ישבו לארץ וגו'. פעם אחת העליל נבוכדנצר על סנהדרי גדולה, גזר והורידן לארץ, העלו עפר וחגרו שקים, קשר שערן בזנבי הסוסים והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושליםמה)ובתולת ירושלים כנוי לסנהדרין כמבואר לעיל פרשה א' פסוק ד' בדרשה בתולותיה נוגות אלו ת"ח שנאים כבתולות, יעו"ש. ויש עוד גירסא בענין זה, ולפיה יהיה הפי' בתולות ממש שגם להם עשה כן נבוכדנצר עד שניטל שערן, וע"ע בדרשה הבאה. [שם].
ישבו לארץ וגו'. א"ר יצחק, מלמד ששמטו כרים מתחתיהםמו)יתכן דמדייק, כי יתר לשונות הפעלים שבפסוק זה מורים על הפעולה מצד עצמן של הזקנים, ר"ל שהם עצמן עשו מה שעשו, העלו [להם עצמן] עפר על ראשם, חגרו [הם עצמן] שקים, הורידו לארץ ראשן, ולפי"ז הול"ל כאן יָשְׁבוּ ביו"ד קמוצה ולא ביו"ד צרויה המורה על צווי מצד אחר, ולכן דריש דמוסב על הדרשה הקודמת שהישיבה היתה מצד גזירת נבוכדנצר, ומכיון שצוה באכזריות להושיבם לארץ בודאי צוה גם שיצטערו בישיבתם שלא ישבו גם על הכר, וזהו שאמר יֵשְבוּ [בצווי] – מלמד שצוה להשמיט כרים מתחתם וישבו על הארץ ממש. [נדרים ס"ה א׳].