14. בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא, וכן מעתיק בשם התוספתא בס' יחוסי תו"א ערך זכריה א', הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' קמ"א. אבל במשנה שבבבלי (קמ"ג א'): ב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן וכו'. וכן יוצא ברור מסוגיית הבבלי שם: אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה (דאית ליה מוקצה),13עיין לעיל פי"ד ה"א (ובהערה 5 שם), ומפורש שם שב"ש אית להו מוקצה, כפי שהעיר לנכון ר' יוסף ענגיל בגליוני הש"ס קמ"ג א'. וב"ה כר' שמעון (דלית ליה מוקצה), כלומר רב נחמן פוסק כתנא אחר שלא מנה משנה זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ועל פיו הגיהו בכמה נוסחאות המשנה,14עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 358. וכן שנו התנאים אף את התוספתא כאן, אלא שהניחו את סדר הבבות ושנו את ב"ה לפני ב"ש. אבל עיקר נוסחת המשנה היא כלפנינו, כפי שיוצא מתוך הסוגיא שבבבלי, וכמו שהוא בכמה נוסחאות ובראשונים,15עיין בס' הנ"ל, עמ' 357. ויש להוסיף גם את ספר יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' ק"מ. ועיין מ"ש להלן פסחים פ"י, שו' 34. ובס' יש סדר למשנה להגר"י פיק פכ"א מ"ג: והוי יודע דבתוספתא דשבת פי"ז איתא כך להדיא ב"ה אומרים מגביהין וכו' וכתבתי בחיבורי [על] התוספתא16עיין מ"ש לעיל ח"א, מבוא, עמ' י"ד ואילך. אולי שעל זה סמך רב נחמן וכו', עיי"ש.
והנה רוב הראשונים פירשו שבעצמות ובקליפין הראויים למאכל בהמה עסיקינן, ולפיכך התירו להגביהם מן השולחן ולטלטלן, אבל אם אינם ראויים למאכל בהמה אסור להגביהם אפילו לר' שמעון. וברש"י שלפנינו מפרש שהעצמות הם קשים, והקליפין הם של אגוזים ואינם ראויים למאכל בהמה. וכן פירש בס' יחוסי תו"א הנ"ל, וחידש שמגביהים אינו פירושו שמטלטלים אותם אלא מסלקים אותם ביד מן הטבלא, אבל אסור להוציא אותם החוצה, וב"ה (או ב"ש לגירסת התוספתא) מחמירים שלא לסלק אותם ביד אלא מנער את הטבלא. ופירש הרשב"א בספכ"א: מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר, ובמקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות וכו' כל שהניחן באמצע השבת על דעת לנערן אפי' ר' יהודה מודה וכו' (כלומר, שהטבלא אינה נעשית בסיס לדבר האסור). ועיין בתוספות ביצה ב' א' ד"ה וב"ה.
15-16. לא כדברי בית שמיי וכו'. בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קמ"ב: דקתני בתוספתא זכרי' בן אבקולוס לא כב"ה ולא כב"ש, משמע דהוא החמיר יותר, ולא אחרים וכו'. ועיין להלן. ובפתיחה לאבות של המאירי, י"ב ע"ב: ר' זכריה בן אבקולס שאמרו עליו בהגבהת עצמות וקליפין, שלא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה.
16. נוטל ומשליך לאחר המטה וכו'. וכן בס' יחוסי תו"א הנ"ל, עמ' קמ"א: זכריה בן אבקולוס לא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש אלא נוטל ומשליך אחר המיטה. ובבבלי קמ"ג סע"א: אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן, כלומר, שלא היה מניח את העצמות ואת הקליפין על הטבלה כלל, אלא היה משליכן בשעת האכילה ופולטן מפיו לאחר המטה שהסב עליה. ופירשו הראשונים שר' זכריה דייק ופלטן לאחורי המטה, כדי שלא לעשות גרף של רעי בבית לכתחילה (עיין בבבלי קמ"ג א'), אבל לא הקפידו להחזיק גרף של רעי אחורי המטה.17עיין לעיל ברכות פ"ב, עמ' 10, שו' 56, ובמקבילות. ואף לפנינו נוטל ומשליך פירושו משליך, ואין "נוטל" אלא לחיזוק הפעולה וההתמדה בה, דוגמת שקל ואזל, נטל והלך, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 62, ד"ה והגירסא.
ובס' יחוסי תו"א הנ"ל, סוף עמ' קמ"ג, כתב: ר' זכריה בן אבקולס היה מחמיר להחזיר פניו לאחורי המטה וזורקן, ואפילו אם היה אוכל ונשתיירו הגרעינין על השלחן לא היה מיקל אפילו כב"ש לנערן מעל השלחן אלא מניחן כמו שהן כל השבת כאילו נעשה השלחן בערב שבת בסיס לדבר האיסור, והיינו דתניא שלא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש. אבל עיין מ"ש להלן.
16-17. אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל. וכן במדרש איכה רבה פ"ד: אמר ר' יוסי וכו', ובהוצ' בובר ע"ב ע"א: א"ר יוסף וכו'. אבל בבבלי גיטין נ"ו א': א"ר יוחנן (וכ"ה בכי"מ שם ובאגדות התלמוד ובעין יעקב) וכו'. ועיקר הדברים הוא באגדות החורבן שם. וכאן הכוונה שר' זכריה בן אבקולס נמנע מלהכריע בין ב"ש ובין ב"ה, ולא רצה לא להגביה את העצמות ולא לנער את הטבלא, ולפיכך הבריח את עצמו מהנחת העצמות על הטבלא, כדי שלא יבוא לידי מעשה כלל, וענוותנותו זאת היתה שיטתית אצלו ונהג בה אף במעשים אחרים. ועיין מ"ש לעיל בשם ס' יחוסי תו"א.
