עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. כתב הרמב"ם וז"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמכוח עכ"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע"ה (שמות ח׳:ה׳) למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיהו ז׳:י״א) שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד"ש בשם המאירי ז"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י"א פ"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ"ה ח'). כמ"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע"ה (שמות ל״ג:י״ג) הודיעני נא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע"כ. ויראה ג"כ מלשונו פרק כ"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב"ם בזה בדעת עצמו אע"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ"ב מ"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כת לישראל. שהקב"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע"ש. TEN THINGS WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. Rambam: the Sages do not believe that G-d’s will is renewed every moment. Rather, when He first created things he made their natures such that whatever should happen to them will happen, whether that should be something constant, which we call natural, or some unusual thing that happens infrequently, which we call miraculous. They therefore said that on the sixth day He put it into the nature of the earth that Korach and his followers should be swallowed up by it, into the nature of the well that it should give forth water, into the nature of the donkey that she should speak, and so on. One might object that if all miracles were implanted into the nature of things during the six days of creation, why does the mishna single out these ten things? You should know, in answer to this, that they did not single them out because no miracles other than these were implanted into the nature of things. They meant simply that these were the only things that were put in during dusk, whereas the other miracles were put into the nature of things from the very beginning, at the moment they were made. They would say, for example, that when the waters were divided on the second day, it was made part of their nature that the Red Sea should part for Moses, and the Jordan for Joshua and Elisha. And when the sun was created on the fourth day, it was made part of its nature that it should stop in its orbit at a given time when spoken to by Joshua. This is so for all other miracles aside from these ten, which were put into the nature of those things during dusk.
He clarifies this further in his book the Guide for the Perplexed, 2:29. There, after quoting the midrash that says G-d stipulated with the sea that it should split for Israel and with all of what was created during the six days similarly (Bereshit Rabbah 5:5), he concludes: when G-d has a prophet perform a sign he tells him the moment at which what he is saying will come to pass, and it happens in accordance with the nature that was implanted into the thing.
But there is great difficulty with this position, for Moses said to Pharaoh, “for what time should I entreat for you… to excise the frogs” (Exodus 8:5), and Isaiah said, “request a sign from Hashem, your G-d, request it in the depths or high above” (Isaiah 7:11). And Gideon’s request of the sign with the wool involved two opposing possibilities (Judges 6:36). Midrash Shmuel writes in the name of Meiri that the Sages do not believe that these stipulations the midrash refers to were made in the permanent nature of the thing that was acted upon; they were undoubtedly speaking from the perspective of the Actor and His will. They mean to say that there was no change in His will, G-d forbid, for at the moment that He created the heavens and the earth and all that is within them His knowledge encompassed and included all of the things that would happen in the future; He knew that there would come a point at which He would change the nature of a particular created thing, and He created it with that in mind. The act of the miracle, therefore, was not a change in His knowledge or a new element in His will, etc.
This means that all the signs were created and done at that particular moment in time, and were not implanted into nature such that they should come into existence and be done at that moment. And although His knowledge already encompassed them we have already noted above on the mishna of “all is seen”, 3:15, that His knowledge does not turn the possible into the necessary. As such, all miracles depend on what a person chooses from among the things that are possible, as they are all done for people.
And I say that, just as Rambam resolves the paradox of “all is seen, but permission is given” using the verse “for My thoughts are not your thoughts” (Isaiah 55:8), as I wrote on the mishna at 3:15, I will likewise answer that the end of that verse itself is the resolution of the great paradox inherent in the subject of miracles. For there is no change in His will, which is the meaning of the end of the verse, “and your ways are not My ways” (ibid.). His “ways” are His actions, as Moses said, “make Your ways known to me” (Exodus 33:13), which are His actions and administration of the world. When Isaiah says “your ways are not My ways” he means that you should not understand My ways in terms of your ways, and then this great paradox will not arise. Rambam himself writes in the Guide for the Perplexed at the end of 3:20: the terms supervision, knowledge, and intent when said of G-d are not the same as when said of us. When these different kinds of supervision, knowledge, and intent are conflated and treated as though they are the same, the abovementioned paradoxes arise. But when it becomes clear that whatever is said of us differs from what is said of Him, the truth becomes clear. And the prophet told us of the difference between the things said of Him and of us when he said “and your ways are not My ways.”
It also seems from his language in the above-quoted segment from Guide for the Perplexed 2:29210There, Rambam calls the words of the midrash “strange,” though a better translation might be “extroardinary.” that although he explains the opinion of the Sages that way, it is not his own. It suffices for us that we have rescued Rambam, at least as far as his own opinion, even if we cannot rescue him regarding the opinion he attributes to the Sages.
But I say that the opinion of Meiri is that of the Sages as well and is not foreign to them, G-d forbid—it emerges clearly from explicit verses in the Tanach which every elementary schooler knows. When they say these things were created at the dusk of the Sabbath they are speaking only of His knowledge, like the mishna of “all is seen”, as Meiri says. As for their saying that G-d stipulated with the sea during the six days of creation that it should split, I feel that this is not at all about refuting the notion of a change in His will. Rather, this dictum is of the same tenor as the one on the verse “on the sixth day” that I quoted earlier in my commentary to 2:8, which says that G-d stipulated with all of creation that it only continue if the Jewish people accept the five books of the Torah. This has nothing to do with the nature of the created things, and speaks rather about the purpose of the creation of the world, which was only created for the Jewish people to receive the Torah; should they not accept it, the world will return to “formlessness and void”, for it was only created for this purpose. All of the conditions mentioned in the midrash were said in the same vein, using language that emphasized the merit and great importance of Israel. G-d stipulated with the sea during creation that it part for Israel, as it is for that purpose that He created the sea; and with the sun that is stand still for Joshua, as it is for that purpose that it was created.
They thus conveyed to us one of the fundamentals of faith: that everything was created solely for Israel, which accords with the midrash that says “ ‘In the beginning’—for the sake of Israel, who are called ‘the beginning’ “ (Vayikra Rabbah 36:4) and numerous other dicta that speak the praises and merits of Israel. Now we do not deny that, in saying this, they also meant that He knows the conclusions of things at their beginnings and sees the end of something from the very first moment, but only insofar as this is the nature of His knowledge, as in “all is seen”. But it was not their primary intent to rid us of the mistaken notion that His will and knowledge are subject to change, for they never entertained these ideas to begin with, as Isaiah the prophet already removed the confusion surrounding this by saying “My thoughts are not your thoughts, and your ways are not My ways,” meaning that they are not to be compared at all, which will prevent us from falling into the paradox. And in using the language “G-d stipulated” they meant the same thing as the midrash on “the sixth day”.
Our master Maharal offers “wondrous counsel and great wisdom” (cf. Isaiah 28:29) in Derech Chaim to negate this question altogether. He says that “knowledge” and “ability” and such are all actions of G-d, just as “and G-d knew” (Exodus 2:25) was an action of G-d. Just as the other actions attributed to Him do not necessitate a change or plurality within Him, neither do these, and in these matters we rely on the Kabbalah. See there.
נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. גם לפי דעת הרמב"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגס הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו: WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. Even according to Rambam above, these things were singled out as having happened specifically at this time. Many ideas have been put forth to explain why this is; you can find them in Midrash Shmuel. I haven’t seen fit to reproduce a single one of them, as I don’t see that any of them have succeded.
I see that on the previous mishna of the ten miracles that were done for our ancestors in the Temple Maharal writes in Derech Chaim that the mishna starts with a woman, “no woman miscarried”, and ends with “no man ever said that there was not enough room” because these things correspond to the ten sefirot of blimah211The ten sefirot, lit. “countings”, often popularly translated as “emanations”, are one of the central elements of the Kabbalah. They are called “the sefirot of blimah” in Sefer Yetzirah, one of the earliest Kabbalistic works.; he explains them one by one, see there. I felt it would be just as appropriate and even more so to expound that way here. For the world, certainly including these ten things, was created through the ten sefirot of blimah. And the mishna starts from the mouth of the earth the same way that the previous one starts with the miracles that happened to women. But I will not speak of what is beyond me.
I will rather speak in terms of the exoteric, and say that these ten things correspond to the ten utterances through which the world was created. In the first utterance, the verses spoke of the earth, which was formlessness and void. The mouth of the well corresponds to the utterance “let there be light”, for that light was hidden away (Chagigah 12a) and the well was also hidden away in the sea of Tiberias (Shabbat 35a). The mouth of the donkey corresponds to the utterance “let there be a firmament… and let it separate”, in which the waters supernaturally became the Upper Waters; in the case of the mouth of the donkey, a higher force was also supernaturally placed in a coarse material being. The rainbow corresponds to the utterance “let the waters be gathered... and let the dry land be seen”, for the rainbow comes about from the humidity of moist earth that the rains have made wet. The manna corresponds to the utterance “let the earth bring forth vegetation… fruit trees…”, for these are man’s bread and his fruit that grows in its season, and corresponding to them G-d rained down the heavenly produce of manna. The staff corresponds to the utterance “let there be lights” of which it is said that “they will be signs”, and G-d sent Moses His servant with the staff that he was to use for giving signs. The verse “do not fear the signs of the heavens” (Jeremiah 10:2) is related to this. The shamir is a worm-like creature that comes from the utterance “let the waters swarm, etc.” The script and the inscription correspond to the two utterances “let the earth bring forth living things of every kind” and “let Us make man”, for both have to do with life and spirit, as do the script and the inscription. The inscription has more of a spiritual dimension, for it could be read from all four directions, as Rav writes. Similarly, man became a superior living creature that speaks and rules over the four corners of the earth. The tablets correspond to the utterance “be fruitful and multiply and fill the earth” with the seed of man, which are created in the image of G-d. The tablets are likewise the “work of G-d” (Exodus 32:16).
Behold, this is what I consider the straight path. “Give to a wise man, and he will grow wiser” (Proverbs 9:9) and think of more satisfying explanations. This approach also explains why our tanna did not keep to any chronological order in his list.
[*פי הארץ. פירש הר"ב לבלוע קרח ועדתו וכ"פ הרמב"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע"ה. ובאגדת חלק (דף ק"י. ונדרים ל"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג"ז דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש"י ז"ל בתהלים ט' בפסוק [י"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש"י ז"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י"א ל"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס"ו [י"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז"ל. וע"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פתיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א"כ פי הארץ ג"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי"מ שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]: [*THE MOUTH OF THE EARTH. Rav explains that this was to swallow Korach and his followers; so also Rambam. This is difficult, for the verse there says “if G-d will create a creation” (Numbers 16:30), and according to the tradition of the Sages here, which is from scholar to scholar all the way back to Moses, it had already been created.
The Talmud in Sanhedrin 110a explains the verse as follows: Rava expounded: what is the meaning of the verse “if G-d will create a creation [Heb. im beriah yivra], and the earth open up its mouth”? Moses said to G-d, “if [Heb. im]” Gehinnom “has been created [Heb. beriah]”, very well. If not, “let G-d create [it] [Heb. yivra]”. In what sense? If this actually means “create”, why, “there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rather, the request was to bring the opening of Gehinnom closer. But according to this, the word im is used for a rhetorical question,212According to the Talmud’s final reading, the verse says, “Is Gehinnom close? [No.] Then G-d will bring the opening here.” which is also a forced reading. I therefore propose an alternative, for which purpose I will first raise three points.
The first is that Moses’ request uses the word ufatz'tah,“the earth shall open [Heb. ufatz'tah] its mouth” (Numbers 16:30), but in describing the execution of that request the verse says vatiftach, “and [the earth] opened” (Numbers 16:32). And even if the verses had not used this word in describing the execution, one wonders why Moses wouldn’t use the verb patach, which is a more common word than the verb patzah. The second is that the verse says “they descended alive to Sheol [Heb. sheolah]” (Numbers 16:33), using sheolah213The word is in the accusative case with locative sense. In other words, the suffix -ah means “to”: “to Sheol”. The Torah does not always attach the -ah suffix even when speaking of motion towards. instead of sheol. Rashi, writing on the verse “the wicked shall return to She’ol [Heb. lisheolah]” in Psalms 9:18, says: R. Abba bar Zavdi says: to the lowest level of Sheol. Although we cannot deny the testimony of the verses, when the verse relates that it became known that they descended to the lowest level of sheol, wouldn’t it have been proper to relate how exactly that became known? We must therefore investigate where the verse tells us this. The third is that the verse says that the entire nation “fled at the sound [of their voices] [Heb. lekolam]” (Numbers 16:34). People who hear others cry out “oy and avoy!”214The equivalent of English “Oh, no!” do not usualy flee, they come nearer to the sound of the voices to determine the reason for their screaming. Rashi writes that lekolam means “at the sound that came from their being swallowed,” and Mizrachi explains that this is the sound of the splitting itself, which was like the sound of thunder, which throws people into a panic and causes them to flee. But this was not the sound of their cries at the moment they were swallowed up, for that sound is not the kind of sound that causes people to flee. On the contrary, it would cause people to gather round and come to hear their cries at that moment and see the great wonder, the like of which had not occurred from the six days of creation until then—these are his words.
I now say that although Mizrachi says that the sound of the splitting was like thunder, I can claim that the sound was the sound of words, words which made known that they had descended alive to Sheol, i.e. to the lowest level of Sheol. The earth emitting the sound of clear words saying that they had descended alive to the lowest level of Sheol, i.e. that they had suffered that much, would have been a great sign. And this is what Moses requested when he said “let it open” using ufatz'tah. For had he simply requested that it open in order to swallow them he should have said ufat'chah, which is the word used in the description of the event itself. He used ufatz'tah, which is the word Jephthah uses when he says patziti pi lashem, “I have opened my mouth to G-d”, in Judges 11:35, and the word used in patzu sefatai, “my lips opened” in Psalms 66:14, both of which refer to speech.
This, then, is how to parse Moses’ request. Im beriah yivra Hashem ufatz'tah ha'adamah—the word beriah appears without an implied prepositional bet,215We should read the word beriah, “creation”, as if it were baberiah, “through the creation”. as in the verse ki sheshet yamim asah Hashem, “in six days G-d made” (Exodus 20:10), where the word sheshet is understood as if it were b'sheshet216Reading the verse as is gives “for six days G-d made”; the verse should be read as if the word sheshet, “six”, were besheshet, “in six”, giving “for in six days G-d made”., and the verse un'shalmah parim sefateinu, “and we shall make up for bulls with our lips” (Hosea 14:3), where the word sefateinu is understood as if it were bisfateinu217Reading the verse as is gives “we shall make up for bulls our lips”; the verse should be read as if the word sefateinu, “our lips”, were bisfateinu, “with our lips”, giving “we shall make up for bulls with our lips”.. We can now read the verse: im baberiah, “if in the created thing”, i.e. Gehinnom, which was created during the six days of creation, yivra, “he shall create”, i.e. bring its opening here as the Sages say, and through bringing the opening here ufatz'tah ha'adamah et piha, “the earth shall open its mouth” to bring forth the sound of a voice speaking words made by lips relating what happens within all the way down to the lowest level of Sheol, [“then shall you know that these people have provoked G-d”218Tosafot Yom Tov does not supply the end of the verse.].
Afterwards, during the execution, the verse says vatiftach ha’aretz et piha, “the earth opened its mouth”, i.e. merely an opening of the mouth but no speech, for the opening was only in order to swallow them. In addition, however, it happened that everybody “fled at their sound”, which is the sound that emerged upon their being swallowed, a voice speaking words relating that they had descended alive to the lowest level of Sheol.
I have somewhat of a proof to my approach, for the tanna in speaking of the donkey says “the mouth of the donkey” and not that the donkey itself was created at dusk. Now all mouths, in and of themselves, are equivalent; there is no need for that mouth to have been created at dusk unless “mouth” in the context of the donkey means “speech”, which indeed was created at dusk. If so, “the mouth of the earth” also refers to speech, [not]219The Hebrew text is missing the obvious negative. simply an opening of the mouth. Also, the “mouth of the well”, according to the other opinion that Rav mentions in his commentary, means that the well sang. This is what seems best to me, and in my eyes it is truly well said.]
ופי הבאר. כתב הר"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש"י פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד) דא"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש"י כדאמרן. ע"כ. ומ"ש הר"ב וי"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [*ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו']. THE MOUTH OF THE WELL. Rav: the well of Miriam which traveled with the Jews in the desert. Maharal writes in Derech Chaim that wherever they went the well would come up and bring forth water, and it had a mouth through which the water would come out wherever they went. But the rock most likely did not go from place to place with them, as would seem from Rashi’s words in his commentary to Pesachim 54a, for if so, why would the mishna not mention the miracle that the rock gave forth water although it was not connected to the ground? And he writes that Rashi’s words must then be understood as agreeing with his explanation.
Rav: and some say that it opened its mouth and sang, as the verse says ali be'er enu lah (Numbers 21:17)—i.e., they answered the words of the well.220The verse is usually understood to mean “they said it about the well”. Tosafot Yom Tov explains that according to Rav, the verse must be read “about the well, they answered it”—i.e., the song of the well was a call and response between the well and the people. [*See above. This approach explains why the mishna does not say “the mouth of the rock”, for according to the first approach it was the rock which brought forth the water. And it is of any given rock’s mouth, which brought fourth the water, that the mishna should say that it was created at dusk. Now that the mishna says “the mouth of the well” we must offer the forced reading that this refers to the mouth through which the well could come out. According to the second approach, however, the tanna actually means “the mouth of the well”, which sang.]
ופי האתון. לשון הר"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע"כ. וכן פי' הר"ב באיל נגזר וכו'. [*ופי' לשון פי כתבתי בסד"ה פי הארץ כו']: AND THE MOUTH OF THE DONKEY. Rav: it was decreed at dusk that she speak to Balaam.221I.e., the donkey itself was not created then, but the created world included the decree that the donkey Balaam rode would speak to him. For it is impossible that she would have lived that long, from the six days of creation until the time of Balaam. Maharal writes as much in Derech Chaim, where he says that all these ten things were not actually created at dusk; it was the decree that G-d decreed which was created at dusk. For it is unlikely that the ram of Isaac lived from the six days of creation until the days of Abraham. And Rav says the same of the ram: it was decreed at dusk that it be caught in the brush by its horns at the moment of the Akeidah. [I have alread explained the meaning of “mouth” at the end of my comment on “the mouth of the earth”.]
והמכתב. ל' הר"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע"כ. THE INSCRIPTION. Rav: the inscription could be read from all four directions. What seems most likely to me is that this was some kind of miraculous thing, “the work of G-d” (Exodus 32:16). Many of the commentators on the relevant passage in the Jerusalem Talmud strugled with this. See Ein Yaakov and Yefeh Mar'eh. I prefer the words of the most recent of the comentators, R. Menachem Azariah of Fano in his work Asarah Ma'amarot, in the treatise Chakor Din, 2:20, commenting on the passage in the Jerusalem Talmud. There he says that they were the “work of G-d” that our minds cannot imagine, “not like the work of some commoner that others have drawn for us in the study hall, which a boy could come up with”.
והלוחות. כתב הר"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו: AND THE TABLETS. Rav: they were made of sapphire… and they could be rolled, and they were hewn from the sphere of the sun. I.e., they could be rolled, unlike our sapphire which is hard and cannot be rolled, because they were crystalline in appearance and pure like the stuff of the heavens.
Rashi writes that “the tablets” refers to the first tablets, for the second ones were made by Moses.
ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי"א אף צבת וכו'. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר"י. וכן י"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו: SOME SAY, EVEN THE MAZIKIN… SOME SAY, EVEN THE TONGS… Maharal concludes in Derech Chaim that these other opinions do not argue on the previous ones, each adding, rather, to the ones that preceded. For dusk has several parts, as the Talmud says in Shabbat 34b: what is dusk? Starting at sunset, as long as the eastern sky is red—the words of R. Yehudah. R. Nechemiah says: the time, starting at sunset, that it takes a man to walk half a mil. R. Yossi says that dusk is like the blink of an eye—day ends and night begins, and it is imperceptible. He writes that the number of times our mishna says “some say” varies by version. He establishes the correct version as: “[some say] the ram of Isaac and the grave of Moses”—for these are both necessary for two great righteous men—“and some say, even the mazikin, and some say, even the tongs.” These three “some say”s divide dusk—whatever dusk is being discussed, other than the dusk of R. Yossi, which does not last any amount of time at all—into three periods, for every measurable thing has a beginning, middle, and end. These are his words.
According to the Talmud, which says that our mishna should not include the tongs, there are only two additions. One corresponds to the dusk of R. Nechemiah, and the other to the dusk of R. Yehudah. And the same could be said for our version, which only has two “some say”s.
According to all opinions the first ten things were created simultaneously at the dusk of R. Yossi, so they remain constant.