Remez 567תקס״ז
1 א

ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית מלמד שיאן הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. כמה אבנים יהו בו ר' ישמעאל אומר ארבעה ורבי עקיבא אומר שמונה. שהיה רבי ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת ורבי עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת. רבי אלעזר בר' שמעון אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתליו בזוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. אבניו שלו עציו שלו עפר שלו מלמד שגורר ומוציא. אבניו כל אבניו שנבנו עמו, עציו כל עצים שנבנה עמו. עפר כל עפר שנבנה עמו, אבניו ולא אבני עליה, עציו ולא עצי עליה. עפר הבית ולא עפר עליה, מכאן אמרו נראה הנגע בבית נותן את הקורות לעליה נראה בעליה נותן את הקירות לבית. אבניו ולא אבניו שהכניס לו משנבנה. עציו ולא עציו שהכניס לו משנבנה. עפר הבית ולא עפר מתכות שבו. אם נאמרו בחליצה למה נאמרו בנתיצה מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה, בחליצה אבן שבזוית בזמן שחולץ חולץ את כולה בזמן שנותן נותץ את שלו ומניח את של חבירו. בנתיצה נותץ את האבנים שיש בהן הנגע ואת האבנים שאין בהן הנגע. בחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן הנגע, הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה צריך לומר בחליצה צריך לומר בנתיצה. יטמא עד הערבמלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא האוכל מנין אף השוכב תלמוד לומר והשוכב בבית יכבס וגו'. אין לי אלא שוכב ואוכל מנין אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס את בגדיו ריבה. אם כופנו לרבות את כולן מה תלמוד לומר האוכל והשוכב ליתן שעור (לאוכל) [לשוכב] כדי שיאכל, וכמה שעורו כדי אכילת פרס פת חטין ולא שעורין מסב ואוכלו בלפתן. כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר וזה להקל (יכול) אפילו לבוש עשרה סבריקין ועטוף עשרה פוליונים כולן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס. יכול אף הבהמה והכותי יהו מצילין בגדים בבית המנוגע תלמוד לומר יכבס את בגדיו (ריבה) המיטמא (בגדים) מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי שאין מיטמא (בגדים) אין מצילין בגדים בבית המנוגע. מכאן אמרו היה עומר בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאין. היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר' יהודה מטמא מיד. וחכמים אומרים עד שישהה כדי אכילת פרס. אמרו לו לרבי יהודה ומה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס בזמן שאין כל גופו טמא א"ד שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס, אמר להן ר' יהודה מצינו שיפה כח טמא להציל יותר מן הטהור ישראל מקבלין טומאה מצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי שאין מקבלין טומאה אין מצילין בגדים בבית המנוגע:

2 ב

והזה על הבית על (שקופי) [המשקוף] ויש אומרים על כולו. ושלח את הצפור החיה [מחוץ לעיר] אל פני השדה רבי יוסי ברבי יהודה אומר צפור שהיא חיה חוץ לכל העיר ואי זו זו צפור דרור. וכפר על הבית וטהר אם נאמר במצורע למה נאמר בבתים ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע. לפי שיש בבתים מה שאין במצורע ובמצורע מה שאין בבתים. מצורע טעון קרבן הבית אין טעון קרבן מצורע יש לו טהרה מטומאתו, בית אין לו טהרה מטומאתו, הא מפני שיש במצורע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצורע, צריך לומר במצורע וצריך לומר בבתים. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת אין שאת אלא גובה שנאמר ועל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפלה שנאמר ספחני נא. זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת להורות וגו' מנין אתה אומר כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחת באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהן תלמוד לומר זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'. רבי יוסי אומר למה בא להורות ביום, ללמדך שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר. חנינא בן חבינאי אומר למה בא להורות למד שלא יראה הנגעים עד שיורנו רבו:

3 ג

איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, איום ונורא אלו ישראל אני אמרתי אלקים אתם ממנו משפטו ושאתו יצא כיון שחטאו לקו בזיכות ובצרעת הדא הוא דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא ולהלן ובגדיו יהיו פרומים לפיכך לקו בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם איש איש כי יהיה זב מבשרו. תני רבי שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין ולא אלמים ולא שוטים ולא חרשים ולא טפשים, על אותה שעה הוא אומר כלך יפה רעיתי ומום אין בך, וכיון שחטאו לא שהו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין סומין חרשין ואלמין חגרין ושוטים וטפשים, על אותה שעה הוא אומר וישלחו מן המחנה וכו'. מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת. רבי תנחום אומר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו ארון זה הורג את נושאיו. ורבנן אמרי מן העגל דכתיב כי פרוע הוא שפרחה בהם זיבה וצרעת כמה דאת אמר בגדיו יהיו פרומים וכתיב וראשו יהיה פרוע. ר' יהודה בר רבי סימון אומר ממתאוננים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא מכאן נעשו זרים לאהל מועד. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי בשר ודם נותן אכסיריא והקדוש ברוך הוא נותן אכסיריא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בשר ודם חובש בבית האסורין והקדוש ברוך הוא וכו' שנאמר והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. בשר ודם גוזר טורודין והקדוש ברוך הוא גוזר טירודין, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בשר ודם נותן קטפרס, והקדוש ברוך הוא נותן קטפרס, שנאמר ארבעים יכנו לא יוסיף. בשר ודם גובה קטירקי והקדוש ברוך הוא וגובה קטירקי שנאמר וענשו אותו מאה כסף. בשר ודם נותן דונאטיבוא והקדוש ברוך הוא נותן דונאטיבוא שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ב"ו נותן פרקופי והקדוש ברוך הוא נותן פרקופי שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ב"ו ונותן אנונס והקדוש ברוך הוא נותן אנונס שנאמר עומר לגלגלת. ב"ו מכה על ידי עדים והקדוש ברוך הוא מכה אדם על ידי עצמו שנאמר מחצתי ואני ארפא. ב"ו מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה באותו הוא מרפא שנאמר כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה':

4 ד

ילמדנו רבינו מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת זה לצד זה וזה לצד אחר, כך שנו רבותינו אסור לשכב אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב. שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת ואומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב ללמדך שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה שלא יעשו כמעשה כותים ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות שכל השמש אשתו כשהיא נדה חייב בה כרת שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה ונכרתו שניהם:

5 ה

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושרפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים תלמוד לומר ואמרתם אליהם. איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה. רבי ישמאעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין צריך הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, זכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן, נקבה כל שהיא נקבה בין קטנה בין גדולה. אם כן מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו איש אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין תלמוד לומר ואיש. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכוה רבנן אקרא, הי קרא והי הלכתא, אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא. אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא קרא למה לי, למעוטי אשה מלובן. למה לי למיכתב בזכרים ולמה לי למיכתב בנקבות. צריכא דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראויות כבימים אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באונס אבל זכרים דלא מטמו באונס אימא לא צריכא (כתוב ברמז תק"צ). תנן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, כיצד היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבוייו אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו. בעל קרי דכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע. תניא ר' סימאי אומר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד. שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש אף לקרבן. ואימא שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. אימא שתים לקבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה, לא ס"ד דתניא וכפר עליו הכהן וגו' מזובו מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן, הא כיצד שלש מביא, שתים אין מביא. או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואיצטריך דר' סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדר' סימאי הוה אמינא כי קושיין, תלמוד לומר מזובו. ואי מזובו הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קמ"לדרבי סימאי. והשתא דאמר מזובו לדרשה וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה. מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק הזוב. מזובו ולא מזובו ומנגעו. מזובו וספר מקצת זובו למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא אם טמא משכב ומושב וכו' אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה. שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמא משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה. אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו מקצת זובו וספר לו. א"ל רב פפא לאביי מ"ש הך מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות ומ"ש הך מזובו דמרבי ביה בעל שתי ראיות לספירה, א"ל אס"ד למעוטי הוא לישתוק קרא מיניה, וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח. וכי תימא האי מזובו מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו, אם כן לכתוב קרא וכי יטהר הזב זובו מאי וכי יטהר הזב מזובו, למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:

6 ו

שלהו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שאי אפשר לדם בלא צחצוחי הרוק. מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה יהא טמא, תלמוד לומר זבו טמא הוא ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור, לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת. זוב מטמא לח ואינו מטמא יבש מנלן. דתניא זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן. שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שגורם טומאה לאחרים הוא עצמו טהור, תלמוד לומר זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא. ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ, במגדלא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא, ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה. לא ס"ד דתניא אחרים אומרים והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים אף זובו לא תחלוק בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים. והשתא דנפקא לן מוהזב את זובו זובו טמא למה לי. איצטריכא ליה, סד"א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, ואי משום והזב את זבו למינא הוא דאתא זוב חדא זובו תרתי ובשלישי אקשיה רחמנא לנקבה כתב רחמנא זובו טמא. והשתא דאמר רחמנא זובו טמא דרוש ביה נמי הא:

7 ז

מימי רגליו מנלן דתניא זובו טמא וזאת (לטמא) לרבות מימי רגליו לטומאה. והלא דין הוא ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא מימי רגליו הבאין ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאים. דם היוצא מפי האמה יוכיח שבא ממקום טמא וטהור אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שבא ממקום טמא יהא טהור, תלמוד לומר זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה. דם היוצא מפיו ומפי אמה מנ"ל דטהור דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא תלמוד לומר זובו טמא הוא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור. ואיפוך אנא, דומיא דרוק מה רוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל וכו', יצא דם שאין מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע, ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא, מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. כי יהיה מן הדבור ואילך והלא דין הוא טמא בנגעים וטמא בזבים מה נגעים פטר בהן לפני הדבור אף זבים יפטור בהן לפני הדבור, וקל וחומר ומה נגעים שטמא בהן אנוסין פטר בהן לפני הדבור זבין שלא טמא בהם אנוסין אינו דין שיפטור בהן לפני הדבור. לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן תאמ בזבין שטומאתן בכל אדם והואיל וטומאה וטהרה בכל אדם לא יפטור בהן לפני הדבור, תלמוד לומר כי יהיה מן הדבור ואילך:

8 ח

כי יהיה זב. יכול אף הזב מכל מקום יהא טמא, והלא דין הוא טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה. לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים תאמר בזב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד הויאל ומטמא בשלש ראיות ויום אחד יטמא מכל מקום, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין נאמר טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה. מבשרו וטמא עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים מטמא בפנים כבחוץ. זב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ, תלמוד לומר מבשרו טמא עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. מבשרו מבשרו טמא ולא מחמת

9 ט

דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו, אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר. זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא וכו' (כדלעיל). הוא טמא ואין הדם היוצא מן האמה טמא וכו', מימי רגליו מנין וכו' כול אף הזיעה והליחה הסרוחה והרעי יהו טמאין, תלמוד לומר הוא. אוציא את אלו שאין מטמאין טומאת משקה ולא אוציא את דמעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה שהן מטמאין טומאת משקה תלמוד לומר וזאת, נמצאת אומר תשעה משקין בזב הזיעה והליחה הסרוחה והרעי טהורין מכולם, דמעת עינו ודם מגפתו חלב האשה מטמא טומאת משקה, זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה:

10 י

וזאת תהיה טמאתו בזובו. תלה הכתוב לזב בראיות ולזבה בימים. וממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים, לא ס"ד דא"ק והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים. וליקוש נמי נקבה לזכר מה זכר בראיות אף נקבה בראיות, הא מיעט רחמנא וזאת. ומה ראית, מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות. קאי בראיות ממעט ימים. אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה שנאמר החתים בשרו מזובו. והוא אנן תנן מטמא בכל שהו, הוא דאמר כרבי נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה ולא הודו לו. מ"ט דרבי ישמעאל א"ק או החתים בשרו מזובו. ורבנן מיבעי ליה לח הוא מטמא ואין מטמא יבש. ור"ש הוא מרר בשרו נפקא. ורבנן ההוא למנינא הוא דאתא זובו חד, דר תרתי, את זובו תלת, למד על זב בעל שלש ראיות שחייב קרבן, מזובו טמא מקצת זובו טמא למד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ור"ש מנינא מנא ליה, נפקא ליה מדר' סימאי מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן. ולמאן דנפקא ליה תרוייהו מוזאת תהיה טמאתו האי איש כי יהיה זב מבשרו מאי עביד ליה, מיבעי ליה עד שיצא מבשרו, זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא:

11 יא

וזאת תהיה טמאתו בזובו. טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים, והלא דין הוא ומה אם זבה שמטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, תלמוד לומר וזאת תהיה טמאתו בזובו טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה בימים. זובו רר מלמד שמטמא בשלש ראיות. אין לי אלא גדולות מנין אף הקטנות, תלמוד לומר תהיה ואפילו כל שהוא, החתים ואיפלו כל שהוא, ואם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות ליתן שעור לגדולות שאם ראה אחת מרובה כשלש שהוא כמגדיון לשילוח שהן כדי שתי טבטילות ושני ספוגין הריזה זב גמור. ר' אומר למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור, ראה בתחלת מאה בתוך חמשים ובסוף מאה או בתחלת מאה ולאחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור. מזובו אף מקצת זובו מטמא משסב ומושב להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות. זב שסופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות. לא אם אמרת בזבה שמטמאה משכב ומושב בראיה אחת תאמר בזב שאין מטמא משכב ומושב בראיה אחת הואיל ואין מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות, תלמוד לומר מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה באודם זב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא באודם, תלמוד לומר טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. קל וחומר לזבה שתטמא בלובן ומה אם הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שהיא מטמאה באודם אינו דין שתטמא בלובן, תלמוד לומר טומאתו הוא, טומאת האיש בלובן טומאת אשה בדם:

12 יב

כל המשכב אשר ישכב עליו [וגו']. יכול כל כלי במשמע תלמוד לומר אשר ישכב וגו'. וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים וכו' אבן שמטמא בביאה אינו דין שעושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, תלמוד לומר הזב ולא אבן המנוגעת:

13 יג

מבנין אב מכתוב אחד כיצד לא המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב הצד השוה שבהן שהן עשויין לנוחת אדם לבד והזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגרים, אף כל שהוא עשוי לנוחת אדם לבד יהא הזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים. יצא מרכב שהוא עשוי לסבלון אחר:

14 יד

אשר ישכב עליו הזב יטמא, יכול אפילו שכב על עריבה ועל הדלת תלמוד לומר משכב ולא עריבה ולא הדלת. אוציא את אלו ולא אוציא את המחצלת של קנים ושל חילת, תלמוד לומר המשכב משכב המיוחד. אין לי אלא אלא המטה והכר, הסגוס והרדיד חלוק וטלית הקרסטול ארבעת קבין והתורמיל חמשת קבין והכריתית סאה והחמת שבעת קבין מנין תלמוד לומר כל המשכב ריבה. או יכול שאני מרבה את הסרוד ודף של נחתומין ואת עריבה גדולה שהגדות שוכבות בתוכה, תלמוד לומר אשר ישכב עליו, המיוחדת לשכיבה ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את הסגוס והרדיד חלוק וטלית קרסול ארבעת קבין תורמיל חמשת קבין והכריתות סאה והחמת שבעת קבין, תלמוד לומר כל המשכב ריבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין שכיבה עם מלאכתן. אשר ישב עליו יטמא יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר כלי ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו ולא אוציא את כסא של גלגים ושל אבנים ושל אדמה, תלמוד לומר הכלי כלי המיוחד. אין לי אלא כסא קתדרא וספסל המיוחדין, מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה ועריבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי ריבה. יכול אפילו כפה סאה תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה ועריבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת. תלמוד לומר וכל הכלי ריבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, מנין ישב על המשכב ושכב על המושב, עומד נתלה נשען מנין, תלמוד לומר יטמא יטמא ריבה. הזב ולא בעל קרי. והלא דין הוא זב טומאתו מן המקור ובעל קרי טומאתו מן המקור מה זב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא בעל קרי. הזב ולא אבן המוגעת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבן המנוגעת שמטמאה בביאה אינו דין שמטמאה משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא אבן הנוגעת. הזב ולא טמא מת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא טמא מת. הזב ולא המת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו מטמא טומאת שבעה מטמא משכב ומושב מת שמטמא טומאת שבעה אינו דין שיטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא המת. רבי שמעון אומר אשר ישכב עליו ואר ישב עליו ואת שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב ואין זב שמת מטמא משכב ומושב. והא שאמרו זב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר, מדברי סופרים. אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו:

15 טו

ואיש אשר יגע במשכבו, מדרס כלי חרס טהור מנא לן, אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, דבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה מקיש משכבה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה. מתיב רבי אלעזר מפץ במת מנין, ודין הוא ומה פכין קטנים של חרס שטהורין בזב טמאין במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת, ואמאי והא לית טהרה במקוה. א"ל רבי חנינא הואיל ואיכא במינו, א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אדרבא רחמנא ליצלן מדעתא דידך. וטעמא מאי תרי קראי כתיבי ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הא כיצד, יש במינו אף על גב דלית ליה טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו:

16 טז

רבא אמר מדרס כלי חרס טהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מי לא עסקינן דיחדיניה לאשתו נדה ואמר קרא טהור: