והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו השב מידיעתו מביא קרבן אל שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא על קרבן על שגגתו ואמרי' מאי בינייהו אמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן כל הדם איכא בינייהו, חדא בחטאת וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה היא אבל עולה דלדורון היא אימא ליקבל מניה. ואי אשמעינן עולה משום דלאו חיובא הוא אבל חטאת דחיובא הוא אימא ליקבל מניה קמ"ל. וכל היכא דכתיב בהמה גרעותא היא והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודה. וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא הוא והכתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד. אדם כי יקריב יכול גזרה תלמוד לומר כי יקריב הא אינו אלא רשות. קרבן לה' שיקדים הקדשו להקריב דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר קרבן לה'. והלא דברים ק"ו אם מי שעתיד להקדיש אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן עאכ"ו שאין מזכירין שם שמים לבטלה:
תנן התם האומר קונם קונח קונס הרי אלו כנוין לקרבן. כנוין ר' יוחנן אמר לשון גוים הן. רבי שמעון בן לקיש אמר לשון שבדו חכמים להיות נודר בו וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו. וטעמא מאי תקינו רבנן כגויין דלא לימא קרבן. ולימא קרבן דלמא יאמר קרבן לה' ולימא קרבן לה' דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה ותניא רבי שמעון אומר וכו':
רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמר ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. קרבן לה' מן הבהמה יכול אף חיה שקרויה בהמה כענין שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור תלמוד לומר בקר וצאן. יכול לא יביא ואם הביא יהא כשר. משל למי שאמר לו רוב הבא לי חטים והביא לו חטים ושעורים הוסיף על דבריו, תלמוד לומר בקר וצאן תקריבו אין לך בבההמה אלא בקר וצאן, הא למה זה דומה למי שאמר ליה רבו אל תביא אלא חטים ואם הוסיף על החטים עובר על דבריו. המעלה אברי חיה על המזבח רבי יוחנן אמר עובר בעשה, בהמה אין חיה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר בעשה ההוא למצוה. מתיב רבא אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה וכו' תיובתא דריש לקיש תיובתא:
מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע. והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח. רובע ונרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיהו פסולין לגבי מזבח. הרי מי שחרש בשור וחמור יוכיח שנעבדת בהן עבירה וכשר לגבי מזבח. לא אם אמרת בחורש בשור וחמור שאינן במיתה תאמר ברובע ונרבע שהן במיתה טול לך מה שהבאת. אין לי אלא שנעבדה בו עבירה ע"פ שנים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי בעלים מנין, אמר רבי ישמעאל הריני דן ומה אם בעל מום (שהיא) [שאין] יעידת שנים פוסלתו מן אכילה יעידת אחד פוסלתו מהקרבה, רובע ונרבע שיעידת שנים פוסלתו מאכילה אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו להקרבה. א"ל רבי עקיבא לא אם אמרת בבעל מום משמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומן בגלוי הואיל ואין מומן בגלוי לא יהו פסולין לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע. הא למה לי קרא הא אתיא מדינא. אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מה לבעל מום שמומו ניכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומן ניכר, הואיל ואין מומן ניכר יהיו כשרים לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא רובע. רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת מקל וחומר מכלל ופרט. כיצד מן הבהמה כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט:
מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין אסורין לגבי מזבח, נעבד שצפויו אסור אינו דין שיהא אסור לגבי מזבח. או חלוף ומה אם אתנן ומחיר שהן אסורין לגבי מזבח צפוייהן מותרין, נעבד שמותר לגבי מזבח אינו דין שצפוי מותר. אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקיימנו לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והן מותרין יהיו צפוייהן מותרין תלמוד לומר מן הבקר להוציא את הנעבד. וכשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה. והלא דין הוא ומהאם בעל מום שמותר בחולין אסור לגבי מזבח טרפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתהא פסולה לגבי מזבח. דם וחלב יוכיחו שהן אסורין בחולין וכשרין לגבי המזבח. לאם אם אמרת בחלב ודם שהם מדבר מותר תאמר בטרפה שכולה אסורה. מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה להדיוט וכשרה לגבי מזבח. לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה זו הואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תהא פסולה לגבי מזבח אם השבת כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר להוציא את הטרפה וכו':