Remez 547תקמ״ז
1 א

זאת תורת הבהמה, תניא ר' אומר עם הארץ אסור לו לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר. זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה בהמה מטמאה במגע ובמשא ועוף אינו מטמא במגע ובמשא עוף מטמא בגדים אבית הבליעה בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, אמר ר' מאיר באיזו תורה שותה לומר לך מה בהמה דבר המכשירה לאכילתה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר המכשירו לאכילה מטהר טרפתו מטומאתו, ור"י מ"ט, אמר רבא קרא אשכח ודרש והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה אמר ר' יהודה אם נאמר נבלה טרפה למה נאמר אלא להביא טרפה ששחטה שהיא מטמאה, ורבי מאיר האי טרפה מאי עביד ליה, מיבעי ליה למעוטי שחוטה שהיא לפנים, ור' יהודה טרפה אחרינא כתיב, ור' מאיר חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחדא למעוטי עוף טמא, ור' יהודה עוף טמא מנבלה נפקא ליה, ואידך נבלה מיבעי ליה לשעור אכילה בכזית ותיפוק ליה מקרא קמא, מדאפקי' רחמנא בלשון אכילה חדא לשעור אכילה בכזית וחדא לשעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחדוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי מטמא קמ"ל (כתוב ברמז תש"ל) באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה שנים או רוב שנים אף עוף שנים או רוב שנים ת"ל זאת, ר' אליעזר אומר באיזו תורה שותה בהמה לעוף או עוף לבהמה עוף הכשרו מן הצואר ובהמה הכשרה מן הצואר, אי מה עוף ממול ערפו אף בהמה ממול ערפה, ת"ל ראשו ראשו של עוף ממול ערפו ואין ראשה של בהמה ממול ערפה, וכל נפש החיה הרומשת במים להביא את הדגים, ולכל נפש השורצת להביא את החגבים למה בא אלא לידע איזה טמא ואיזה טהור:

2 ב

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור א"צ לומר בין חמור לפרה הלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא השערה, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל א"צ לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה, אחרים אומרים בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה על החיה:

3 ג

והתקדשתם והייתם קדושים, אמר ר' בנימין בר יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע וגו', אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה:

4 ד

אשה כי תזריע אחור וקדם צרתני א"ר ישמעאל בר תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין אם זוכה אמרין ליה אתה קדמת למעשה בראשית נאמר ורוח אלהים מרחפת ואם לאו יתוש קדמך, שלשול קדמך, ר' נחמיה אומר אף קלוסו אינו בא אלא באחרונה הדא הוא דכתיב החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים, אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר כל בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף ואח"כ אשה כי תזריע, אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק ר' לוי אמר בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא זהב אינו מחזיק לו טובה כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טפה לבנונית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות שלמות משובחות בפרהסיא אין זה שבח הוי ולפועלי אתן צדק, ר' לוי אמר חורי בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין בריה משגחת עליו בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו והקב"ה מתירו ומוציאו משם א"צ להחזיק לו טובה וביותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, ר' אבא בר כהנא אמר בנוהג שבעולם אם נוטל אדם (מפוריא) [ארנקי] של מעות ויתן פיה למטה אין המעות מתפזרות והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה חיים וחסד ר' אבא בר כהנא אמר חורי בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה ונתון ולדה בתוך מעיה כמין שק ואשה זו מהלכת זקופה והולד נתון במעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה חיים וחסד, ר' אבא בר כהנא אמר חורי בנוהג שבעולם בהמה זו דדיה נתון במקום רחמה והולד יונק במקום בושתה והאשה הזו דדיה נתון במקום נויה והולד יונק במקום כבודה אין זה חיים וחסד, אמר ר' אליעזר אם ישהא אדם בחמין אינו מת ומעיה של אשה מרותחין והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר שלא יעשה שיליא שלא יעשה סנדל אין זה חיים וחסד א"ר תחליפא דקסרי אם אכל אדם פרוסה אחר פרוסה לא שניה דוחה את הראשונה והאשה הזו כמה מאכל היא אוכלת וכמה משקין היא שותה ואינו דוחה את הולד אין זה חיים וחסד א"ר סימון מעיה של אשה עשוין (כוננין כוננין) [קנין קנין] פיקון פיקון חבלין חבלין בשעה שהיא יושבת על המשבר אינו משליכתו בבת אחת (אלא) [במתלא] אמרין אשתרי חד חבל אשתרי תרין חבלין, אמר ר' מאיר כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בדין הוא שתהא רואה מה הקב"ה עושה מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב כדי שיצא הולד ויהיה לו מאין לאכול וביותר אם היה זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, תניא צורת הולד כיצד תחלת ברייתו דומה לרשון שתי עיניו כשני טפין של זבוב שתי אזניו כשני טפין של זבוב שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, פיו משוך כשעורה, גויתו כעדשה, ושאר אבריו מצומצמים בו כגולם ועליו הוא אומר גלמי ראו עיניך, אם היתה נקבה גויתה כשעורה לארכה (פיתוח) [חיתוך] ידים ורגלים אין לה, כיצד הולד שרוי במעי אמו מקופל ומונח כפנקס ראשו מונח לו בין ירכיו ושתי ידיו על שני (צלעיו) [צעדיו] שתי עגבותיו על שתי עקביו פיו סתום טבורו פתוח ואוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, יצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום, ב"ש וב"ה ב"ש אומרים לא כיצירת הולד בעוה"ז יצירתו לעוה"ב בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות ולעה"ב מתחיל בגידין ועצמות וגומר בעור ובשר שכן כתיב במתי יחזקאל וארא והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה, אמר ר' חייא בר אבא אין פרשת יחזקאל ראיה, למה מתי יחזקאל דומין לזה שנכנס במרחץ זה שפושט ראשון לובש אחרון, ב"ה אומרים כשם שיצירתו של אדם בעוה"ז כך יצירתו לעוה"ב בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ובעצמות, שכן איוב אומר זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' הלא כחלב תתיכני, תתכני אין כתיב כאן אלא תתיכני, וכגבינה הקפיתני אין כתיב כאן אלא תקפיאני, עור ובשר הלבשתני אין כתיב כאן אלא תלבישני, ובעצמות וגידים סוככתני אין כתיב כאן אלא תשוככני חיים וחסד עשית עמדי וגו', אום של אשה מלא דם וממנו יוצא למקור נדתה וברצונו של הקב"ה הולכת טפה של לבנונית ונופלת לתוכו ומיד הולד נוצר, משל לחלב שהוא נתון בקערה עד שלא נתן לתוכה מסו הוא רופף אם נתן לתוכה מסו קופה ועומד, אשה כי תזריע וילדה זכר משל למה"ד לשני ציירים זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה וכו' לעולם הזכר מן האשה והנקבה מן האיש, זכר מן האשה מנין ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו' ופילגשו וגו' ותלד וגו' אשה כי תזריע וילדה זכר, נקבה מן האיש מנין שנאמר ובתואל ילד את רבקה ואת דינה בתו ושם בת אשר שרח, אמר ר' אבין לית ספר דמספר לגרמיה, משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון, אמר רבי אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם אשה זו בעוה"ז שלא התחיל בגידין ובעצמות שאילו התחיל בגידין ובעצמות היה מבקע כרסה ויוצא לפי שבעוה"ז יולדת בצער אבל לעתיד לבא מה כתיב בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר, זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני אלו ימים שהייתי במעי אמי מלמד שהתינוק משתמר במעי אמו, כאשר הייתי בימי חרפי אמר ר' אבהו התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה עליו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל זה לכם הטמא ומשהוא מקבל עליו את כל המצות אח"כ נולד אשה כי תזריע וילדה זכר, זש"ה ואין צור כאלהינו ב"ו צר צורה הוא מדבר צורתו אין מדברת הוא משבח צורתו והצורה אינה משבחת אותו אבל הקב"ה הוא צר צורה וצורתו עומדת ומשבחת לפניו, ב"ו מבקש לצור צורה כמה סממנין צריך להביא עד שלא יצור אותה אבל הקב"ה צר האדם מתוך טפה אחת, בוא וראה טווס הזה שס"ה גוונין יש בו והוא נוצר מטפה אחת של לובן הוי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, ולא תאמר בעוף אלא אפי' אדם מטפה אחת של לובן נוצר שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר. המפלת סנדל וכו' וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן, ת"ר בני ישראל אין לי אלא בנ"י גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה, מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה להכי תני וכן שפחה:

5 ה

דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע, בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה, בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה, וילדה מה ת"ל מכלל שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא, יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל בני ישראל הרי בני ישראל כיולדת מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו אף כולם לא יטמאו אלא מתוכו, אין לי אלא הבא מטומאה חמורה כיולדת, הבא מטומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, ת"ל ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם לרבות את כולם, כי תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדבור, יכול שאני מוציא אף שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור ת"ל וילדה אין הדבר תלוי אלא בלידה, יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ר' שמעון אומר הרי זה כילוד, מאי טעמא דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שמזרעת, ורבי שמעון ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ורבי שמעון מאי טעמא אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן, ורבנן מיבעי ליה לטומטום ואנדרוגינוס סד"א זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן, ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי לבן לבן מכל מקום, לבת לבת מכל מקום ורבנן מיבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ור' שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחד ת"ל זאת, ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א הני מילי בתרי עבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימא חד קרבן סגי לה קמ"ל תנו רבנן שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי יהודה ור' שמעון מטהרין, מאי טעמא דרבי שמעון משום בטול ברוב נגעו בה, ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. תני תנא קמיה דרב (יכול) המפלת [בריית] גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול מי שראוי לבריית (נשמה) [שמונה] יצאו אלו שאין ראויין לבריית (נשמה) [שמונה], א"ל רב לתנא וסיים בה הכי שיש לו שני גבין ושני שדראות תניא בראשונה היו אומרים אשה כי תזריע [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר ואומר ויהיו בני אולם אנשים [גבורי] (מלומדי מלחמה) [חיל דורכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים, אמר רבא (כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעול וישנה, וילדה זכר אמר ר' יצחק כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם, זכר זה כר וכתיב שלחו כר מושל ארץ, כיון שבא זכר בא ככרו עמו, זכר זה כר שנאמר ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר נקבה שכרך, תניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום, ומי מהני רחמים והאמר רבי יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד. טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אין אמו טמאה לידה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, רב שרביא אמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו עד שיהא זכר משעת לידה, מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, תיובתא דרב שיזבי תיובתא. אשה כי תזריע וילדה זכר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה, אמר ר' יהודה הרי אני דן מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה, אמרו לו לרבי יהודה כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת, אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין, תלמוד לומר וילדה כל שתלד, אי וילדה אין לי אלא הולד, מנין המפלת סנדל או שיליא ושפיר המרוקם והיוצא מחותך, ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שילדה, יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה, ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם, יכול המפלת בריית הגוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה, ת"ל וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול מה זה מיוחד שראוי לבריית נשמה יצאו אלו שאינן ראויים לבריית נשמה, וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא, והלא דין הוא ומה היא שהולד גרם לה טומאה טמאה, ולד שגרם טומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם טומאה וטהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא, ת"ל וטמאה, היא טמאה ואין הולד טמא, וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון, והלא דין הוא מטמא במת ומטמא בולד מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד אחרון, או כלך לדרך זו מטמאה בדמים ומטמאה בולד מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד ראשון, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זו דנין טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאינה ממנה, ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון:

6 ו

וטמאה שבעת ימים שאלו תלמידיו את ר"ש מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן, מתקיף לה רב אשי הא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי לאתויי, ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה נקבה לי"ד, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, ומפני מה אמרה תורה מילה בשמיני שלא יהיו כל העולם שמחין ואביו ואמו עצבים, היה ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לז' מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה:

7 ז

שבעת ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרים ת"ל כימי נדתה מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לידתה סמוכין, כימי נדת דותה תטמא כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה לה אף ימי לידתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן, דותה תטמא לרבות את בועלה, דותה תטמא לרבות את הלילות, דותה תטמא לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים:

8 ח

וביום השמיני ימול זה שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה, לשבעה אלו ימי הנדה, וגם לשמונה [אלו] ימי המילה, אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי השבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה ורבי יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג, כשהוא אומר וגם לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכפורים רבי נחמיה אומר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה, רבי שמעון פתר קריא בנשיאים תן חלק לשבעה ביום השביעי נשיא לבני אפרים, וגם לשמונה ביום השמיני נשיא לבני מנשה, רבי לוי אמר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי החג וגם לשמונה דכתיב ביום השמיני עצרת, רבי עזרא בשם רבי סימון פתר קריא במלואים, תן חלק לשבעה כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וגם לשמונה ויהי ביום השמיני קרא משה, זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי אמר הנביא רבון העולמים נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך, אתה נותן לו בית הוא מעמיד בתוכה אלילים, אתה מרבה להם י"ט אוכלין ופוחזין ונכנסין לבתי תרטיאות ולבתי קרקסיאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם, הוי יספת לגוי שמא קראך ה' ונכבדת אבל ישראל יספת [לגוי] ונכבדת אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ברכו את ה' המבורך, אתה נותן לו בית הא קובע בו מזוזה, גג הוא עושה לו מעקה, אתה נותן להם ימים טובים הם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלה ומרבין בקרבנות ומרבין במוספין וביום השמיני ימול בשר ערלתו אין כתיב כאן שיוציא יציאות ראה כמה ישראל מחבבין את המצות כמה הם מוציאים הוצאות כדי לשמרם אמר הקדוש ברוך הוא אתם משמחין את המצות אני מוסיף לכם שמחה שנאמר ויספו ענוים בה' שמחה, שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר ליה של בשר ודם נאים, אמר ליה הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם, אמר ליה לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם, אמר ליה למה אתם מלים אמר ליה אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביא לו שבולים וגלוסקאות אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו, אמר לו לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם, וכך אמר דוד כל אמרת ה' צרופה, ואומר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו:

9 ט

תנו רבנן ערל ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נימולים אלא ביום, רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר בזמנן אין נימולים אלא ביום, שלא בזמנן נמולים בין ביום ובין בלילה, מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום, כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, איתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן אין לי אלא נימול בשמיני שאינו נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ת"ל וביום, ואפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו ה"א דריש, אישתיק, בתר דנפק אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש ראיתם לבר פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, אמר ליה דידיה היא, מתניתא היא, היכא תני לה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי:

10 י

אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא לפני רבי עקיבא צריך לאמרו אלו נאמר וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול שומע אני שבעה ושמונה הרי חמשה עשר, תלמוד לומר וביום, אמר ליה רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך [והלא] כבר נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וביום, מלמד שכל היום כשר למילה, אבל זריזין מקדימין למצות שכך מצינו באברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר וגו'. בשמיני ימול ואפילו בשבת הא מה אני מקיים מחלליה מות יומת חוץ מן המילה, או מקיים אני מחלליה מות יומת אף במילה הא מה אני מקיים וביום השמיני ימול חוץ מן השבת, ת"ל וביום ואפי' בשבת:

11 יא

רבי אליעזר אומר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת אמר קרא וביום השמיני ואפילו בשבת, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא שבת, מנלן אמר רבי יוחנן ביום ואפילו בשבת, הא מיבעי ליה ביום ולא בלילה, ההיא מבן שמונת ימים נפקא, תניא כוותיה דרבי יוחנן ובשמיני ימול ואפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות, אבל מילה דחיא שבת מקל וחומר, ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה, הדר אמר ממאי דצרעת חמירא דילמא שבת חמירא שכן יש עונשין ואזהרות הרבה, וממאי משום דחמירא צרעת דילמא משום דגברא הוא דלא חזי ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת תלמוד לומר וביום ואפילו בשבת, וקל וחומר לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת (כתוב ברמז שנ"ז):

12 יב

ימול בשר ערלתו. ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש, אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא [אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון], מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:

13 יג

תנו רבנן ערלתו ודאי דוחה את השבת ספק אין דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת (כתוב ברמז תרע"ו), ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך, אמר ר"ש בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו על שנתגייר מהול, שבית שמאי אומרים צדיך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך, אמר רבא אמר רב אמי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול, א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה, אמר ליה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:

14 יד

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, איתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, לוי אמר שני מעינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא, מאי בינייהו, איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך י"ד לאחר י"ד מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים, לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא, ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא, והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים [נקבה] והמפלת תאומים רבי יהודה אומר מביאה על הרביעי, קתני האשה שהפילה ולדות הרבה מנלן, דתני תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת וגו' מלמד שמביאה קרבן על ולדות הרבה, יכול אף על הלידה ועל הזיבה, אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הוא הדין דאין מביאה אלא קרבן אחד, אימא הכי יכול אף הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, ת"ל זאת וגו', תא שמע ששים יכול בין רצופין בין מפוזרין, ת"ל יום מה יום כלו רצוף אף ששים כולן רצופין, מני הא אילימא רבנן, מי אית להו לרבנן מפוזרין, אלא רבי יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופין על הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לרבי יהודה קולא לית ליה, אמר אביי ת"ש שלשים יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כלו רצוף אף שלשים רצופין, מני הא אילימא רבנן וכו', אמר רב אשי ת"ש ששת ימים יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל ששים מה ששים כולן רצופין, מני אילימא רבנן וכו', ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר שיכול נקבה שימי טומאתה מרובין ימי טהרתה מרובין, זכר שימי טומאתו מועטין אינו דין שיהו ימי טהרתו מרובין, תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים תשב להביא את המקשה בתוך אחד עשר יום שתהא טהורה מן הזיבה, יכול תהא טהורה מן הלידה ת"ל דותה תטמא, בדמי טהרה אע"ג שרואה, תנו רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד ורבי אליעזר מטמא, אמרו ליה לרבי אליעזר ומה במקום שהחמיר בדם השופי שלפני הולד הקל בדם השופי שלאחר הולד, מקום שהקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד, אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ממה הקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה, א"ל הרי אנו משיבין אותך לשון אחרת ומה אם במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד הקל בקושי שעמו, מקום שהקל בשופי של אחר הולד אינו דין שנקל בקושי שעמו, אמר להם אפילו משיבים אתם אותי כל היום כלו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה הקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה, אמר רבא בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ה"נ כתיב וטהרה ממקור דמיה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ואימא בימי נדה נדה, בימי זיבה טהורה, אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן (כתוב ברמז תק"ב), בכל קדש לא תגע אמר עולא א"ר שמעון ב"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דאמר קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה רבינא אמר לענין מלקות איתמר כי אתא רבין אמר רבי אבהו לטמא שנגע בקדש איתמר, [דאיתמר] טמא שנגע בקדש רבי שמעון ב"ל אמר לוקה שנאמר בכל קדש לא תגע, רבי יוחנן אמר אינו לוקה ההוא בתרומה כתיב, ורבי שמעון בן לקיש האי קרא להכי הוא דאתא האי מבעי ליה אזהרה לאוכל בשר קדש [דאיתמר אזהרה לאוכל בשר קדש] מנין, רבי שמעון בן לקיש אמר בכל קדש לא תגע, רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו מביאת מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל מדאקיש קדש למקדש, תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל הכתוב מדבר, או אינו אלא אזהרה לנוגע, ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא באכילה ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דריש לקיש אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה, ר"י לטעמיה דאמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו, וכי כתיב ההוא לאחר זריקה הוא, אם כן לימא קרא בקדש מאי בכל קדש שמע מינה תרתי נגיעת קדש ואכילת קדש, לישנא אחרינא ההוא מכל קדש נפקא, אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה, והא עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפילו הכי רבינהו קרא, ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה, מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן שקדשם בכלי דנעשו כמי שקרבו מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדשו בכלי, ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אזהרה לאוכל מנין ת"ל ולא יאכל מן הקדשים, או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה, והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, הכי קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה:

15 טו

בכל קדש לא תגע יכול במעשר ת"ל ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה יצא מעשר שאין בו נטילת נשמה, אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצאת תרומה, ת"ל בכל קדש לרבות את התרומה, אי מה קדש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא, תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא, עד מלאת ימי טהרה לרבות את היולדת נקבה, תניא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:

16 טז

ואם נקבה תלד יוצא דופן אין אמו מביאה קרבן לידה ור' שמעון מיחייב, מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא ואם נקבה תלד לרבות לידה אחרת ומאי היא יוצא דופן, ורבנן מאי טעמא אמר קרא אשה כי תזריע עד שתלד במקום שמזרעת, נקבה אין לי אלא נקבה טומטום ואנדרוגינוס מנין, ת"ל ואם נקבה תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה, וטמאה שבועים שני שבועות שהן י"ד יום:

17 יז

שאלו את רבי יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים תהא טמאה שבעים לנדתה, אמר להם טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר, לאחר שנפטרו יצא מחזר אחריהם אמר להם בני לא הייתי צריך ליזקק לכם מפני שיש אם למקרא, אלא זו תשובה לדבר, והלא דין הוא טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאה כפלים בזכר, או כלך לדרך זו, זכר שימי טהרתו מועטין ימי טומאתו מועטין, נקבה שימי טהרתה מרובין אינו דין שיהו ימי טומאתה מועטין, ת"ל וטמאה שבועים שני שבועות שהן ארבעה עשר יום וששים יום וששת ימים מה תלמוד לומר שיכול זכר שימי טומאתו מועטין ימי טהרתו מועטין נקבה שימי טומאתה מרובין אינו דין שיהו ימי טהרתה מועטין, תלמוד לומר וששים יום וששת ימים:

18 יח

תניא אמר רבי ישמעאל (נאמר) טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה כשטמא וטהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטמא וטהר בנקבה יצירתה כיוצא בה, א"ל אין למדין יצירה מטומאה, א"ל לרבי ישמעאל מעשה בקלפטרא מלכת אלכסנדריא שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקו ומצאו זה וזה לארבעים ואחד אמר להן אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים מאי מן התורה אמר קרא תלד הוסיף לך הכתוב לידה אחרת בנקבה, ומאי ראיה מן השוטים אימור הך דנקבה קדים ואיעבר ארבעים יומין קמי זכר, ורבנן סברי סמא דנפצא אשקינהו, ור' ישמעאל איכא גופא דלא מקבל סמא: