Remez 503תק״ג
1 א

יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא דבר שחייב עליו משום פגול. ודין הו אומה אם פגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין. טומאה שהאו בשתי ידיעות בעולה ויורד והתורה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין. ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות אתכולן. יכוליהו חייבין עליו מדי. ת"ל אשר יקריבו. א"ר אלעזר וכי יש נוגע חייב. אםכן למה נאמר אשר יקריב. לומר שיאן חייבין עליו עד שיכשר ליקרב. הא כיצד את שיש לו מתירין משיקרבו מתיריו את שאין לו מתירין משיקדש בכלי. אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמר שלמים מעתה פרט לדם. ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהן ראוין לאכילה יצאו עצים ולבונה וקטרת שיאן ראוין לאכילה. אתה אומר לכך באה הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות או לא בא אלא לחלוק בין קדשים לקדשים לומר על קדשים קלים חייבין עליהן (לפני) [לאחר] זריקת דמים על קדשי קדשים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים. ת"ל ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים. ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא ולא אנוס ולא מוטעה. מעמיה ועמיה בשלום. בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגוים מוזהרין על החלב. והלאדין הוא ומה אבר מן החי שאין חייבין עליו כרת איסורו נוהג בבני נח כישראל. חלב שחייבין עליו כרת אינו דין שאיסורו נוהג בבני נח כישראל. ת"ל בני ישראל בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגויים מוזהרין על החלב. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרובת את הגרים והמשוחררים והעבדים ת"ל כי כל אוכל חלב. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. והלא דין הוא ומה אם הדם שיאן חייבין משום פגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות. חלב שחייבין עליו משום פגול נותר וטמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות ת"ל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדין, מנין לרבות את הכלאים ת"ל כשב או עז דברי ר' עקיבא. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו הרי זו אזהרה וסמיך ליה כי כל אוכל חלב הרי זה עונש. אין לי אלא שהוא מוזהר על השעור שהוא מוזהר עליו כרת דגבי עונש כתיב כי כל אוכל חלב (כזית) [כוי] וחצי שעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב:

2 ב

תניא על חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים. רבי יהודה אומר חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שלש. א"ל רבי שיזבי לרבי אבא בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב תרי קראי חקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו וכו' (כדכתוב ברמז תק"ד):