דזיו ליה כבר בתיה וכבן עזאי בשוקי טברי' החכם השלם מקור חכמה מעין המתגבר כמהר"ר חיים נר"ו מחיה חיים יתן לו חיים ארוכים ומתוקנים וכסא כבוד ינחילנו כצנה רצון יעטרנו, על אודות ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר ראובן על עצמו בשר ויין אם לא יפרע לשמעון בעל חובו לזמן הנז' והגיע הזמן ומטה יד שמעון די השיב לו ויש מי שדימה להתי' מההיא דתנן חלה הוא או בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין.*חלוק בין ההי' דחלה הוא ובנו וכו' לאס' על עצמו בשר ויין. ויראה לי שמי שהור' כזאת לא עמד על עיקר השמוע' ושלש תשובות יש בדבר חדא דכלל' כייל תלמודא בכמה דוכתי דדברי' שבלב אינם דברים ומתניתין דחלה הוא או בנו היינו טעמא שהדבר ידוע שלא הדירו ע"ד שיארע לו אונס השתא כלום מזמנו אלא לכבודו והרי לא יכול אבל הכא ראובן שנדר כדי לפרוע לזמן הקצוב ע"ד כן היה הנדר דכל טצדקי דמצי למעבד לעביד ובפרט שהיה הנדר לדעת שמעון בעל חובו וכן כתב הר"אש ז"ל שם הטעם דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול אם יעברנו אונס ודברים כי הני דמוכחי וברירי לכל הויין דברים עד כאן.*ביאו' מ"ש שם אנוס רחמנא פטריה. ואין לטעות מריהטא דגמרא ולומר דטעמא הוי משום דאונס רחמנא פטריה ולא שני לן בין מילי דמוכיחי ללא מוכיחי דקאמר והא אונס ר"פ דכתיב ולנערה וכו' וכ"ת קטלא שאני התני חלה הוא וכו' משמע דטעמא דמתני' משום דאנוס ר"פ והא ליתא דע"כ כי פטריה רחמנ' לאנוס מעונש פטריה כגון שנשבע על הככר ואכלה כה"ג פטריה רחמנא מעונש ודומיא דקרא דולנערה לא תעשה דבר אבל בנדר על תנאי ונאנס ועבר על תנאו דברים שבלב אינם דברים חל הנדר שפיר והא דקאמר וכ"ת קטלא שאני והא תנן וכו' ה"ק דלא אמרו אנוס ר"פ אלא התם בקטלא והא תנן וכו' דלא הוי טעמא משום אונם דהא לא נאמר אלא בתנאי ואפ"ה פטר משום דחזקה שלא נדר ע"ד א"כ ה"נ במתפיס שטרותיו לא שנא.*מי שבא לחייב עצמו יש לו לפר' כל אונס דמתייליד. ועוד מהא דכתב הר"ן ז"ל על הא דאקשי' בגמ' להא דקאמר רב הונא דהמתפיס שטרותיו לבית דין ואמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום שיאבד זכותו ואירעו אונס דאבד זכותו ממתני' דתנן חלה הוא או בנו כו' ופי' הר"ן ז"ל דרב הונא ס"ל דהתם כיון שזה בא לחייב עצמו היה לו לפר' כל אונסא דמתייליד דכיון שלא פירש איבד זכותו והא נמי כיוצא בו הוא כיון שהוא עכשיו מתחיי' לב"ח בפני עדים היה לו לפרש.*יבאר דאונס' דמגליא ושכיחא צריך לפר'. ועוד שיש חילוק בין אונס' דמגליא ושכיחא לאונס' דלא שכיחא וכי הא דשמואל דההוא גברא דאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום לסוף אתא ופסקיה מברא אמ' חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא משום דאונסא דמגלי' ובפ"ק דקידושין מוקי לה הא דשמואל אפי' למ"ד יש אונס בגיטין דוקא כגון אכלו ארי או נפל הבי' עליו דאונס' דלא שכיחא שאני.*יבאר דעניות הוי מילתא דשכיח וצריך לפרש. ומינה לנ"ד כי מטה ידו הא שכיח ומגלי' טובא ובנדרי' פ' ר' אליעזר דמקשי תלמודא לרבנן דסברי אין פותחין בנולד היכי פתח ליה הקב"ה למשה כי מתו כל האנשי' וכו' ומפרש בגמ' כדר"ל שירדו מנכסיהם ופירשו התוס' והר"אש ז"ל והא לא הוי נולד דעניות שכיחא אע"פי שר"שי פירש שירדו מנכסיהם קודם הנדר ולא הוי נולד וכן נר' דעת הרמ"בם ז"ל מ"מ הא דאתינא למילף ילפינן דעניו' שכיח' והכי איתא הת' בירו' עניות לא הוי נולד אמר ר"פ עניו' שכיחא ע"כ וכ"ש קוצר היד דשכיחא ושכיח' ואפי' בעשירי' לפעמים אינם יכולי' לתת לזמן הקצוב וכל כי האי ה"ל לאסוקי' אדעתיה ולפרש.*סוגית הגמרא דס"פ שבועו' שתים. ואיברא דבס"פ שבועות שתים אמר רבא שבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור זו היא גרסת רש"י ור"ת והר"אבד והטעם פי' רש"י ז"ל שאין איסור השבועה חל אלא בשעת המעש' הראשון וכשאכל את התנאי תחילה בשוגג באותה שעה הוא דחלה ליה שבועה ובאותה שעה שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה והשתא לפי' שטה זו היה משמע דכל שנאנס בשעת התנאי כיון שתלה הנדר בתנאי לא חל אלא בשעת התנאי ואם באות' שעה היה אנוס פטור דלא קרינן ביה האדם בשבועה.*נדר על תנאי ונאנס בשע' התנאי אסור גם בשניה. ואיכא למימר שיש חילוק בין ההיא דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו לפי שנדרו תלוי במעש' לפיכך לא חל עד שיעש' אבל אי הוי איפכא שבוע' שאם לא אוכל זו לא אוכל זו מעת' חייל ואם נאנס ולא אכלה אסור לאכול את חברתה.*באר דהתול' נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אע"פ שעדיין לא חל חכם מתיר ויש חולקים. ויש כעין חילוק זה לענין התרה דאסיקנא בסוף נדרים אמר רב פפא מחלוקת בהפרה דבעל אבל נדר להתענות יום ידוע מתירין לו קודם משום דזמן ממילא אתיא וכן הביא הר"ש בר צמח ז"ל בשם ה"ר מאיר שהיו נוהגים כן רבנן קשישי וכן תמצא בתשובות הר"ן ז"ל סימן ל' שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א דשבועות ויש להביא ראיה לדבריהם ז"ל מההיא דפ"ב דנזיר דבעי תלמודא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מי חלה עליה השנייה או לא וקאמר ואם תמצא לומר הכא כיון דאיפשר לאתשולי חיילא אמר וכו' משמע דאפי' דקאמ' הריני נזיר לאחר כ' יום מצי לאתשולי מעכשיו דאי לאו הכי שניה היכי חיילא הא כי אתי עשרים חיילא לה ראשונה שעה א' קודם וא"א לצמצם.*יבאר דהיכא דתלה הנדר בימים ואיפשר שבבוא הזמן לא יחול כגון שיקיים התנאי אין חכם יכול להתיר. ומיהו נר' דהכא כמו נ"ד אין חכם יכול להתיר עד שיחול משום דהתם אין שום תנאי מעכב הנדר מלחול אלא הזמן וזמן ממילא אתיא אבל כי האי אפש' שאפי' בבוא הזמן לא יחול כגון שיקיים התנאי ומ"מ לענין זה אפי' בכי האי יש מקו' לחלק מה שחילקתי.*ביאור דברי ר"י. וגבי הפרה דאמרינן התם דבעל מיפר אפילו לא חל כתב רבינו ירוחם בשם ה"ר יונה ז"ל דדוקא תולה בזמן משום דממילא חיילא אבל תולה במעשה אינו מיפר עד שיחול עכ"ל וע"כ היינו שתלה אם לא יעשה כך לזמן פלוני כעין נ"ד דאי לא תלה אלא בזמן שאמר לעשות לזמן פלוני כך וכך א"כ מאי רבותיה דבעל אפילו חכם יכול להתיר כעין זה וכמו שכתבתי משם התשב"ץ וכמו שהוכחתי מההי' דנזיר ולענין תנאי הגט אפלגינן בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון ע"מ שתתני לי ק"ק זוז דאמרי' בפ' מי שאחזו ולאחר לא תנשא עד שתתן ואלו בפרק המגרש מתמה תלמודא א"ה כולהו תנאים דעלמא לא תנסוב דילמא לא מקיימא תנאים וחלקו רבוותא ז"ל בין תנאי שהוא בקו' עשה דחיישי' שמא לא תעשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם וכתב עוד ולפי זה משמע שהאומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמ' ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שבטל תנאו. הבאתי זה כדי להוכיח שיש חילוק בין תולה במעשה שהמעשה מקיימו לתולה בדבר שאין בו מעשה שקיומו בשב ואל תעשה ואדרבא ביטולו צריך מעשה כעין נ"ד ובהא לא כתבו רש"י והתוספות ז"ל שאם נאנס בשעת התנאי פטו' דאל"תה מאי התירו דתני גבי נדרי אונסין שחלה או עכבו נהר מן הדין הוא דהאדם בשבועה פרט לאנוס כדכת' רש"י ובמאי איפליגו אמוראי בד' נדרים אי צריך התרה או לאו אלא מחוורתא כדכתיבנא: ועוד דכל זה הוא לגרסת רש"י ור"ת והראב"ד אבל הרמב"ם גריס ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ופי' ראשונה היינו התנאי ולדידיה לעולם אזלי' בתר אכילת האיסור והאדם בשבועה על אכילת האיסור קאי.
ולהיותי מצטער בצערו של נודר זה ובפרט שהוא ת"ח לא מזגי' רישי אבי סדיא עד דמהפכא בזכותיה ומצאתי לו רפואה שישאל על נדרו בפני שלשה ויתירו לו ואע"ג דתניא פ"ק דנדרים המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו כלו' ומרצונו וכמשה דא"ל הקב"ה במדין נדרת וכו' וכ"ש היכא דקבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשע' דוחקו ופרטי הלכה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמ"ש על ספרי החידושים ובפרט הר"י בר ששת ומהר"י קולון ז"ל ומיהו נראה לע"ד דנ"ד לא דמיא לא לדמש' ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחברו בקיומו של נדר זה כי לא הדירו חברו לעצמו של נדר אלא כדי שיפרע לו והרי עכשיו אין לו מה לפרוע ואנוס הוא אם כן עכשיו אין נדר זה לתועלת חברו ויכולין להתירו הגע עצמך שהדירו חבירו בנזיר אם יגלה רז אחד שביניהם ועבר וגלה והרי הוא אסור בנזיר שמא לא יתירו לו לפי שהיה מתחילה לתועלת חברו אין זו סברה אלא כיון שהתועלת כבר עבר לא מקרי נדר לתועלת וכיון שאף שלא מדעתו יכולין להתיר אין צריך שיתירו בפניו.
וגדולה מזו איתא בפ' השולח גבי הא דקאמרי' האלמנה אין מדירין אותה חיישי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כתב הרשב"א בחידושיו שהקשו הראשונים היכי מצו שרו לה והא קי"ל שהנודר לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויש מי שתירץ דלא אמרו אלא במודר הנאה מחבירו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורא ומה צורך יש להם דהא מכיון שנשבעה ואפי' בא' להחזי' לה' המעות איסורא במקומה עומד לפי' מתירין לה אפי' שלא בפניהם עכ"ל ואע"ג דאיכא דמתרצי קושיא זו בתירוצים אחרים מ"מ לענין דינא איכא למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: אי נמי דהתם איכ' למימר שעדיין יש תועלת ליתומי' בקיום נדרה שאם הית' רוצה להתיר נדרה תרצה את היתומים ברצי כסף וחיל בלעה תקיאנו אבל הכא בנ"ד כיון שאנו יודעים בברי שאין לו לפרוע מן הדין פטור אע"פ שהם מעכבין בכך שלא להתיר לא חיישינן להו.
ובירושלמי מייתי תרי לישני בהך עובדא דאין מתירין לו אלא בפניו איכא מאן דאמ' מפני החשד ואיכא מ"ד מפני הבושה והכא לא חשד איכא לפי שנודיעו שנשאל על שבועתו ולא בושה איכא שהרי יודע הוא שהוא אנוס ואלמלא כך היה מקיים דברו.
ועוד נראה דאפי' ללישנא דמפני החש' אפי' הודע' אין צריך שאותם טעמי' לא נאמרו אלא במודר הנאה מחבירו והוא רוצה עתה להתי' נדרו וליהנות ממנו ולהכי צריך שתהיה ההתרה בפניו שכשיראוהו שהוא נהנה ממנו לא יחשדוהו שהוא עובר שא"א שיהנה ממנו והוא לא ידע וללישנ' אחרינ' מפני הבושה שיתבייש ממנו שהוא רוצה להתיר הנדר שהדיר שלא יהנה ממנו ואיכא בושה דמאן דאכיל דלא דיליה וכו' אבל בנ"ד שאין היתר ההנאה נוגע אליו שאם אנו חוששין שיראוהו ויחשדוהו על כך א"כ צריך להכריז באבן טועין על ההתרה כדי שלא יחשדוהו העול' ובושה נמי ליכא דלאו מדידיה אכיל שיתבייש.
עוד נראה לומר דכיון דאיש זה מדין התורה הוא פטור מן החוב שהרי אין לו אח' הסידור שתקנו חכמים מה שזה מאמץ לבלתי התיר לו הוה ליה נגיש' וקא עבר בלאו דלא תגוש ואפי' לעבור לפניו אסור ואע"פ שאין זו נגישה ממש מ"מ לינקטה בכובסיה דנשבקיה כו' וכיון שכן אלו לא היה בידינו להתירו היינו כופים אותו בשוטים שלא יעבור על המצוה עכשיו שבידנו להתירו כמו שכתב ר"ת ז"ל שאפי' בנשבע לתועלת חבירו וקבל טובה ממנו אם התירוהו מותר דומי' דצדקיהו שהתירו הסנהדרין וסמך על ההיתר אע"ג דהיה צדיק גמור אלא שלכתחילה אין להתיר ועל סברתו סמך הריב"ש ז"ל בכמה מקומו' משם הרב ר' חסדאי ז"ל בנ"ד נתיר לו לכתחילה אפי' שלא מרצונו כיון שהוא עובר על דברי תורה ובלבד שיסדרו לו כדין כל ב"ח וידירוהו מחדש על כל מה שירויח יותר מכדי חייו שיתן לב"ח עד שיצא ידי חובתו.
ויש להתיישב בתשובה להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' רנ"א ובתשובותיו בדפוס הא' סי' תנ"א על בחור שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה א' כו' כתב ועוד שקרוב אני לומר בזה וכיוצא בזה שפותחים אפי' בחרטה דהשתא דלא בעי חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו ממנו או שרוצה לאסור דבר מחמת נזקו כנודר מן הבצל שהבצל רע ללב וכיוצא בזה אבל כל דבר שאסר עצמו שלא מחמת עצמו של הנדר אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כונת הנדר מחמת עצמו בחרטה דהשתא סגי והראיה בנדר של משה ושל צדקיהו ונדרה של אלמנה דבמשה ב' נדרים הי' א' ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו את צפורה ועוד שלא ירד למצרים מפני האנשים ההם נהי דבזה פתח ליה הקב"ה אבל נדרו של יתרו שלא יצא איזה פתח יש לו ואיזו חרטה מי נתחרט שלא היה רוצה נישואי צפורה. וקשה דלטעמו ז"ל שאין זה נדר של קנס אלא לעצמו של דבר נשבע שלא יצא ממדין לבקשת חמיו ואשתו שאינן רוצי' שיעבו' מכנגד פניה וצריך לומר דהיינו דקא"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך למדין אם יתרצו בכך תתיר שבועתך דמהכא ילפינן אין מתירין לו אלא בפניו כלומר ברצונו וכ"ת א"כ למה לי הפרה לדעתם נדר והרי הם מתרצים כדאמר' בפ' קונם כלום נדרת אלא מפני כבודי וכו' וכן הריני כאלו התקבלתי הרי כתב הרשב"א עצמו בתשוב' במי שנשבע לחמיו שלא יצא חוץ לעיר דבדבר שהוא שב ואל תעשה לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי וגם הכא לא שייך לומר זהו כבודו דומיא דהתם וכ"ת והיכי משכחת לה חרטה דמעיקרא משכחת לה שיאמר אם הייתי יודע הייתי מתנה שלא אצא שלא ברשות וא"ת הא אמרינן בירו' טעמא דאין מתירין אלא בפניו מפני החש' ומפני הבושה דמשמע אפי' דלא שייך בגויה מילתא והאי מנ"ל ראיה ממש' דא"ל הקב"ה במדין לך שיתרצה בהיתרך וי"ל דהנך טעמי דבירו' לכתחילה הוא שאסרו כן אבל מה שלמדו ממשה דוקא בכה"ג הוא שהרי כתב התו' בשם ר"ת דדוקא היכא דקבל טובה ממנו כנדר משה וצדקיהו והא דמייתי מצדקיהו בהא גופה טעי דסבר לומר אדעתא דהכי לא נדרי כאלו היה הדב' תלוי בו וליתא דע"ד נבוכדנצר נדר ופוק חזי מאי סלקא ביה והא דמייתי ממאי דמדרי' לאלמנ' ופרכינן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא מגבו לה כתובתה יש לומר דבה"ג מחרטה דסבורה הייתי שאני יכולה לסבול בלא אכילת פירות ועכשיו איני יכולה ואלו הייתי יודעת לא הייתי נודרת אלא הייתי מודה בנכסים שבידי ונודרת על האמת והשתא אע"פ שלא תודה ליתומים מתרת לעצמה בכך שהרי כבר נאסרה אפי' אם תחזיר ליתומים שמטעם זה תירץ הרשב"א ז"ל היכי חיישי' דילמא אזלא לגבי חכם והא אין מתירין לו אלא בפניו ויש מי שתירץ דהשתא דעברה כבר אין צורך ליתומים באיסור' שאפי' באה להחזי' האיסור במקומו עומד ואם איתא צורך ליתומים היא כשתתיר בפניהם יאמרו לה אין מדעתנו שתתיר לעצמך אלא א"כ תשיב את הגזלה אשר גזלת וכו' אבל קשה למה יסמוך ע"ז התירוץ יותר מהתירוץ הא' שתירץ לו ר"ת דבדיעבד שרי ועוד קשה שהוא עצמו כתב שם בתירוצו שלא אמרו אלא בשנשבע להנאתו כגון נדר של משה וצדקיהו אבל כאן מה הנאה וכו' אלמא ס"ל דהנך לתועלת עצמן הדירום ואיך הביא כאן ראיה מהם.*מי שעבר על נדרו איתיה בשאלה למפרע וקנסי' ליה על הימים שעבר על נדרו ובנ"ד דסבור היה שהיה מותר מטעם נדרי אונסים. ומיהו יש לפקפק בזה שכבר עבר על נדרו זה ימים רבים איבר' דאיתיה בשאלה למפרע כדמוכח בסוגיא של פ' שבועות שתים דאמרי' נשבע על הככר ואכל' נשאל על שבועתו הכא נמי בנ"ד יכול לישאל על נדרו דקי"ל התם כאמימר דאפי' כפתוהו על העמוד נשאל ומתירין לו ומיהו הא לא דמיא אלא להא דפ' ב' דנדרי' דמייתי התם ברייתא מי שעבר על נזירותו אין ב"ד נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינא דמזדקיק ליה משמתי' ליה וההיא דשבועות שתים לא פליגא אהא דנדרים דהיכא שנשבע על ככר ואכלה א"א עוד לתקן מה שעוות ואפי' שייר ממנה מה שאכל אין לו תיקון אבל נודר בנזיר ועבר מחמרי' עליו שינהוג איסור כימי' שנהג בהם היתר ובנ"ד נר' שכיון שנודר זה היה שוגג שהי' סבור שהי' מותר מטעם נדרי אונסין לא קנסינן ליה וכן כתו' בתשובות להר"ן ז"ל בסו' סי' ס"ה.*לשון רש"י בנזיר. אלא מדברי רש"י לא משמע כן שכתב מי שעבר על נזירותו שחשב שהיה הנד' מותר. ולא ידעתי מי הזקיקו לרב ז"ל לפרש כן ושמא משו' דמייתי לה תלמודא התם על הא דהרי את כאימ' דתנן מחמירין עליו כדי שלא יהיו נוהגים קלות ראש ובעי תלמודא מחמירי' עליו ה"ד ומייתי כי הא דתנן מי שעבר וכו' משמע דבהא נמי הוי טעמא משום חומרא שלא ינהגו קלות ראש והך טעמא שייך אפי' שוגג ואם מטעם זה כתב הרב כך הא גבי ת"ח לא מחמירי' גבי הרי את כאימא והכא נמי לא שנא והנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.