Book 6:1 ו׳:א׳
1 א

תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.

א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רֹגז המורדים, והרעב, אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערֵמות הפגרים הרבים היה לזוָעה לעין־רואה, וצחנתם הֶעלתה רוח־קטב, ותִלי הגוִיות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות, מבַשׂר רעה בַּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגֹאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאִלו אמרו ליַסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עֹז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם — כאשר אמרתי למעלה — את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגָּדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאִיָּה. וגם האישׁ הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיּוֹ.

That the Miseries Still Grew Worse; and how the Romans Made an Assault upon the Tower of Antonia.

1. Thus did the miseries of Jerusalem grow worse and worse every day, and the seditious were still more irritated by the calamities they were under, even while the famine preyed upon themselves, after it had preyed upon the people. And indeed the multitude of carcasses that lay in heaps one upon another was a horrible sight, and produced a pestilential stench, which was a hinderance to those that would make sallies out of the city, and fight the enemy: but as those were to go in battle-array, who had been already used to ten thousand murders, and must tread upon those dead bodies as they marched along, so were not they terrified, nor did they pity men as they marched over them; nor did they deem this affront offered to the deceased to be any ill omen to themselves; but as they had their right hands already polluted with the murders of their own countrymen, and in that condition ran out to fight with foreigners, they seem to me to have cast a reproach upon God himself, as if he were too slow in punishing them; for the war was not now gone on with as if they had any hope of victory; for they gloried after a brutish manner in that despair of deliverance they were already in. And now the Romans, although they were greatly distressed in getting together their materials, raised their banks in one and twenty days, after they had cut down all the trees that were in the country that adjoined to the city, and that for ninety furlongs round about, as I have already related. And truly the very view itself of the country was a melancholy thing; for those places which were before adorned with trees and pleasant gardens were now become a desolate country every way, and its trees were all cut down: nor could any foreigner that had formerly seen Judea and the most beautiful suburbs of the city, and now saw it as a desert, but lament and mourn sadly at so great a change: for the war had laid all the signs of beauty quite waste: nor if any one that had known the place before, had come on a sudden to it now, would he have known it again; but though he were at the city itself, yet would he have inquired for it notwithstanding.

2 ב

ב. וכאשר תמה מלאכת הסוללות, באו ימי דאגה ומגור לרומאים וליהודים יחדו. כי היהודים הבינו, אשר נפֹל תפֹּל העיר בידי האויבים, אם לא יצלח חפצם לשרוף את הסוללות האלה, כמעשיהם אשר עשו לסוללות הראשונות. והרומאים חשבו, כי לא יעלה בידם לכבוש את העיר לעולם, אם גם הסוללות האלה תאבדנה, כי לא נמצאו עוד עצים [לעבודה חדשה] וכבר כשל כֹּח אנשי־הצבא מהעבודה הקשה, וגם רוחם השתוחחה בקרבם אחרי המפלות הרצופות. ואף התלאות אשר בירושלים המסו את לב הרומאים יותר מאשר דכאו את רוח אנשי העיר. לשוא קוו הרומאים, אשר הרעות תַּכשלנה את כֹּח צריהם במלחמה, כי היהודים הבישו כפעם בפעם את כל תקוותיהם: הם השחיתו את הסוללות בתחבולותיהם, ומכונות־הרעש לא יכלו להרעיש את חומות העיר המוצקות, וגם בזרוע נטויה לא עצרו הרומאים כֹּח לכבוש את העיר, כי התגברו עליהם היהודים בהלחמם בהם פנים בפנים, — ועוד יותר התעצבו הרומאים בשומם אל לבם, כי אחרי מלחמת־האחים בירושלים והרעב ויתר פגעי המלחמה וכל הנוראות אשר מצאו את היהודים, לא סר אֹמץ־רוחם, ועל־כן האמינו, כי איש לא יוכל לעמוד בפניהם בצאתם להלחם מלחמת־תנופה וכי גם הצרות לא תעצרנה להחליש את כֹּח־סֻבּלם. הם חשבו בלבם: מה יבָּצר מהאנשים האלה לעשות לעת תהיה השעה משַׂחקת להם? הלא גם האסונות מוסיפים להם כֹּח ואיָל! על־כן שקדו הרומאים לחַזק את משמר הסוללות מאד.

2. And now the banks were finished, they afforded a foundation for fear both to the Romans and to the Jews; for the Jews expected that the city would be taken, unless they could burn those banks, as did the Romans expect that, if these were once burnt down, they should never be able to take it; for there was a mighty scarcity of materials, and the bodies of the soldiers began to fail with such hard labors, as did their souls faint with so many instances of ill success; nay, the very calamities themselves that were in the city proved a greater discouragement to the Romans than those within the city; for they found the fighting men of the Jews to be not at all mollified among such their sore afflictions, while they had themselves perpetually less and less hopes of success, and their banks were forced to yield to the stratagems of the enemy, their engines to the firmness of their wall, and their closest fights to the boldness of their attack; and, what was their greatest discouragement of all, they found the Jews' courageous souls to be superior to the multitude of the miseries they were under, by their sedition, their famine, and the war itself; insomuch that they were ready to imagine that the violence of their attacks was invincible, and that the alacrity they showed would not be discouraged by their calamities; for what would not those be able to bear if they should be fortunate, who turned their very misfortunes to the improvement of their valor! These considerations made the Romans to keep a stronger guard about their banks than they formerly had done.

3 ג

ג. ואנשי יוחנן המגִנים על הבירה (אנטוניה) הכינו להם משׂגב לעתיד, לכשתִּבָּקע חומת המצודה, וגם נִסו להגיח אל הסוללות בטרם יספיקו הרומאים להציג עליהן את הכרים, אולם הפעם לא הצליחו במזמתם. כי בצאתם עם הלפידים, לא הספיקו לגשת אל הסוללות ופנו עֹרף. הסבה הראשונה לדבר היתה, כי לא עשו את הדבר בלב אחד ובהשכל ובדעת, ולא יצאו חוצץ כּלם, כי־אם בגדודים [קטנים], וגם אלה התפרדו ונזהרו [יותר מן המדה] ויראו לנפשם. סוף דבר: הם עשו את מעשיהם שלא כדרך היהודים. כי לא נִכּרו בהם הפעם מעלות לוחמי עם־יהודה, עֹז הנפש וקנאת־הקרָב, שטף המרוצה בהמון צפוף ושיבה מהירה בטרם תבוא רעה. ובצאתם על אויביהם בלא רוח נכונה כדרכם תמיד, מצאו את הרומאים חזקים מבתחלה, כי סוככו בבשרם ובכלי־נשקם על הסוללות בכל מקום, עד אשר לא מצאו להם היהודים נתיב להבקיע שמה ולהצית שם אש — וגם כל אחד מן הרומאים היה מוכן לבלתי עזוב את המערכה עד צאת נפשו. כי ידעו אנשי־הצבא, אשר כל תקוותיהם תאבדנה, אם תִּשָׂרף גם המלאכה הזאת באש, ומלבד זאת בושו מאד לנפשם, פן תכריע ערמת היהודים את גבורתם הם, ורוח היהודים הנואשה — את תֹּקף נשקם, וההמון הרב יתגבר על למודי־המלחמה — ויד היהודים תהיה בעֹרף הרומאים. גם כלי־הקלע היו לעזרה לרומאים, כי ירו ביהודים הקמים אליהם, וכאשר נפל בהם הנופל, היה למכשול לכל המעפילים לעלות אחריו, ואימת המות שברה את רוחם, ולא נועזו ללכת הלאה. והיהודים, אשר הגיעו במרוצתם אל האויב קרוב ממטחוי־קשת, נבהלו למראה שונאיהם, העומדים צפופים במערכות מלחמה, ולא ערבו את לבם להלחם בהם פנים בפנים, והנשארים נרתעו מפני החניתות הרבות [אשר לאויביהם] ונסוגו אחור במרוצה. לאחרונה שבו כלם במפח־נפש אל החומה, וכל איש חרף את רעהו על מרך־לבו. המלחמה הזאת היתה בראש־חֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז). וכאשר נסוגו היהודים אחור, הקריבו הרומאים את כלי־הרעש, והיהודים המטירו עליהם מראש המצודה (אנטוניה) אבנים ואש לוהט וכל מיני קלע, אשר השיגה ידם בעת דחקם. אף כי הרבו היהודים לבטוח במעוז חומתם ובזו לכלי־המשחית, בכל־זאת נִסו להניא את הרומאים מגשת אליהם. והרומאים האמינו, כי היהודים חוגרים את כֹּחם לבלי תת לכרים לנגח את הבירה, יען כי חומתה היא דלה ורפה, והיו בטוחים, כי התמוטטו אשיותיה, ועל־כן התמכרו להלחם ביתרון־אונים. אמנם החומה לא הזדעזעה תחת מכת הכרים, אולם הרומאים לא נבהלו מפני היהודים היורים עליהם, ולא שמו לב לפגעים המוכנים להם מידי העומדים בראש החומה, והוסיפו לנגח את המצודה בחֹזק־יד. וכאשר כשל כּחם בעבודה הזאת, והאבנים השלוחות אליהם מכל־עבר הפיצו את שורותיהם, באו אנשי־צבא אחרים וסוככו על בשרם במגִניהם וחתרו בידיהם ובדרבנותיהם תחת יסודות המצודה, ואחרי עמל רב עלה בידם להוציא משם ארבע אבנים. הלילה בא והפסיק את המלחמה ובלילה ההוא נבקע חלק החומה, אשר הרעישו אותו הרומאים באילי־הברזל, ונהרס פתאם במקום, אשר חתר בו יוחנן לפנים בהתנקשו לסוללות הרומאים, כי נפלה המנהרה תחתיה.

3. But now John and his party took care for securing themselves afterward, even in case this wall should be thrown down, and fell to their work before the battering rams were brought against them. Yet did they not compass what they endeavored to do, but as they were gone out with their torches, they came back under great discouragement before they came near to the banks; and the reasons were these: that, in the first place, their conduct did not seem to be unanimous, but they went out in distinct parties, and at distinct intervals, and after a slow manner, and timorously, and, to say all in a word, without a Jewish courage; for they were now defective in what is peculiar to our nation, that is, in boldness, in violence of assault, and in running upon the enemy all together, and in persevering in what they go about, though they do not at first succeed in it; but they now went out in a more languid manner than usual, and at the same time found the Romans set in array, and more courageous than ordinary, and that they guarded their banks both with their bodies and their entire armor, and this to such a degree on all sides, that they left no room for the fire to get among them, and that every one of their souls was in such good courage, that they would sooner die than desert their ranks; for besides their notion that all their hopes were cut off, in case these their works were once burnt, the soldiers were greatly ashamed that subtlety should quite be too hard for courage, madness for armor, multitude for skill, and Jews for Romans. The Romans had now also another advantage, in that their engines for sieges co-operated with them in throwing darts and stones as far as the Jews, when they were coming out of the city; whereby the man that fell became an impediment to him that was next to him, as did the danger of going farther make them less zealous in their attempts; and for those that had run under the darts, some of them were terrified by the good order and closeness of the enemies' ranks before they came to a close fight, and others were pricked with their spears, and turned back again; at length they reproached one another for their cowardice, and retired without doing any thing. This attack was made upon the first day of the month Panemus [Tamuz.] So when the Jews were retreated, the Romans brought their engines, although they had all the while stones thrown at them from the tower of Antonia, and were assaulted by fire and sword, and by all sorts of darts, which necessity afforded the Jews to make use of; for although these had great dependence on their own wall, and a contempt of the Roman engines, yet did they endeavor to hinder the Romans from bringing them. Now these Romans struggled hard, on the contrary, to bring them, as deeming that this zeal of the Jews was in order to avoid any impression to be made on the tower of Antonia, because its wall was but weak, and its foundations rotten. However, that tower did not yield to the blows given it from the engines; yet did the Romans bear the impressions made by the enemies' darts which were perpetually cast at them, and did not give way to any of those dangers that came upon them from above, and so they brought their engines to bear. But then, as they were beneath the other, and were sadly wounded by the stones thrown down upon them, some of them threw their shields over their bodies, and partly with their hands, and partly with their bodies, and partly with crows, they undermined its foundations, and with great pains they removed four of its stones. Then night came upon both sides, and put an end to this struggle for the present; however, that night the wall was so shaken by the battering rams in that place where John had used his stratagem before, and had undermined their banks, that the ground then gave way, and the wall fell down suddenly.

4 ד

ד. אך מוזר היה הרֹשם, שעשה המקרה הזה בלבות היהודים והרומאים. היהודים, אשר היה להם להתעצב אל לבם לַשׁבר, אשר בא אליהם בהסח־הדעת, בטרם הספיקו למצֹא להם מבטח אחר, חגרו עֹז, כאלו נשארה עוד החומה בשלֵמותה. ושמחת הרומאים על פרץ החומה, אשר לא קוו לו, ערבה למראה החומה השניה, אשר הקימו אנשי יוחנן מִבַּיִת למול החומה הפרוצה. אמנם למראית־עין נקל היה לכבּשׁ את החומה הזאת מאשר את החומה הראשונה, כי דרך פרצי ההרס היה קל לרומאים לעלות עליה, וגם חשבו הרומאים נכונה, כי החומה החדשה הזאת רפה הרבה מחומת הבירה הישנה, כי נבנתה בחפזון בשעת הדחק, ועל־כן תהָרס במהרה. אולם איש לא ערב את לבו לעלות בפרץ החומה, וכל אחד ירא להחל בדבר, בדעתו, כי הוא הולך לקראת המות בבטחה.

4. When this accident had unexpectedly happened, the minds of both parties were variously affected; for though one would expect that the Jews would be discouraged, because this fall of their wall was unexpected by them, and they had made no provision in that case, yet did they pull up their courage, because the tower of Antonia itself was still standing; as was the unexpected joy of the Romans at this fall of the wall soon quenched by the sight they had of another wall, which John and his party had built within it. However, the attack of this second wall appeared to be easier than that of the former, because it seemed a thing of greater facility to get up to it through the parts of the former wall that were now thrown down. This new wall appeared also to be much weaker than the tower of Antonia, and accordingly the Romans imagined that it had been erected so much on the sudden, that they should soon overthrow it: yet did not any body venture now to go up to this wall; for that such as first ventured so to do must certainly be killed.

5 ה

ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחַזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרַי, היוצאים עמי במלחמה. לוְ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעֵד על מֹרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המַעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשֵׁם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, — הוא אֹרך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים — אתם אנשי־חֵילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם — תכרעו לפני כֹּח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נִתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות — האין זה אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה — לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים — והנה הם בזים למוֶת, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסֵבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננַצח את אויבינו — יחָשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נִסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו — ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נִתּן הפעם בידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה — והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבית לחומה, אך לו גם יהיה כדבר הזה — הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזַמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר אל חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום מְמוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תִּשָּׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האַיתֵּרא)האויר הדק והנעים המרחף בשׂדי־הנצח (אליסיון)., וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוְֹעות מגוף חולה, ולוְ גם תהיינה טהורות מכל דֹּפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיהב)ביונית: לֶתֵּי. תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח (שַׁמַּשג)במקור: ״המשרת״.) הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האֻמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשַׁלם אחרי־זמן לַגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נִתָּן בידי המגברים חיָלים להציל את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחַזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלֹא נַסֵּה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלָאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקַנאו בו רואיו, וכי יִשָּׁאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו.״

5. And now Titus, upon consideration that the alacrity of soldiers in war is chiefly excited by hopes and by good words, and that exhortations and promises do frequently make men to forget the hazards they run, nay, sometimes to despise death itself, got together the most courageous part of his army, and tried what he could do with his men by these methods. "O fellow soldiers," said he, "to make an exhortation to men to do what hath no peril in it, is on that very account inglorious to such to whom that exhortation is made; and indeed so it is in him that makes the exhortation, an argument of his own cowardice also. I therefore think that such exhortations ought then only to be made use of when affairs are in a dangerous condition, and yet are worthy of being attempted by every one themselves; accordingly, I am fully of the same opinion with you, that it is a difficult task to go up this wall; but that it is proper for those that desire reputation for their valor to struggle with difficulties in such cases will then appear, when I have particularly shown that it is a brave thing to die with glory, and that the courage here necessary shall not go unrewarded in those that first begin the attempt. And let my first argument to move you to it be taken from what probably some would think reasonable to dissuade you, I mean the constancy and patience of these Jews, even under their ill successes; for it is unbecoming you, who are Romans and my soldiers, who have in peace been taught how to make wars, and who have also been used to conquer in those wars, to be inferior to Jews, either in action of the hand, or in courage of the soul, and this especially when you are at the conclusion of your victory, and are assisted by God himself; for as to our misfortunes, they have been owing to the madness of the Jews, while their sufferings have been owing to your valor, and to the assistance God hath afforded you; for as to the seditions they have been in, and the famine they are under, and the siege they now endure, and the fall of their walls without our engines, what can they all be but demonstrations of God's anger against them, and of his assistance afforded us? It will not therefore be proper for you, either to show yourselves inferior to those to whom you are really superior, or to betray that Divine assistance which is afforded you. And, indeed, how can it be esteemed otherwise than a base and unworthy thing, that while the Jews, who need not be much ashamed if they be deserted, because they have long learned to be slaves to others, do yet despise death, that they may be so no longer; and do make sallies into the very midst of us frequently, no in hopes of conquering us, but merely for a demonstration of their courage; we, who have gotten possession of almost all the world that belongs to either land or sea, to whom it will be a great shame if we do not conquer them, do not once undertake any attempt against our enemies wherein there is much danger, but sit still idle, with such brave arms as we have, and only wait till the famine and fortune do our business themselves, and this when we have it in our power, with some small hazard, to gain all that we desire! For if we go up to this tower of Antonia, we gain the city; for if there should be any more occasion for fighting against those within the city, which I do not suppose there will, since we shall then be upon the top of the hill1Reland notes here, very pertinently, that the tower of Antonia stood higher than the floor of the temple or court adjoining to it; and that accordingly they descended thence into the temple, as Josephus elsewhere speaks also. See Book VI. ch. 2. sect. 5. and be upon our enemies before they can have taken breath, these advantages promise us no less than a certain and sudden victory. As for myself, I shall at present wave any commendation of those who die in war,2In this speech of Titus we may clearly see the notions which the Romans then had of death, and of the happy state of those who died bravely in war, and the contrary estate of those who died ignobly in their beds by sickness. Reland here also produces two parallel passages, the one out of Atonia Janus Marcellinus, concerning the Alani, lib. 31, that "they judged that man happy who laid down his life in battle ;" the other of Valerius Maximus, lib. 11. ch. 6, who says, "that the Cimbri and Celtiberi exulted for joy in the army, as being to go out of the world gloriously and happily." and omit to speak of the immortality of those men who are slain in the midst of their martial bravery; yet cannot I forbear to imprecate upon those who are of a contrary disposition, that they may die in time of peace, by some distemper or other, since their souls are condemned to the grave, together with their bodies. For what man of virtue is there who does not know, that those souls which are severed from their fleshly bodies in battles by the sword are received by the ether, that purest of elements, and joined to that company which are placed among the stars; that they become good demons, and propitious heroes, and show themselves as such to their posterity afterwards? while upon those souls that wear away in and with their distempered bodies comes a subterranean night to dissolve them to nothing, and a deep oblivion to take away all the remembrance of them, and this notwithstanding they be clean from all spots and defilements of this world; so that, in this ease, the soul at the same time comes to the utmost bounds of its life, and of its body, and of its memorial also. But since he hath determined that death is to come of necessity upon all men, a sword is a better instrument for that purpose than any disease whatsoever. Why is it not then a very mean thing for us not to yield up that to the public benefit which we must yield up to fate? And this discourse have I made, upon the supposition that those who at first attempt to go upon this wall must needs be killed in the attempt, though still men of true courage have a chance to escape even in the most hazardous undertakings. For, in the first place, that part of the former wall that is thrown down is easily to be ascended; and for the new-built wall, it is easily destroyed. Do you, therefore, many of you, pull up your courage, and set about this work, and do you mutually encourage and assist one another; and this your bravery will soon break the hearts of your enemies; and perhaps such a glorious undertaking as yours is may be accomplished without bloodshed. For although it be justly to be supposed that the Jews will try to hinder you at your first beginning to go up to them; yet when you have once concealed yourselves from them, and driven them away by force, they will not be able to sustain your efforts against them any longer, though but a few of you prevent them, and get over the wall. As for that person who first mounts the wall, I should blush for shame if I did not make him to be envied of others, by those rewards I would bestow upon him. If such a one escape with his life, he shall have the command of others that are now but his equals; although it be true also that the greatest rewards will accrue to such as die in the attempt."3See the note on p. 809.

6 ו

ו. בדבֵּר טיטוס את הדברים האלה לא חדל ההמון הגדול לירֹא מפני גֹדל הסכנה. רק אחד מאנשי־הצבא אשר בגדודים ושמו סַבּינוּס, בן משפחה סורית, גלה הפעם, כי הוא עולה על חבריו בעֹז־ימינו ובכֹח־נפשו, אף כי האדם הרואה לעינים, שהביט אל מבנה גופו, לא יכול להאמין, כי איש־חיל הוא באמת, כי היה שחור בעורו, צנום ודל־בשר. אולם נשמת גבור נערץ שכנה בגוִיה הדקה, אשר צרה מהכיל את כֹּח־הנפש הזה. הוא קם ראשון על רגליו ואמר: ״ברצון אקריב לך את נפשי ואעלה לראשונה על החומה ואתפלל, כי מזלך הטוב ימַלא אחרי אֹמץ־לבי ומחשבתי הנכונה, אך אם אבוש מתקותי, דע לך, כי לא תבוא מפלתי בהסח־הדעת, כי־אם בדעה צלולה אבחר במות למענך״. לדברים האלה הרים בשמאלו את המגן לסוכך בו מעל לראשו ובימִינו שלף את החרב וקפץ אל החומה. הדבר הזה היה קרוב לשש שעות ביום. אחריו הלכו עוד אחד־עשר איש, אשר הם לבדם קִנאו בגבורתו. והשומרים העומדים על החומה הטילו עליהם חניתות לאין־מספר וגם ירו בהם חצים מכל עבר. אולם סַבּינוס רץ לקראת חניתות אויביו, ואף כי כסו אותו החצים, לא נעצר בשטף מרוצתו, עד אשר הגיע למרום המצודה והניס את האויבים. כי נבהלו היהודים מפני זרוע־עֻזו ותֹקף־נפשו וחשבו, כי יחד עמו עולים אנשים רבים ועל־כן פנו עֹרף. אך בצדק עלינו לחרף את הגורל המקנא במעלות האדם והבוצר את הרוח המפליאה לעשות חיל. כי כאשר השלים הגבור הזה את רצונו, מעדו רגליו בהכָּשלו באבן אחת, והוא נפל מלא־קומתו ארצה בהמֻלה רבה. ולקול ההמֻלה הביטו היהודים מאחריהם ובראותם, כי הוא נופל לארץ ואין איש אתו, החלו לירות בו מעברים. הוא קם מעל הארץ וכרע על אחת מברכיו, ובסוככו על בשרו במגִנו עמד על נפשו לראשונה וגם פצע רבים מהשונאים הנגשים אליו. אולם מרֹב פצעיו צנחה יד־ימינו, ועוד טרם יצאה נשמתו נקבר תחת המון חצים וקלעים — הוא הגבר, אשר ראוי היה לקבל טובה יתרה על גבורתו. אולם מות־הגבורים היה נאה לגֹדל־רוחו. ומיתר הרומאים, אשר העפילו לעלות, המיתו היהודים שלשה אנשים, אשר הגיעו עד מרום המצודה, בפוצצם את עצמותיהם באבנים, ושמונת הנשארים נסחבו למטה [בידי חבריהם] מכֻסים בפצעים ונִשׂאו אל המחנה. הדבר הזה היה בשלישי לחֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז).

6. Upon this speech of Titus, the rest of the multitude were afrighted at so great a danger. But there was one, whose name was Sabinus, a soldier that served among the cohorts, and a Syrian by birth, who appeared to be of very great fortitude, both in the actions he had done, and the courage of his soul he had shown; although any body would have thought, before he came to his work, that he was of such a weak constitution of body, that he was not fit to be a soldier; for his color was black, his flesh was lean and thin, and lay close together; but there was a certain heroic soul that dwelt in this small body, which body was indeed much too narrow for that peculiar courage which was in him. Accordingly he was the first that rose up, when he thus spake: "I readily surrender up myself to thee, O Caesar; I first ascend the wall, and I heartily wish that my fortune may follow my courage and my resolution And if some ill fortune grudge me the success of my undertaking, take notice that my ill success will not be unexpected, but that I choose death voluntarily for thy sake." When he had said this, and had spread out his sheild over his head with his left hand, and hill, with his right hand, drawn his sword, he marched up to the wall, just about the sixth hour of the day. There followed him eleven others, and no more, that resolved to imitate his bravery; but still this was the principal person of them all, and went first, as excited by a divine fury. Now those that guarded the wall shot at them from thence, and cast innumerable darts upon them from every side; they also rolled very large stones upon them, which overthrew some of those eleven that were with him. But as for Sabinus himself, he met the darts that were cast at him and though he was overwhelmed with them, yet did he not leave off the violence of his attack before he had gotten up on the top of the wall, and had put the enemy to flight. For as the Jews were astonished at his great strength, and the bravery of his soul, and as, withal, they imagined more of them had got upon the wall than really had, they were put to flight. And now one cannot but complain here of fortune, as still envious at virtue, and always hindering the performance of glorious achievements: this was the case of the man before us, when he had just obtained his purpose; for he then stumbled at a certain large stone, and fell down upon it headlong, with a very great noise. Upon which the Jews turned back, and when they saw him to be alone, and fallen down also, they threw darts at him from every side. However. be got upon his knee, and covered himself with his shield, and at the first defended himself against them, and wounded many of those that came near him; but he was soon forced to relax his right hand, by the multitude of the wounds that had been given him, till at length he was quite covered over with darts before he gave up the ghost. He was one who deserved a better fate, by reason of his bravery; but, as might be expected, he fell under so vast an attempt. As for the rest of his partners, the Jews dashed three of them to pieces with stones, and slew them as they were gotten up to the top of the wall; the other eight being wounded, were pulled down, and carried back to the camp. These things were done upon the third day of the month Panemus [Tamuz].

7 ז

ז. וכעבור יומַים נועדו עשרים איש מהשומרים הרומאים הסוככים על הסוללה, ומשכו אליהם את נושא־הנשר אשר ללגיון החמישי ושני אנשים מלהקות הרוכבים וגם את אחד המחצצרים, ובתשע שעות בלילה עלו בלאט על הבירה דרך פרץ החומה ושחטו את שומרי המצודה הראשונים הנמים את שנתם וכבשו את החומה וצוו את המחצצר לתת אות. לקול החצוצרה נעורו פתאם משנתם יתר שומרי המצודה ומהרו לברוח, בטרם הספיקו לראות את מספר האנשים הבאים. כי הפחד וקול החצוצרה התעו אותם לראות בעיניהם כדמות המון־אויבים רב העולה עליהם למלחמה. וכשמוע הקיסר את קול החצוצרה, צוה להריע ולהזעיק את הצבא במהרה, ויחד עם ראשי־הלגיונות עלה בפרץ החומה בראש בחורי חילו. כאשר ברחו היהודים מפניהם אל הר־הבית, פרצו הרומאים גם במנהרה, אשר חפר יוחנן לסוללותיהם. המורדים משני המחנות הנפרדים, אנשי יוחנן ואנשי שמעון, עצרו בעד הרומאים ונלחמו בהם בשארית אונים והשליכו את נפשם מנגד במדה אשר אין למעלה ממנה, כי הבינו, אשר תהיה תבוסתם שלמה בבוא הרומאים אל הר־הבית — בעוד אשר הרומאים חשבו, כי הדבר הזה יהיה ראש נצחונם. מסביב למבואי הר־הבית התחוללה מלחמה עזה, כי הרומאים בקשו להבקיע בחֹזק־יד אל המקדש ולכבשו, והיהודים הדפו אותם אחור אל הבירה (אנטוניה). והחניתות והחצים לא היו הפעם ליהודים ולרומאים להועיל, כי שלפו את חרבותיהם ונלחמו פנים בפנים, ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה ואלה איה מערכות לוחמיהם, כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים, ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי־נשקם. וכל העת נשמע במקום, אשר נעתק שמה כֹּבד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עֹרף, ולא היה מקום לכושלים לברוח בו ולא רֶוַח לרדוף אחריהם. ובהתערב שתי המערכות יחד גברה יד האחת במקום אחד ויד השניה במקום אחר. והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי־אם לנפול או להפיל את אויביהם באבֹד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רֶוַח קטן ליוצאי הקרב. לאחרונה התגברו היהודים בעֹז קנאתם על הרומאים מלֻמדי־המלחמה, והקרָב בא עד קצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום. היהודים יצאו לקרָב בכל המונם ועשו גבורות נפלאות, ביָראם פן יפלו בידי אויביהם. והרומאים נלחמו רק בחלק צבאם, כי טרם הספיקו להגיע שמה הלגיונות, אשר בהם שׂמו הלוחמים מבטחם. על־כן שמחו הרומאים בחלקם, כי עלה בידם לכבוש את הבירה.

7. Now two days afterward twelve of those men that were on the forefront, and kept watch upon the banks, got together, and called to them the standard-bearer of the fifth legion, and two others of a troop of horsemen, and one trumpeter; these went without noise, about the ninth hour of the night, through the ruins, to the tower of Antonia; and when they had cut the throats of the first guards of the place, as they were asleep, they got possession of the wall, and ordered the trumpeter to sound his trumpet. Upon which the rest of the guard got up on the sudden, and ran away, before any body could see how many they were that were gotten up; for, partly from the fear they were in, and partly from the sound of the trumpet which they heard, they imagined a great number of the enemy were gotten up. But as soon as Caesar heard the signal, he ordered the army to put on their armor immediately, and came thither with his commanders, and first of all ascended, as did the chosen men that were with him. And as the Jews were flying away to the temple, they fell into that mine which John had dug under the Roman banks. Then did the seditious of both the bodies of the Jewish army, as well that belonging to John as that belonging to Simon, drive them away; and indeed were no way wanting as to the highest degree of force and alacrity; for they esteemed themselves entirely ruined if once the Romans got into the temple, as did the Romans look upon the same thing as the beginning of their entire conquest. So a terrible battle was fought at the entrance of the temple, while the Romans were forcing their way, in order to get possession of that temple, and the Jews were driving them back to the tower of Antonia; in which battle the darts were on both sides useless, as well as the spears, and both sides drew their swords, and fought it out hand to hand. Now during this struggle the positions of the men were undistinguished on both sides, and they fought at random, the men being intermixed one with another, and confounded, by reason of the narrowness of the place; while the noise that was made fell on the ear after an indistinct manner, because it was so very loud. Great slaughter was now made on both sides, and the combatants trod upon the bodies and the armor of those that were dead, and dashed them to pieces. Accordingly, to which side soever the battle inclined, those that had the advantage exhorted one another to go on, as did those that were beaten make great lamentation. But still there was no room for flight, nor for pursuit, but disorderly revolutions and retreats, while the armies were intermixed one with another; but those that were in the first ranks were under the necessity of killing or being killed, without any way for escaping; for those on both sides that came behind forced those before them to go on, without leaving any space between the armies. At length the Jews' violent zeal was too hard for the Romans' skill, and the battle already inclined entirely that way; for the fight had lasted from the ninth hour of the night till the seventh hour of the day, While the Jews came on in crowds, and had the danger the temple was in for their motive; the Romans having no more here than a part of their army; for those legions, on which the soldiers on that side depended, were not come up to them. So it was at present thought sufficient by the Romans to take possession of the tower of Antonia.

8 ח

ח. ויוּליָנוס שר־המאה מארץ ביתוּניה, איש מבני הנדיבים, עלה בדעת־הקרָב ובכח־גופו וגם בעֹז־נפשו על כל האנשים, אשר ידעתי במלחמה הזאת. הוא עמד בַּבִּירָה על־יד טיטוס וראה את הרומאים, והנה הם נסוגים אחור ואין בהם כֹּח לעמוד על־נפשם, והגיח לבדו אל־תוך היהודים המנצחים והניס אותם עד קרן החצר הפנימית אשר למקדש. הם ברחו כֻלם יחד, בחשבם כי עֹצם־ידו ועזוז־רוחו אינם דרך־אדם. והוא קפץ בקרב הבורחים הנפוצים מעליו אנה ואנה והמית את הנופלים בידו. והקיסר ראה את הדבר הזה ותמַה מאד מאד ויתר רואיו שׂערו שׂער. אולם גם אחריו רדף הגורל, אשר לא יִמָּלט ממנו בשר־ודם: על רגליו היו סנדלים מסֻמרים כחֹק לאנשי־הצבא והמסמרים היו צפופים וחדים, וברוצו על־גבי מרצפת־האבנים מעדו רגליו והוא נפל ארצה אחורנית. לקול שאון נשקו במפלתו הפכו הבורחים את פניהם אליו והכו אותו מכל עבר ברמחיהם ובחרבותיהם. אולם בעבי־מגִנו השיב יוּליָנוס זמן רב את חרב שונאיו אחור וכפעם בפעם נִסּה לעמוד על רגליו, אך המון המכים אותו השליך אותו לארץ. וגם בשכבו מָחַץ בחרבו רבים [מהמתנפלים עליו], ולא במהרה נפל שדוד, כי הקובע והשריון סוככו על חלקי גופו הנוחים לדקירה, וגם כנס את צוארו (ערפו), ורק כאשר נקצצו ראשי יתר אבריו וראה, כי אין איש מחרף את נפשו לבוא לעזרתו, עיפה נפשו להורגים. ועצב נורא דכא את לב הקיסר בראותו איש גבור־חיל כזה נרצח לעיני חבריו הרבים. הוא רצה להחיש לו עזרה, אך לא יכל לעשות את הדבר ממקום עָמדו והאנשים [הקרובים], אשר יכלו לעָזרוֹ, נמוגו מפחד ולא משו ממקומם. ואחרי אשר שׂרר יוּליָנוס זמן רב אל המות ונלחם בממיתיו ופצע את כֻּלם מלבד מתי־מעט, נהרג בעמל רב והשאיר את שמו לתהלה לא בפי הקיסר בלבד, כי־אם גם בפי השונאים. והיהודים לקחו להם את נבלת המת, ואחרי זאת גרשו את הרומאים ולחצו אותם אל חומת אנטוניה. במלחמה הזאת הפליאו לעשות גבורות אַלֶּכּסא וגִפְתָּאי מצבא יוחנן, ומאנשי שמעון מַלכִּיהא)יתכן גם: מלאָכי. ויהודה בן מֶרְטוֹן, וגם יעקב בן סוֹסא ראש האדוֹמים, ושני אחים מקרב הקנאים שמעון ויהודה בני אֲרִיב)נ״א: בני יאיר..

8. But there was one Julian, a centurion, that came from Eithynia, a man he was of great reputation, whom I had formerly seen in that war, and one of the highest fame, both for his skill in war, his strength of body, and the courage of his soul. This man, seeing the Romans giving ground, and ill a sad condition, (for he stood by Titus at the tower of Antonia,) leaped out, and of himself alone put the Jews to flight, when they were already conquerors, and made them retire as far as the corner of the inner court of the temple; from him the multitude fled away in crowds, as supposing that neither his strength nor his violent attacks could be those of a mere man. Accordingly, he rushed through the midst of the Jews, as they were dispersed all abroad, and killed those that he caught. Nor, indeed, was there any sight that appeared more wonderful in the eyes of Caesar, or more terrible to others, than this. However, he was himself pursued by fate, which it all not possible that he, who was but a mortal man, should escape; for as he had shoes all full of thick and sharp nails4No wonder that this Julian, who had so many nails in his shoes, slipped upon the pavement of the temple, which was smooth, and laid with marble of different colors. as had every one of the other soldiers, so when he ran on the pavement of the temple, he slipped, and fell down upon his back with a very great noise, which was made by his armor. This made those that were running away to turn back; whereupon those Romans that were in the tower of Antonia set up a great shout, as they were in fear for the man. But the Jews got about him in crowds, and struck at him with their spears and with their swords on all sides. Now he received a great many of the strokes of these iron weapons upon his shield, and often attempted to get up again, but was thrown down by those that struck at him; yet did he, as he lay along, stab many of them with his sword. Nor was he soon killed, as being covered with his helmet and his breastplate in all those parts of his body where he might be mortally wounded; he also pulled his neck close to his body, till all his other limbs were shattered, and nobody durst come to defend him, and then he yielded to his fate. Now Caesar was deeply affected on account of this man of so great fortitude, and especially as he was killed in the sight of so many people; he was desirous himself to come to his assistance, but the place would not give him leave, while such as could have done it were too much terrified to attempt it. Thus when Julian had struggled with death a great while, and had let but few of those that had given him his mortal wound go off unhurt, he had at last his throat cut, though not without some difficulty, and left behind him a very great fame, not only among the Romans, and with Caesar himself, but among his enemies also; then did the Jews catch up his dead body, and put the Romans to flight again, and shut them up in the tower of Antonia. Now those that most signalized themselves, and fought most zealously in this battle of the Jewish side, were one Alexas and Gyphtheus, of John's party, and of Simon's party were Malachias, and Judas the son of Merto, and James the son of Sosas, the commander of the Idumeans; and of the zealots, two brethren, Simon and Judas, the sons of Jairus.