. דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: