Exodus 24:1 שמות כ״ד:א׳
1 א

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. תימא לי למה לא עלו אלעזר ואיתמר שהרי גדולה מעלתם ממעלת הזקנים כדאית' בסדר משנה יצא אהרן ושנה להם אלעזר ואיתמר פרקם שהיו גדולים בחכמה מהזקנים והיו ראוים לגדולה יותר מהם. ונ"ל משום שהקב"ה לו נתכנו עלילות וידע שבעלילה זו נתחייבו כדאמרינן שמכאן נתחייבו שריפה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום שמיני של מלואים ולזקנים עד תבערה ואילו מתו אלעזר ואיתמר היה נכרת כל זרע אהרן ולא רצה הקב"ה שיכרת זרע כהונה הקדושה: פירש"י שפרשה זו נאמרה בד' בסיון ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היה לאחר מתן תורה. וכתב הרמב"ן דלא נהירא דהא כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' אשר שלחו ואת כל המשפטים האלה והיינו משפטים הכתובים למעלה שנאמר בהן ואלה המשפטים וגומ' כי איננו נכון שיאמר על המשפטים שנצטוו בהם בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ואינו אומר ויספר אלא בחדשות אלא ודאי אחר מתן תורה נאמרה מיד בו ביום אמר לו הקב"ה כה תאמר לבית יעקב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות כסדר זה אחר זה והשלים באזהרת ע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו הרי ציויתיך (אחרי צוותך?) זה להם עלה אלי ההרה והזכירה הפרשה כי משה עלה במצות השם ובא אל המחנה וסיפר לעם את כל דברי השם כה תאמר לבית יעקב ואלה המשפטים וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ומאמינים אנו בדבריך ואז אמר לו השם אמור להם שובו לכם לאהליכם כאשר מפורש במשנה תורה ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה ומשה כתב ביום ההוא כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות והכינו ליום המחרת כי לא היה ביום ההוא כדי לבנות מזבח וי"ב מצבה ולעשות עולות ושלמים וכל המעשים הרבים ההם ועוד שטוב היה להמתין להם בברית עד למחרת לתת להם עצה ומתון בדבר והשכים בבקר ממחרת לכרות עמהם ברית על הכל וכל ישראל השכימו ועמדו לרגלי ההר מקום שעמדו לקבל י' הדברות ושם בנה המזבח וי"ב מצבה וזבח זבח ונתן חצי הדם על המזבח וחצי הדם נתן על העם וקרא באזניהם הספר אשר כתב וקבלו עליהם בברית ואחר שהשלים כל המעשה קיים דבר השם והוא שכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ואמר פעם שנית עלה אלי ההרה והודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות וזה היה במעשה הברית ממחרת יום הכפורים ובו ביום היתה העלייה שעלה להר ונתעכב שם מ' יום והוא שפירש הכתוב ויקרא ה' אל משה ביום השביעי. ומה שהתחיל בזה הלשון ואל משה אמר עלה משום שעד עתה היו המצות והמשפטים אל בני ישראל ואמר עתה שהיה המאמר הזה למשה שהוא מצוה שיעשנה הוא בעצמו שציוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם ברית עלה אלי וכן עשה המצוה הראשונה והמשפטים בששי והשכים בשביעי וכרת עמהם ברית ואחר כן עלה אל ההר ההוא הוא והנקראים על הדרך שנצטוו:

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, “and He had said to Moses: “ascend, you and Aaron, Nadav and Avihu as well as 70 of the elders of Israel.” I find it puzzling that Eleazar and ittamar, Aaron’s other sons, were not included in this invitation. Surely they were more distinguished than the seventy elders mentioned in our verse. We have a list of the respective rank of Israelite dignitaries at the time in Maimonides ביאת המקדש ה,יג in which he enumerates the following ranks in this order: Aaron, Eleazar, Ittamar, and Pinchas. The above-mentioned all rose to the position of High Priest, and were superior in a variety of ways to the seventy elders. We have a tradition that Nadav and Avihu had already become guilty of death by burning during the episode introduced here (Vayikra Rabbah, 22,10) when they “saw G’d,” i.e. they treated their spiritual high as if it were something ordinary, not even interrupting their eating and drinking during the time they enjoyed this vision. (compare verse 11) Had they not been so highly placed, they might not have been punished in such a salutary manner. At any rate, G’d Who foresees events without necessarily interfering in them, knew that Nadav and Avihu would commit an even greater indiscretion in their enthusiasm to participate in the consecration of the Tabernacle. They were not punished on the occasion described here, as G’d did not want to mar the joy experienced by the people on that day. At the same time, G’d did not want that Aaron would die without a son or grandson who could inherit the office of High Priest. In order not to have all of Aaron’s sons become guilty of the same offence, He did not invite them at the time to accompany Moses part of the way on his ascent to the Mountain. According to Rashi this portion describes events which occurred on the 4th of Sivan, (2 days before the revelation). On the other hand, the instruction to Moses to ascend Mount Sinai (verse 12) occurred after the Ten Commandments had been given. Nachmanides does not agree with this scenario described by Rashi. He supports this by quoting 21,1 claiming that what Moses told the people then were not the 7 Noachide laws, taught to the people at Marah, but laws revealed to him on Mount Sinai. The words ואת כל המשפטים in our verse here (verse 3) as well as the expression ויספר, an expression used only when something new is being revealed, make it plain that this occurred after the giving of the Torah. These were laws mentioned to Moses immediately after the Ten Commandments had been given, laws introduced with the words כה תאמר לבית יעקב, in G’d added there a reference to the people’s visual experience, i.e. אתם ראיתם “you have witnessed, etc.” (at Mount Sinai, i.e. the revelation) Subsequently, G’d commanded the משפטים to the people as described in chapter 21, and the people accepted all of these joyfully, culminating in their declaration כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, “we will perform all the instructions G’d has issued.” (24,3) This was a declaration of faith in Moses who had conveyed all these laws to them in the name of Hashem. It was at this point that G’d said to Moses to tell the people to go back to their respective tents. (Deut. 5,27) It is reported there that the people went back to their tents and made a great celebration on that day. They prepared the slaughtering of the animals for the following day as there was not enough time left on the day of the revelation to build a major altar and 12 minor altars known as מצבה. (compare verse 4) Moses had meanwhile written down all that had been revealed on that day orally. It was better to give the people time to prepare properly for the conclusion of the covenant on the following day. On that day the people rose early in readiness for what was to develop. The people stood at the foot of Mount Sinai, the very place where they had stood to receive the Ten Commandments. It was here that Moses built the altar and the 12 pillars representing the 12 tribes of Israel. After the offerings had been presented on the altar, Moses read for the people what he had written down on the previous day. (verse 6) and the people responded with the famous נעשה ונשמע, “we are prepared to carry it out, let’s hear the details.” The words ויעל משה ואהרן concluded the making of the covenant. G’d invited Moses to ascend the Mountain once more and there to receive the Tablets on which were inscribed the Ten Commandments in G’d’s own writing, and to remain on the Mountain for some time, (verse 12) speaks of the day following the giving of the Torah, the 7th day of Sivan, G’d announced to him that at the end of that stay he would receive the Tablets. As to the grammatically strange wording ואל משה אמר עלה, which we would normally translate as “and He had said (previously to all this) to Moses: ‘ascend,’ etc.,” we have to understand this in context. Up until now the commandments Moses had related to the people were applicable to the people, including Moses, of course. Now the Torah refers to a commandment that had been given exclusively to Moses, to be performed only by him. G’d commanded him the details of this commandment after Moses had instructed the people in what they were expected to do, and had concluded the covenant with them. G’d then said to him “ascend to Me,” accompanied by the people enumerated, for a part of the way.