308ש״ח
1 א

עסי' רע"ט. ובמ"ש שם בס"ד:

2 ב

אבל שלא לצורך כלל כו'. צ"ע לפ"ז היאך נושאים סכינים בנדן שלהם תלוי' בחגור' בשבת והולכין עמהם לבה"כ שאין שם צורך בהם וא"ל דהוה שלא כדרך הוצאה דהא בסעיף א' אוסר בסכין של סופרים אפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים והכי נמי כאן שלא לצורך. ונראה לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי ועמ"ש סי' תקי"ח:

3 ג

ותפילין אין לטלטל כ"א לצורך. ב"י הבי' דברי מהרי"ל חביב בזה דמתיר את הטלטול בתפילין דלא כספר אחד שאוסר הטלטול מטעם מוקצה כיון שאסור בהנחת תפילין דכתבו התוס' שאין איסור בהנחתן בשבת ע"כ. ותימא לי דכיון דהיתר הטלטול תלוי במה שאין איסור בהנחתן הא כבר פסק הב"י וש"ע בסי' ל"א שיש איסור בהנחתן בשבת ויו"ט כדברי הזוהר וא"כ שפיר אסור הטלטול מטעם מוקצה ולמה הסכימו ב"י ורמ"א כאן להתיר הטלטול וצ"ע:

4 ד

יש מתירין לטלטל כו'. נראה דאין להקל בזה ועיין בסי' שי"א ס"ה מ"ש שם:

5 ה

אפי' בשבת. בגמ' הכי איתא במשנה כל הכלים הנטלים בשבת שבריהם נטלים עמהם ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [ואפי' אינה מעין ראשונה] רי"א ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מע"ש אבל בשבת ד"ה מותרין הואיל ומוכנין אגב אביהן מתיב רב זוטרא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אלימא מעי"ט עצים בעלמא נינהו ומאתמול קאי להסקה אלא בי"ט וקתני אין מסיקין בשברי כלים ולא אמרינן מוכן אגב אביהן אלא הכי איתמר מחלוקת שנשברו בשבת דמ"ס מוכן הוא (כיון דראוי הוא לשום מלאכה) ומ"ס נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתן) ופסקו הרי"ף והרא"ש והטור כת"ק וק"ל דמשמע כי מוקי פלוגתייהו בשבת הוה ההיא דאין מסיקין בשברי כלים כר"י ולת"ק שרי בשברי כלים וכ"כ הטור בהדיא בסימן תק"א דלר"י אסור באוד שנשבר בי"ט וא"כ קשה דהא רבא אמר בהדיא בפרק נוטל (שבת דף קמ"ג) דאין מסיקין בשברי כלים וממילא כאן בעינן מעין מלאכתן גם כן כר"י דהא בהא תליא ואיך פסקינן כאן כת"ק נגד דברי רבא וכן קשה על הרמב"ם שפסק כת"ק ובשברי כלים פסק כר"י לאיסור וצ"ל דאלו הפוסקים ס"ל דלאו הא בהא תליא דדוקא לפי מה שאמר תחלה הואיל ומוכן אגב אביהן וזה שייך גם בשברי כלים להסקה אז פריך שפיר מהסקת שברי כלים דהוה דלא כמאן אבל למאי דאוקמיה שנשברה בשבת ולא הוה טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם עצמן ראוים למלאכ' אע"פ שאינו מלאכתו ראשונה ולא מקרי נולד אבל רבי יהודה ס"ל כיון דעכשיו הם ראוים למלאכ' אחרת ולא לראשונה ה"ל נולד ואסור וא"כ ההיא דהסק' בשברי כלים ה"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלי כלל דדוקא במתניתין שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל ע"כ פסק הרמב"ם שפיר לההיא דאין מסיקין בשברי כלים וא"ל הא אמרי' בפ' המביא כדי יין דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסו' להסיקו בי"ט לפי שאין מסיקין בשברי כלים למימרא דרבא כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה כו' הרמב"ם מפ' דמרישא דייק כן שלא תעשה מהן אוד דה"ל מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסק' וכפרש"י שם והשתא ניחא מאי דקאמר המקשן מוקצה דאלו אסיפא דהיינו שברי כלים זהו נולד ועוד נכתוב מזה אי"ה סי' תק"א והטו' דנקט בהסק' שברי כלים דאסור לר"י היינו דלר"י עכ"פ אסור ולת"ק אינו מוכרח אבל אפשר לו' דגם הוא ס"ל כן כנלע"ד:

6 ו

שנשברה בחול. כ"כ הטור והוא מדברי התו' שכתבו וז"ל דאי בשבת הא אמרינן בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ"ש נולד עכ"ל. וקשה דהא ת"ק ס"ל אפי' בשבת מותר כמ"ש בסמוך וצ"ל דהתוספות ס"ל דלא קיימא לן כת"ק אלא כר"י מכח ההוא דרבא כמ"ש בסמוך בקושיא ונראה דמ"ה לא הביא הרא"ש הך מילתא שפירש התו' דמיירי בנשבר בע"ש דהוא פסק כת"ק וא"כ שרי אפי' בשבת אלא דעל הטור קשה דפסק כת"ק דשרי אפי' בנשבר בשבת וכאן פסק דוקא בחול והב"י תירץ דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וחתיכה זו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע קודם שנשברה ועכשיו שנשברה הוה ראויה להשתמש בפ"ע הוה נולד עכ"ל וקשה ע"ז מאי דוחקיה דטור לפר' כן ולא יפרש כפשוטו כההיא דת"ק ונ"ל דגם הטור הולך בשיטת התוס' וס"ל דלא התירו במשנה אליבא דת"ק אלא כשהוא מטלטל לצורך מלאכה מה שהיא ראויה לו אע"פ שהיא אינה מעין הראשונה וע"כ לומר כן דאי מטלטל שלא לצורך היה אסור אפי' במלאכתו להיתר כמ"ש בסמוך אבל כאן בחרס זה שהוא כלי בחצר לכסות בו כלי והוא עכשיו בר"ה ומקנח בו מנעליו כמו דאיתא בגמרא גבי רבא וז"ש הטור אפי' במקום שאין כלים מצוים לכסות' בה פי' והוא עושה בה מידי אחרינא שאין נקרא כלי בשבילו ובזה אתה צ"ל דמותר מטעם דנעשה היום כלי למידי אחרינא בחצר וע"כ ה"ל שם נולד ורבא אית ליה דנולד אסור ע"כ צ"ל דמיירי שנשבר בחול כנלע"ד:

7 ז

צרורות או אבנים פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעש' תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סכ"ב וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור טלטול מוקצה כמ"ש סימן רע"ו ס"ג לענין טלטול נר:

8 ח

בין נתפרקו בחול. פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפילו בחול מותר ול"ד להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתתבר עם הכלי משא"כ בשברי כלי' שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דה"ל נולד כ"כ התו' ר"פ כל הכלים:

9 ט

דלת של שידה כו'. בגמ' בשלמא בלול תרנגולים כיון דמחברא בארעא יש משום בנין אלא בשידה תיבה ומגדל אם יש בנין בכלים יש גם סתירה ואמאי נוטלין ומשני רבא לעולם אין בנין וסתירה בכלים וחזרה אסור שמא יתקע פירש"י בחוזק והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש משמע דבלול א"צ לטעם שמא יתקע אבל הרי"ף והרמב"ם שהזכירו גם בלול שמא יתקע ותמה ע"ז ה"ה והב"י דחק לישב זה כיון דכלים הם לא פסיק' מלת' למימר כיון דמחוברי' הם שיש בהם שום בנין וסתירה דהם מחבר' בארעא ולע"ד תמוה דהא בגמרא פ' המוצא תפילין איתא בברייתא בענין דלת התלוי בציר דבשידה תיבה לא יחזיר משום שמא יתקע ובשל בור ודות חייב חטאת ודות היא בנין שעל הקרקע והיינו כמו לול ואסור אפי' בלא תקע מטעם בונ' כיון שמחובר וצ"ל דלול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו ועבסי' שי"ג ושי"ד מדינים אלו:

10 י

אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה:

11 יא

וחדשה. דזמנין דנמלך עלה ואינו נוקבה והוי כלי ליטול בו הקוץ אבל בניטל חודה בטל מיניה שם כלי דאז זורק' בין שברי מתכות ומ"ה נראה שאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי:

12 יב

טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה:

13 יג

כיון דשם כלי עליו. פי' הדפוס היא כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך מקומו והא דנקט מנעל חדש הוא לרבותא דאפי' חדש שהוא אינו רפוי על הדפוס לאפוקי ממ"ד בגמי בעי' רפוי דוקא ונראה דאם היה רפוי א"צ שישמוט המנעל ממנו אלא נוטל הדפוס מן המנעל כמ"ש בסמוך גבי חלוק באם יש בתוכו כלי אלא דכאן שמיירי בחדש שהוא מהודק שפיר א"א ליטול הדפוס אא"כ שומט המנעל ולהכי נקט שומטו במנעל:

14 יד

אסור לטלטלה. הטעם בגמ' שמא יתקע פירש"י כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק ומזה הטעם פסק בת"ה לענין ספסל שנשמט אחד מרגליו [דאסור] מטעם שמא יתקענו. ונראה שם מדבריו שיש צד להקל בספסל כיון שראוי לסמוך אותו על ספסל אחר אלא שכתב שיש להחמיר. ונ"ל דוקא בנשמט קא אסר בזה דאפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי' בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דל"ש בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה ל"ח ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההיא מקודם אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד באיסור זה שהוא חומרא דרבנן ולצדד בו להקל במקום שאין חשש שמא יתקע בפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת כמ"ש ב"י בסמוך לענין חריות:

15 טו

גם אסור להכניס כו'. פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע:

16 טז

אבל נדבך כו'. שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותו כלי:

17 יז

להבריח הזבובים. נראה דה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית דממ"נ אסור אם הוא אינו כלי הרי אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ואם תחשבנו לכלי אסור מצד דמשוי ליה מנא בשבת ע"י עכו"ם ע"כ צריך ייחוד תחלה לכך בע"ש:

18 יח

מנער את כו'. נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם ה"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י:

19 יט

שהתקינן כו'. אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה:

20 כ

דחזי לאומצא. בטור כתוב בשר חי אפי' אין מלוח כלל ותפוח פי' סרוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים ובב"י כתב דחזי לאומצ' כמו כאן וצ"ל דטעם זה לא קאי אלא אתפוח אבל בשר שלא נמלח לא קאי לכלבים ואע"ג דקי"ל בסי' שכ"ד דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים היינו אם רוצה לחתכו באמת לכלבים אבל כאן דלא בעי לי' אלא לאינש לא מחזיקו לכלבים ולא חשבי' ליה ראוי בשביל כך ובתוס' כתב הטעם דבשר תפל לר' יהודה שהוא מאכל לחיה והיינו מטעם שכתבו התוס' אח"כ דכל ישראל בני מלכים ואנן לא קי"ל כן דהא כבר פסקו הפוסקים דלא קי"ל כל ישראל בני מלכים כמבואר בב"י בסי' זה לעיל וקשה א"כ מ"ט מותר ותו קשה על ב"י וש"ע שזכרו בטעם בשר דחזי לאומצא דהוא מאכל אדם דבגמרא אמרינן ר"ח ס"ל בשר חי אסור לטלטלו ופרכינן עליה מבר אוזא דהתיר לטלטלו מחמה לצל ומשני שאני בר אוזא דחזי לאומצ' משמע דבשר תפל לא חזי לאומצ'. ומו"ח ז"ל כתב על ב"י וש"ע שדבריו שלא בדקדוק ואשתמיטתיה דברי הרמב"ם בפכ"ו דכתב בפי' כן וז"ל ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל והיינו ודאי באומצ' ונ"ל לתרץ לענין היתר מוקצ' לא סגי בראוי לחוד אלא בעינן שיחזיק אותו לזה אבל לענין איסור טלטול במאי דלא חזי ליה סגי בראוי לחוד כדאמרי' בפרק כירה אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי ומ"ה לק"מ דדוקא לר"ח אמרי' כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י ובעי' דמחזיקין אותו לאותו דבר להיתר מוקצה ולא סגי במה שהוא ראוי מ"ה מחלק בין בר אוזא לשאר בשר אע"ג דגם בשאר בשר חי ראוי לאכילה כדאמרי' בכמה דוכתא בגמ' דחזי' לכוס ובסי' שי"ט בטור אלא ודאי דמ"מ לא מחזיקי אינשי כ"כ לזה כמו בר אוז' וע"כ הוה שאר בשר מוקצה ואסור לר"י אבל לר"ש דקי"ל כותיה כיון דעכ"פ חזי לכוס הוה ראוי ומשום מוקצה אין איסור וע"כ שפיר כ' הרמב"ם שראוי לאדם ואח"ז נמשך ב"י וש"ע כנ"ל לדעת הרמב"ם וא"כ הא דאסרי' בדג טפל בברייתא וכמ"ש כאן אח"ז היינו מטעם דלא חזי כלל אפי' לכלבים כמ"ש התו' לתירוצא קמא אבל רש"י פי' בדג טפל דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדי' עכ"ל ובהדי' אמרי' בגמ' וסתמא כר"ש אלא דנרא' מדברי התוס' דל"ג כן בגמ' דהא כתבו בד"ה דג כו' בתי' השני דכר"י אתי' ברייתא וא"כ גם רש"י נראה דס"ל כן ומ"ה פי' הטעם כן וכמ"ש התו' בתי' השני וא"כ עכ"פ לר"ש סגי בראוי לחוד וע"כ מותר בשר תפל דראוי לאדם והכל ניחא בס"ד:

21 כא

אין עושין גרף כו'. פי' כההיא דפ"ב די"ט שאסור להזמין עכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יין שאסורים בהנאה ולא יוכל לטלטל אותו מן השלחן ואע"ג דמותר להוציא דבר המאוס מ"מ לא יעשה לכתחל' דבר שיהי' בודאי אח"כ מיאוס ול' כדי להוציאן פירושו שסומך ע"ז שלבסוף יוציאנו:

22 כב

אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. בב"י הביא זה מתלמוד ערוך ורש"ל בתשובה סי' י' כ' התרנגולין שבביתו מותר בשבת לצוד אחריהם וליטלן ומביא שם ההיא דהצדן פטור ותמהתי על מה סמך להתיר טלטול המוקצה אע"ג דשרי לדעתי' הצידה היינו למקום שמשתמרין שם ירדוף אותם לשם אבל הטלטול בידים בדבר המוקצה אין היתר ואלולי נאמר דט"ס הוא מ"ש וליטלן לא ידעתי לישבו ועל כן אין לסמוך בהיתר טלטול בזה ולענין צידה עססי' שי"ו:

23 כג

אם צריכים הב"ח. פי' משום צער ב"ח דאל"כ אסור לעשות כן אפי' בחצר דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כלו כך אין מטלטלין מקצתו כדאמרינן גבי מת שלא יזיז ממנו אבר כ"כ הר"ן:

24 כד

וכבר נתבאר. פי' דמשום צער ב"ח מותר כמ"ש בסעיף מ':

25 כה

ואפי' עניים כו'. כדי לבאר זה נביא הסוגי' בס"פ כירה אר"י א"ר רומנס לי התיר ר' ליטול מחתה באפרה ומפרשי' לה דאית בה קרטין פי' שנשאר מן האור לבונה דחזי' להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה א' אביי קרטין בי רבי מי חשיבי דעשיר היה וכ"ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים של עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא הוהבגד לגבייהו וה"נ קרטין גבי רבי לא חשיבי וכתב הר"ן מהא ש"מ דמוקצה לעשירים מוקצה אפי' לעניים שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל עכ"ל משמע מדבריו דלכל עניים שבעולם הוה מוקצה דאזלי' בתר מי שהוא בעליו תחלה דהא סתמא אמר אפי' לעניים ולא אמר לעניים שבבית ובפרק מפנין (שבת דף קכ"ז) אית' דישראל מטלטל לתרומה כיון דחזי' לכהן כתבו התוס' אע"ג דבכירה אמרינן בגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי' אלא דאסורא הוא דרביע עליה והא דאמרי' בפרק כל הכלים דשירי פרזומיות שאין בהן שלשה על שלשה מטלטלין אותם היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים שבבית עניים עכ"ל בזה תלוי בביתו דהיינו שהעשירים שבחוץ הוה זה מוקצה להם דהא אין ראוי להם אלא שעשיר זה שדר בבית העני הוה אצלו דבר ראוי כיון שהוא ראוי בביתו משא"כ אם הוקצה לעשיר הוה כאלו זורקו לאשפה דסעיף ז' דודאי לא אמרי' שאם אחר נוטלו מן האשפה דהוה אצלו ראוי וע"כ הוי' כאן מוקצה לכל העניים אפי חוץ לבית העשיר וע"כ לומר כן דאי תימא של שאר עניים שחוץ לבית העושר מותרים מאי פריך בגמ' על ר' רומנוס שהתיר לו ר' דלמ' ר' רומנוס היה חוץ לביתו של רבי ומאי איכפת לן בעשרו של רבי בזה אלא ע"כ כיון דהמחתה היתה בבית ר' אסורה לכל אפילו חוץ לביתו וכ"מ דברי הר"ן דמהא יליף לה דמוקצה לעשירים הוה מוקצה לעניים וכ"פ הש"ע שכתב סתם מוקצה לעניים דהיינו לכל העניים והכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו כבר לאשפה כ"ז נ"ל ברור ופשוט אלא שמו"ח ז"ל כתב מכח התוס' הנ"ל דבמוקצה לעשיר והוא בביתו מותר לעניים שחוץ לבית והנלע"ד פשוט כתבתי: