א. יען כי גדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי־אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשמע אזן נודעו לנו — ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וספורים סותרים זה את זה, כמעשה המליצים המתחכמיםא)במקור: ״בדרך הסופיסטים״, — ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זיפו את המעשים מתוך משוא־פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתוביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמתם, — על־כן שמתי את לבי לתרגם יונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חברתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזיםב)ביונית: ״ברברים״ (המלה נמצאה גם בספרות התלמודית) והכונה לעמי המזרח מעבר לנהר פרת והיהודים השוכנים בקרבם. היושבים בארצות העליונות — אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי־כן הייתי עד־ראיה למעשים בעל־כרחי. 1. 1I have already observed more than once, that this History of the Jewish War was Josephus's first work, and published about A.D. 75, when he was but thirty-eight years of age; and that when he wrote it, he was not thoroughly acquainted with several circumstances of history from the days of Antiochus Epiphanes, with which it begins, till near his own times, contained in the first and former part of the second book, and so committed many involuntary errors therein. That he published his Antiquities eighteen years afterward, in the thirteenth year of Domitian, A.D. 93, when he was much more completely acquainted with those ancient times, and after he had perused those most authentic histories, the First Book of Maccabees, and the Chronicles of the Priesthood of John Hyrcanus, etc. That accordingly he then reviewed those parts of this work, and gave the public a more faithful, complete, and accurate account of the facts therein related; and honestly corrected the errors he bad before run into. Whereas the war which the Jews made with the Romans hath been the greatest of all those, not only that have been in our times, but, in a manner, of those that ever were heard of; both of those wherein cities have fought against cities, or nations against nations; while some men who were not concerned in the affairs themselves have gotten together vain and contradictory stories by hearsay, and have written them down after a sophistical manner; and while those that were there present have given false accounts of things, and this either out of a humor of flattery to the Romans, or of hatred towards the Jews; and while their writings contain sometimes accusations, and sometimes encomiums, but no where the accurate truth of the facts; I have proposed to myself, for the sake of such as live under the government of the Romans, to translate those books into the Greek tongue, which I formerly composed in the language of our country, and sent to the Upper Barbarians;2Who these Upper Barbarians, remote from the sea, were, Josephus himself will inform us, sect. 2, viz. the Parthians and Babylonians, and remotest Arabians [of the Jews among them]; besides the Jews beyond Euphrates, and the Adiabeni, or Assyrians. Whence we also learn that these Parthians, Babylonians, the remotest Arabians, [or at least the Jews among them,] as also the Jews beyond Euphrates, and the Adiabeni, or Assyrians, understood Josephus's Hebrew, or rather Chaldaic, books of The Jewish War, before they were put into the Greek language. Joseph, the son of Matthias, by birth a Hebrew, a priest also, and one who at first fought against the Romans myself, and was forced to be present at what was done afterwards, [am the author of this work].
ב. כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשו נגעים בממשלת הרומאים מבית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורה ההיא וגם עצמו במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעמת־זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרתג)יהודי ארם נהרים, בבל וחדיב (עיין הערה ב). כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגליםד)ביונית: גלטים. על־דבר המרד עיין למטה ספר ד, פרק ה, א., וגם הקֶלטיםה)הכונה, כנראה, למרד הבטבים (עין ספר ד, פרק ז, ד, ב). לא שקטו תחתם. — כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת־הכשר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתכן להעלים עין למראה האמת הנעדרה בדברים חשובים אלה. הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חדיב — כלם יודעים מפֹרש מתוך עמל ידי את שרש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, — ורק מעיני היונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד. 2. Now at the time when this great concussion of affairs happened, the affairs of the Romans were themselves in great disorder. Those Jews also who were for innovations, then arose when the times were disturbed; they were also in a flourishing condition for strength and riches, insomuch that the affairs of the East were then exceeding tumultuous, while some hoped for gain, and others were afraid of loss in such troubles; for the Jews hoped that all of their nation which were beyond Euphrates would have raised an insurrection together with them. The Gauls also, in the neighborhood of the Romans, were in motion, and the Geltin were not quiet; but all was in disorder after the death of Nero. And the opportunity now offered induced many to aim at the royal power; and the soldiery affected change, out of the hopes of getting money. I thought it therefore an absurd thing to see the truth falsified in affairs of such great consequence, and to take no notice of it; but to suffer those Greeks and Romans that were not in the wars to be ignorant of these things, and to read either flatteries or fictions, while the Parthians, and the Babylonians, and the remotest Arabians, and those of our nation beyond Euphrates, with the Adiabeni, by my means, knew accurately both whence the war begun, what miseries it brought upon us, and after what manner it ended.
ג. ועדַין הם מעִזים בנפשם לקרא בשם ״הסטוריות״ (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכונים להראות את גדלת הרומאים ואת היהודים הם מגנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין במה יחשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, — וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני ארך המלחמה ולא מפני המספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדלת שרי הצבא, אשר צרו בזעת אפם על ירושלים. — ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך נצחונם: 3. It is true, these writers have the confidence to call their accounts histories; wherein yet they seem to me to fail of their own purpose, as well as to relate nothing that is sound. For they have a mind to demonstrate the greatness of the Romans, while they still diminish and lessen the actions of the Jews, as not discerning how it cannot be that those must appear to be great who have only conquered those that were little. Nor are they ashamed to overlook the length of the war, the multitude of the Roman forces who so greatly suffered in it, or the might of the commanders, whose great labors about Jerusalem will be deemed inglorious, if what they achieved be reckoned but a small matter.
ד. ואין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש ספורי המעשים אקדיש דברים להלך־נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל־כרחם, ויחד אתם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכונה את כבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחיבים לשוב בתשובה. ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותי על אסונות מולדתי, ישא־נא פנים למכאובי, אשר קלקלו את שורת ההסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהום היגון. ואם ישקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפרענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כלם. וגם לא ידי עם נכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה — ועל־כן קצר כחי להבליג על אנחותי. ואם ימצא שופט אכזרי, אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את ספורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב. 4. However, I will not go to the other extreme, out of opposition to those men who extol the Romans nor will I determine to raise the actions of my countrymen too high; but I will prosecute the actions of both parties with accuracy. Yet shall I suit my language to the passions I am under, as to the affairs I describe, and must be allowed to indulge some lamentations upon the miseries undergone by my own country. For that it was a seditious temper of our own that destroyed it, and that they were the tyrants among the Jews who brought the Roman power upon us, who unwillingly attacked us, and occasioned the burning of our holy temple, Titus Caesar, who destroyed it, is himself a witness, who, daring the entire war, pitied the people who were kept under by the seditious, and did often voluntarily delay the taking of the city, and allowed time to the siege, in order to let the authors have opportunity for repentance. But if any one makes an unjust accusation against us, when we speak so passionately about the tyrants, or the robbers, or sorely bewail the misfortunes of our country, let him indulge my affections herein, though it be contrary to the rules for writing history; because it had so come to pass, that our city Jerusalem had arrived at a higher degree of felicity than any other city under the Roman government, and yet at last fell into the sorest of calamities again. Accordingly, it appears to me that the misfortunes of all men, from the beginning of the world, if they be compared to these of the Jews3That these calamities of the Jews, who were our Savior's murderers, were to be the greatest that had ever been since the beginning of the world, our Savior had directly foretold, Matthew 24:21; Mark 13:19; Luke 21:23, 24; and that they proved to be such accordingly, Josephus is here a most authentic witness. are not so considerable as they were; while the authors of them were not foreigners neither. This makes it impossible for me to contain my lamentations. But if any one be inflexible in his censures of me, let him attribute the facts themselves to the historical part, and the lamentations to the writer himself only.
ה. והן גם אני אוכל ליסר בצדק את סופרי היונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים — כי הם יושבים לכסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולו גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם ביֹשר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאלו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. — והם רחוקים מאלה בכשרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשקר במעמד עדי המאורעות. הסופר המשאיר לזכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו — הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי־אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההסטוריה בנין משלו. ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותי ועל יגיעותי ברצותי להקדיש ליונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הֻטָּל עליהם לספר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי־הדעת שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על־כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היונים. 5. However, I may justly blame the learned men among the Greeks, who, when such great actions have been done in their own times, which, upon the comparison, quite eclipse the old wars, do yet sit as judges of those affairs, and pass bitter censures upon the labors of the best writers of antiquity; which moderns, although they may be superior to the old writers in eloquence, yet are they inferior to them in the execution of what they intended to do. While these also write new histories about the Assyrians and Medes, as if the ancient writers had not described their affairs as they ought to have done; although these be as far inferior to them in abilities as they are different in their notions from them. For of old every one took upon them to write what happened in his own time; where their immediate concern in the actions made their promises of value; and where it must be reproachful to write lies, when they must be known by the readers to be such. But then, an undertaking to preserve the memory Of what hath not been before recorded, and to represent the affairs of one's own time to those that come afterwards, is really worthy of praise and commendation. Now he is to be esteemed to have taken good pains in earnest, not who does no more than change the disposition and order of other men's works, but he who not only relates what had not been related before, but composes an entire body of history of his own: accordingly, I have been at great charges, and have taken very great pains [about this history], though I be a foreigner; and do dedicate this work, as a memorial of great actions, both to the Greeks and to the Barbarians. But for some of our own principal men, their mouths are wide open, and their tongues loosed presently, for gain and law-suits, but quite muzzled up when they are to write history, where they must speak truth and gather facts together with a great deal of pains; and so they leave the writing such histories to weaker people, and to such as are not acquainted with the actions of princes. Yet shall the real truth of historical facts be preferred by us, how much soever it be neglected among the Greek historians.
ו. ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי־כן גלו ממנה. כי הִרבּו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב, ואחדים מן היונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על־כן אחל את חבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בפרוטרוט ובדיוק ככל אשר יש לאֵל־ידי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספר: 6. To write concerning the Antiquities of the Jews, who they were [originally], and how they revolted from the Egyptians, and what country they traveled over, and what countries they seized upon afterward, and how they were removed out of them, I think this not to be a fit opportunity, and, on other accounts, also superfluous; and this because many Jews before me have composed the histories of our ancestors very exactly; as have some of the Greeks done it also, and have translated our histories into their own tongue, and have not much mistaken the truth in their histories. But then, where the writers of these affairs and our prophets leave off, thence shall I take my rise, and begin my history. Now as to what concerns that war which happened in my own time, I will go over it very largely, and with all the diligence I am able; but for what preceded mine own age, that I shall run over briefly.
ז. כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כִּבש בחזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים עד אשר גֹרש מן הארץ על־ידי בני חשמונאי, — ואחרי זמן רָבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל הענין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שם קץ לשלטון המשפחה הזאת בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוִינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי־כן על ראשית המלחמה בשנת שתים־עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים. 7. [For example, I shall relate] how Antiochus, who was named Epiphanes, took Jerusalem by force, and held it three years and three months, and was then ejected out of the country by the sons of Asamoneus: after that, how their posterity quarreled about the government, and brought upon their settlement the Romans and Pompey; how Herod also, the son of Antipater, dissolved their government, and brought Sosins upon them; as also how our people made a sedition upon Herod's death, while Augustus was the Roman emperor, and Quintilius Varus was in that country; and how the war broke out in the twelfth year of Nero, with what happened to Cestius; and what places the Jews assaulted in a hostile manner in the first sallies of the war.
ח. ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי־כן על־דבר הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל־כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; — ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבוֹ את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחֹזק־יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; — ואחרי־כן על־דבר הטכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חִנוך־הקרב בלגיונות; ועל מדות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולי ארץ יהודה וסגֻלותיה ועל היאורות והמעינות שבה. ואחרי־כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאו כל עיר ועיר. כי הייתי עֵד־ראִיה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי אני, כי אני רוצה לדבר גם אל יודעי־המעשה. 8. As also [I shall relate] how they built walls about the neighboring cities; and how Nero, upon Cestius's defeat, was in fear of the entire event of the war, and thereupon made Vespasian general in this war; and how this Vespasian, with the elder of his sons4Titus. made an expedition into the country of Judea; what was the number of the Roman army that he made use of; and how many of his auxiliaries were cut off in all Galilee; and how he took some of its cities entirely, and by force, and others of them by treaty, and on terms. Now, when I am come so far, I shall describe the good order of the Romans in war, and the discipline of their legions; the amplitude of both the Galilees, with its nature, and the limits of Judea. And, besides this, I shall particularly go over what is peculiar to the country, the lakes and fountains that are in them, and what miseries happened to every city as they were taken; and all this with accuracy, as I saw the things done, or suffered in them. For I shall not conceal any of the calamities I myself endured, since I shall relate them to such as know the truth of them.
ט. ואחרי־כן — כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מהר לעלות על ירושלים, לֻקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל־דבר המהפכות ברומא, וכי נקרא אספסינוס לקיסר בעל־כרחו על־ידי אנשי־הצבא; ועל־דבר מריבות־האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלקת בין העריצים האלה. 9. After this, [I shall relate] how, When the Jews' affairs were become very bad, Nero died, and Vespasian, when he was going to attack Jerusalem, was called back to take the government upon him; what signs happened to him relating to his gaining that government, and what mutations of government then happened at Rome, and how he was unwillingly made emperor by his soldiers; and how, upon his departure to Egypt, to take upon him the government of the empire, the affairs of the Jews became very tumultuous; as also how the tyrants rose up against them, and fell into dissensions among themselves.
י. ואוסיף לדבר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיככה ואיפֹה הזעיק את צבאו ומה היה מספר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלש החומות המקיפות את העיר ומדותיהן; וחזק העיר ותכונת הר־הבית וההיכל וגם מדותיהם ומדת המזבח — כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכהנים המשרתים בקדש, וגם על בגדי הכהֻנה ותלבשת הכהן הגדול ועל תבנית קדשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחֹק. 10. Moreover, [I shall relate] how Titus marched out of Egypt into Judea the second time; as also how, and where, and how many forces he got together; and in what state the city was, by the means of the seditious, at his coming; what attacks he made, and how many ramparts he cast up; of the three walls that encompassed the city, and of their measures; of the strength of the city, and the structure of the temple and holy house; and besides, the measures of those edifices, and of the altar, and all accurately determined. A description also of certain of their festivals, and seven purifications of purity,5These seven, or rather five, degrees of purity, or purification, are enumerated hereafter, B. V. ch. 5. sect. 6. The Rabbins make ten degrees of them, as Reland there informs us. and the sacred ministrations of the priests, with the garments of the priests, and of the high priests; and of the nature of the most holy place of the temple; without concealing any thing, or adding any thing to the known truth of things.
יא. ואחרי־כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גלה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא אל המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם ויסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלֹקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו. ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל ענויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקֹדש, אשר נצלו מן האש והיו לבז, ועל חרבן ירושלים כֻּלה ועל האותות והמופתים אשר בִּשרו את הפרענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקֻדה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפלטה אשר נצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי־כן אל איטליה וקדש את חג הנצחון. 11. After this, I shall relate the barbarity of the tyrants towards the people of their own nation, as well as the indulgence of the Romans in sparing foreigners; and how often Titus, out of his desire to preserve the city and the temple, invited the seditious to come to terms of accommodation. I shall also distinguish the sufferings of the people, and their calamities; how far they were afflicted by the sedition, and how far by the famine, and at length were taken. Nor shall I omit to mention the misfortunes of the deserters, nor the punishments inflicted on the captives; as also how the temple was burnt, against the consent of Caesar; and how many sacred things that had been laid up in the temple were snatched out of the fire; the destruction also of the entire city, with the signs and wonders that went before it; and the taking the tyrants captives, and the multitude of those that were made slaves, and into what different misfortunes they were every one distributed. Moreover, what the Romans did to the remains of the wall; and how they demolished the strong holds that were in the country; and how Titus went over the whole country, and settled its affairs; together with his return into Italy, and his triumph.]
יב. את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את ספורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים. 12. I have comprehended all these things in seven books, and have left no occasion for complaint or accusation to such as have been acquainted with this war; and I have written it down for the sake of those that love truth, but not for those that please themselves [with fictitious relations]. And I will begin my account of these things with what I call my First Chapter.