ראשונה על אשר הכריזו אנשי וירצבו"רק על אודותיהם באמרם במסילה נעלה ולהורות נתנו בלבם. אין הדעת סובלתן מכמה טעמים. ראשונה כי אמרו רז"ל (פ"ד דסנהדרין דף ל"ב) הלך אחר ב"ד יפה וא"כ היה להם לחלק כבוד לב"ד של האדון קרובי מהר"ר אהרן יצ"ו אשר אין להם יחס אצלו לפי הנראה ובפרט בהיות הלה עומד וצווח קא צייתנא דינא לפני מהר"ר אהרן הנ"ל. ועוד שהם כולם פסולים לאותו דין באשר הם נוגעים בדבר ואפילו על ידי הסתלק בי תרי מנייהו דלדיינין לא עשו לפי הנראה וגם כי על ידי הסתלקות פשיטא יותר מביעתא בכותחא דלאו כל כמנייהו למכפייה לאותו ר' משה שילך לדון בעיר' דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין אלא או בעירו דוקא כדברי ה"ג או לב"ד הגדול נמי לדברי ר"ת. ואף לדברי ר"ת איכא למ"ד דדוקא בענין הלואה הוא דקאמר ר"ת דכופין הנתבע משום דעבד לוה לאיש כו' אבל לפני בית דין שאין מומחה אלא כעין ערכאות שבסוריא לכ"ע וגם במידי דלא הוי הלואה אליבא דמ"ד מעולם לא אמר ר"ת ולא שום פוסק שיכריח התובע את הנתבע אלא אדרבה מצי למימר לא אדון בפני זה אלא בפני זה היכא שהן קרובים זה כמו זה ואפילו בשאין שוין והאחד גדול מחבירו כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא הוכיח בסמ"ג וכן מביא המרדכי דמצי למדחי וראו גם ראו כמה הפליגו אנשי וירצבו"רק לומר שכנגדם שאין דר עמהם ולא תחת ממשלת השר שלהם ללכת לדון לפניהם בעירם בדבר השייך להם. ועוד דאפילו היה שרוי עמהם בעיר וירצבו"רק היה יכול לדחותם אפילו ע"י הסתלקות דבי תרי מינייהו דמאחר דהדבר נוגע לכל שאר אנשי העיר דאפילו לא היה נוגע אלא לגדולי העיר ופרנסיה התירו שלשה עמודי עולם שהם ר"י ור' שמשון משנ"ץ ורבי יהודה מפארי"ש שלא לדון בעירם ואפילו שגם הוא הנדון היה מאותה העיר שהיו אותם פרנסים דמסתמא משתמע מלייהו כמו שכתב בספר תשב"ץ. ונמצא דלית דין ולית דיין שיאמר שיתחייב רבי משה ללכת אליהם לדון אלא דייני דשפילי הכי דיינין ואשר נתלו באשלי רברבי באמרם שמימות עולם הוחזק' עיר ווירצבו"רק היות לה מקל ורצועה וכן חתמו לה רבנים ישישים ועצומים פשיטא ופשיטא שמעולם לא כוונו אותם הרבנים לפי הנראה לע"ד אלא לומר שיהיו דיינים בעירם למען לא יצטרך כל נושה בחבירו להוציא מנה על מנה. אבל לומר שיהיה להם כח להזמין מי שאין בעירם לפניהם בעירם ובפרט בהיותו חוץ ממשלתם ח"ו לא תהא כזאת בישראל שיטעו הרבנים בזה שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין הדין כן וכ"ש בנדון הזה אשר בו כל הטעמים הנזכרים לעיל ופשיטא דאפילו היו אותם רבנים גדולים כרב אמי ורבי אסי שלא היה כח בידם לתקן דבר זה במילת' דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. וראייה לדבר שהרי כתב המרדכי וז"ל רשאים בני העיר להכריע על קצתם. פי' ר"ת שנעשית מדעת כל טובי העיר כו' עד ופי' רבי מאיר הטעם דטובי העיר הוה בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום עכ"ל. הרי לך בהדיא שפי' רבינו מאיר שטובי העיר בעירם כמו גדולי הדור בכל מקום. ואח"כ כתב המרדכי בשמו וז"ל (א) וששאלתם על ראשי הקהל שבאו לשנות להטיל מס על שוה ליטר' קרקע וכו' עד אבל לשנות שלא מדעת כולם במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולאו מגדר מילתא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמה שלא כתורה עכ"ל הרי לך שאין ביד ראשי הקהל לתקן מילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואע"ג שכל ראשי הקהל היו רוצים לעשותו דע"כ בהכי מיירו מדהוצרך לעיל מינה לחלק בין הך להא דרשאין בני העיר להסיע על קצתן כו' משום שנהגו כבר קודם לכן כו' וכיון דאין ביד ראשי הקהל לתקן מילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי הכי נמי לגדולי הדור שהרי ר' מאיר פי' בעצמו לעיל דטובי העיר יש להם כח בעירם כמו גדולי הדור בכל מקום ועוד יש להביא ראייה מהא דגרסינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל"ו) אמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה כו'. משמע בהדיא דאפילו בי דינא דרבי אמי ורב אסי אין יכולים להפקיע ממון במידי דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי דאי לא תימא הכי היכי קאמ' שמואל דעולבנ' דדייני הוא והא שמואל גופיה קאמר לעיל מינה דלא כתבינן פרדזבול אלא בבי דינא דסורא או דנהרדעא וכגון בי דינא דרב אמי ורב אסי לכ"ע לא כדמסיק ואע"ג דסוף סוף בבית דין דרב אמי ורב אסי כתבי פרוזבול לכ"ע היינו משום מגדר מלתא זכר לשביעית כדתקין הילל. הרי דבעלמא אפילו בי דינא דרבי אמי כו'. לא היו יכולים להפקיע ממון במלתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ילפי זה אתי שפיר מאי דקאמר בתר הכי האי פרוסבול אמר רב חסדא פריס בולי ופרוס בוטי כו' ויש לתמוה אמאי לא קבע תלמודא הך מלתא דרב חסדא וכן דרבא לעיל מינה מקמי דלייתי למתניתין דמסכת' דשביעית גבי מתניתין דקתני הלל תקן פרוסבול כו'. דלישנא דמתניתא ה"ל לפרושי מקמי דליתי מתניתא אחריתי. אלא ודאי דלא הוצרכו לההיא דרב חסדא אלא אחר דמייתי מלתא דשמואל דאמר עולבנא דדייני הוא כו'. ופשיטא דהיינו חוצפא דדיינין ומשום הכי סמיך לה הך דרב חסדא דאתי למימר דלאו חוצפא דדייני הוא דשפיר מצי דייני להפקיע ממונא בכה"ג דהא הוי כסלתא דאיכא רווחא לכולי עלמא דהא איכא פרוס בולי ופרוס בוטי ומשום הכי ליכא לבטולי ואף על גב דבעלמא אין כח לשום דיין להפקיע ממון היכא דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי. ואפילו יהבינן לפרנסי וירצבו"רק כל טעותיהו מכל מקום נבהלתי מאד היאך נשא לבם לפרוץ גדרה של תורה ולהביא שכנגדם בעש"ג דפשיטא ופשיטא אפילו לתנוקות של בית רבן דאיסורא רבה עבדי ועתידין הם ליתן את הדין ואע"ג (ב) שנהגו לכוף המסרב לפרוע הטלתו אפילו על ידי גוים וכן ראיתי בפוסק אחד. לא דמי כלל להך דהכא דבשלמא מי שהוא דר באותו העיר ומסרב לפרוע הרי הוא כמאן דלא ציית דינא שהרי הדין נותן שיפרע תחלה ואחר כך ירד לדין כמו שכתב מהר"ם ומביאו המרדכי סוף פרק לא יחפור ונמצא שזה שאין רוצה לפרוע קורא כמאן דלא ציית דינא הוא והכא לא שייך לומר שיטול רשות מב"ד דהא ראשי הקהל בענין זה הרי הן כבית דין גדול כמו שכתב מהר"ם. והבאתיו לעיל ומשום כך נהגו לכופו בעש"ג לפרוע ואחר כך ירדו לדין עמו. אבל בנדון זה שכבר נפרד מהם רבי משה ונתפרדה חבילתן ובטל השתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתן לדין דהא לא שייך למימר בכה"ג קדירה דבי שותפי כו' דהא לא סמכי עליה ומזה אין צריך שום אריכות ומאחר שאין לכופו לפרוע קודם הרי הכיפוהו ע"י גוים כמו מסור הוא כמו שכתב המרדכי בפרק הגוזל קמא ואפילו אין עושה שום מעשה כי אם כופהו לעשות דין ישראל כתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם מהר"ם דראוי למותחו על העמוד כל שכן וכל שכן שרעתם רבה דאטו משום דרבים נינהו גזלנים נינהו. ואף על גב שראיתי בכתב אחד שרבותינו שבאולמ"א החזיקו דבריה' של רבני וירצבור"ק אמינא דודאי לא סיימו קמייהו דחלילה להו לרבנן קשישי דליטעו בהאי מילתא שהרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין כח ביד שום דיין להתיר ללכת בעש"ג בהיות הנתבע ציית דינא לפני רבני ישראל ומזה אין צריך אריכות כלל גם על מה שכתבו רבני אולמ"א לפרנסי וירצבו"רק כי החרמות שהתרים האדון קרובי מה"רר אהרן יצ"ו לא יחילו ויהיו נחשבים כאין ואפס ותהו והרי הם בכלל המנד' מי שאין חייב נידוי וכו' עד כאן דבריהם. מאוד נבהלתי וגם בזו אמרתי דלא סיימו קמייהו דמי הוא שלא יחוש לנידוי של הרב הנז' אשר נדה לאפרושי מאיסור' ואחרי התראתו בהם כמה פעמים והם פנו אליו עורף ולא פנים ולא אבו שמוע חי נפשו ראוי וראוי לכל ירא שמים לקנאות בדבר כי הדברים מוכיחים שבאו בעקפים ובמרמה כי תשובה השיבו לו לקרובי מהר"ר אהרן יצ"ו על אשר שאל מהם טופס הסכמתם באמרם שלא היו כולם יחד וגם מאז לא מצינו ששלחו אליו הרי שלא נתכוונו אלא לדברי דיחוי שאין בו ממש דאם כן לקתה מדת הדיין וכל אחד ואחד יהיה תוקף בטליתו של חבירו ויאמר ע"פ רבנים אני עושה אבל איני רוצה להראותו מי שמע כזאת ומי ראה כאלה ועוד דגדולה מזאת מצינו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) גבי רב ענן שקל בידקא בארעיה כוליה עד כמאן כרשב"א והא מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כרשב"א א"ל לכי תיתי עכ"ל הגמרא ופשיטא דאי הוה מייתי איגרתא דלית הילכתא כרשב"א דהוה ציית ליה כדקאמר ליה לכי תיתי ואפילו הכי לא רצה להמתין וליתן לו זמן עד שיביא ואפילו לרב ענן דגברא רבה היה ומסתמא כיון דאמר דאייתי איגרתא ממערב' כולי הוה מובטח לעשות כן דחלילה לו לרב ענן לשנות בדבורו ואע"ג דלא היה זה לעבור על דברי תורה לומר דאין הלכה כרשב"א דאדרבה היה סברא לומר כן דיחיד ורבים הלכה כרבים כל שכן וכ"ש לאנשי וירצבו"רק דלא היה לו למהר"ר אהרן לחוש לדבריהם כשהיו אומרים שהיו להם הסכמות לעקור דין תורה. ואם ירצה לבעל דין לצפצף ולחלק ולומר שאני התם שהיו דוחה אותו בדבר שלא היה יכול להתברר כ"כ שהרי מבבל לא"י היה מהלך רב כדמוכח בכמה דוכתין בתלמוד אף אנו נאמר לו דאדרבה חלוף הדברים דכ"ז שהדברים עומדים להתברר יותר אין לסמוך על הדיחוי והספק אלא יתברר הדבר כדמוכח בקדושין בפרק האומר (דף ס"ו) דאמר התם אמר אביי לעולם דקא מכחיש ליה ודקאמר' אמאי מהימן דאמרי' שלח ואחוי הרי לך אף על גב דאין עד אחד נאמן בהכחש' בדבר שיכול להתברר מהימן משום דאמר ליה שלח ואחוי כל שכן דהמה זימני אמר להו מהר"ר אהרן יצ"ו שלח ואחוי יום השכם ושלוח דלא היה לו לקבל דיחויים והשמעתן שלא כדין וכשורה. וחלילה וחס מלהחזיק ידם בזה ואנכי הצעיר העבודה שאיני רואה שום צד שיוכל שום אדם לפגוע בכבוד האדון קרובי מהר"ר אהרן יצ"ו לומר שלא עשה כהוגן ולדמותו לההיא דריש לקיש פ"ג דמ"ק (דף י"ז) ח"ו כאשר דמוהו המדמים דמה ענין זה לכאן התם טעמא כדקא א"ל ההוא גברא אם ממון נתחייבתי לך כו' ופי' שם רש"י היה לך להביאני לב"ד כו' אבל הכא שהיה מחזיקין בחובתו ע"י ערכאות של כותים כמו שכתב כדאשכחן בעירובין פרק הדר (עירובין דף ס"ג) רבינא חזייה לההוא גברא דהוה קטר חמרא בצנייתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה שמתיה כו' כ"ש וכ"ש בנדון הזה דרמא בהו כמה קלי ולא אשגחו ביה דנכונים הם שופטים ומהלומות ובפרט על פיו ועל פי שאר רבותיי שבאשכנז הסמוכים אליהם ויודעים ומכירים אם לעקל אם לעקלקלות ואליהם ראוי לדון ט"פ אומדנא דמוכח להפר מחשבות ערומים וילכדו בערמם ואל יסתרו עצה במעמקים כמו שכתב המרדכ"י בתשובה מסדר נשים בענין מי שהטיח דברים נגד הרב וגם נתפס בסיבתו וע"ז כתב וז"ל אף כי אין עדות ממש שציוה בפי' כו' עד מ"מ רגלים לדבר ואמתלאות כו' עד ומיהו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא כי הא דרב אחא (פרק שבועת העדות דף ל"ד) גמל האוחר בין הגמלים כו' עכ"ל הרי לך שיש להעניש כפי אומד דעתו בראותי אמיתות הדברים כאשר הוא ומי חוש חוץ מקרובי מהר"ר אהרן יצ"ו אשר כח בית דינו יפה וגם לו משפט הגאולה בהיותו הרב הסמוך אליהם יותר כאשר בינותי מתוך הכתבים גם על השלוחי' אשר עזרו לרעה ורגליהם לרע ירוצו מעיר לעיר לומר אדרבה אני הצעיר כי ראוי לכתוב עליהם מרורות אם כן הוא שנתכוונו להקניט נגד מהר"ר אהרן יצ"ו ואפילו באמתלא המוכחת ראוי להעניש' ואי אפשר להם להשמט ולומר לא נתכוונתי לכך אלא לכך בהיות שם אומדנא כמו שהביאו המרדכי ראיה בתשובות השייכות לסדר נשים מההיא דמסכת נדרים (פ"ו דף נ') דההיא איתתא דאתא לקמיה דרב יהודה בנהרדעא כו' עד ואף כי יכול לומר לא לבזויי נתכונתי אלא לסימני גופו. עוד התם אחר כך וז"ל ואף המבזה ת"ח בגופו חייב לנהוג נזיפות בעצמו כדאמר בפ' ואלו מגלחין כו' עד ומההיא איתתא דלא נזפה ולא ביישה כו' ואפשר שלא נתכוונה להפקיר כו' המתכוין לבזות ולבייש ת"ח לכ"ש עכ"ל. הרי שכתב מכמה ראיות דאפילו אפשר לישמט ולומר לא נתכוונתי לכך מ"מ מענישין עליו. ופשיטא שכן הדין נותן שהרי יש לנו להחזיק כבוד התורה בכל עוז וכמו שהאריך שם המרדכי ומ"מ הכרתי ערכי ומצבי השפל וגם אי אפשר לי לדון על פי האומד לרוב ריחוק המדינות ואי אפשר לדרוש ולחקור כל הצורך ועל רבותיי שבאשכנז הסמוכים אליהם השלכתי היהב כי היה להם משפט הגאולה כאשר יכלו לדרוש ולחקור תוכן המעשה ולרדת לסוף דעתם אם כוונו לזלזל הרב ח"ו שא"כ היה פשיטא שרעתם רבה ואפילו יקריבו כל צאן קדר ואילי נביות לא יתכפר אליהם עד אשר ישובו מדרכם הרעה ויפייסו מהר"ר אהרן כי ההיא עובדא דאתי לקמיה דר"ל כולי ועוד בר מן דין ובר מן דין הלא זלזלוהו וביישוהו כאשר לו משפט הגאולה למהר"ר אהרן יצ"ו בהיות הוא וב"ד סמוכים אליהם ואין רוצים לדון לפניו ואע"פ שכבר תקנו רבותי' הקדמונים שהנתבע לא יצטרך ללכת כ"א לב"ד הסמוך וכו' ופשיטא דבכה"ג יכולין לתקן דהוי דבר השוה לכל ותקון גמור הוא ואפ"ה לא רצו ללכת לדון לפני מהר"ר אהרן יצ"ו ואין לך זלזול גדול מזה וא"כ למה לא ניחוש לנידוי של מהר"ר אהרן יצ"ו וכ"ת הלא גם מהר"ר אהרן יצ"ו לא תלה נידויו בזלזולו אלא במה שהיו מעבירים הדרך על ר"מ אשפור"ק מ"מ נראה לע"ד שיש להוכיח כשחכם אחד מנדה על דבר אחד ובאותו דבר עצמו שייך בו זלזול לאותו חכם אע"פ שאותו חכם לא תלה נדויו בזלזולו מ"מ חל הנידוי מפני הזלזול וראייה ממה שכתב בהלכות נידוי שאם נדה החכם לכבודו בדבר שאין בנ"א מקפידים שאין נידויו נידוי וע"ז כתב וז"ל שהרי ר"ל רמא ביה קלא בההוא גברא ולא אשגח ביה. ואפילו הכי כי שמתי' אמרו ליה נידויו נידוי ושלך אין נידוי ולא אמר לכבודי נידיתי שהרי זלזול בכבודי וכו' עכ"ל עתה יש לדקדק נימא דמשום כך לא השיב להם כך ר"ל משום דלפי האמת לא נדהו ר"ל משום כבודו אלא משום הצלת ממון דפשיטא דר"ל לא היה רוצה לשקר ח"ו אלא ודאי דממילא חל הנדוי בדשייך בדבר זלזול החכם ואף על גב שלא הקפיד החכם על כבודו דלא נדהו משום כך ומכל מקום על דבר זה לא הייתי סומך להעניש הלכה למעשה אף כי כן נראה מתוך הראיה הזאת מכל מקום אין השכל מחייבו כ"כ אבל על פי הטעמים האחרים הנזכר לעיל דבר פשוט הוא אצלי אנכי הצעיר שהם ראוים להענש האמנם על רבותיי שבאשכנז הסמוכים עליהם מוטל היהב כאשר בארתי למעלה ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון במהר"ר שלמה זלה"ה: