Remez 471תע״א
1 א

שבועת העדות בכל לשון מנלן דכתיב ונפש כי תחטא ושמעהבכל לשון שהיא שומעת. שבועת הפקדון בכל לשון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות. משביע אני עליכם ביו"ד ה"א באל"ף דל"ת בשדי צבאות בחנון ורחום בארך אפים ברב חסד בכל הכנויין הרי אלו חייבין. המקלל בכולן חייב, דר"מ וחכמים פוטרין. ורמינהו יתן ה' אותך לאלה ולשבועה מה ת"ל והלא כבר נאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה לפי שנאמר ושמעה קול אלה ונאמר להלן אלה מה כאן שבועה אף להלן שבועה מה כאן בשם אף להלן בהשם. אמר אביי לא קשיא הא רבי חנינא הא רבנן. דתניא רבי חנינא אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה מקלל בשם אף לא תקלל בשם, ורנן אי גמירי גזירה שוה ניבעי שם המיוחד ואי לא גמירי גזירה שוה אלה דשבועה היא מנלן. נפקא להו מדתניא אלה אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה תלמוד לומר ושמעה קול אלה. וחייבין על זדון שבועת העדותמנא הני מילי. דתניא בכולן נאמר כאן ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם. לחייב על המזיד כשוגג:

2 ב

תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. במאי קמיפלגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא מר סבר מנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי. ואידך אמנה בעלמא תרוייהו קא מסהדי. ואי תימא קרא והוא עד או ראה או ידע. ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד איני יודע שהוא א' מה תלמוד לומר אחד זה בנין אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן בה' עד שיפרוט לך הכתוב אחד ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרוייהו כחד. ואידך והוא עד או ראה או ידע מכל מקום ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד. ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבור למחחר שומעין את דבריו. במאי קמיפלגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא מר סבר עד א' כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי. ואידך אטו תרוייהו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא סהדי אלא מצרפינן להו ה"נ מצרפינן להו. ואיבעית אימא קרא אם לוא יגיד ונשא עונו וכ"ע ברבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה והכא באקושי הגדה לראיה קמיפלגי מר סבר מקשינן הגדה לראיה ומר סבר לא מקשינן:

3 ג

והוא עד או ראה מת היה יודע לו בעדותו עד שלא נעשה חתנו [ונעשה חתנו] פקח ונתחרש פקח ונסתמא שפוי ונשתטה ה"ז פסול אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה הרי זה כשר זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר דאמר קרא או ראה או ידע אם לוא יגיד בראיה תלה רחמנא והא איכא. ואלא הוא למה לי לכדתניא ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן וכו' ת"ל והוא עד והרי לא יחד עדיו. מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ובית דין וכל ישראל מנוקין ועדים לא תהא להם לעולם מחילה, כששמעו חכמים בדבר אמרו, להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא יהרג ויהא קולר תלוי בצוא עדים. כל כמיניה לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי, וכי הדרי בהו מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. לא צריכא אף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו כי ההיא מעשה דבעיא מכסא:

4 ד

אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך. ראובן הוה ידע לשמעון סהדי אמר ליה אתי אסהיד לי הדא סהדותא אמר ליה אין כשנכנו לדין חזר בו ורוח הקודש אומר לו והפתית בשפתיך הכנסת אותו לדין וחזרת בך. למחר אתית סהדי לראובן גבי שמעון מה יעשה כאשר עשה לו אל תאמר כאשר עשה לי אעשה לו אשיב לאיש כפעלו והלא כבר נתנה תורה איפופסין והוא עד או ראה או ידעאם לוא יגיד ונשא עונו. [ושמעה קול אלה הה"ד] וחולק עם גנב שונא נפשו מעשה בשלטון אחד שהיה הורג את הקבלנין (ומגייר) [ומתיר] את הגנבים והיו הכל מליזין עליו לומר שאינו עושה כראוי, מה עשה הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמא לקומפון מה עשה הביא חולדות ונתן לפניהם מנות ומוליכות אותם לחורים למחר הוציא כרוז ואמר כל עמא לקומפון מה עשה הביא חולדות ונתן לפניהם מנות וסתם את החורים ומוצאים אותם מסותמות ומחזירות אותם למקומן לומר שאין הכל אלא מן הקבלנים. הרי מן השלטון מן המעשה מנין. גנב ראובן לשמעון ולוי ידע ביה אמר ליה אל תפרסמני ואנא יהיבנא לך פלגא למחר נכנסו לבית הכנסת ושמעו קול החזן מכריז ואומר מאן גנב לשמעון ולוי קאים תמן והלא נתנה תורה איפופסין והוא עד או ראה או ידע אל תהי שבועה קלה בעיניך זכריה חמי לה ואשוב ואשא עיני ואראה והנה מגלה עפה מה הוא עפה שייטה כד"א ויעף אלי אחד מן השרפים וגו' ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגלה עפה. אמר ר' אבהו אפילו עורו של פיל ועורו של גמל אינם כמדה הזה ואת אמרת כן זאת האלה היוצאה על פני כל הארץ. מהיכן יצא מפתחו של היכל דתנן פתחו של היכל ארכו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה. אמר ר' איבו מפני מה משביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נודות נפוחין לומר אתמול היה הנוד הזה מלא גידים ועצמות ועכשיו ריק מכלם כך המשביע חברו סוף שיצא ריקם מממונו א"ר אסי על שקר. רבי אבא אומר אפילו על אמת. ר' ינאי הוה יתיב ודריש על הדא דרבי יונה אמר רבי סימון אין מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה. הוה עובדא בבר תלמיון וסייעא (לרבנן) [לרב אסי] עובדא בחד גברא דאפקיד גבי בר תלמיון מאה דינרין אזל בעא להון מניה א"ל מה דאפקדת גבי מסרית בידך א"ל אישתבע ליה מה עבד בר תלמיון נטל חד קנה וחקקיה ויהב ביה הלין דינרי ושדי מסתמיך עליה א"ל צור הדא קניא בידך עד דאנא משתבע לך, [כיון דמטא לבי כנישתא] אמר מארי' דהדין [ביתא] מה דמסרת בידי מסרית בידך ההוא מן כובדיה נסתיה ואשקליה לארעא שריין הלין דינרי מתבדרין ושרי ההוא מלקט א"ל לקט לקט דמן דידך אנת מלקט. שבועת י"י תהיה בין שניהם שאינה זזה מבין שניהם (כתוב לעיל). הוצאתיה וגו' ובאה אל בית הגנב א"ר שמואל בר נחמן מלאכי חבלה אין להון קפצין שנאמר משוט בארץ ומתהלך בה וכתיב ולנה בתוך ביתו. א"ר אבא בר כהנא דברים שאין האש שורפתן שבועת שוא מכלה אותן. דרכה של אש לאוכל עצים ברם הכא וכלתו ואתעציו ואת אבניו. רבי יוסי בר חנינא פתר קריא בסוטה. נפש כי תחטא היא שחטאה על בעלה שהוא זנה ומפרנסה והיא הולכת ומקלקלת עם אחר. ושמעה קול אלה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. והוא עד ועד אין בה. או ראה ונסתרה והיא נטמאה. או ידע ונעלם מעיני אישה. אם לוא יגיד ונשא עונו אם לא תגיד לכהן וצבתה בטנה ונפלה ירכה. רבי פנחס פתר קריא בישראל נפש כי תחטא וארא והנה חטאתם לי"י אלקיכם ושמעה קול אלה ואת קולו שמענו מתוך האש. א"ר יוחנן קומפרמסאות נתנו ביניהם שאינו כופר בהן והם אינם כופרין בו. א"ר יצחק זה שמשביע את לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף לומר כל הועבר על התנאין הללו יהא הסייף הזה עובר על ראשו הוא נשבע להם שנאמר ואשבע לך ואבא בברית אותך והן נשבעין לו שנאמר לעבדך בברית ה' אלקיך ובאלתו אין אלה אלא שבועה שנאמר בשבועת האלה, כיון שעברו ישראל על התנאי אמר להם הקב"ה אף אני אעשה זאת לכם וגו' והבאתי עליכם חרב וגו'. והוא עד [אלו ישראל] אתם עדי נאם ה'. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת וגו' והשבות אל לבבך. אם לוא יגיד ונשא עונו אמר להם הקב"ה אם לא תגידו בגוים אלהותי אני פורע מכם אימתי כשיאמרו דרשו אל האובות וגו' םא לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר. רבי יוחנן וריש לקיש אמר הקב"ה אם לא יאמרו ישראל לעובדי אלילים כדבר הזה אין לו שחר על עצמו אינו מזריח אורה כטיצד מזריח אורה על אחרים. אמר רבי אבא בר כהנא חשך ואפלה שמשו בעולם הזה הדא הוא דכתיב ויהי חשך אפלה אבל תהו ובהו לא שמשו בעולם הזה. והיכן עתידין לשמש בכרך גדול הדא הוא דכתיב ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. רבנן אמרין עובדי אלילים שלא קיימו את התורה שנתנה מתוך החשך עליהם הוא אומר כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים אבל ישראל שקיימו את התורה שנתנה מתוך החשך כמא דאת אמר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך עליהם הוא אומר ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:

5 ה

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא זקנים הראשונים אמרו יכול אפילו נגע במגע טמאות יהא (טמא) [חייב] ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדים שהם אבות הטומאה יצא דבר שאינו אב הטומאה. רבי עקיבא אומר יכול אפילו נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהא (טמא) [חייב] ת"ל בהמה מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינם אב הטומאה. ובדבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל הדרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחלק מגעה ממשאה [ועשה] (ומשאה) אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אף איני מרבה אלא כיוצא בה. את מה אני מרבה את מיעוט מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים כשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות רוב מי חטאת והמשכב ששוה מגען למשאן ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים כשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות השורף את הפרה והפרים והמשלח את השעיר שהן מטמאים בגדים. כשהוא אומר בכל דבר טמא לרובת הסככות והפרעות והקיר דברי ר' יהודה. בנבלת (בהמה) חיה מה ת"ל טמאה שיכול אין לי אלא בכולה כזית הימנה מנין ת"ל טמאה. בנבלת בהמה מה ת"ל טמאה שיכול אין לי אלא נבלה עצמה קרנה שערה וחבורה מנין ת"ל טמאה. בנבלת שרץ מה ת"ל טמא שיכול אין לי אלא בשרו ודמו עורו חבורו וערובו מנין ת"ל טמא:

6 ו

רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. מאי בינייהו חזקיה אמר שרץ ונבלה איכא בינייהו. רבי אליעזר סבר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי. ור' עקיבא סבר לא בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי דכיון דידע דאיטמי תו לא צריך. עולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר מי אמר רבי אליעזר בעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורמינהו רבי אליעזר אומר מה נפשך, חלב אכל חייב, נותר אכל חייב, שבת חל חייב, יום הכפורים חלל חייב, אשתו נדה בעל חייב, אחותו בעל חייב, א"ל רבי יהושע הרי הוא אומר [או הודע אליו חטאתו] אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא, ומשני התם אשר חטא בה אמר רחמנא חטא כל דהו הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי. ור' עקיבא איידי דבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי כתב נמי שרץ, כדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ושנשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ור' אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק. ורבי יוחנן אמר משמעות דורשין איכא בינייהו. רב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר:

7 ז

או כי יגע בטומאת אדם. אדם זה המת, טומאת אדם זה טומאת מת. לכל טמאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חמורים ימי קלים מנין, ת"ל לכל טמאתו. אשר יטמא לרות בועל נדה. בה לרבות את הבולע נבלת עוף טהור. אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות שאלו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בעולה ויורד על החמורות קבוע. אם נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות הוא חייב על הקלות הוא פטור צריך לומר חמורות וצריך לומר קלות:

8 ח

עח מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקודשיו, ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו. ואימא תרומה דהזהיר וענש לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן אימא הני מילי קרבן קבוע אבל עולה ויורד לייתי מידי דהוה אשמיעת קול ואבטוי שפתים אמר קרא בה למעוטי תרומה. ואימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה בעולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע. קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש. אשכחן טומאת קדש טומאת מקדש מנלן, אמרי נהרדעי משמיה ררבא ג' טומאות בשלמים למה לי אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מהו הוי אומר טומאת קדש ואם אינו ענין לטומאת קדש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש. ואלא בה למה לי לרבות נבלת עוף טהור. הא אמרת בה מעוטא הוא, משום דמעוטא הוא אייתר דכתיב או כי יגע בר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וכתיב בה הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. בשר המת מטמא לח ויבש מנלן. א"ר שמעון בן לקיש אמר קרא לכל טמאתו לכל טומאות הפורשות ממנו. ורבי יוחנן אמר או בעצם דומיא דעצם מה עצם יבש אף כאן יבש. איכא בינייהו דאיפרך אפרוכי מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף על דבר שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שגזעו מחליף, ובשעת חבורן הכל טמא:

9 ט

מנין שאינו חייב עד שתהא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת"ל ונעלם ממנו שני פעמים דברי ר' עקיבא. רבי אומר ונעלם ממנו מכלל שהיתה ידיעה והוא ידע הרי שתי ידעות. יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מקריב את הקרבן הזה ת"ל או נפש כי תשבע על השבועה הוא חייב ולא שנדר בנזיר ובקרבן. יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא מהרהר, יכול שאני מוציא הגומר בלב ת"ל לבטא:

10 י

יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שפטור, יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הרעה ראשות אף הטבה רשות. יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו. יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו, מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להיטיב ואי זו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו. וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דילמא בדבר מצוה כתיבי. לא ס"ד מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה מקיש הרעה להטבה מה הטבה שאינה בבטול מצוה אף הרעה שאינה בבטול מצוה הרעה גופה הטבה היא. מקיש הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקיום מצוה אף הטבה שאינה בקיום מצוה הטבה גופה היא. אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה מקיש הרעה להטבה מה הטבה שאינה בלא אוכל אף הרעה שאינה בלא אוכל הרעה גופה הטבה היא. ומקיש הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקיום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול הטבה גופההרעה היא. והאי מאי אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיבי קראי היינו דאצטריך או להיטיב לרבות הטבת אחרים, אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים מיבעיא. והאי או מיבעי ליה לחלק. לחלק לא צריך קרא. הניחא לרבי יונתן אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר דתניא איש כי יקלל את אביו וכו'. אפילו תימא ר' יאשיה סבר לה כר' עקיבא דדריש רבוי ומעוט ואייתר ליה או לחלק. אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיבי קראי ממעט דבר מצוה אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי מאי ממעט: