Teshuva 398שצ״ח
1 א

עוד לו להשיב על הקונדרס שחזר לכתוב על הענין הנזכר:

2 ב

דברי פי חכם חן וכבוד יתמוכו כידודי אש לפידים מפיו יהלוכו בחקר תהום עמוק עמוק ישוטטו לבקש פנינים ואבני מלואים ובגבהי שמים ראש כוכבים כנפי מחשבותיו פורשים למעלה בהיכל מלך מובאים מה יקרו רעיו ומזמות יחשוב בסברות והויות חיות הנה חשות ממללות רצוא ושוב מה נמלצו אמרים אמת ישיב הנה שמוע מפיו ומפי כתבו תורה מזבח טוב מחלב אלים להקשיב ומי ישיב את האריה החי גבור ואיש מלחמה סובב סובב רוח מבינתו יחלוף בכל קצוי המערכה ומקיף ומי יוכל לדין עם שתקיף אבל כי הויותיך ישעשעו נפשי בהם עמל אשכח להשקיט לי מימי רע לא כמשיב רק כנושא ונותן אשוב אתוכח אחזיק מגן וצנה להיות צל מחצי גבור שנונים ומאבני בלסטראות המקלות אשר פלל ומהנה אתחיל והאל ינקני משגיאות כי אליו אוחיל:

3 ג

פתח דבריך האשמתני וחשדתני היותי מחפה על הרב רבינו משה ז"ל דברים אשר לא כן שכל ביאה שלא לשם אישות אסר אותה בלאו דלא תהיה קדשה והוספת שגם הראב"ד לא הבין כן מדבריו ואע"פ שכן נראה מלשון ההשגות תקנת הלשון ופירשת אותו לפי דרכך וכן הבאת ראיה מלשון הר"ם ז"ל בהלכות אסורי ביאה:

4 ד

ואני אומר בספר המצות כתב הרב רבינו משה ז"ל זה לשונו והמצוה היא שנמנענו מלבעול בלא כתובה וקדושין והוא אמרו יתברך ולא תהיה קדשה מבנות ישראל וכו' והאריך שם בזה וסוף דבריו וזה הלאו כנומר לאו דפנויה לוקין עליו ושם נראה שדעתו שהאשה המתרצית לביאה בלא קדושין היא בלאו הזה זולתי הנבעלת באונס והמפותה בדרך מקרה שזה דבר בלתי מצוי כיון שהיא צריכה אל פתוי אבל המכינה עצמה מדעתה בלא פתוי להבעל לאיש אפילו לאיש מיוחד לדבריו היא בלאו וזהו אסור הפלגש שכתב להדיוט ונראה שמן הלאו הזה אסרה להדיוט בספר שופטים ואע"פ שלא הזכיר שם מלקות כבר הזכירו בספר נשים המיוחד לזה ובדיני המלכים מאן מעייל הדיוט לתמן רק אגב גררא ובאמת כי הוקשה לי לדבריו א"כ מי התירה למלך כמו שהוקשה לך וכי לא ראיתי אז מה שכתב בספר שופטים חשבתי שדעתו שהפלגש היא בקדושין ואין כאן אסור לאו של קדשה ומותרת היתה אז בין למלך בין להדיוט ועוד שאם דעת הרב ז"ל שהפלגש היא בלא קדושין למה אמר שהפלגשים ממנין השמנה עשרה זה הכריחני לומר לדעתו שהפלגש בקדושין ומה שהוקשה לך מת' ילדים (סנהדרין כ"א.) ובנית על קושיא זו בנין גבוה עד שהכרעת כדברי הרב רבינו אברהם בן דוד ז"ל שהפלגשים אינן ממנין השמנה עשרה לו יהי פי' אותה מימרא כמו שחשבת שהיו בני דוד אעפ"כ אינה קושיא שהרי על כרחין מדקאמר בני יפת תאר היו מביאה ראשונה נתעברו דהא לא קאמר בני פלגשים היו ומשום הכי חשיב להו עובדי כוכבים בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ו:) כדאיתא התם בהדיא ויגיד עליו רעו תמר בת יפת תאר היתה ובודאי מביאה ראשונה נתעברה דאי אחר כל המעשים בת ישראלית היא כאבשלום ואסורה היתה לאמנון וא"כ על כרחין היו ארבע מאות נשים מד' מאות מלחמות בין כל ימיו שהרי אין לבא על שתים במלחמה אחת וזה היה מותר בין למלך בין להדיוט ואין כאן משום רבוי הנשים שהרי לא נשא אותן רק שבא עליהן ביאה ראשונה ושלחן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל אבל לנו פירוש נאה בזה שלא היו בניו אלא בני ביתו או שנתגדלו בביתו ולשון היו לו לדוד כמו הגבורים אשר לדוד *(כבר פי' כן רש"י בקדושין שם בד"ה בני יפ"ת. ועי' בתוס' רי"ד (קדושין כ"א׃) בד"ה בביאה ראשונה) וסרה הקושיא. ועוד אם קושיא היא לקשי מר לנפשיה שאם היו פילגשיו שיחדם לו אחר שלקחם במלחמה הרי עבר בלא ירבה לדעת הרב ז"ל שהפלגשים בכלל ועוד דאף בלא קדושין לאחר כל המעשים אשתו היא כדכתיב ולקחת לך לאשה ואמרו ז"ל לקוחין יש לך בה והתורה הקנתה לו כמ"ש הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל בפי' התורה שלו וא"כ הרי עבר בלא ירבה אלא דקושיא מעיקרא ליתא. אמנם אחרי שכתב הרב ז"ל בספר שופטים שהפלגש בלא קדושין נראה לדעתו שאסור ההדיוט בלאו דקדשה שהרי היא מכינה עצמה לביאה בלא קדושין והתר המלך לדעתו נראה לי שמתורת משה רבינו לא למדנו מתורת שמואל הנביא למדנו ממה שכתוב בפרשת מלך ואת בנותיכם יקח וכו' וכיון שיש רשות למלך ליקח נשים ופלגשים כרצונו מאשר יבחר שכן כתב בפר' ההוא א"כ לא נחשבה לזונה בשביל זה שהרי מחקי המלוכה הוא זה אדרבה אם היתה מונעת עצמה ממנו היתה עושה שלא כדין ומאי דקשיא לי' למר אדמקשי תלמודא (סנהדרין שם) יחוד מדאורייתא הוא מרמז לקשי על הפנויה ממקרא מלא הא לא קשיא דאמאי דקאמר ברישא מקשי ועוד דהוה מצי לתרוצי מאי על הפנויה על יחוד של פנויה וה"ק גזרו על היחוד של עריות ועל הפנויה ג"כ שתהיה אסורה ביחוד להכי מקשי מיחוד של עריות ואצטריך לתרוצי לישנא דרב יהודה ועוד דהוה מצי לתרוצי דעל ביאת פנויה באונס גזרו וכמעשה שהיה ולא היתה אסורה בלאו שכיון שנאנסה אינה קדשה ואדרבה מהתם קצת ראיה שיש בפנויה אסור תורה דמדקאמר גזרו על יחוד של פנויה משמע דעל ביאת פנויה לא גזרו שכבר היתה אסורה *(עי' לעיל (סי' שצ"ה)):

5 ה

ומה שחדש כבודך בההיא דבפרק החולץ (יבמות ל"ז:) ואי בעית אימא רבנן יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו שרוצה לומר בלא קדושין ובלא חופה וברכה דכיון דלמהוי פת בסלו בעלמא הוא הויא לה ברכה לבטלה נראה שהדבר אמת שלא היה בנשואין ולא מטעם הברכה שכיון שהיא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים לאו ברכה לבטלה היא והשוחט את המסוכנת אע"פ שאין דעתו לאכלה מברך על השחיטה אבל מטעם אחר הוא שנראה שגם היחוד היה אסור שכיון שצריכה להמתין ז' נקיים אפילו היחוד היה אסור שהרי לא בעל כדאיתא בריש כתובות (ד'.) ואע"פ שאין זו נדה ודאית כ"ש דקילא ליה ואתי לזלזולי בה ועוד שכיון שאינה ראויה לביאה בשעת החופה לאו חופה היא לדעת קצת מפרשים ז"ל דבעי חופה ראויה לביאה ואע"פ שאין דבריהם נכונים מ"מ לכתחלה אין להכניסה לחופה וכן הסכימו הגאונים ז"ל. אבל נראה שפי' יחודי בעלמא רוצה לומר שהיו מיחדים ומכינים אותן להנשא להם אם רצו ולא היו נושאין אותן ולא מתיחדים עמהם כלל אלא מתנים עמהן להנשא להם אם ירצו ובזה היה יצרם נח כיון שהיתה אשה מוכנת להם בעיר להנשא כל זמן שירצו ופי' מאן הויא ליומא לנשואין קאמר כדקס"ד מעיקרא שהתנאי לנשואין הוא וגם אפשר שמקדשין היו ולפי פי' זה אין ראיה לדבריך:

6 ו

ומה שכתבת שאדם אסור בפנגש חברו אף בלא קדושין ופירשנו דבר זה מבני נח שאסורה להם ביחוד אפשר דלבני נח עצמם אין פלגש חברו אסורה דבעולת בעל יש להן כלומר בעולה לשם אישות ולא בעולה לשם פלגשות וכן ולא באשת חברו אמרו בפלגש חברו לא אמרו וההיא (דסנהדרין נ"ח:) דבן נח שיחד שפחה לעבדו כשבא עליה העבד לשם אישות ואעפ"כ אינו חייב עד שיתפרסם הדבר דקרו לה רביתא דפלני' וכן פירש' רש"י ז"ל בשבא עליה העבד אלא שכתב שאינה אלא כביאת זנות ונהרג עליה משום גזל אבל בשאר בן נח ביאה לשם אישות בעינן ואפשר דחופה נמי בעינן בהו לפרסום בעלמא או דקרו לה אתתא דפלניא אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ובישראל (בישראל) נמי ביאה לשם אישות נהרג עליה דהיינו קדושי ביאה ואף אם נאמר שבן נח אסור בפלגש חברו גם ישראל אסור בפלגש חברו אף בלא קדושין ולא מדין היחוד אלא מפני אסור הקדשה ואף למיוחד אסורה מפני אסור זה ולא קשיא ההיא דמי איכא מידי דלעובד כוכבים וכו' (שם נ"ט.). ומ"ש דמאשת רעהו פרט לאשת אחרים לא ממעט אלא מיתה כבר דחה הרמב"ן ז"ל סברא זו בשתי ידים בפ"ק דקדושין (כ"א.) ותירץ ההיא דאשת יפת תאר. ולדבריך שאין במיוחדת שום אסור והיא א"א גמורה מותרת לכהן אפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא וכו' (יבמות נ"ט:) וזה חדש. ועוד קשה מה שהעלו בפ' המדיר (כתובות ע"ד.) שהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל שהיא מקודשת והוכיחו המפרשים ז"ל שהיא מקודשת דאורייתא ואין חוששין לקדושי שני מטעם אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה ובעל לשם קדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם אין בזה אסור תורה כלל איך סמכו על חזקה זו שלא לחוש לקדושי שני ואף אם נאמר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפי' זנות דרבנן אכתי נימא דגמר ובעל לשם יחוד ואין כאן זנות ואעפ"י שהתחיל בקדושין הרי גם זו מקודשת אלא שאין בה מיתה והיה להם לחוש לזה להצריכה גט משני אלא שכל ביאת פנויה אסור' לפחות מדרבנן ואפי' המיוחדת וידעתי שהרב רבינו משה בן נחמן ז"ל התיר המיוחדת ויותר נראין דברי האוסרין וכבר נראה מדברי הראב"ד שהוא מן האוסרין שכתב המיוחדת לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא אסור לאו והיא הפלגש וכו' נראה מדבריו מלקות ואסור לאו הוא דליכא הא אסור עשה או אסורא דרבנן מיהא איכא וההיא ברייתא דספרי אף אם יהיה פירושה כדברי הרי"ט ז"ל אין ראיה משם כי אם להתירה מן התורה ועדיין היא אסורה מגזרת בית דינו של דוד אבל נראה לי שהטבת לראות כשלא פרשת אותה כדבריו לפי שלשון מעשה יחידי מצאנוהו בספרי ג"כ גבי יפת תאר ואי אפשר לפרשו כאשר פירש הוא כאן והוא שאמרו שם (סדר תצא סי' רי"ד) תחת אשר עניתה אפילו לאחר מעשה יחידי ורצה לומר שמיד אחר ביאה ראשונה מוזהר עליה באסור עמוד ומכירה אף כאן יהיה פי' שבפעם אחת דרך מקרה שלא הכינה עצמה לכך אינה בלאו הזה אבל ביותר מכאן אין זה מקרה כי המקרה לא יתמיד אבל היא בחזקת שהכינה עצמה לכך ובתרי זמני הויא חזקה ומעתה הרי תמלא הארץ זמה ואפי' באדם אחד מיוחד דכי היכי דמפקרא נפשה לגבי האי מפקרא נמי לאחריני ותהיה הברייתא הזאת כפי הפי' הזה כדברי הרמב"ם ז"ל. ומה שאמרת דאתיא דלא כרבי אלעזר אפשר הוא אבל אינו הכרח דאפשר דרבי אלעזר יודה שאינה בלאו הזה אלא שאף על פי כן אסורה לכהן ומכל מקום על כרחין סבירא ליה שיש בה אי זה אסור מן התורה אפילו במעשה יחידי דרך מקרה דאם לא כן למה עשאה זונה אפי' לאסרה לכהן ויהיה האסור לדעתו עשה דכי יקח:

7 ז

ומה שהוקשה לך מעצת אחיתופל לאבשלום לבא אל פלגשי אביו אם הפלגש היא בקדושין אני תמה איך יקשה לך זה במי שמשיא עצה לבן לרדוף אחר אביו להרגו ושילחמו ישראל איש באחיו ואיש ברעהו שלא כדין ולהיותם מורדין במלך משיח ה' ע"פ נביא וכשאמר והכיתי את המלך לבדו כתיב ויישר הדבר בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל ולמה לא יקשה לך ג"כ ביהויקים שהיה עובד עבודה זרה לעיני השמש והירח ואנשי דורו לא מיחו בידו ואם היו צדיקים גמורים כאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ג.) בקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני יהויקים נסתכל בדורו ונתקררה דעתו וכל שכן בענין אבשלום שהיה כדי להחזיק יד אשר אתו בהיותו נבאש את אביו וגדול כח המחלוקת. ומה שהבאתי ראיה מלשון רש"י ז"ל בפי' החומש הוא מדמסיים בה כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופלגשים דדוד נראה שכן היא גרסא של הרב שם בפ' כהן גדול ומה שכתב הראב"ד ז"ל דדוד היו לו פלגשים טרם מעשה דאמנון ותמר הוא מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים וכו' ומלשון עוד נראה שכבר היו לו פלגשים הוסיף עליהן דעוד קאי נמי אפלגשים דהא סמיך ליה:

8 ח

ומה שכתבת שהנאני דבריך שאמרת שהיא מותרת גמורה רק שלא קיים מצות אישות עד שכתבתי שעובר על מצות עשה כאלו לובש טלית בלא ציצית והתנצלת שלא היה כן דעתך רק שקראת אותה מצות עשה בשתוף השס לבד רק שאמרה תורה אסור פנויה לשוק לחייב עליה מיתה כך הוא דינו ובזה תקרא מצוה כמו גרושין ושחיטת חולין ואמרת כי היה לבעבור נסות לא נסיתי באלה כי הנסיון סכנה ואני לא תקעתי עצמי באסור הפנויה בדבר אחר אבל אמרתי שהיא אסורה אם בלאו לר"ם ז"ל אם לראב"ד ז"ל ולחולקים עליו באסור עשה או לכל הפחות מגזרת בית דינו של דוד דאף אם אינה קדשה מ"מ פנויה היא ולא אמרתי אסור העשה מפני מה שבא בכתבך אבל כבר קדמך אחד קדוש מדבר בצדקה רב הוא בעל מגיד משנה שאחרי כתבו דברי הר"ם ז"ל בלאו דקדשה ודברי החולקים עליו כתב אחר כן זה לשונו ואי אפשר לומר שכתוב זה הוא כדברי המתרגם שהוא אזהרה לשפחה והבא על האשה שלא לאישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה כשירצה לבא עליה יהיה באישות עכ"ל הנה זה הרב ז"ל סובר שהיא בעשה ובודאי שלקיחת אשה בקדושין מצות עשה ואינה דין לבד שהרי תקנו בה ברכה כשאר המצות ואע"פ שלא תקנו הברכה במטבע קצר כשאר ברכת המצות היא להיות במצוה זו קדושה יתרה לישראל בענין הזווג והיא העין ברכת השבח ולפי דבריך אין כאן מצוה כלל שהרי ביחוד לבד היא אשת איש גמורה ואין הקדושין עושין רק חיוב מיתה לבא עליה ולמה תקנו ברכה על מצוה כזו שהיא דין לבד לחיוב מיתה הנואף ולא לדבר אחר אלא שהיא מצוה גמורה ולא דמי לגרושין שהיא דין לבד שהרי יש גרושין ששנאוי המשלח והמגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות ואף בגרושין תניא בסוף גטין שאם היתה יוצאה וראשה פרוע ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים שם מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתב לה וכו' ואם נשאה אחד גדול ענשו שנאמר כי ימות האיש האחרון הנה שאף ע"פ שמצוה זו היא דין הנה יש בה מצוה ממש אלא שאין מברכין על הקלקלה כמו שאין הכהן המשקה את הסוטה מברך ולא החולץ את יבמתו ודומיהן ומנא ליה למר שהאוכל נבלה או אבר מן החי לא עבר על עשה דוזבחת כיון שהוא אוכל בלא שחיטה אעפ"י שיש באכילתו לאו מצד אחר ואף אם יהיה כן בשחיטה וכן בגרושין ומה שאמרו מצוה מן התורה לגרשה אסמכתא בעלמא מנא ליה למר שמצות כי יקח דומה לאלו ואינה דומה לטלית בלא ציצית או לאוכל בלא נטילת ידים שעובר על מצות עשה דרבנן וכיון שמצינו שב"ד של דוד גזרו על יחוד הפנויה נראה שהביאה יש בה אי זה אסור מן התורה ואם אינה בכלל קדשה היא בעשה הזה אלא שהכריחך לזה לומר שאין בה מצוה רק שהיא דין לבד לחייב מיתה הנואף סברתך בירושת בני נח ואני אומר על ירושה כזו הבאה ממקום אחר שאדם מתנה עליה שלא יירשנה:

9 ט

עוד תמהת עלי באמרו שכלל בשבועתו דברים המותרים כמו שכתוב בשטר בלשון כולל ולשמור ולקיי' כל הכתוב למעלה בפנינו אנו עדים חתומי מטה נשבע פלוני ותפסת מדברי על דברי כי אני כתבתי שעל דעת רבים לשון העדים וכאן אני אומר שלשמור ולקיים כל הכתוב למעלה הוא לשון הנשבע וכבודך מונח במקומו שאין כאן תפיסה כי הכל הוא לשון העדים אבל כיון שהעדים כתבו שהוא נשבע בלשון כולל יש לנו לומר שכן היה ואין לנו לחלק שבועתו אבל על דעת רבים כיון שהוא לשון העדים אין אנו מחלקין אותם אלא שהוא פרט אותם והעדים כתבו שהוא נשבע על דעת רבים ואמת אמרו וכי מעיינת ביה שפיר תמצא שהלשון בעצמו מוכיח כן ועוד שבעל דעת רבים יש לנו לומר שרצו לומר על דעת רבים המועיל והמוזכרים לחכמים ז"ל ובלשון השבועה כיון שהעדים מעידים שנשבע יש לנו לומר שהיתה בלשון כולל כדי שתחול כמו שנראה מפשט לשונם ומה שהפסיקו לומר בפנינו אנו עדים חתומי מטה אדרבה מזה נראה שזה ענין אחר הוא ולא נעשית השבועה בשעת קבלת כל דבר ודבר אבל זה הוכיח שנתחייב תחלה על כל דבר ודבר בפרט ואח"כ נשבע על הכל בכלל כי כן דרך המתחייבין בפני עדים ונשבעים על חיובם כי מה צורך להזכיר ולחזור. ועל מה שאמרתי שאף בשבועת הנשים לבד כלל בהן הנשים שאינו מצוה עליהם משום פו"ר כגון קטנה זקנה ואילונית וא"כ חלה עליו שבועה בכולל כתבת דמסתמא לאו אהני נשי נשבע לפי שאין דרך בני אדם ליחד להם לתשמיש נשים כאלו והבאת ראיה מדקיי"ל (שבועות י"ט:) כרבנן בשבועה שלא אוכל ואכל פחות מכשעור שפטור ואע"פ שבמפרש חייב וכן באוכלין שאינן ראויין וכן לדעת רוב המפרשים ז"ל בנבלות וטרפות ואני נוראות נפלאתי איך בלב נבון וחכם בקי בחדרי תורה תנוח סברא כזו שמי שאמר שום אשה שתהיה מיוחדת לתשמיש שאין אלו בכלל וכי אין אלו ראויות לתשמי' ובקטנה פחותה מבת שלש מודינא לך אבל גדולה מכן ראויה היא ליחדה לתשמיש וכן זקנה שחדל להיות לה אורח כנשים ואינה ראויה לבנים המפני זה אינה ראויה להיות מיוחדת לתשמיש ולדברי' שתאמר ג"כ שאין הכעורות כי אם העלמות יפות מראה ובריאות בשר ומה ענין זה לפחות מכשיעור דהתם כיון שאמר שלא אוכל הא לאו אכילה היא בשום מקום ומפרש חייב לפי שהרי עבר על מה שנשבע בפירוש וכן אוכלין שאינן ראויין כגון עפר או נבלה מסרחת שהיא כעפר לאו אכילה היא כלל אלא כשנשבע שיאכל ואכל עפר או נבלה מסרחת פטו' משום דהא אחשבא והוכיח סופו שאכיל' זו חשובה בעיניו ועליה ג"כ נשבע כמו שמפורש בגמרא וכן בשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות לפי סברת אותן מפרשים ז"ל משום דס"ל דאוכלין שאינן ראוין הן כיון שאסורין מן התורה ואינן בכלל שבועתו ואע"פ שאכלן לא אחשבינהו שאין כאן הוכח שנתכוון לישבע על אכילה זו אדרבה כיון שאכלן נראה שלא נתכוון להן ונשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות פטור דהא אחשבה ואף אותן מפרשים ז"ל לא אמרו אלא בנבלות וטרפות שאסורין מן התורה וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל אכל אוכלין האסורין מן התורה באכילה אבל בדברים האסורין מדרבנן לא מיקרו אוכלין שאינן ראויין ואם אכלן חייב ואע"פ שאין דרך לאכלן דמ"מ ראויין הן ומתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' (שם כ"ב:) לר"ל אליבא דרבי עקיבא כפשעה הוא בסתם ואינו מפרש לא חצי שעור ולא נבלות וטרפות דהא כיון דבחצי שעור מוקי למתני' לא קשיא כלל ההיא דאוכלין שאינן ראויין דחצי שעור לר"ל אינו אסור מן התורה ואוכלין ראויין מקרי ובודאי בנדון זה כיון שאמר שום אשה כל אלו שהזכרתי במשמע שהרי אין להן שם לווי ואינם כמו יין תפוחים ושמן שומשמין ודומיהן שהנודר מיין סתם או משמן סתם מותר בהן ואף בשמן שומשמין תניא בברייתא שלהי פרק הנודר מן המבושל (נדרים נ"ג.) דבמקום שמסתפקין ממנו אפי' המעוט אסור בו דלא אזלינן בתר רובא ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים מ"ג.) תנן קונם שדה שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין אלמא כיון שאסר עליו הנאת חרישתה אסור בין הוא בין כל אדם אע"פ שהוא אין דרכו לחרוש בעצמו ולפי דבריך היה לנו לומר שלא נתכוון לחרישת עצמו כיון שאין דרכו לחרוש ולא אסר חרישתה אלא ע"י אחרים כמו שהיה דרכו ואל תשיבני מדרכו לחרוש דרישא שכל אדם מותרין דהתם משום דקאמר שאני חורש בה ואין אחרים בכלל ועוד שזה נתחייב תחלה לאשתו בקנס ובחיוב הקנס הכל היה בכלל דליכא טעמא דלא משתבע איניש אמאי דלא חזי ליה וכיון שבחיוב נתחייב על הכל כשנשבע אח"כ על הכל נשבע דהו"ל כמסרבין בו לאכול דאמר אביי בריש פ' שבועות שתים בתרא (שבועות י"ט:) דכי אמר לא אכילנא והדר אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר וכ"ש בנדון זה שאינו הפך משמעות לשונו וכבר פסק הרמב"ם ז"ל כאביי ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל שפסק כרב אשי היינו דלא מהפכינן דבורי' לעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע אבל זה שנתחייב מתחלה על הכל כשנשבע אח"כ על הכל נשבע וכ"ש נשבע לאשתו ולתועלתה ולדעת אחרים ולאו אדעתיה משתבע גם הדבר בעצמו אינו שדרך החושקים והזונים לפעמים לחשוק ולאהוב אשה אע"פ שאינה יפה וכבר אמרו ז"ל (קדושין כ"ב.) ביפת תאר וחשקת בה אע"פ שאינה יפה וכתב ראב"ע ז"ל אשת יפת תאר בעיניו ולפעמים תהיה אשה בלתי ראויה לבנים מפני שהתחילה לבא בימים ועדיין תהיה טובת מראה מאד וכל שכן העקרה שדרך הזונים בכך כמו שכתוב רועה עקרה לא תלד ומעשה ער ואונן יוכיח. ומה שכתבת שאף אם נאמר שנאסר גם באותן הנשים לא מקרי כולל כיון שעקר השבועה לא באה על נשים כאלו גם זה אינו נראה כבודך במקומו מונח דכל שיש מקום לשבועה שתחול באיזה ענין חלה על הכל ובהריני נזיר היום הריני נזיר למחר אמרינן (נדרים י"ז.) דמגו דחייל נזירות אחד יומא חיילא נמי אכולהו יומי ופירשו קצת מפרשים ז"ל שהוא לענין חיוב שתים על אכילה אחת משום דנזירות חלה על נזירות בכולל והתם הרי כלל כל הנזירות בלשון הריני נזיר וכי אמר הריני נזיר למחר אינו במשמע שעקר כונתו תהיה ליום אחרון של שלשים יום ומן היום ההוא המותר תחול נזירותו למפרע בכ"ט יום ראשונים האסורין ואעפ"כ אמרו שהוא כולל כיון שמצא הנזירות מקום לחול באי זה ענין שיהיה ואם תרצה לדחות דשאני התם דכיון דאמר הרני נזיר ואין נזירות פחות משלשים הרי הוא כמפרש שלשים יום אפ"ה כיון דאמר למחר לא משמע שיהיה דעתו שתחול נזירותו על יום השלשים ומן היום ההוא תחול למפרע על שאר הימים גם הלשון בעצמו שאמרו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין מוכי' כן דמדלא קאמר בכולל דברים מותרים ודברים אסורים נאמר שאף אם הדברים האסורים הם עקר כיון שכולל עמהן דברי' המותרים חלה שבועתו לאשמעינן האי מלתא נקט האי לישנא דמשמע הכי דומיא דמאי דאמרינן בסנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין פ':) ובפ"ק דקידושין (ל"ב.) מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין וכו'. והראיה שהבאת משבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח דלא מקרי כולל משום כמה מיני מצה שאין אדם יוצא בהן כגון דברים שאין באים לידי חמוץ ומצה עשירה וחלוט ואשישה ובכורים אע"פ שהוא אסור בכולן אלי אומר באלה שאינו אסור בכולן ואין כאן כולל שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוין אלא למצה הראויה לצאת בה ידי חובה בלילי הפסח ודמיא למאי דאמר רבי יהודה בפרק קונם יין (נדרים ס"ג:) אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין הכא נמי כיון שהזכיר בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה והרא"ה ז"ל פסק כרבי יהודה וכתב דלא פליגי רבנן עליה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב בהלכותיו דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה ולא קיי"ל כותיה הא דנדון זה עדיפא מההיא דהתם כיון דאמר עד שיהא ובלשון בני אדם הוא עד שיצא לא נהפך דבריו משום אומדנא אבל בנדון זה שאמר מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה והיא לבדה קרויה מצה בלילי הפסח וכל שכן במצה עשירה שיש לה שם לווי ואפשר דאף בשאר ימות השנה הנודר ממצה מותר במצה עשירה כיון שיש לה שם לווי כדאמרינן (שם נ"ג.) הנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שיש להן שם לווי ולא דמי לחמרא מבשלא ולקונדיטון שכתבו המפרשים ז"ל שהנודר מן היין אסור בהן והביאו ראיה מן הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד) משום דהנהו תחלתן יין ומפני שבשלו או שערב בו דבש ופלפלין לא הפסיד שמו ולא הויא כירקות שדה שהן מין אחר אבל מצה עשירה שבתחלת לישתה ועריכתה קורא לה שם חדש מין אחר היא והוי דומיא דירקות שדה עם ירקות גנה או אפשר לבעל הדין לחלוק ולומר דבשאר ימות השנה מצה עשירה אין לה שם לווי שאין לה השם ההוא אלא משום דמעטה רחמנא מדכתיב לחם עוני שלא לצאת בה בלילי הפסח מ"מ בלילי הפסח נראה שיש לה שם לווי וזה שנדר על מצה בלילי הפסח וזו יש לה שם לווי בלילי הפסח ודאי מותר בה כיון שמין אחר היא כדאמרינן בירקות גנה בשביעית כדאיתא בסוף פרק הנודר מן המבושל (שם) ולא הייתי צריך לזה שהרי הטעם שכתבתי למעלה שכיון שהזכיר מצה בלילי הפסח כונתו למצה של מצוה וכן הוא בלשון בני אדם הוא טעם מספיק לכלן *(עי' בקצוה"ח סי' ע"ג סק"ג). כסא כבוד תורת האדון יכון ושלומו יגדל כימי השמים על הארץ כן יאריך על אויביו יתגבר על במותימו ישליך נעלו והדריך כנפשו החשוב' ונפש נשבר ונדכה קטין וחריך נאמנך יצחק ב"ר ששת: