כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':
וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:
ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]: