מטמא מתוכו. פי' הר"ב כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגו' וכ"כ הרמב"ם. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבא כולו לתוכו כדמשמע קרא אבל לא שאם יגע מתוכו בלא ביאה דמגרע גרע מאחוריו דמוחלט ואע"ג דלתוס' פי"ב דיבמות דף ק"ג מספקא להו. להרמב"ם והר"ב מפשט פשיטא להו ומדברי התו' דהתם נראה שכך דעת רש"י ג"כ דדוקא עד שיבא לתוכו ולא כשיגע בלא ביאה אבל בפי' רש"י שבידינו בהפך שכתב מטמא מתוכו במגע ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא ע"כ. ולדידיה אתי שפיר טפי סיפא דקתני זה וזה מטמאין בביאה כדלקמן. ומ"ש הר"ב האבנים המנוגעים עצמן כו'. כן כתב הר"ש בשם התוספתא:
זה וזה מטמאין בביאה. לשוץ הר"ב לטמא כל הנכנס בתוכו מסיים הרמב"ם לפי מה שיתבאר ובחבורו פט"ז כיצד בית שהיה מיסך וכו' ודוחק דמפסיק במשנת הבונה מן המוסגר וכו'. אבל לפרש"י דמתוכו דרישא בנגיעה היא ולא בביאה. הך סיפא דזה וזה מטמאין בביאה. מפרש כפשטה. וז"ל אם נכנס דרך ביאה. כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית וכן פי' הר"ש מטמאין בביאה. כדכתיב והבא אל הבית [וזה שכתב רש"י רובו לא דק. דראשו ורובו תנן מ"ח]: