שמגעת עד כסא הכבוד, הוא רפואת הקודם ומה שעבר גם כן, כי נר"נ שבאדם הוא מג' עולמות כסא מלאכים ונלגלים כמו שאמרו בתיקוני זוהר (תיקון מ"ג) שהם בי"ע, ובבריאה רובו טוב כנודע לכך אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא גם עתה דאין הקלקול בחלק הנשמה שהוא נגד המחשבה שבמוח, ועיקר החטא מן הלב כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם וגו' דשם משכן היצר הרע כמו שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו בברכות (ס"א סע"א) דיושב בין ב' מפתחי הלב ועל ידי ההרהור תשובה שבלב דלבבו יבין ושב בא לרפואה דסליחה על להבא, וכששוקד על תשובתו יותר ומעמיק בה הוא מגיע לתקן עד המחשבה שבמוח והמחשבה הוא עיקר האדם כיודע בספרים דכ"מ שהאדם מחשב שם הוא כולו, ועל זה אמרו בבראשית רבה הרשעים הן ברשות לבן והצדיקים לבן ברשותן, מבואר דהלב אינו עיקר האדם ועל כן עיקרו הוא המוח, וברשעים מחשבת המוח נמשכה אחר הרצון שבלב שכולו רק רע בתולדה והצדיקים בהיפך רצון הלב נמשכת אחר מחשבת המוח שכולו טהור בתולדה ואינו רוצה בלבו רק מה שמבין בשכלו וחמתו שהוא טוב ושהוא רצון השם יתברך, ובמחשבת השכל אין רע כלל אלמלא המשכתו אחר יצר הלב שהוא המגרש הנשמה שבמוח ממשכנה וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה אין אדם עור עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי מצד רוח חכמה שבמוח אין מניח לחטוא כלל רק שהשם יתברך יצר את האדם בעל בחירה וקרא ליצר הרע מלך בס' קהלת, והיינו כי הלב בגוף כמלך בעולם כמו שאמרו בספר יצירה שהוא מושל בכל אברי הגוף גם במוח קבל חיות מהלב כמו שנאמר בלב כי ממנו תוצאות חיים, ועל כן יכול להמשיך גם רוח חכמה שבמוח להיות נגרר אחר רצון הלב לרע ואז ממילא יוצא הרוח חכמה ונכנס רוח שטות ואז חוטא, ועל ידי התשובה שמתחרט בלב ורוצה מעתה להיות טוב וכרצון השם יתברך הוא מגרש גם הרוח שטות שבמוחו וחוזר יכנס רוח חכמה חתיו, וכשנקבע בו עד שיהיה לבו ברשותו היינו שלא יחטא עוד גם פושעי ישראל מליאין חרטה ובכל חרטה יש סליחה כיון שמתחרט, אבל אין זה משלימות התשובה עדיין לענין תיקון הקודם שלא יהיה עבירה גוררת עבירה וכשיזדמן לפניו אפשר שישנה באולתו, ועל זה צריך שקידה יתירה בהתבוננות דתשובה גמורה עד שיגביר כח שכלו וחכמתו על יצרו שלא ימשך עוד אחריו, וכשזוכה לכך שישכון בו מעתה רוח חכמה הבא מצד הנשמה שבמוח שאין מניחו לחטוא על ידי זה ממילא נתקן הקודם דכשמגיע התיקון עד שם הרי כולו טוב ואין כאן עוד עבירה הגוררת עבירה, וזהו עד כסא הכבוד מקום מחלב הנשמות שאין יד המלאכים משגת שם וכמו שאמרו בשבת (פ"ח סע"ב) אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, רצה לומר במקום שורש נשמתו בנשמות כל ישראל כמו שאמרו בפרק שואל (קנב ב) נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ובאדר"נ (פרק י"ב) מפורש אנשמת משה רבינו ע"ה ביחוד דגנוזה תחת כסא הכבוד וסיים ולא נשמת משה לבד אלא של כל הצדיקים עיין שם, ועמך כולם צדיקים כתיב היינו מצד שרשם כי האלקים עשה האדם ישר וזהו למעלה ממקום המלאכים שהם ביצירה כנודע: וזהו תשובה דשם כולם יצר הרע יש ביניכם, כי עיקר התורה הוא לימודי החכמה שבמוח שיהיה בלב נגרר אחריו, וזהו התורה תבלין ליצר הרע כמו שאמרו בבבא בתרא (ט"ו א') ובפרק קמא דקדושין (ל' ב') משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח, ונקרא יראת שמים תרעא לדרתא בשבת (ל"א ב) שאי אפשר ליכנס לחכמה בלעדה, וביומא (ע"ב ב) דרשו על זה קרא דלמה זה מחיר ביד כסיל לקנות כמה ולב אין, כי משכן היראה בלב וממנו תוצאות חיים למוח גם כן וכאשר אין יר"ש בלב נכנס רוח שטות וחכמתי מתעתו עוד ויכשלו בה חס ושלום, ועל זה אמרו אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה גם כן כי רק התורה תבלין ליצר הרע ואי אפשר זולת זה, וגם שלימות היראה אינו אלא כשמגיע לידה לחכמה ואז יראת הלב על מכונה לא יראת כסילות רק יראת חכם הסר מרע ומינה לא יזוע, והמלאכים שאין להם יצר הרע הם בתכלית תוקף היראה וכל עניינם באימה ויראה וזהו תרעא לדרתא דחכמתא ותשבו ליכנס גם לפנים להשגת חכמת התורה בטענה שהאדם מלא יצר הרע ואין בו יראה, ועל זה אמר שמא ישרפוני בהבל שבפיהם פירוש על דרך שאיתא (שבת קי"ט סע"ב) אין דומה הבל פה שיש בו חטא להבל פה שאין בו חטא וגם שורש היראה השער לד' צדיקים יבואו בו הוא מדת המלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כנודע וגם שורש המלאכים באים מכח הדבור פה וכמו שאמרו סנהדרין (ק"ה ב) וישם ד' דבר בפי בלעם ר"א אומר מלאך עיין שם במהרש"א בח"א, אבל באמת עיקר תורה שהיא מורה דרך הוא רק למי שיכול לתעות, ויתרון החכמה הוא רק מן הסכלות כיתרון האור שהוא רק מן החושך ומי שאין לו סכלות מעט דיצר הרע אין לו שייכות לחכמה, והמלאכים צועקים אי' מקום כבודו אבל האדם מאוחז בכסא הכבוד כי כל פעל למענהו לקילוסו וזהו תכלית הבריאה גילוי כבודו יתברך, ותכלית הבריאה הוא האדם שזהו תכלית גילוי הכבוד כאשר יש אדם בעל בחירה ונופו נוטה למקום טומאה ועם כל זה כופה יצרו ותאותיו בשביל כבוד שמים זהו עיקר מקום כבודו של מלך מלכי המלכים שאין אפשר למלאכים שאין להם יצר הרע להשיגו כלל רק האדם, וכאשר הוא זוכה ומשיג למדריגה זו שיהיו בכל מעשיו גילוי כבוד שמים עד שהוא מאוחז בכסא כבודו אז יוכל להחזיר להם תשובה כי אדרבא על ידי יצר הרע מדריגתו למעלה ממדריגתם ורק על ידי זה יש לו שייכות תורה וחכמת השם יתברך, ודבר זה אין בכח אדם לבד להגיע לכפיית היצר הרע בתכלית עד שיהיה כבודו יתברך חופף עליו ונגלה מכל פרטי ענייניו וכמו שאמרו בקדושין שם אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ועל כן אמר דהקב"ה אמר לו זה דאחוז וכו' ולולי זה לא היה יכול לאחוז, וכן הוא מאמר השם יתברך באתערותא דלעילא שובה ישראל עד וגו' מדריגה זו דתשובה להגיע עד כסא הכבוד דהיינו שיהיה לבו ברשותו זהו רק על ידי עזר השם יתברך באתערותא דיליה ששולח ללבו, ועד ד' אלקיך היינו כסא הכבוד כמו שאמרו גם כן (בפרק שואל דם) מקרא דצרורה בצרור החיים את ד' אלקיך עיין שם ברש"י, והיינו דמה שד' הוא אלקיך שהוא תכלית הכרת האדם שד' הוא האלקים ובו פתחה תורה אנכי ד' אלקיך ולא יהיה אלהים אחרים זה לבד שמענו מפי הגבורה שזהו המכוון מכל תורה כולה להגיע להתגלות דבר זה שעל זה הי' המכוון בבריאה בהתגלות כבוד אלקותו, וזהו הכסא ומשכן מקום כבודו: ועל השגה זו אמר אלקיך לשון יחיד כי הוא תכלית הדגת האלקות והכרת הנוכח דהש"י המושגץ ללבבות בני ישראל שיש בזה חילוק בפרטי נפשות שכל אחד טועם כפי חלקו וכמו שאמרו בזוהר על פסוק נודע בשערים בעלה בשיעורין דיליה כל חד לפום מה דמשער בלבי', וזהו כסא הכבוד דעולם הכסא דבריאה שם התחלת עלמא דפירודא שיש בו חילוקים ופורור פרטי נבראים שונים מה שאין כן באצילות כוליה חד היינו בחלקי חי' יחידה שהם בבחי' מקיף לאדם השגה דשם אין חילוק, ונקרא אלקים כי מקיף הוא בבחי' עגולים ודבר עגול אין בו חילוק מדריגות כי לא נודע מקום הראש וסוף כלל רק בבחי' יושר שהוא הנשמה הנכנסת תוך הגוף, ומצד האמונה שהוא מה שישראל מאמינים דרך כלל בלא הכרה ברורה כאלו השם יתברך נוכחו ממש שיצדק לשון אלקים רק בהעלם השגה גלוי' מכל מקום מאמין גם במה שאינו משיג כלל שזהו גדר האמונה וכטעם ואמונתך בלילות דהיינו בחשיכה והעלם האור הבהיר שאז משתמשים באמונה, מה שאין כן בשחרית אמת ויציב כי את הוא דבר המבורר אליו לגמרי שאי אפשר לטעון נגדו בהיותו גלוי לעין, והוא מצד השגת החכמה כמו שאמרו (ברכות ה' ב') אין אמת אלא תורה שהוא תורה שבכתב מדת יום אור הבהיר משחקים המאיר בכל דבר להיות נגלה לעין שבזה יש חילוק כל אחד נכוה מהשגתו של חבירו וכמו שאמרו (בפרק הרואה) שאין דעתן של בני אדם דומה זה לזה, אבל האמונה שבהעלם בה אין חילוק מדריגות וכל ישראל מאמינים כמו שאמרו (שבת ל"ז א') שזהו שורש כנסת ישראל וכלל הכנסי' מבנ"י יש להם אמונה, וזה דרגא דדוד המלך ע"ה שהוא התחלת התשובה שמתוך ההעלם השוה בכל, וכל השב מיד זוכה לסליחה ורפואת נפש, אבל ההגעה עד כזא הכבוד הוא הגעת התיקון עד שורש נשמתו המאוחז בכסא הכבוד הוא דרגא דשלמה המע"ה שנא' בו וישב על כסא דק למלך, וכסא ד' הוא כסא הכבוד ועולם הכסא שהוא שרשי כל הנשמות דישראל שהם הן כסא כבודו יתברך: ומלכות שלמה המע"ה אמרו עליו מהאי קרא במגילה (י"א רע"ב) שמלך על העליונים ועל התחתונים, ומלות ועל התחתונים לכאורה מיותר לענין דאתו עלה דמלתא אחריתא דהוי בי' הוא מה דמלך על העליונים וגם מקרא דכסא ד' נפיק רק זה, אבל באמת אם היה זה דמלך על העליונים רק תוספת במלכותו אם כן עדיין הקושיא במקומה ומה בכך דמלך גם על העליונים מכל מקום מלך גם על כל העולם כולו כמוהם והי"ל לחושבו בכלל המולכים בכיפה, ועל כן אמר דמלתא אחריתא הוי בכלל מלכותו כי כל מלך הוא שורש כל האומה שעל כן נמשל מלך בעולם כלב בגוף שהוא שורש הגוף וממנו תוצאות חיים לכל האברים וכן המלך אפי' מלכי או"ה, ובזמן שישראל תחת ממשלתם הוא גלות השכינה שהיא מלכות שמים שמתלבשם בהם להשפיע לישראל על ידם, וכשהוא אין מכיר זה שרק מלכותו יתברך בכל משלה ואין מורא שמים עליו נקרא גלות כאיש נודד ממקומו, שהוא אצל מלכי ישראל שמברכים עליהם שחלק מכבודו ליריאיו כמו שאמרו (בפרק הרואה) שבהם תכלית היראה בתוקף כמו שאמרו (ברכות ל"ד רע"ב) מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף וזה מפני תוקף היראה שעליו ומפני שמי נחת הוא כי מדת מלכות שמים היא מדת היראה נוססה בו ואז מדת המלכות במקומו, ומדת היראה היא התרעא לדרתא והוא דרגא דדוד המע"ה ראש למלכי ישראל והוא עשה השערים לבהמ"ק, ואמרו ז"ל על פסוק טבעו בארץ שעריה שלא שלטו אויבים במעשה ידיו, כי השליטה הוא כאשר יש להם שייכות לאותו כח ויראת שמים דדוד המע"ה שהוא שורש כנז"י כידוע לא עשה כן לכל גוי ונשבע להם שלא יחליפם באומה אחרת ושורש היהדות לא ימוש, וכח זה לעולם נטוע בכנסת ישראל לבד אלא שהוא בהעלם כי עיקר היראה הוא בין בטיבו בין בעקו לא כמנהג או"ה כי ירעב והתקצף וקילל במלכות ואלקיו, כי היראה שבעלם היא יראה תתאה היא יראת העונש מתפשטת בכל העולם כולו, אבל אצל או"ה אין זה קרוי יראה כלל שהרי אם יגיעם העונש ולא ימלטו יבעטו בו מה שאין כן אצל ישראל וכמו שאמרו (בר"ה ד' א) לחלק כן בין ישראל לאו"ה עיין שם ברש"י דישראל כשמריעין לו אין קורא תגר, ועל כן נקרא צדיק גמור גם ביראת העונש שלהם שגם בה גנוז יראת הרוממות, וזהו הטביעה בארץ שעריה יראה הגמורה שהיא השער לד' טבועה וגנוזה בארץ שהיא יראה תתאה והיינו בארץ ישראל וכנסת ישראל ולא שלט בהם ידי אויבים מאו"ה דהם ביראת עונש שלהם נקראים רשעים כמו שאמרו שם: אבל שלמה המע"ה מדה אחרת היתה בו הוא מדת החכמה מצד הזה היה מלכותו דעל כן אמרו (ר"ה כ"א סע"ב) במלכים קם, רצה לומר במדת המלכות שהיה למשה רבינו ע"ה שהיה רק מפני מעלת חכמתו דע,כ מלך על דור המדבר דור דיעה, וגם לאידך מ"ד שם מה דביקש להיות כמשה הוא מן הצד הזה, ויצתה ב"ק ולא קם וגו' כי כל חכמתו היתה טפלה לנבואתו ונמשכת ממנה שהוא חכמת תושב"כ שכולה נבואה מפי ד' שהוא בראי' גמורה ובאספקלריא מאירה, מה שאין כן חכמת שלמה המע"ה הוא חכמה תתאה, דעל כן משה רבינו ע"ה מלך במדבר על אוכלי מן שלא הי"ל חלק בארץ ובעולם הזה כלל ועל כן לא מלך גם כן על או"ה שחכמתו היא חכמה העליונה שלא מצד התפשטותה בתחתונים היינו בחכמתן של בנ"י שהיא חכמת תורה שבעל פי, אבל חכמת שלמה המע"ה הוא ג' ספרים שעשה שהם ברוח הקודש לבד שהוא נבואת החכמים כמו שאמרו הרמב"ן (ב"ב י"ב ב)עיין שם והוא כח החכמה המתפשט בתחתונים שהיא מתפשטת גם באו"ה כמו שאמרו ז"ל על פסוק והאבדתי חכמים מאדום האומר יש חכמה באו"ה תאמין וכן איתא במגילה (ע"ז א) דגם באו"ה נקרא חכם, ובפרק הרואה דמברכין שנתן מחכמתו על חכמי או"ה אלא שאין אומר ליראיו דליראה אין להם שייכות אבל לחכמה יש להם שייכות על כן שלטו במעשה ידי שלמה המע"ה, וגם זה רק מצד העולם הזה דלעתיד נאמר והאבדתי וגו' ואין עיקר חכמה אלא בישראל ששורש נשמתם בכסא הכבוד הוא שורש החכמה שבמיח של כל אחד מישראל, וזהו כסא ד' והמלוכה בעליונים שהוא שורש החכמה שבעולם הכסא ועל ידי זה מלך גם על התחתונים שהוא גם כן על כסא ד', כמו שהתפשטות כבוד מלכותו יתברך בתחתונים אינו מיוחד בהם רק נמשך מצד השתלשלות התפשטותו בעליונים כן אצלו הכל התפשטות מלכות א' מראש ועד סוף, וזהו המלתא אחרינא דהוי בי' גם במלכותו על התחתונים שלא מלך בכיפה דרצה לומר עולם כולו שתחת השמים הדומים לכיפה דשפ הוא מלכותם להיות שורש לכל העמים שכל זה רק מצד העולם הזה ותחת הכיפה לבד, אבל הוא שורש מלכותו היה מעל הכיפה ולא בכיפה: וזהו שאמרו (שבת ל' א) בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו', ובירור מעלת דוד המע"ה הי' בפתיחת שערים שזהו דרגא דדוד, כנזכר, ומכל מקום ההודעה הזו שהוא בירור תיקון הקודם כמו שכתבתי לעיל סימן א' זה היה רק בחיי שלמה שהוא המגיע בתשובתו עד כסא הכבוד דישב על כסא ד' ואז אין חטא כלל כטעם גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, אתה הוא הכרת נוכח דהשם יתברך זהו עמדי ממש בעולם הכסא שנקרא את ד' אלקיך כנזכר אז גם כי וגו' ואעשה מה שאעשה חס ושלום אין כאן יראת רע דלא יגורך רע כתיב ואין דבר רע יורד מן השמים, וכרת הנוכח היינו דמלא כל הארץ כבודו גם כן ואם כן אין מציאות לרע כלל, וז"ט מה שנשא שלמה נשים נכריות גם מה שאמרו עליו בירושלמי (הובא בתוס' פ"ק דחגיגה) לשון אין למידין מתקוע דהוא תקע עצמו לדבר הלכה להכניס עצמו לעניינים נראים כליכה בגיא צלמות, ועד שבקשו למנותו באותן שאין להם חלק לעוה"ב (בפרק חלק) והשיבו להם המעמך ישלמנה רצה לומר אתם סבורים שהוא עמכם ואנוש כערככם ואינו אלא עמדי ועל כסאי ועל כן לא יירא רע כלל, ושלמה המע"ה הוא ראש השגת דריגה זו דכי אתה עמדי ודבר זה חלוק למדריגות כנזכר לעיל וגם עד סוף כל דרגין מי שאחיז במדרגת השגה זו דאתה עמדי לא יהא רע כלל וממילא נתקן הקודם ולמפרע גם כן על ידי זה, ועל כן אמרו ז"ל (בקהלת רבה) בחכמתו של שלמה המע"ה שהיה יודע לרפאות את הקודם [וקבלתי שכן הוא עיקר הגירסא שם ולא גרסינן הקירום] רצה לומר לתקן חליי הנפש בחטאים שקדמו, וכן מה שאמרו שם שידע כיצד ממתיקין התורמס רומז לעבירות כי רע ומר עזבך את ד' וצריך להמתיקו עד שהמר עצמו חוזר להיות מתוק: וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא כי כבר נגלה הכ למשה רבינו ע"ה רק שאז עדיין בהעלם וברמז ואחר כך בא בהתנלות, וגם זו המדרגה שהוא התחלת התורה נגלה תחלתו למשה רבינו ע"ה ברמז במתקת מי מרה שהיה על ידי השלכת עץ ואמרו ז"ל אין עץ אלא תורה שהוא תבלין ליצר ועל ידה הוא התהפכות המר למתוק, וזה לשון ויורהו ותרגם אונקלס ואלפי' והוא מלשון תורה ושם היה התחלת התורה שנצטוו על קצת מצות וכמו שנאמר שם שם לו חוק סמשפט ומשפט היינו דינין דאיפקוד שם דרגא דיצחק שהוא שורש התורה דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת כמו שאמרו בזוהר כמ"פ, ולשון הגמ' (מכות כ"ג ב) על אנכי ולא יהיה מפי הגבורה, וההכרה דאנכי ד' אלקיך הוא הכרה דאתה עמדי וזהו מסטרא דיצחק כמו שאמרו (שבת פ"ט ב) מחוי להו יצחק הקב"ה בעיניי', דהראיה הגמורה לנוכח עין הוא על ידי יצחק, דהשגה זו הברורה לעין ובחילוק מדריגות הוא מצד מדת הצמצום המצמצמת ההשגה לשיעורין ומדריגות שהוא הראשון הנימול לח' שכבר נתקן שרשו להיות טוב מתולדה וטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב כבר הוא נימול ונרשם בברית חותמו של השם יתברך ששיך לחלקו וגורלו ולא יירא רע כלל ועל ידי זה נמתק המר, אלא שאצל משה רבינו ע"ה היה במים ואין מים אלא תורה שיש בה גם כן סמא דמותא למשמאילים ונמתק על ידי עץ החיים, והיינו קלקולים שבמחשבה ובחכמה שבה נשקעו במצרים בחכמת מצרים, ודור המדבר נקרא דור דעה שכל עסק ומשא ומתן של השם יתברך עם היה בענין הדעת והמחשבה לבד וכל העונשים שלהם היה כפי המחשבה, וזהו רק להם מצד מעלתם אבל בעלמא קיי"ל (בפרק קמא דקדושין) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, והמתקת המר שבמעשה ובפועל לא נתגלה עד שלמה המע"ה שידע המתקת הורמס דבר גשמי הרומז למעשה ופעולה גשמית, וכל ספר משלי מיוסד על זה לדעת חכמה ומוסר וגו' חכמה הוא הכרה הברורה כמו שאמרו ז"ל על פסוק אמור לחכמה אחותי א אם ברור לך הדבר כאחותך וכו', ומוסר ר,ל המייסרת לאדם ופועלת בלב להסירו מדרך רע על ידי זה לא כחכמה המצוי' גם באו"ה שאינה מוסר ואין בה תבלין ליצר הרע, ואמר לתת לפתאים הם הנפתים ביצרם ערמה איך לינצל ממנה על ידי הורה תבלין שזהו ערמה שדומה מר ואינו אלא מתמתק, סאמר ישמע חכם ויוסף לקח כי הו שורש חכמת תורה שבעל פי שהיא הולכת ומתפשטת בלב חכמי ישראל עד אין קץ, וכן רפואת הקודם על ידי החכמה והכרה גמורה דאתה עמדי והכל מאתו יתברך הוא השגה חלוקב במדריגות הנפשות מישראל ועל כן הוא מתפשטת ומקבלת התוספתו כפי מה שהוא ראוי לחמת כל נפש פרטי, ואמר בזה מלת לקח כטעם ולקחתי אתכם לי לעם שהלקיחה באדם הוא השתנות הדיעה ורצון הלב בשורשו לגמרי כמו השתנות על ידי לקיחה גשמית שהוא השתנות גמור ועל ידי החכמה פועל השתנות בשורש שזהו רפואת הקודם: