שלשה מיני תשובה הם כפי מה שביארו לנו ז"ל (ביומא פ"ו סע"א), (א) תשובה מאהבה ובזה מתקן את הקושם ועיין (שם:) דתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, ואם כן פירש"י שכתב בד"ה דמעיקרא דשובבים כאלו תחלת חטא על ידי נטרות וכו' צ"ע לכאורה (ויעיין מה שכתבתי לקמן ריש סימן י"א לפרש בענין אחר ודברי רש"י צריך ישוב), ונראה דמעיקרא שובבים הכונה קודם התשובה דעל ידי תשובה מאהבה נתברר גדם שעת החטא שקודם התשובה לא עינה מלבו כלל ףק מעשה נערות ושטות בעלמא וכמו שאמרו (בסוטה ג' א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס רוח שטות, ושם אמרוהו דרך כלל על כל אחד מישראל לפי שבאמת כל ישראל לבן לשמים וכמו שאמרו (בשהש"ר) על פסוק ולבי ער שהקב"ה לבן של ישראל בברכות (י"ז א) גלוי ויגוע שרצונינו וכו' ומי מעכב שאור כו' והוא הרוח שטות, ועל כן אמר (סנהדרין מ"ד א) דאף על פי שחטא ישראל הוא משל לאסא דקאי ביני חלפי שעצמות לב איש הישראלי לעולם מריח ריח טוב כאסא, וכמו שאמרו (בבראשית רבה ובסנהדרין ל"ז א) על פסוק וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו והחטאים הם רק דוגמת חוחים הסובבים את השושנה כמו שנאמר כשושנה וגו' והתוח עוקצה לפי שעה ולעתיד יבורר זה בכל ישראל שיבוקש עוון ישראל ואיננו כי כשלג ילבינו שהוא תכלית הלובן והבהירות כמו שאמרו בהרת עזה כשלג היינו שהיו כזכיות, ובעולם הזה מי שזוכה לשוב מאהבה זוכה לזה דנתברר גדם מקודם בשעת החטא הי' רק שובבות ומעשה נערות ו א זדון גמור ועל ידי זה אחר התשובה נעשה עוד כזכיות, ומהרש"א בתא"ג (שם:) תמה על זה איך חוטא נשכר ונדחק דרצה לומר שמוסיף זכיות, והי' לו לומר גם כן מפני שכח הבעל תשובה שכבר טעם טעם חטא ושב לשי"ת גדול יותר (שצריך התגברות נגד יצר הרע ביותר) וכמו שאמרו רמב"ם (פ"ז מה' תשובה ה"ד), וזה טעם מאן דאמר (בברכות ל"ב ) דבעל תשובה גדול מצדיק גמור ועיין ספר הישר המיוחס לר"ת (שער י') עיין שם: אבל לשון הגמרא מבואר דהזדונות עצמן נעשין כזכיות וכפירש"י דעליהם משמע על כל מה שעשה אף על העבירות, כי נחשב עבירה לשמה דחשיבא מצוה (בנזיר כ"ג ב) וכמצוה שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה הכי נמי מתוך עברה לשמה בא למצוה לשמה ועל כן העבירה עצמה תשובה מצוה וזכות דאלו כיון תחלה לכך הריה 'י מצוה לכתחלה גם כן ככל עבירה לשמה דעת לעשות לד' הפרו תורתך וכאליה בהר הכרמל, ואף דבנביא יש גבול בכל אם יאמר לעבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"ז, זהו רק על פי נביא אבל מכל מקום גם לחטא ע"ז דישראל יש תיקון להיות נחשב אחר התשובה כעבירה לשמה, דמצינו דוגמא גם בע"ז עבירה לשמה (בסנהדרין ק"ז א) על פסוק עש הראש שביקש דוד וכו' עיין שם, ומאחר דאחר התושבה זוכה על ידי החטא למדריגה גדולה יותר מקום שבעלי תשובה עומדין והעבירה הוא שהבאתו לזה אם כן אגלאי מילתא למפרע דהפרת התורה בעבירה הי' לטוב ולעשות לד', ואף דהוא לא כיון לכך בשעת מעשה הכל הי' מסודר סבא מששת ימי בראשית מרצון השם יתברך בריאה וכמו שאמרו (שבת פ"ט ב) על פסוק חטאיכם כשנים וכן (בסנהדרין שם) ראוי' היתה בת שבע לדוד מששת ימ"ב אלא שבאת לו מבכאוב שהוצרך לסבול אחר זה יסורין בעולם הזה, וזהו האכילת פגה שאין בו טעם כ"כ לפני זמנו דלא הי' הקדושה ורגשת עדיין בפעל באותה שעה לעין כל, אבל מכל מקום בלב דוד המע"ה הי' מלא קדושה גם באותה שעה ולא כוון לחטא כלל דעל כן נקרא פגה שהוא הפרי החשובה עצמה רק שלא נגמרה עדיין להיות חשיבותה בפעל וכמו שאמרו (בסנהדרין שם) דאמר על עצמו דהי' יכול לכפות ליצרו אם רצה, וכן אמרו (בע"ז ה' ב) דלבו הי' חלל בקרבו ולא הי' ראוי לאותה מעשה רק להורות תשובה, והוא ידע זה דיש בדבר הסתת היצר כמו שאמר לו הנביא אח"כ ממשל דהלך שדרשוהו (בפרק החליל) איצר הרע אבל ידע ברוה"ק דרצון השם יתברך הוא שיעשה זה, ואף על פי שהוא בירה ושיענש עליה ולא רצה למזכי למארי' וכיון דרצון השם יתברך שיעשה הרי זה עבירה לשמה דלא רצה למזכי ולכבוד שמים, ומכל מקום הי' צריך ליסורין וכפרת עוון גדם בכל עבירה לשמה כן שמכל מקום צריך כפרה על העץירה וכמו שאמרו תוס' (ב"ק צ"א ב) ד"ה אלא בנזיר דנקרא חוטא ומכל מקום יש מצוה הגדולה מעבירה ואעפ"כ צריך כפרה על שחטא על הנפש והביאו ראי' מתענית חלום בשבת דאע"ג דאין חוטא שיתענה מכל מקום נפרעין ממנו עונג שבת וצריך כפרה בתענית לתעניתו, וכיוצא בו (בסנהדרין כ"ו סע"ב) דסברי מצוה עבדי ואפ"ה משמתי דסברי כפרה עבדו להו רבנן ועל כן ידעו כך הדין דמצוה הבאה בעבירה אף שמצוה לעשותה מכל מקום צריכין כפרה על העבירה שבה, וגם אליה בהר הכרמל מה שהוצרך לברוח אח"כ מפחד איזבל הי' נכפרה אהקרבתו בבמה אף על פי שהי' בדבר ד' כמו שאמרו ז"ל על פסוק ובדבריך עשיתי דבר ו' הי' שיעשה הדבר בעבירה, וכמי שאמרו ז"ל על פסוק וקהל גוים עתידין להקריב באיסור במות כגוים, ולא דמי לכלאים בציצית ומילה בשבת וכיוצא בו כל עשה דוחה ל"ת דמציתו בכך לעולם על פי חוקי התורה שבענין זה יעשה כך ואין כאן עבירה כלל, ודוקא בדבר שאין מצותו כך רק הותר ונעשה מצוה לצורך שעה זו לבד ועל כן קריי' כגוים, ודייק כגוים כי אותו דור חטאו בע"ז ולהיות ככל הגוים ממש: וכל חטא הדור צריך להיות גם בראש הדור שמץ ממנו, כי כל ישראל קומה שלימה וראש הדור כולל כל הדור פרנס לפי הדור כידוע, וכשבירת משה רבינו ע"ה הלוחות בחטא ישראל בעגל שזה גם כן חטא מעין דוגמא אבל הוא כוון לשם שמים וכשאמר לו אכ"כ יישר כחך ששיברת אז פעל סליחה וכפרה גם לישראל כי נתברר דגם חטאם הי' כעין עבירה לשמה, וכן בדור אליה הוצרך הוא להקריב בחוץ שזה נקרא כגוים וכדרך עובדי ע"ז אבל הוא עשה מפורש בדבר ד' ולשם שמים, ועל ידי זה מצא מקום לטעון גם בעד ישראל ואתה הסבות את לבם אחורנית שגם חטאם הוא על ידך ואתה רצית שיעשו כן ועל כן הי' שיעשו כרצונך דלא יאמרו עבדא דזכי למריה ופעל לעורר תשובה בקרב כל ישראל, ומכל מקום לא נפטרו מן העונש בעולם הזה על חטאים הגדולים ההם כמו שנאמר והי' הנמלט מחרב חזאל וגו' והשארתי וגו' הברכים אשר לא וגו', וכל החוטאים נעשו וכמו בעגל וביום פקדי ופקדתי אף על פי ששבו בתשובה שלימה מאהבה דנעשה כזכיות מכל מקום צריך כפרה ככל עבירה לשמה ועל כן הוצרכה יעל לרכה דמה שנא' תבורך מנשים וגו' הוא להגן עליה מיסורים, ואין לך עבירה לשמה גדולה מאסתר ונכתב ברוה"ק מה שאמרה על עצמה כאשר אבדתי אבדתי דמסתמא יש בזה שם אבדה באמת מצד עבירה כזו דנבעלת לגוי שזהו תכלית הטימוע בין העמים שנקראים אובדים כמו שנאמר ובאו האובדים בארץ אשור על אותם שנשמעו בין העמים, ודינה שנבעלה לגוי אף על פי שתחלתה בא נס מפני סופה שאמרו ז"ל עליה הנבעלת לגוי קשה לפרוש הוצרכה להתגלגל בגוי' כזבי בת צור כידוע, ואסתר שכל כונתה שם שמים ולהנלת כל ישראל מגזירת להשמיד ולאבד אי אפשר שהיא תאבד חס ושלום אבל היא תיקנה בזה כל ישראל שחטאו אז בהשתחוייה לצלם והנאת סעודה אינו ישראל שהוא העירוב בגוים וטימע ב"ה להיות כמוהם חס ושלום ועל ידי זה עוררו גזירת אותו רשע לכתוב על היהודים לאבדן, אבל הם לא עשו רק לפנים ובעל כן רק חטאם שלא מסרו נפשם על קידוש השם כחנני' מ"ו, וגם היא חטאה בזה שהשיבה תחלה למרדכי שאין ראוי להכניס עצמה לסכנה בשביל הצלת כל ישראל ולא רצתה למסור נפשה מה שהיתה מחוייבת על זה, ועל זה השיבה ואת וגו' תאבדי שיתקיים הגזירה בה כי חטאה גדול משלהם דבעל כן וךפנים לא נקרא על ידי כלל באמת ולא טימוע בין האומות אבל היא לא חשב להצלת אבדון כל ישראל בגזירה ודאית לפני', והיא שבא תיכף וססרה נפשה ולא בסכנת הגוף לבד רק גם סכנת אבדון נפש דהטלת זוהמא ותכלית הטימוע בן האומות רק שהי' בעל כן ובזה תיקנה עצמה וכל ישראל במה שעשתה עוד עבירה חמורה כזו דליכנס ברצונה, רק שמכל מקום אינה בצונה האמיתי כלל והוא עבירה לשמה בנחשב אדרבא למצוה גדולה כאשר קבלתי כי על דרך זה הוא תכלית התיקון לכל חטא ואכ"מ: וכך מדתו של השם יתברך ממתיק המר במר כמו שאז"ל על פסוק וישלך וגו' סימתקו המים שהי' עץ הרדופני מר רק שהי' בציווי וברצון השם יתברך, ובזה נמתק המרירות הזה והקודם, והיא הוסיפה עוד באמירת כאשר אבדתי לקבל עליה עונש האבדון הנגזר על כל ישראל, וכדרך שאמר ר"י (ברפ"ב דנגעים) כל ישראל אני כפרתן שרצה לקבל על עצמו העונש דנגעים בעבורן עיין שם בהרע"ב ותוי"ט, וכמו משיח שסובל עניות ישראל וכן ביחזקאל בשעת החורבן וכן משה רבינו ע"ה שאמר לו לך רד דאמרו ז"ל שנתנזף של מעלה הוא לכפרת ישראל ולקבל העונש שעליהם כי ראש הדור הוא הדור, ועל כן אמרה להציל בזה כל ישראל מעונש הגזירה דלאבד כי כבר נתקיים בה דאבדונה מגוף קדוש דמרדכי אחר שכבר נאבדה מעמה ומולדתה נחשב אבדון גמור לה, וגם דאלו לא נאסרה למרדכי אפשר היתה מולידה ממנו הי' הולד טהור מאמו ומאביו ואז ודאי זרוק חוטרא אעקרי' קאי והי' נשאר ממנה זרע בישראל, מה שאין כן אח"כ שהולידה דריוש מאחשורש אף שהי' טהור מאמו והי' מלך כשר ובנה ביהמ"ק מכל מקום הי' מכלל הגוים ונטמע ביניהם ונתקיים האבדון בזרעה, וזהו איבודה מעולם הזה כמו שנאמר בכו להולך כי לא ישוב וראה וגו' שדרשוהו (בבבא בתרא קט"ז א) על מי שלא הניח בן, ועל ביאת גוי מגיע עונש זה וכמו שאמרו (בסנהדרין פ"ב א) בביאת ארמית אם לא פגעו קנאין לא יהי' לו ער ועונה ובן מגיש וגו' כי זהו עיקר חילול הברית ונא' (תהילים נ״ה:כ׳) אשר אין חליפות למו ולא ירא אלקים וגו' חלל בריתו ודרשו (בבבא בתרא שם) אין חליפות על בנים הממלאים מקומו, וזהו שאמר וללא ירא אלקים כי איש ירא את ד' וגו' גבור בארץ יהי' זרעו ונא' כל ירא ד' וגו' אשתך כגפן פורי' וגו' כי כן יבורך גבר ירא ד' וגו' וראה בנים לבניך, כי היראה היא הגבורה כידוע וכן הם בגמטריא שוה כי הירא הוא המתגבר על יצרו והגבור מתייראין ממנו וכן כל מי שיש בו יראת שמים שם ד' נקרא עליו ומתקיים בו ויראו ממך כידוע, ועל ידי זה יש בו כח גברא להזריע זרע למינהו דתלוי בגבורה וכמו שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים וגו' וכמו שאמרו (בנידה) כל שאינו יורה כחץ וכו' ובד"ה (א' ח' מ) ויהיו גו' גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים, מה שאין כן מי שלא ירא אלקים אין חליפות למו ובעמלק דכתיב בי' ולא ירא אלקים ונצטוו במחיית כל זכר לו כי הוא נקרא ראשית גוים שזהו השורש גוים שאין בהם יראת אלקים, ועל כן נקרא הערלה על שם או"ה כמו שאמרו (בנדרים) מקרא דכל הגוים ערלים ואף על פי שנימול, והוא חילול הברית שהוא להם מצד שרשם על ידי העדר יראת שמים הגורם שיקוע בתאות, וכמו שאמר רק אין יראת אלקים וגו' והרגוני על דבר אשתי דעל כן אמרו (בר"ה י"ז א) דפושעי או"ה בגופן הוא בעריות שהם משוקעים בזה, מה שאין כן בישראל דאפי' הערלים נקראים מולים שאפי' החוטא אינו משוקע כי שורשו מרזא דאשת חיל אשה יראת ד' לא נקראו פושעי ישראל בגופן אלא קרקפתא דלא מנח תפילין שהוא העבדר שורש היראת שמים בקריאת שם שמים עליו כמו שאמרו (במגילה) על פסוק וראו וגו' כי שם ד' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש שזהו האות שמיוחדים להשם יתברך לקבל עול מלכות כעבד הנושא עליו חותם רבו וסימנו: וזהו היקר שדרשו שם זה תפילין שזכו על ידי הנס דאסתר, שאף על פי שהיא נטמאה על ידי אחשורש שזה נראה כאשת זנונים חס ושלום והיא היתה אז בשעת נס זה כולל הכנסת ישראל וכמו שאמרו (במגילה) על פסוק ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק היינו מדת מלכות הידוע שהיא רזא דאשת חיל, כי באמת גדולה עבירה לשמה ואין זה מורה חילול הברית חס ושלום בישראל אלא אדרבא על ידי זה נתברר דאפי' הנראים מחללי הברית באמת אינו כן, ואפי' בועל ארמית שזהו תכלית החילול שאמרו (בעירובין י"ט א) דממשכאערלתו ולא מבשקר היינו רק למראית העין שאין ניכר וכמו שאמרו (ביבמות) דמשיך צריך לחזור ולמולו רק מדרבנן מטעם מראית העין, אבל באמת גם זה מהול כי שורש היראת שמים קבוע בלבם מד התקשרות שורשם בהשם יתברך, וזהו התפילין שבראש התחלתו קשור בהשם יתברך ועל ידי זה ויראו ממך ואף על פי שלמראית העין בעולם הזה אין כן הוא רק למראית העין, ומכל מקום מצד המראית העין דעולם הזה שצריך תיקון למראית העין הוא צריך עונש בעולם הזה לכפרה, והאומות שהם בשרשן כן לכן יהי' העונש כן בשורשן לעולמי עד וכמו שנאמר וליהט אותם וגו' אשר לא יהי' להם שורש ולא ענף ופשטיה באו"ה קאי, ובסנהדרין (ק"י סע"ב) דדרשי' ארשעי ישראל היינו מכל עושי רשעה ועל זה פליג רבי עקיבא אבל באו"ה מודים כדאי' התם מותאבד כל זכר למו, אבל בישראל בהיפך כל עונש הוא רק למראית עין בעוה"ז ואפי' מי שנגזר עליו ח,ו כילוי בנים היינו רק בעולם הזה אבל נפשם צרורות בד' וקמים לתחיית המתים ולעוה"ב, ואפי' מי שלא הוליד כלל היינו בעולם הזה אבל אמרו בזוהר כתב יד (הביאו ה"ר חיד"א חסדי אבות פ"ו מ"ב) על פסוק מי ילד לי אלה שאין שום טיפה שאינה באיסור הולך לאיבוד ונגנזות בהיכלא חד ולעתיד לבוא יהי' לו בנים ובנות רבי ויכיר כל אחד אביו עיין שם: ובודאי גם באשה בעבירה לשמה כיעל ואסתר כן, וכידוע מ"ש ביעל דאז קלטה נפש רבי עקיבא ממנו והיתה אז תחילת יציאתו מהקלפיה, ומסתמא גם באסתר כן וכמו שהם לא עשו אלא לפנים כך הי' העונש רק לפנים ולמראית העין בעולם הזה לבד, וגם בפעל בעולם הזה הרי אמרו על פסוק ואלה בני בתי' דכל המגדל בן חבירו וכו' וכן מקרא דאלה תולדות משה ואהרן על המלמד בן חבירו תורה ואמרו גם בנפש יחידה דכל המקיים נפש אחת כמקיים עולם מלא, וכמו שאמרו המקיים עולם מלא וכל ישראל וגם ליהודים היתה אורה זו תורה דהדר קבלוה אז מאהבה והכל הי' על ידה דהרי הוא כהולידה עולם מלא וכל ישראל דאחר שנגזר עליהם להשמיד וניצולו הרי הם כברי' חדשה וכדרך שאז"ל על פסוק ועם נברא וגו' וגם זכתה ליד ושם טוב מבנים ובנות שאמרו (בסנהדרין צ"ג ב) זה ספר דניאל שנקרא על שמו וכן הוא מגילת אסתר נקרא על שמה וזה נקרא טוב מבנים ובנות, ואף על פי שקיבלה עונש על עצמה בעד העבירה לשמה וכן על כל ישראל אחר ששבו דנעשה כזכיות מעבירה לשמה זכתה ע,י זה לשכר הטוב מהעונש וכל העונש הוא רק בעולם הזה והשכר לעולמי עד: וגם מצוה שלא לשמה הוא כן וכמו שאמרו לדמון אחד בתשובות מהר"ח אור זרוע הנדפס מחדש (סו"ס קס"ג) דגל שלא לשמה חד הוא וכולם עבירה אך אותה עבירה הותרה שסופה לבוא לידי מצוה וכו' סכן משמע (בנדיר) שמדמה אותה למעשה דיעל וכו' עיין שם, ודבר ד' בפיו אמת כי ודאי אף על פי שאמרו לעולם יעסוק שלא לשמה לאו היתר גמור הוא ועובר על לאו מדברי סופרים אל תעשה עטרה להתגדל או אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, ובזוה"ק צווח הרבה על אותם דעבדין לגרמייהו, ואף על פי שאין עונשין על זה בפעל דהרי אפי' מחשבה רעה דעבירה אין הקב"ה מצרפה למעשה בישראל מכל מקום נחשב לחטא לגבי מעלת קדושת הנפשות דישראל עם קדוש לד' אלא שאעפ"כ לעולם יעסוק וכו' שמתוך כו', וממה שאמר הטעם רק שמתוך וכו' מבואר גם כן דבעצמותו לולי הא דמתוך וכו' לא הי' ראוי לעסוק שלא לשמה, אלא שכבר העידו לנו חכמים שמתוך וכו'י כי מעשה המצוה בעצמה בלא כונה לשמה גם היא נותנת קדושה בלב האדם עד שעתיד ליפתח על ידי זה שערי קדושה בלבבו כפתחו של אולם וליכנס ללשמה הנמור, ודברי חכמים נאמנים וקייםמים לעד ואפי' אם אין רואים בפעל כן אם לא זכה לזה בגלגול זה מפני איזה חטא הגורס יזכה בגלגול אחר או גם בגלגול זה אם לא זכה בקביעות זוכה לזה באקראי ובשעה ורגע אחת שימצא יחול לבבבו מוכן לאהבה וליראה את שמו יתברך ולעבדו באמת, וממילא גם כל העסק שלא לשמה כיון שהוא גרם להביאו לידי הרגע דלשמה הוי כולו נעשה כהכנה לכך ומכשירי מצוה שנחשב כגוף המצוה ולא גרע מעבירה לשמה וכדקדוק דמיון רז"ל להדדי, ולמ"ד שם עדיפא ממצוה שלא לשמה למאי דלא ידע הא דשמתוך וכו' דמתוך עבירה לשמה בא דבר גדול כהצלת ישראל בימי יעל ואסתר וכדומה שעל ידי זה הותרה העבירה ונקרא לשמה, ועל כן אמר דגם במצוה שלא לשמה כן דמתוך וכו' ולכן הם שוים, וגם כל עבירה כששב כן כיון דעל ידי זה בא למדרגה הגדולה דתשובה והחטא הוא שגרם להביאו לכך והוא הכנה לו שמתוך זה בא למקום שבעלי תשובה ומדין הרי אותו החטא כזכיות ומצוה שלא לשמה: והחילוק ביניהם רק לענין לכתחילה דבזה אמרו לעולם יעסוק וכו' שהמצוה שלא לשמה יש בה מעשה מצוה גלוי' המכנסת קדושה בלב שבהכרח ובבירור בא מכחה ועל ידה לשמה, מה שאין כן העבירה אדרבא גוררת עבירה המכנסת טומאה בלב והיפך הקדושה, והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' ולא דברו חכמים בשופטני שוטים ורשעים החוטאים למלאות תאות יצרם וידמו שישובו אחר שימלאו תאותם דבזה שטות גדול כי אם בתחילת כניסת היצר ללבו לא יכול לנצחו עד שנעשה איש ובעה"ב וחטא בפועל איך יחכה אח"כ לנצחו, אבל הכונה על הטועים החושבים לחטוא כדי לשוב אח"כ להגיע למדריגת בעלי תשובה, וגם זה בהסתת היצר הרע למי שלא יכול הלסיתו לחטא גמור לעבור על רצון השם יתברך מסיתו שזהו כמו עבירה לשמה, והגם דלשעה זה חטא ומרי גדול הטועים הללו הבוטחים בנפשם לשוב אח"כ יחשבו בטעותם שזה כעין עבירה לשמה, ועל זה עידו חכמים דאין מספיקין בידו כי באמת זה החוטא לכתחילה על מנת לשוב אין החטא נחשב בעיניו לכלום ואיך יזכה לתשובה הגמורה שהוא ההתמרמרות והחרטה הגמורה בלב על מה שעשה, ולענין לכתחילה בודאי אי אפשר לדמותם כלל שזה מצוה גמורה וזו עבירה גמורה, אבל אחר שחטא והשם יתברך עזרו ששב לד' בכל לבבו ובכל נפשו באמת שתיר על העבירות עצמן חיו יחי' דיעשו ככיות וכמצוה שלא לשמה דחשיבי כמו שמה גמור, וכמבואר (בערכין ט"ז ב) גבי עוה שלא לשמה מי לא מודית דלשמה עדיפא הכי נמי שלא לשמה עיין שם, וההוא דנזיר דאמר כמצוה שלא לשמה דמשמע הא לשמה עדיפא ולא אמרינן כיון דלשמה דיפא הכי נמי שלא לשמה, די"ל דעבירה נמי מביאה לידי מצוה לשמה באותו הענין דעבירה, וזה הוא דיעל דתבורך מנשים באוהל כי היכי דבהו סוף בא למצוה לשמה הכי נמי בדידה ושפיר הוי כמצוה שלא לשמה, מה שאין כן התם תוכחה לשמה אין מביא לענוה לשמה ועל כן ענוה שלא לשמה דיפא דמביאה לענוה לשמה ושפיר השלא לשמה הוא כמו שלמה, וכן אמרו (בר"ה ד' א) דבישראל הרי זה צדיק גמור דהא דמתוך וכו' אינו אלא בישראל דאנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו שמעשה המצוה גם שלא לשמה ממשכת קדושה ללב להביא לשמה ולא עשה כן לכל גוי ואין צורך למה שדחקו תוס' שם מהא דאל תהיו כעבדים וכו' עיין שם דזה הוא בשביל דמאחר דזולת זה לעולם יעסוק וכו' ואף על פי שעבור באל תהיו וכו' ומשום שמתוך וכו' שפיר הרי זה צדיק גמור כמו בלשמה והכי נמי בעבירה לשמה נמי דכותי' הרי זה צדיק גמור בעבירה זו שהיא לשמה ושפיר אחר התשובה הן עצמן כזכיות: וזהו בקשת דוד המע"ה כבסני מעוני ומחטאתי טהרני שמהחט והעון עצמו יהי' הכיבוס והטהרה שכם מדתו של הקב"ה במה שהוא מכה בו מרפא ובדבר שקלקלו בו נתקנו כמו שאמרו (בסנהדרין ע"א רע"ב) וממתיק המר במר ואין הכיבוס והטהרה לחטא בדבר אחר רק בהחטא עצמו דאחר התשובה הוא עצמו הגורם הטהרה, ובבא מציעא (פ"ד א) בריש לקיש דאמר ליה מאי אהנית לי התם רבי קרו לי וכו' עיין שם ברש"י, לכאורה תמוה מאוד דאחר ששב ריש לקיש איך יאמר מאי אהנית בשביל שהי' רבי בין הלסטים, וגם לפי דברי התוס' שם דריש לקיש מעיקרא כשהי' ת"ח מאי מה אהנית לי דקאמר כיון דסוף סוף אח"כ נעשה ע"ה ולסטים עד שהחזירו ר' יוחנן ועל דבר זה שהחזירו ואקריי' ואתניי' ושויי' גברא רבה הוא שאמר זה דמה אהנית ואיך הלשון אומרת כן עד שהוצרך ר' יוחנן להשיבו אהנאי וכו' כאלו ריש לקיש לא ידע או לא החשיב זה, וביותר קשה מה שאמר אח"כ חלש דעתי' דר' יוחנן ובכל מקום חלישות דעת הוא כשהלה משיב לו דבר של ממש להגדיל מעלתו נגדו שמפני זה נחלש דעתו כשרואה הקטן ממנו מתרברב וגדול נגדו אבל כאן דהדברים כפשטן נראין לכאורה דברי הבל ממש לומר דמאי דהחזירו מלסטיות להיות גברא רבה לא אהני ליה כלום והם דברים שלא ניתנו ליאמר כלל מה חלישות דעת גרם בזה לר' יוחנן בדברים שאין להם שחר כאלו לכאורה ועל כן דדבר גדול דיבר ריש לקיש בזה כי בודאי אדם גדול כמותו זכה לתשובה גמורה מאהבה שכל זדונותיו נעשו כזכיות להיות מאירים ומזהירים ממש כזכיות, ומה שהי' קודם רבי בין הלסטים נחשב לו לגדולה ומעלה ממש כמו עכשיו שהוא רב בין החכמים, כי כך הוא ישועת השם יתברך למי שזוכה שמאיר את עיניו להשיג זה בעולם הזה איך העונות כזכיות ממש שיש בהם קדושה, דעל כן נכתבו כל חטאי ישראל בתורה הקדושה הקיימת לעולמי עד והרי לעתיד נאמר דיבוקש עוון ישראל ואיננו וחטאת יהודה ולא תמצאנה ואיך נכתבו בתורה להיות למזכרת עוון לעלמי עד, ועל כן דאחר התיקון הגמור שהכל נעשה כזכיות ויאיר זה לעיני הכל איך הם זכיות אין כאן גנות ומזכרת עוון אלא שבח ומזכרת זכות, ולא לחנם למדו (בע"ז נ"ב א) א"ז דישראל שטעונה גניזה ממזבח מה מזבח טעון וכו' כי כבר הבטיחנו השם יתברך דלא ירח ממנו נדח והכל יתוקן לעתיד לבוא בתכלית התיקון ואפי' חטא ע"ז, דיהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית דהכל מסודר מהשם יתברך מתחלת הבריאה ורצון השם יתברך הי' לכך דגם כל מעשינו פעלת לנו ואתה הסיבות את לבם אחורנית והוכרחו לעשות כרצונך למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, וכדרך שאמרו על פסוק זה בדוד המע"ה (סנהדרין ק"ז א) דלא לימרו עבדא דזכי למרי' שאפי' יכול לנצח יצרו לא הי' רשאי ואף על פי שהי' יודע שהשם יתברך יחשיבו לחטא ויענשו על זה כיון דרצון השם יתברך כך: וזהו עבודת בכל נפשך שזכה לזה דוד המע"ה לתקן דרגא דידי' כמו שאמרו בזוה"ק (לך פ"ד א) מאן נפשי דא דוד ובפ' ויגש נפש דא נפש דוד עיין שם ר"ו א למסור גם הנפש להשם יתברך שאף על פי שיודע שחוטא על הנפש בזה אם רצון השי "ת לאבד את נפשו חס ושלום נתרצה גם לזה שלא לנטות מרצון השם יתברך, והוא הגבר שהקים עולה של תשובה לכל ישראל דיחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו שמעורר הרהורי תשובה בכל קומת כנסת ישראל ובכל הנפשות דישראל, ואף על פי שלא נגלה אצלם בפעל הרי גם משהרהר תשובה בלבו הרי זה צדיק גמור וממילא יהי' התיקון לכל העולם כולו דיבוקש עוון וכו' דליכא עוון עוד כי הכל זכות מאחר שהי' רצון השם יתברך כך והרי היה בזה עובד להשם יתברך, ואפי' בע"ז החמירה הרי זה כעין השעיר לעזאזל שאלו עשינו מעצמינו כמו זה הי' נחשב הקרבה לע"ז חס ושלום אבל מאחר שהשם יתברך ציוה כך הרי אנו עובדין ב"ה גם כן להשם יתברך שאמר ונעשה רצונו ועל ידי זה אותו השעיר נושא כל עונותם, כי כן הם כל עונות בני ישראל אין יוצאים מאמיתות רצון השם יתברך, וכל חטאי הצבור והיחידים מישראל שנכתבו בתנ"ך ובתלמוד המקודש הקיים לעד ודאי לא לשם גנות נכתב דאפי' בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ואפיט' תימא שהי' זה מכלל עונשי החטא שיתפרסם הגנות לכל הדורות מכל מקום אי אפשר שישאר גנות קיים לעד וכמו שכתבתי ועל כן דלא נכתב אלא לשבחן, וכמו שהחטאים ההם היו גדולים בשעת החטא בענין חטאם כך הם גדולים אחר התיקון בענין הזכות הנעשה מהם, כי שליטת האדם באדם לרע לו כפי תוקף השליטה ברגע השליטה כך הוא תוקף הרע הנמשך לו אח"כ מזה כשמוציאין בלעו מפיו: וביומא (פ"ו סע"ב) דמשה רבינו ע"ה ביקש שיכתוב סורחנו ודוד המע"ה אמר אל יכתוב, היינו כל אחד כפי מדריגתו כי משה רבינו ע"ה הוא שורש התורה שבכתב דכתיבא ומנחא גלוי לכל אחד והוא מדת יום ונגד החמה בעולם ומאן דבחמה רזוהי גליין כמו שאמרו (שבת קנ"ו א) ולכן אף על פי שחטאו סוד גדול וכמוס כי איך אפשר לשכמותו שיחטא כלל וכבר נזדכך גופו כמלאכי מרום שאין בהם חטא וגם מקרא מפורש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שמי שיראת ד' על פניו אינו חוטא כלל ואי אפשר שיחטא אדם אלא כשנסתלק יראת ד' מעל פניו באותה רגע והרי אמרו (ברכות ל"ג סע"ב) דיראה לגבי משה מילתא אטרתי ובודאי מציאות ענין חטא אצלו הוא מכבשי דרחמנא שהוא נורא עלילה לבני אדם ובמלאכיו ישים תהלה וקאי על משה רבינו ע"ה שנקרא מלאך כמו שנאמר וישלח מלאך ויקחנו ממצרים, ובמלת תהלה ב' משמעות לשון גנות וחרפה ולשון אור ונוגה ושניהם אמת שאף על פי שמצד מראית העין לשעה בעולם הזה היה בזה גנות ונגזר עליו מיתה באמת יש בזה נחת רוח גדול, וזהו הר"ז הגנוז באותה מעשה שעל זה ביקש שיכתב סורחנו דרזוהי גליין שמצד מדתו מדת התורה שבכתב גם האור והרז שבדבר זה נתגלה לכל הלבבות דברי ישראל להמשיך אור הנעלם ללבבם על ידי זה, וזה שאמר המה מי מריבה וגו' ויקדש בם שנמשך התנלות קדושת השם יתברך בעולם ובלבבות בני ישראל על ידי דבר זה כמו על ידי מעשה מצוה גדולה והרי נתגלה גם הסוד בתורה שהי' על ידי מעשה התגלות קדושה על ידם ולא חס ושלום חטא שהוא הגורם וממשיך חס ושלום ההיפך מקדושה, ודוד המע"ה דת מלכות פה תורה שבעל פי שנקרא מסטורין של הקב"ה וכמו שאמרו (בתנחומא פ' תשא) על פסוק כתב לך מי שמסטורין שלו בידו אלו בני ישראל והוא מדת לילה שהיא בהעלם וכמו שאמרו (בתרגום שה"ש) דתורה שנכתב למידין ביום תורה שבעל פי בלילה וכן איתא במדרש גבי משה רבינו ע"ה ומאן דבלבנה רזוהי כסיין ועל כן ביקש שלא יכתוב סורחנו ואמר לו דאי אפשר ומה י' שנטלתי משרי וכו' כמו שאמרו (בסנהדרין ק"ז סע"א), ומזה גם כן דנכתבה הפרשה לשבחו דאו לגנותו חס ושלוםוכפשטיה מה ראיה מי' דשרי דזכה שהי' בשמה של אותה צדיקת ובדין הוא שיהי' עומד וצוח על מה שהורידוהו ממעלתו לינטל משם מה שאין כן אותה פרשה דהרי היא מדברת חס ושלום בננות אותו הצדיק אדרבא שבח ונוח הי' לאותן אותיות שלא יכתבו, אבל באמת ראוי' היא לו מששת ימי בראשית כדאיתא התס: ותדע דהרי כל שלשלת מלכות בית דוד והמשיח המקווה ב"ב הוא ממנה משלמה המע"ה, ודוד המע"ה ראה זה ברוה"ק והבטיחה דזרעה ימלוך כמו שאז"ל ועל זה צם והרבה בתפלה שיחי' אותו ילד, ואלו הי' שמץ חטא אדרבא הי' לו לשמות כשמת שלא יהי' לו כמזכיר עוון, אבל באמת אאלו הי' אותו ילד חי והי' הוא המולך אחריו והבונה ביהמ"ק נמצא לא הי' אותו מעשה אכילת פגה גם בעולם הזה שהרי בהכרא הי' אותו ולד להוולד אז והי' בזה תיקון גמור לחטא אדה"ר שהי' גם כן באכילת פגה כנודע והי' גמר התיקון ועת קץ ואותו ולד הי' משיח בן דוד והבית שהי' נבנה על ידו הי' קיים לעולמי עד ובודאי שהי' אותו ולד נשמת משיח ומוכן לזה אלא שלא הגיע הקץ עדיין סזהו האכילת פנה טרם הגיע הזמן והקץ שהוא הי' עסוק באותה מעשה לברוא אורו של משיח וכמו שאמרו (בבראשית רבה ר"פ פ"ה) בענין יהודה והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של משיח עיין שם, אלא שחשב למהרו לפני זמנו ועל כן אמר (תהילים נ״א:ב׳) מזמור לדו בבוא וגו' כאשר בא וגו' דכמו אז הי' עסוק בבורא אורו של משיח כן בבוא וכו' לא חש לעצמו ולאבדן נפשו בחשאי רק כל מגמתו להצלת כלל ישראל כמו שנאמר אלמדה פושעים וגו' וסיים בישועת ציון היטיבה וגו' חומות ירושלים, וזה שאמר מזמור לדוד דהוצרך לעורר רוה"ק עליו על ידי השירה והזמר וכדאיתא (פסחים קי"ז א) היינו לפי שאז נסתלקה ממנו רוה"ק דעל זה השיבה לי ששון ישעך וכדאיתא (בסנהדרין שם), והוא על ידי העצבות מהחטא כי עצם החטא לא הי' חטא כלל רק אדרבא קדושה גדולה כמו שהי' דוד המע"ה כולו קודש לד' ואין שום דבר אצלו מלבד חס ושלום, אבל לפי שלמראית העין בעולם הזה הי' חטא והי' חילול השם בפי הבריות וכמו שאמר לו הנביא (שמואל ב י״ב:י״ד) אפס כי נאץ נאצת וגו' גם הבן הילוד לך מות ימות, ולשון גם מבואר דבא להוסיף ולומר שכמו שעשית כן יהי' לך גם כן נגד זה דבר זה כי מאחר דרזוהי כסיין ואין הגלות בעולם הזה עדיין מאור הבהיר שלך בהכרח אי אפשר שיתגלה אור הולד הזה דאם כן אינו אכילת פגה ולא הי' כאן חטא בעיני הבריות גם כן, ואי"ז בא לו העצבות אח"כ בביאת הנביא לו להגיד שלא עלה בידו כי נחשב חטא וצריך לעונש ובזה נסתלק ממנו רוה"ק עד שהוצרך לעוררו בשמחה של מצוה היינו מצות התשובה שזכה לה על ידי חטא זה להיות מקים עולה של תשובה ואלמדה פושעים וגו' להורות תשובה ל רבים, וזהו גם כן כאשר בא וגו' דגם אז הי' כן תחלת ההסתה הי' עלידי היצר וכמו שאמר לו המשל מביאת ההלך לאיש העשיר אך שהוא הי' כבר לבו חלל בקרבו, בשביל הנסיון שלח לו השם יתברך מחדש כח הסתת היצר ועל זה אמר ויבא הלך שבא מחדש ולא הי' מצוי שם מקודם כלל וכיוצא בו דרשו (בבראשית רבה פ' כ"ב ובשה"ר) על פסוק ובואי תימן דבר של חידוש, ובודאי בהתעוררות יצר הרע והתגברותו מהלך לאורח ולאיש גרם הסתלקות שכינה ורוה"ק כי אין טוב ורע אור וחושך מתקיימים יחד ומצוים במקום אחד, וכדרך שאמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכמו שאמרו (בשבת קמ"ט ב) על פסוק לא יגורך רע לא יגור במגורך רע ויצר הרע הקב"ה קראו רע כמו שאמרו (ביומא נ"ב א) והיינו היצר שמצד הקב"ה כמו שאמרו (ב"ב ט"ז א) בראת רשעים וכו' ברא הקב"ה יצר הרע וכו' עיין שם, והוא היצר לב אדם שמנעוריו בתולדה ומשננער ממעי אמו, זהו השורש הנקרא רע שהי' בער בכור יהודה שנאמר בו ויהי' וגו' רע בעיני ד', וידוע מהאריז"ל שבו הי' ראשונה התגלות נפש המשיח בעולם הזה וזהו בכור יהודה וראשית אונו, ורמוז גם כן בלשון הברא"ר הנזכר לעיל על פסוק וירד יהודה דעסוק בבריאת אורו של משיח ואז הי' נשואי בת שוע ואין המשיח מזרעה אבל לידת ער הוא בריאה הראשונה דאור של משיח בעולם הזה ואע"פ שלא נתקיים ומת מכל מקום כבר התחיל אז בריאתו והתגלות אורו אלא דשלט בו כח הרע שבבריאה ובתולדה, והוא חטא דור המבול גדם אז היו מוכנים לקבלת התורה אלמלא זכו וגם משה רבינו ע"ה הי' שם כמו שאמרו (ברע"מ פנחס רט"ז רע"ב) ונרמז גם כן בתלמוד (חולין קל"ט ב) אלא שגרם החטא ונטבע גם הוא במימי המבול דעל זה נאמר עליו מן המים משיתיהו דעתה בגלגלול זה ניצל ונמשך משם: וכך מדתו של השם יתברך בבריאת העולם דברישא חשוכא והדר נהורא וכן אמרו (בבראשית רבה) דהי' בורא עולמות ומחריבן וכו' והן עולמות התוהו עד שיצא עולם התיקון כנודע וכן הוא בכל דבר וכל גלגולי המשיח שהי' כבר בעולם הם דוגמת בורא עולמות ומחריבן, ועל ידי אותן חורבנות דוקא הי' בנין עולם התיקון בהעלאת אותן אורות דשברי כלים כנודע, ומשיח הוא הבא לתקן שרשהרע שבבריאה וזהו חטא דור המבול וחטא ער ואונן שבמקום התעוררות אור הקדושה הוא כנגדו התגברות כח הרע דזה לעומת זה, והוא נקרא רע בעיני ד' וכן באונן נאמר וירע בעיני ד' וכן אומר על דור המע"ה (שמואל ב י״א:כ״ז) וירע הדבר וגו' בעיני ד' וכן אמר על עצמו (תהילים נ״א:ו׳) והרע בעיניך עשיתי, והענין כמו הסנהדרין נקראים עיני העדה במקום שמדבר מהשגחתם על העדה כי העין הוא המשגיח, וכן אצל השם יתברך כמו שנאמר דעת ד' עיני ד' המה משוטטות וכן הוא אומר (תהילים ל״ג:י״ח) עין ד' אל יראיו ובזוה"ק (בראשית נ"ז רע"א) רע לא אמרו אלא מאן דמחבל אורחי' וכו' ויהיב חילא וכו' דבהאי אסתליק שכינתא מעלמא וכו' יעוין שם, היינו סילוק ההשגחה הפרטית הגלוי' ע,י שכינתו יתברך בתחתונים שכל כח התפשטות דרע בעול הוא מצד התעלמות השגחתו יתברך ומראים כאלו הכל במקה, וזהו שורש הרע וכל כח עמלק שהוא ראשית גוים דכתיב בי' אשר קרך שרצה להכניס בישראל דבר זה, ורז"ל דרשוהו לשון קרי כי גם זה נקרא בלשון הכתוב מקרה לילה שכאשר אינו בקדושה ולשם מצוה רק על ידי היצר הנקרא רע נחשב למקרא שעושה כביכול עין שלמעלה כאלו אינו רואה שעל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש וטהור וכו' כמו שאמרו (בנידה ל"א סע"א): ובאמת הקב"ה טהור עינים מראות ברע אבל דבר זה שהוא כלל בריאת העולם דלא תוהו בראה וגו' ומצות עשה ראשונה שציוה השם יתברך למין האדם איך אפשר שיהי' בו רע וטומאה, אבל כפי מה שעשה האדם ישר נאמר ולא יתבוששו כי לא הי' בו תאוה גופנית שמזה שמזה הוא הטומאה שבו על כן לא הרגיש בושה רק כיעקב אבינו ע"ה שלא בוש לומר הבה וגו' ואבואה וגו' מה שקל שבקלים אין אומר כן רק שהוא לא ידע מכונה אחרת אלא להעמיד תולדות ולא שייך בזה בושה, אלא אחר הטלת הזוהמא דנחש שהוא שורש הרע שנברא בעולם וזהו עטיו של נחש כמו שאמרו (בשוח"ט) על פסוק בעון חוללתי אפי' חסיד שבחסידים וכו' אישי אבי דוד שמת בעטו של נחש כמו שאמרו (בשבת נ"ה ב), וזהו בישראל שעמדו על הר סיני שפסקה זוהמתן כמו שאמרו (שם קמ"ו רע"א) וליכא רק עטיו של נחש, אבל באו"ה הוא שורש הזוהמא ההיא שלא פסקה כלל וכמו שאמרו שם דהם מזוהמים, ובלעם ועמלק משורש אחד כנודע ומובא (בליקוטים שבסוף ספר דן ידין) וכמו שאמרו דבאו"ה קם ומנו בלעם שהוא הי' דוגמת משה רבינו ע"ה בקדושה שהוא שורש הסרת הזוהמא מישראל בהורדת התורה שהיא התבלין ליצר הרע שבבריאה כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה, וזהו כח משה רבינו ע"ה שהוריד לעולם הזה דבר זה של ניצוח היצר שבתולדה ובבריאה, וכח בלעם זה לעומת זה מצד הרע להמשיך ולפשט יותר כח הרע שבתולדה כיב ו הי' שוש זוהמא זו דנחש דעל כן פרץ גדר של עריות שנגדר מימות המבול ומי שהוא מצא זוהמא אין יכול להאמין כלל שיהי' בזה קדושה וכן אי' (בבר"ר) על פסוק וישק יעקב לרחל דהרועים אמרו עליו שבא לפרוץ גדר עריות ולא העלו על לבם שיהי' נשיקה של קורבה ליש ום מחשבה לתאוה כלל, ועל כן אמר עמלק טול מה שבחרת כי אות ברית קודש שבבשרם הוא המעיד שגם תשמיש אבר זה אצל זרע ישראל היא רק לשם שמים ובקדושה: וזהו המבדיל בין ישראל עמים דכל הגוים ערלים שאי אפשר להם להיות נימולים כלל אם לא שיתגיירו דאז הם כקטן שנולד ובשם ישראל יכנו, ועמלק לא יכול להאמין שיהי' אצל ישראל גם כן קדושה בדבר זה כלל כי הגוים לא יוכלו להבין שיהי' מציאות קדושה כלל בזה, ומזה בהכרת להם לסלק הגחתו יתברך מעולם הזה לגמרי כיון שכלל מציאות הנבראים בעולם הזה דלשבת יצרה לפי דעתם המזוהם אי אפשר שיהי' בזה השגחת השם יתברך דאפשר מי שהוא וכו' ומילא כיון שעיקר ההתהוות מקרה הרי הכל מקרה וזהו השורש והראשית גוים בכח עמלק ובלעם, ועמלק הי' מלך כי הוא הכתר דקליפה ועל כן נקרא ראשית והוא השורש שלמעלה מכל קימת ההתפשטות דרע שבא מזרע עשו הנקרא ישראל מומר (בקדושין י"ט א), ובלעם שהתפאר דיודע דעת עליון שהוא נגד משה רבינו ע"ה שהי' בסוד הדעת דקדושה הוא כח הדעת דקליפה כנודע והוא המחבר חכמה ובינה שממנו כח העין שמתייחס ללב ולמות כענין ולבי ראה הרבה חכמה, ובע"ז (כ"ח ב) דשוריינא דעינא באובנתא דלבא תלי היינו בינה שבלב ואף על פי שמקומו בראש נגד המוח כי הוא מחיבור שניהם ואל אחר אסתרס שאין שם הדעת המחבר חכמה ובינה כנודע, ולפיכך כל השגת בלעם הי' מצד הקודשה שהרי דבריו נאמרו בתורה הקדושה שהוא נבואת אמת, וכל נבואתו על מעלת ישראל שהכיר האמת וביקש על נפשו תמות וגו' ותהי וגו' ובניו ינוס וימברוס יצאו עם ישראל ממצרים דהם הערב רב שעשו העגל כידוע בזוהר (והוא כמ"ד שהוא היה מיועלי פרעה) והכירו מעלת ישראל, אלא שמצד שרשם ברע וזוהמא לא יכלו להפריד עצמם ממנה, ועל כן על דבר זה נחמית עינו כי כל כח עינו והשגתו הוא מצד שהי' לו אחיזה מה בקדושה על ידי מה שיש מציאות רע בעולם ואתה מחי' את כולם כתיב כנודע, והוא הי' נגד העין דקדושה כמו משה רבינו ע"ה שהי' ראש לכל הסנהדראות שבכל הדורות דעל כן נאמר בו לא כהתה עינו, כך הוא זה לעומת זה התפאר אשר מחזה וגו' וגלוי עינים: אבל כל מה שנתגלה לו הי' רק לצורך ישראל ועל כן נכתב בתורה על ידי משה רבינו ע"ה שהוציא בלעו מפיו ועל ידי זה פעל שלא תשרה עוד שכינה על או"ה, ואף בלעם אחר שנקלט ממנו הניצוצות קדושות חזר להיות קוסם והוא רבן של כל הקוסמים והמכשפים שכולם מקבלים מבלעם וממקום קברו ועצמותיו כדאי' בזוה"ק, ודוגמת משה רבינו ע"ה בקדושה רבן של כל הנביאים וכולן מקבלין נבואתן ממשה רבינו ע"ה ונרמוז בלשון הגמ' נדרים ל"ח א' וכולן ממשה וכנודע ועצמותו הי' שתום העין כי אין לו השגה בעין דקדושה כלל, ובאמת לגבי השם יתברך נא' כל חושך לא יחשיך וגו' ונא' אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם שאף דהטומאה הוא היפך דטהרה והקדושה ומצד ההתגלות שבעולם הזה נראה שהטומאה מסלקת קדושה, זהו מצד האי עצמא דשקרא אבל ישראל זרע אמת מכירים האמת דאי אפשר מציאות שום דבר בלא כח השם יתברך המחייהו ואפי' הוא בתכלית ההעלם ומשוקע במקום שנשתקע, וגם כי אלך בגיא צלמות שהוא תכלית החושך דאחשיך אנפי ברייתא לא אירא רע שהוא שורש הרע הנותן כח לטומאה וצלמות ומסלק השכינה לא אירא מזה כי אתה עמדי גם שם וממילא כשמאמין ומכיר זה נסתלק הרע דלא יגור במגורך רע, ועל כן אפי' ערלי ישראל נקראים מולים דאפי' חטא ישראל הוא: אבל דבר זה בעולם הזה הדומה ללילה הוא בכלית ההעלם דעל כן נקרא בסבא דמשפטים (צ"ה א) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, אף על פי שעיקר היופי בעינים וכמו שאמרו כל כלה שעיני' יפות וכו' אבל הם בהעלם בעולם הזה, וזה שורש הסתת הנחש ונפקחו עיניכם והייתם וגו' היינו שהשם יתברך הוא יודע טוב ורע בשוה דיוכל להסתכל על שניהם יחד וכולן בסקירה אחת כי השגחתו יתברך על הכל דהוא מחיה את הכל ואין עוד מלבדו ואפי' במקום טומאה, אבל על זה נאמר קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר וכו' היינו דלא יעלה על דעת אדם שיהי' גם כן קדוש כביכול כמוהו שכל טומאה לא חטמאנו דזהו רק קדושתו יתברך, אבל האדם המשוקע ברע כאותו רשע אין יכול לראות ולהשיג הטוב, ומי שכולו דבוק בטוב כאברהם אבינו ע"ה ואדה"ר קודם החטא אינו רואה ומשיג הרע ולפיכך לא הי"ל בושה כי לא השיגו צד רע שיש בזה כלל, והנחש הסיתם שיוכלו להתדמות להשם יתברך שהם בקדושה כזו שיוכלו להיות פקוחי עינים כאלקים לדעת ולהשיג טוב ורע יחד וכל טינופת לא תטנפס, אבל תיכף משנפקחו עיני שניהם להסתכל ברע דעל ידי זה באו לידי בושה ביקשו לסמות רצה לומר עינו של עולם שחשבו כביכול עין של מעלה כאינו ראוה שיוכלו להתחבא ממנו וזהו שורש הזוהמא והרע שבעולם: ובירושלמי (דברכות) עינא ולבא תרין סרסורין דעבירה שנאמר לא תתורו וגו' וההתחלה הוא מהעין רואה ואח"כ לב חומד וכלי המעשה גומרים. וכן הי' חטא הראשון על ידי העין במש"נ ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא לעינים, ואח"כ בדור המבול באו ללב החומד וכמו שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק וגו', וכנסת ישראל מתפארת אני ישנם ולבי ער ודרשו רז"ל (בשהש"ר) זה הקב"ה שנא' צור לבבי וגו' דאף על פי שישינים מן המצות ולית להו עיינין כבעת השינה דהעיינין סתומים והלב משוקע בדמיונות מכל מקום מאחר ששורש הנפש חלק חלקי ומעמקי הלב דבוק בהשם יתברך הרי גם כל הדמיונות דבוק בהשם יתברך, ואף בעת תכלית ההשתקעות בדמיונות העולם הזה המעלימים האמת לאמיתו יש בו כח התעוררות להשם יתברך מצד דביקות הלב באלקים חיים, וזה טעם קריאת יהודה שם בנו ער על שם ולבי ער דאחר מכירת יוסף שהורידוהו מגדולתו דלעולם אחר המעשה ובפרט צדיקים כמוהם הרגישו האמת דיוסף הי' קדושת היסוד ברית קודש שבקומת יעלב אבינו ע"ה וכנסת ישראל, דעל כן אמר כי ארד וגו' שחשב שחזר הקלקול למקומו ושחי' רעה אכלתהו לאבר הברית קודש המבדיל בין ישראל לעמים כמו שהי' חס ושלום עי"י המכירה שהי' חס ושלום נטמע בין העמים אלמלא דמות דיוקנו של אביו שהצילתו היינו השורש שהי' בו מאביו יעקב אע"ה דמטתו שלימה באמת שאין בו פסולת כלל, ולא כמו עשו שנימול גם כן לח' והי' מלידה ישראל אבל נקרא ישראל מומר שהי' בידו עדיין להמיר ולעקור עצמו משורש הקדושה שהי' בו מאבותיו, משא,כ זרע יעקב אפי' יגדיל עונות זו למעלה מזו ויטמע בעמים אי אפשר לעקוב ממנו שם ישראל כלל, ואז בהתחלת בנין הכנסת ישראל הי' עדיין דבר זה צריך לבירורים ועד שלא נתברר ביוסף שעמד בנסיון שעל שמו נקרא כל ישראל שארית יוסף לא דעו זה עדיין, ולפיכך חשבו השבטים שממילא יש הורדה גם כן לגדולת יהודה שהוא המלך בעם שבמקום הלב בגוף כמו שאמרו בספר יצירה ואין מלך בלא עם ולא לב בלי גוף, וכיון שחשבו שנתקלקל חס ושלום כל בנין קומת הכנסת ישראל והעם אחד מכל מקום אין מקום ומציאות למלכותו גם כן, ויהודה דידע בנפשי' דלבבו דבוק באמת בהשם יתברך דעל כן כולו נקרא על שם השם יתברך וכן כל הכופר בע"ז נקרא יהודי כמו שאמרו ז"ל ירד מאת אחיו לתקן זה בעצמו דחשב שאחיו ודאי כדין הורידוהו, דהם הרגישו קלקול בנפשם מזה אבל הקלקול לא נגע עדיין עד הלב ולא הגיע לו, ואף על פי שכל קומת הגוף הוא בהעלם והסתר פנים מהשם יתברך עדיין לבי ער ודבוק בהשם יתברך וזה הי' המשכת שפש ער בעולם: ולא לחנם בכל מקום שנכתב תולדותיהם הזכיר גם ער ואונן (בפ' ויגש ובפ/ פנחס ובדברי הימים א ב׳:ג׳) אף על פי שהם כבר מתו ולא העמידו תולדות ומאי נפ"מ בזכרונם, ועל כן דשמם נשאר קיים לעד דענין התולדה שמוליד ומביא עפש כזו לעולם הזה ואור של כל הנפשות שהיו בעולם הזה ואור של כל הנפשות שהיו בעולם הזה אף שנסתלקו נרשם האור וכידוע בהני דשבק חיים, וכן אלו ב' הנפשות דער ואונן שהי' יהודה עסוק בהם לתקן קלקול הקודם אלא שהוא חשב שהברית קודש כבר נתקלקל ונטמע בין העמים לגמרי ודאפשר עדיין יש תקוה מצד דביקות הלב בהשם יתברך, דער ואונן נגד ב' מפתחות הלב ער הוא נגד הלב חכם לימינו שבו עיקר ההתעוררות להשם יתברך והשמאל הוא מסטרא דנוקבא ששם התחלת הרע ועל כן היא קראה שמו מסטרא דירה אונן לשון אנינות, כדרך שאסז"ל (סנהדרין ק"ט סע"ב) על און בן פלת דנקרא כן שישב כל יום באנינות והוא החרטה והתשובה לתקן הרע הקודם, ולפי שכל זה הי' כפי המחשבה באבידת יוסף לגמרי חס ושלום ובאמת אלו הי' כן לא הי' תיקון במציאות בעולם הזה אז כלל דעמך כולם צדיקים דוקא דרגא דצדיק הם דירשו ארץ ולפיכך גם הם חטאו בברית, ואע"ם שתיקן הלב לא תיקן עדיין העיינין שנוא עיקר ההתחלה ולפיכך היו רעים בעיני ד', ובענין תמר שהי' על ידי הראיה ויראה יהודה וגו' התחיל לתקן העיינין וכידוע דהם נתגלגלו ונתקנו בפרץ וזרח ועל כן נאמר בה ותשב בפתח עינים הוא הכניסה לתיקון העינים: וגמר התיקון בדוד דכתיב בי' (שמואל א ט״ז:י״ב) יפה עינים וטוב רואי ואלו הי' הדור ראוי הי' אז גמר התיקון ושיהי' הוא משיח דכתיב בי' ירום ונשא וגבה מאוד ודרשו רז"ל מאבות ומשה רבינו ע"ה, ולפיכך ביקש ליחד שם שמים עליו כמו על האבות וכדאיתא (בסנהדרין שם) דאמר מפני מה אין אומרים אלקי דוד כי הביר שהוא המתקן הכל ויחוד שם שמים עליו הוא יותר מכולם, וזהו ויתהלך על גג בית המלך הבית הוא המקום לקומת האדם כפי מדריגתו ובית המלך מתוקן למדת המלכות והגג הוא המקום שלמעלה ממקום מדריגתו, כי כפי מדריגתו בעולם הזה במלכות שבאותו דור דפרנס לפי הדור הי' בקשת דבר זה דבר שלמעלה ממדריגתו כי עדיין לא הגיע עת קץ שיוכל לבוא לגמר התיקון בפועל גלוי בעולם הזה, וזה גרס קצת קלקול בראי' דוירא אשה וגו' וירע בעיני ד' חזר הקלקול בעיינין על ידי הרע דפגם הברית שהי' למראית העין דאויבי ד' בעולם הזה, והוא שידע דראוי' לו וראה כל השלשלת שיצא ממנה לא עלה בלבו דבר רע כלל, רק כשהרגיש שהדבר בא מהסתת היצר וגרס סילוק שכינה והוא ידע דלבו חלל בקרבו רק שרצון השם יתברך כך על ידי זה הכניס שמחה של מצוה בלבו שהרי עושה בזה רצון השם יתברך דלמען תצדק וגו' ועבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, ועל ידי זה חזר לו גם אז רוה"ק ממש בנבואת נתן הנביא לו ובשעת תשובתו, כי באמת מצידו הי' מלא קדושה גם בשעת מעשה ולא הי' חטא כלל ולפיכך הוא לא התעורר לתשובה כלל על זה מעצמו כי לא עלה בלבו שיחשוב לו השם יתברך עוון בדבר זה שהי' יודע כל כונתו לשם שמים, עד שהוצרך השם יתברך לשלוח אליו נתן הנביא להגדיל העון ושהוא צריך לתשובה שזה הי' כל הכונה ליתן פתחון פה לשבים ולהקים עולם של תשובה וכמו שאמרו (בע"ז ה רע"א), עיין שם בתוס' ד"ה וצריכא פירוש לכתוב חטאם וקבלת תשובתם, ולפיכך לא הועיל בבקשתו שלא יכתוב סורחנו כי בכתוב נאמר שחטא ושהוא הודה ואמר חטאתי לד' רק שהשם יתברך הזכיר חטאתו על ידי וידויו ותשובתו: ורז"ל גילו הדבר שאמרו (שבת נ"ו א) דהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, ואמרו בלשון זה לומר שהוא דבר שאין להעלותו על הדעת כלל שאיש כמותו יחטא ואי אפשר שיאמר כן אלא מי שהוא טועה ומשובש בדעתו, ודבר זה פעל בתפלתו דלא לשתעו בי' רבנן שלא ירצו אדרבא להגדיל החטא כדי להורות תשובה אפי' לחטא גדול, וזהו אל ימשלו בי רפירש"י שם לשון משל אל ידרשו וכו' ולא פירש למה קרי לדרשתם בשלון משל, אבל לפי שעיקר הכונה בחטאו ותשובתו שיהי' משל ודוגמא לאחרים שילמדו ממנו לעשות תשובה על זה אמר שלא ימשלו בו בענין החטא רק בענין התשובה לבד ודהתשובה מועלת שיבורר אח"כ דלא חטא והאומר כו טועה, אבל זהו בתורה שבעל פי שהוא גילוי המסטורין אבל בכתוב בנביאים נאמר שחטא דמעלה עליו הכתוב כאלו חטא, וכיון שהוא כאלו חטא שהרי הכתוב קראו חוטא הוא צריך לתשובה וילפינן הוראת תשובה, ולפי שהוא פעל שלא יהי' הלימוד דרך משל ודוגמא ממנו והכונה דודאי אם הי' בזה תועלת להשיב רבים מעון על ידי זה מוותר כבודו בשביל כבוד שמים ותיקון הרבים, אבל תפלתו הי' שלהתעוררות התשובה על ידו לא יצטרכו לדרוש הגדלת חטאו ולהמשיל ממנו רק להיות הוא הגבר הוקם על משיח וגו' הוא היחיד ששב שבהתעוררות תשובתו בלבד מתעורר ממילא תשובה בכל הלבבות דבני ישראל ועל ידי זה פעל דלא לשתעי וכו', ולפיכך חשב גם כן לפעול דלא יכותב גם כן ויהי' התעוררות התשובה בלא הכתיבה כלל וזכרון המעשה גם כן, ועל זה א"ל דאי אפשר כי כבר הדבר מסודר כך שמכח קדושת אותה פרשה ואותן אותיות של סיפור חטא דוד ותשובתו לגרוס התעוררות תשובה בעולם אי אפשר עוד לשנות ולבטל שימושב ושיעקרו מן הכתובים שדבריהם תורה שלימה, והרי זה כעקירת אות מן התורה שקדושת נביאים כתובים כקדושת התורה דקיימים גם כן לעד, ועיקר הוראת השתובה היינו שיגיע למדריגת התושבה כזו שהי' הזדונות כזכיות וחטא זה שנכתב עליו בכתוב על כן שתיקנו כך שנעשה כזכיות דלולי כן לא הי' נכתב וכמו שכתבתי: וזהו שלימות התעוררות התשובה ושיהי' במדריגה זו, ושהו עיקר שורש דוד המע"ה שהוא עצמו נשמת משיח הוא שורש התיקון דרע שבתולדה וביטול היצר ועשיו של נחש שבתאות ושמירת הברית, וכמו שאמרו (בתיקוני זוהר תיקון ל"ז) לא תצפי לרגלא דמשעחא עד דתחזי קשת בגוונוי נהירין או עד דאתגלייא אות בעלמא מאי אות וכו' אות ברית על כן, וידוע הקשת הוא גם כן סימן תיקון הברית שבזה הוא ההגנה מעוש חטא דדור המבול רק החילוק דקשת הוא סימן שצריכין הגנה מצד הבטחת השם יתברך ולוי רוב רחמיו היו חייבים, וזה על דרך שאי' (סנהדרין צ"ח א) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו וכו' שכולו חייב וכו' למעני אעשה עיין שם, והשם יתברך מאיר ומראה לעין כל איך הכל ממנו יצאו כבושים ושאין חטא בישראל כלל, וזה הקשת בגוונוי נהירין היינו ההארה גמורה בהגנת ישראל למענו יתברך או בהתגלות אות הברית בעולם בפועל והיינו בדור שכולו זכאי, ודוד המע"ה כולל שניהם דמצד עלמותו כולו זכאי ומצד מראית העין אצל אויביו הוא להיפך שאמרו רע לו (שהוא שורש הרע חס ושלום) מתי ימות ואבד שמו וגו', ובבא מציעא (נ"ט רע"א) דאמרו לי הבא על אשת איש מיתתו במה, ומה שאמר בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות הכונה כמו שאמרו (בפסחים נ רע"א) אור יקרות וקיפאון אלו נגעים והאלות שיקרים בעולם הזה וקפואים לעוה"ב, וענין דקרי להו אור יקר וגם אם רצה לומר משום דאז יבולע המות וגם לא יהי' נגעים, כמו כן לא יהי' זבים ושאר טומאות והי' לו לומר בכלל סדר טהרות וכן כל דיני נפשות יתבטל אז שלא יחטאו שיצטרכו לדונם והי"ל לומר גם כן סנהדירין ומכות וכדומה: אבל כבר אמרו (בשהש"ר) על פסוק זאת קומתך ב' יצרים ברא הקב"ה בעולמו יצר ע"ז ויצר זנות וכן נזכר ב' יצרים אלו (ביומא ס"ט ב), ונגעים רומז לע"ז כמו שאמרו (בויק"ר ס"פ י"ז) כנגע נראה לי בבית זה טינופת ע"ז ובספר יצירה דאין ברעה למטה בנגע וכן ע"ז היא תכלית הרע שבכח היצר להביא את האדם היום עשה כך ולמחר וכו' עד שאומר לו לך עבוד ע"ז וכו' שזהו סוף הכפירה בהשם יתברך לגמרי שאין ברע למטה מזה, ואהלות הוא בטומאת מת שבא על ידי יצר דתאוה שעל ידי זה נגזר המיתה ועיקר הטומאה שבגוף המת הוא מצד התאוה שבגוף שבו הטמאה, ואפי' הצדיקים המתים בעטיו של נחש הרי יש בהם אותה טומאה דעטיו של נחש וזוהמתו שהטיל בחוה דזהו שורש הטומאה שבעולם וכשנפרדה נשמה הקודשה דטהורה היא מהגוף נשאר הטומאה בו, ועל כן נקרא גם כן דברי תורה אהלים ומעלים את האדם מטומאה לטהרה ומכף חובה לכף זכות וכמו שאמרו (ברכות ט"ז רע"א), והיינו כמו שאמרו (קידושין ל' ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ר ומנוול היינו יצרא דעבירה שאין ניוול גדול מזה וכמו שאמרו (שבת קנ"ב סע"א) אשה חמת מלא צואה ובמשנה (רפ"ב דסוטה י"ד סע"א) שמעשיה מעשה בהמה וכן מדה כנגד מדה צוה הכתוב לנוולה וכדתנן (סוטה ז' רע"ב ח' ב), ועיקר התורה תבלין הוא ליצר הרע זה וכמו שאמרו רמב"ם (סוף הל' איסורי ביאה) דאין התואות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה יעוין שם, ועל כן דרשו (ברכות ס"ג ב) מאדם כי ימות באוהל להמית עצמו על דברי תורה כי זהו זה לעומת זה נגד המיתה באוהל שהוא על ידי התאות וביטולו על ידי המיתה באוהל על ידי דברי תורה וזה אינו מיתה גמורה רק שהוא נקרא ממית עצמו היינו שמקבל על עצמו למות גם כן על דברי תורה, אבל באמת אדרבא הוא הנותנת לו חיי עולם כמו שאמרו (בשבת י' א) וגם חיי שעה כמו שאמרו (שם ל רע"ב) בדוד המע"ה ובבא מציעא (פ"ו א) ברבה בר נחמני שכ"כ הוי דבוקים בדברי תורה ויצר הרע הוא מה"מ כמו שאמרו (בבבא בתרא ט"ז א) וכמו שמציל מיצר הרע כן מציל ממלאך המות וכבמתן תורה שהיו חירות מיצר הרע וממלאך המות, וזהו שאמר רבה בר נחמני (שם בבא מציעא) אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שהוא כח התורה המצלת מב' יצרים אלו, (ודאע"ג דבטלו אני כנה"ג יצרא דיצרא דכעס עומד במקומו, וכמו שאמרו בשבת ק"ה ב' המקרע כסותו בחמתו וכו' כעובד ע"ז וכן עיקר המצורע על כעס וענפיו כידוע): ובחגיגה (יד א) וסנהדרין (ס"ז סע"ב) דאמר לו לרבי עקיבא כלך אצל נגעים ואהלות גם כן לכונה זו, כמו שקיבלתי כי שורש נשמת ר' עקיבא (שהי' יסוד תורה שבעל פי) האו מדבור לא יהי' לך שהוא כולל כל מיני בירורים והפרדה לסטא דרע, וזהו הלימוד דנגעים ואהלות שהוא אור יקרות בעולם הזה דכל השתדלות אדם בעולם הזה הוא בניצוח היצר דצדיקים דומה להר וכשזכו לנצחו הוא דבר גדול ויקר ומשיגים מזה אור גדול, ובעוה"ב דלא יהי' יצה"ר אינו כלום ואין מושג שום אור מזה כמו למלאכים, והמשיח הוא תכלית השלמת ניצוח היצר עד דחיים שאל ממך נתת לו שיבולע גם כן המות על ידי דהא בהא תליא והוא יצר הרע הוא מלה"מ ודוד מלך ישראל בעלמותו ומצד עצמו זכה כבר לזה דנקרא חי וקיים, ר' שאויביו בעולם הזה מאותה מעשה כשעסקו בנגעים ואהלות שהוא האור יקרות דעולם הזה וידעו דדוד המע"ה התפאר דלבו חלל בקרבו וכבר הוא קפוי אצלו והי' חושב להשיג חיי עולם, על כן אמרו לו להקניטו דבא על אשת איש שהוא תכלית הרע דיצר התאות ושהוא מחוייב מיתת ב"ד מיד וגברא קטילא הוא שאין לו חיים כלל, וכך הי' רצון השם יתברך שיאמרו כן על דוד המע"ה כדי שיהי' הוא המזכה לחייביא גם לדור שכולו חייב שמכל מקום אהבת השם יתברך מישראל אין ניתקת שהם עצמותם עמך כולם צדיקים וגו' דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואפי' הבא על אשת איש דמיתתו בחנק יש לו חלק לעוה"ב, ועל כן דנקרא צדי' דבהא תליא עוה"ב כפי המשנה (דר"פ חלק) ומשום דגם ערלי ישראל נקראים מולים, ועל ידי זכה להוליד תיכף אח"כ ממנה שלמה המע"ה שכתוב מיד בלידתו וד' אהבו ושלח לקרוא שמו ידידי' בעבור ד' שהוא ידידו ואוהבו מלידה ובטן אפי' יהי' אח"כ מה שיהי', וכאשר הבטיחו גם כן מקודם על זרעו (שמואל ב ז׳:י״ד) והוא יהי' לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו וגו' וחסדי לא יסור ממנו וגו', והוא כולל כל הכנסת ישראל וכן חטאו הי' תיקון לכל חטאי כנסת ישראל וכמו שכתבתי לעיל בשבירת הלוחות שהי' תיקון לחטא העגל על ידי שאמר לו הקב"ה יישר כחך על חטאו וזהו היצרא דע"ז ומשה רבינו ע"ה לא פעל לעוקרו לגמרי מפני שלא הי' לו זכות דארץ ישראל כמו שאמרו (בערכין ל"ב ב), ונגמר על ידי אנשי כנה"ג והעיקר עזרא כדאיתא (שם בערבין) כי הוא הי' כמשה רבינו ע"ה כדרך שאי' (בסנהדרין כ"אב) דהי' ראוי שתנתן תורה על ידו וזה הי' תוקף ריבוי התפלות דמשה רבינו ע"ה ליכנס לארץ דאז הי' עוקר יצרא דע"ז ולא עבדו ע"ז ולא כלו והי' כיבוש עולם אבל לא הגיע הזמן עדיין כי לכל זמן: ודוד המע"ה המתקן ליצרא דזנות על ידי שיבורר חטאו מה שגם כן מעלה עליו הכתוב חטא גמור ושרע בעיני ד' והוא מלא קדושה באמת דהרי ראוי' לו מששת ימי בראשית וכך כל חטאי בני ישראל סדורים ובאים מששת ימי בראשית ואז כשלג ילבינו והגומר יהי' משיח בן דוד שבימיו יבולע היצר לגמרי, ונראה לי רכמו דלמשה רבינו ע"ה הי' החסרון מפני שלא הי' בארץ ישראל, לדוד המע"ה הי' החסרון שלא גמר הוא עקירת היצר לגמרי מה שלא נבנה ביהמ"' עדיין, שארץ ישראל מיוחדת להשם יתברך שנקרא אלקי הארץ ואשר הוא דורש אותה שהשראתו ואלקותו ניכר בה וכמו שאמרו (בכתובות ק"י סע"ב) שהדר בראץ ישראל כמי שיש לו אלקי וכו' והדר בחו"ל כעובד ע"ז וכו' עיין שם, ולכך אי אפשר עקירת יצרא דע"ז אלא בארץ ישראל וביהמ"ק הוא מקום משכן הקדושה שבעולם דעל כן נקרא מקדש, ועיקר הקדושה הוא בפרישות מתאות וכמו שאמרו כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ובברכות (י' ב) איש קדוש שלא ראתה שום קרי אסדינו ומשרתו אינו קדוש שאחיה וכו', ובירושלמי (פ"ב דיבמות ה"ד) דהפורש מעריות נקרא קדוש, ועד שלא נבנה ביהמ"ק שלא היתה התגלות הקדושה דמקום בעולם גם בנפש לא היתה התגלות הקדושה בפעל ולפיכך לא יכול להביא לידו גמר דעקירת היצר דעריות, וזהו השתוקקות דוד המע"ה לבנין ביהמ"ק ואלמלא זכו שהוא יבבנו הי' עת קץ בעקירת היצר הרע ולא הי' נחרב עוד אלא שלא הגיע הקץ: ולפיכך לא נתגלה גם כן מחילת אותו עוון לעין כל על ידי האות לטובה שיראו שונאיו ויבושו עד שנגמר בנין ביהמ"ק כמו שאמרו (בשבת ל' א) דלא יכלו להכניס ארון לבית קדשי קדשים דזהו עיקר קדושת בית א' דבבית ב' דלא הי' ארון לא היתה שכינה גם כן כמו שאמרו (ביומא כ"א ב) וגם דארון רומז לתורה ועצמותו עצי שטים וידוע דנחל השטים הוא מרבה זנות, וכמו שאמרו מתנחומא (סו"פ בלק) ובבמדבר (רבה פ' ב) דמעין שטים של זנות ולעתיד יתייבש כמו שנאמר וענין מבית ד' יצא והשקה את נחל הטשים עיין שם, היינו שיהי' אותו מעין של קדושה ויוצא מבית ד' אחר שיתבטל היצר וכמו שאז"ל על פסוק ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר לבד, ואותו מעין מגדל עצי שטים מסתמא גם הם רומזים לזה וזהו השם שטים לשון שטות ועדש"נ כי תשטה ודרשו ז"ל (בסוטה ג רע"א) א איןדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והמשכן מעצי שטים עומדים ודרשו רז"ל (סוכה מ"ה ב) שמא תאמר אבד סברן ובטל סיכויין תלמיד לומר עומדים שעומדים לעולמי עולמים, וכלשון הזה (בעירובין כ"א רע"ב) על רשעים גמורים שמא תאמר אבד סברן ובטל סיכויין תלמיד לומר וכו' עתידין שיתנו ריח, וכיוצא בו (בבא מציעא ל"ג ב) על עמי הארץ שונאי הת"ח עיין שם, והיינו דעיקר קדושת המשכן הוא ששכינתו יתברך תוך בני ישראל דכל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' היינו מוגדרים בעריות ותאות יצר הרע המונע שכינתו יתברך וכמו שנאמר פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכמו שאמרו (סנהדרין ק"ט סע"ב) דענא דכולה וכו' עיין שם, ואף על פי שנתבטל לשעה בעולם הזה דנראה שלא כן באמת קדושה זו קיים לעלמי עד ועתידים ליתן ריח היינו על ידי טהרה מטומאת היצר וכדתן (סוטה מ"ט א) דטהרה נטלה הריח ושם (י"ט א) טהרה יש בך, והיינו העדר הרהורי תאות וכמו שאמרו (ביומא ע"ב ב) על פסוק יראת ד' טהורה זה וכו' מאי הוא וכו' עיין שם וכן (בסוף מנחות ק"י א) על פסוק ומנחה טהורה וכמו שאמרו (בעירובין שם) הדודאין נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ואף על פי שעיקר תבלין היצר הוא התורה גם הע"ה ושונאי ת"ח לא יבושו כי יהיו לאגודה אחת, והארון שהוא משכן התורה רומז לת"ח גם הוא מעלי שטים אלא שמצופה זהב מבית ובמחוץ ודרשו מזה (יומא ע"ב ב) לת"ח שיהי' תוכו כברו, היינו יראתו הקודמת לחכמתו כידוע מזוה"ק דוהב דרגא דיצחק רומז ליראה והוא מבחוץ וכמו שאמרו (בר"פ קנין תורה) ומלבשתו ענוה ויראה, וזהו המשל למפתחות החיצונות (בשבת לא רע"ב) וגם בפנימיותו כמו שאמרו (ביומא שם) על פסוק ולב אין דהיראת שמים במעמקי הלב, ובזה נתקן העצי שטים שבינתים שאין נראה כלל וכאלו הכל זהב: וזהו תכלית המתקת היצר על ידי תבלין דתורה, ובסוטה (ט ג סוע"א) דמשה ודוד לא שלטו שונאים במעשה ידיהם כי הם המתחילים בעקירת היצר לגמרי מלב דעל ידי זה הוא החרות ממלכיות גם כן דשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הא בהא תליין, ואף על פי שלא הגיע הזמן שיהי' בפעל כן בכל ישראל מכל מקום מעשה ידיהם וההתחלה שלהם לא נתבטל כלל רק נגנז ולעתיד יתגלה דלא אבד סברן ובטל סיכויין רק הם קימין לעולמי עד, והמשכן הוא קדושת שכינתו יתברך באוהל ארעי הי' על ידי משה רבינו ע"ה שהי' במדבר דעדיין לא הי' לו קביעות מקום, ודוד המע"ה הוא שהתחיל בבנין ביהמ"ק ואף על פי שלא נבנה על ידו מכל מקום הוא הי' המתחיל על ידי השתוקקתו וחשקו והכנתו והכל לו גם קנה המקום וקדושת המקום קידשה לעתיד לבוא וקיים לעד ועל פי ליויו לשלמה המלך ע"ה נבנה, ולפיכך השערים היינו פתח הכניסה לקדושת המקדש הם מעשה ידיו דדוד, וזה טבע בארץ ונגנז להיות קיים לעד ולא יוכלו אויבים לשלוט בהם ולהויצאם לחולין כלל דמשבאו פריצים חיללוהו לפי שדוד מלך ישראל חי וקיים וקדושתו קיימת ולא אבד סברו ובטל סיכוייו רק שבעולם הזה הוא בהעלם ובגניזה ועל כן כשבא להכניס הארון לבית קדשי קדשים דהארון רומז לקדושה זו דדוד המע"ה שאף על פי שיש עצי שטים באמצע הם מצופים זהב מבית ומחוץ, ועל כן מקומו בבית קדשי קדשים שהוא תכלית הקדושה שאפשר לאדם להשיג שהוא למעלה מהשגת המלאכים שהרי המלאכים אין יכולים ליכנס שם וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ה דיומא סוף ה"ב) על פסוק וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אפי' אותם שדמות פניהם פני אדם עיין שם, וכמו לעתיד דמחילת הצדיקים יהי' לפנים ממחיצת מלאכי השרת וכמו שאמרו בירושלמי (סוף פ"ו דשבת), ורבקו השערים שהם מעשה ידי גוג המלך ע"ה דהוא שער הכניסה לקדושה הקיימת לעד, וזה לא הי' מדריגת שלמה המע"ה דבמעשי ידיו שלעו אויבים ולפיכך לא יכול לפתחו עד שאמר זכרה לחסדי דוד שהם הנאמנים וקיימים לעד: וידוע דתאות אדם חסדו ואצלו הי' הכל מצד החסד דקדושה ואז נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, היינו כמו שאמרו (ר"ה י"ז א) על אותן שפשטו ידיהם בזבול דפניהם דומין לשולי קדירה ושונאי דוד הן הם שפשטו וכו' כי כל חשק דוד לבנית ביהמ"' הקבוע וקיים לעד, וזהו הנקרא זבול וכמו הפעם יזבלני אישי שעיקר קביעות דירתו אצלה לעד דגם בקבורה נקברעמה במערת המכפלה, וכן לשון הכתוב בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, ואף על פי שנחרב מכל מקום נכתב דברי שלמה המע"ה שאמר על עצמו בניתי בית וגו' משום דקדושה ראשונה לעתיד לבוא וסופו לחזור וליבנות והביטול הי' רק לשעה, ואלו בנאו דוד המע"ה לא הי' נחרב באמת אלא ששונאיו שיאמרו רע לו גרמו דלא נתגלית קדושתו בפועל בעולם הזה בימיו ועל ידי זה לא זכה לבנותי, ולפיכך הם פשטו ידיהם בזבול ועל כן נקרא אויבי ד' וכמו שנאמר ניאץ נאצת אויבי ד' והכונה על אויביו רק דהם נחשבים לאויבי ד' על ידי זה, וכן אומר משנאיך ד' אשנא והוא הי' שונא מסתמא לשונאיו דכמים קפלים לפנים וכמו שאמרו (ביבמות קי"ז סע"א) דרך כלל בכל אדם אלא ששונאיו הם שונאי ד', ועל כן פניהם כשולי קדירה היינו תכלית השחרות והחושך על ידי תכלית ריחוקם מהשם יתברך דנהורא עמי' שרי ובאורו נראה אור הוא אור תורה שבעל פי דרגא דדוד המע"ה הוא החכמת אדם (דתורה שבעל פי הוא מה שנובע מלבות בני אדם חכמי ישראל) דתאיר פניו ובאור פני מלך חיים, ונתברר אז דהחיים ששאל דוד המע"ה ניתן כי הוא באמת חי וקיים לעד ושנמחל אותו עוון דנתברר דשטים דידי' הוא השותה ממעין היוצא במית ד' ומצופה זהב מבית ומבחוץ, ולפיכך נכתב חטאו להיות אות וסימן לכל חטאי בני ישראל ומעשה רוח שטות שלהם אחר התשובה והתיקון: בשוח"ט (מזמור ל"ד) דאמר דוד השטות שבראת מה הנאה יש וכו' אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לו על ידי שם, הכונה על הרוח טשות שבבריאת היצר הרע ובאמת יש בזה צורך ותועלת ויתרון ארץ בכל הוא שלפעמים צריך לשנות את טעמו והוא כמו עבירה לשמה, וסיום אותו מזמור פודה ד' נפש עבדיו וגו' וקבלתי דנאמר אפגם הברית דלפני זה שאמר ושונאי צדיק יאשמו (וכן מה שאמר פני ד' בעושי רע וגו' ואמר לעק וגו' דהתשובה מועלה, ואת דכאי רוח יושיע כי השב מפגם זה הוא בשבירת לב ודכאות רוח בידעו גודל הפגם היכן מגיע) אבל עבדיו החוסים בו לא יאשמו אף על פי שפגמו חס ושלום דיש להם פדיון על זה, וקבלתי דפעמים מקרה שיארע לאדם הוא הצלה ממיתה רצה לומר שנגזר עליו והוא לפדיון נפשו, וזהו גם כן שטות שנברא לצורך, וכל עסקיו של דוד המע"ה הי' בזה לברר ולתקן כל החטאים של כל ישראל וכן כל ראשי הדורות שלאחריו דור דור על ביאת המשיח עסקם בזה לתקן חטאי הדור שהיו זדונות כזכיות עד עת קץ שיבורר זה לגמרי: וגם ריש לקיש ודאי מה שאמרו שהי' לסטים על ידו הי' תיקון לכל הליסטים דישראל ובודאי אם הוא הרג אדם לא הרג אלא מאותן המורידין ולא מעלין שדמו מותר (וממונו מותר מק"ו ואף למאן דפליג בסוף ב"ק ואוסר דהיינו לאבדו אבל מותר ליקח לעצמו) וקוצים הי' מכלה מכרם ד', וכדרך שאי' (שם בבא מציעא פ"ג ב) אר"א ב"ר שמעון וכן אח"כ ארבי ישמעאל בר"י, ובודאי מפני זה סמכו ענין לו גם ההוא דרצה לומר ולא הזכירו בהדיא בגמ' שהי' לסטים כלל רק ברמז ומכללא אתמר ממה שאמר ר' יוחנן ליסטאה וכו' ומה שאמר אז הדרת, ורק ר' יוחנן קריי' ליסטאה, אבל ריש לקיש אמר התם בי קרו לי וכו' כבר בירר עצמו גדם אז הי' רבי ומלמד להועיל להלסטים שילכו בדרך ד' שלא לבער אלא קוצים ושדבר גדול עשה גם אז שהי' נחשב כמו לימודו תורה שאח"כ עד דלא אהני כלום, ואף על פי שר' יוחנן השיבו אהנאי וכו' ולגנותו אמר הלשון תחת כנפי השכינה וידוע מהאריז"ל דשם משכן נפשות הגרים ושאמר לו על נפש מישראל כן דמורידו למטה והוא אמר עליו כן כאלו הי' כגל שנתגייר ולהקניטו אמר זה, ועל כן לא השיבו רצה לומר אז כלום ולכן חלש דעתי' דר' יוחנן דהרגיש דתשובה ניצחת השיבו רצה לומר ואף על פי שהעניש לרצה לומר בשביל שהחליש דעתו והוא הי' רבו מכל מקום סוף נענש הוא על ידו אכ"ח כדאי' התם סיום הסיפור, אלא שאצלו הי' זה מתוך צערו בתשובתו וחרטתו על מה שחבירו נענש על ידו והוא על דרך שאי' ברחב"א (קדושין פ"א ב) דכל ימיו התענה עד שמת באותה מיתה ומתחלה רצה להמית את עצמו ואפשר דהיתה אשת איש אותה זונה שחשב עליה (או פנוי' נידה דבכרת ומיתה בידי שמים) או גוי' דבמיתה לקנאים דפוגעין ואח"כ דהוא צריך סליחה רק מפני הכונה לאיסורא כיון דהוא איסור שיש בו חיוב מיתה התענה כל כך עד שמחמתם נגרר מיתה, וכן בההוא דהענישו זה מאביזרייהו דרציחה וכמו שאמרו (בשבת קנ"ו א) מאן דבמאדים אשיד דמא וכו' מר נמי עניש וקטיל, ולפי שהוא זילסל לרצה לומר שהוא רוצח הראו לו שהוא על דרך כל פוסל במומו פוסל מאחר שאין זה אמת בריש לקיש וכמו שכתבתי, דר' יוחנן הי' מזרעא דיוסף כדאי' התם ובמכות (ט סע"ב) דבגלעד שכיחי רוצחים ושם (י' רע"א) דכן בשכם והם מנחלת בני יוסף ובשכם הוא קבורתו דעצמותו הוא משם ועל כן משם נמכר דשם מצאו טענה עליו כידוע דתאוה ורציחה הם ב' הפכים שהם חסד וגבורה דקליפה, ויוסף הצדיק שומר הברית המוגדר בתאות הי' צריך בירורים בענין הכעס ורציחה שמזה הוא גם כן חטאו בלה"ר בדיבת אחיו והם עצמו יצרא דע"ז כמו שכתבתי לעיל שנמשך מזרעו בירבעם וכמו שאמרו (בבראשית רבה) על פסוק בעל החלומות זה עתיד להשיאנו לבעלים: ושם (בבא מציעא) התחילו בסיפור שופרי' דרבי יוחנן דאשתייר משפירי ירושלים והוא היופי לצדיקים שומרי הברית כענין יוסף יפה תואר ויפה מראה כי לא דברה תורה במתים מיופי הדמיון של עולם הזה ומי שעינים לו יראה שהוא התכלית הכיעור וכבני הכושיים ואין יופי בבשר הגוף אלא בבשר קודש דזרע ישראל, והם ט' קבין יופי שנטלה ירושלים מי' קבין שירד לעולם כדאי' (בקדושין מ"ט ב) היינו מה שנקרא יופי על דרך האמת, וזהו דיתיב אשערי טבילה דליהוו בני שפירי כותי גמירי אורייתא כותי, ואם רצה לומר יופי גופני לבד לא הוא ליה לישב משום זה בשערי טבילה וכל שכן שלא הי' ליה להקדים זה לגמירי אורייתא, ועל כן כמו שכתבתי דרצה לומר מה שנקרא אצל השם יתברך והתורה וישראל ההולכים בעקבותיו יופי בגוף, וזה הוא על ידי היראה כמש"ג למען תהי' יראתו וגו' ונאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים וגו' כי יראת אלקים מבטלת תאות רעות, וזהו יראתו שצריך להיו קודמת לחכמתו ועל כן הקדימו לגמירי אורייתא: ושם מקודם בר' אלעזר בר' שמעון ור' ישמעאל בר' יוסי סיפרו מה שהיו בעלי בשר, נראה לי גם כן הכונה להודיע מקדושת בשר גופם שגם כל גופניותם הי' כולו קודש לד' לבדו דזולת זה מה שייך להזכיר בהם דבר זה דהיו בעלי בשר כלל והא ודאי ופשוט, דריבוי בשר העשה ריטה וטולעה אינו אלא לגנאי וכדתנן באבות מרבה בשר מרבה רימה, אבל ר"א בר' שמעון שהי' בטוח דבשרו ישכון לבטח כמו שאמרו (שם פ"ג סע"ב) וכן ר' ישמעאל ב"ר יוסי מסתמא הי' כיוצא בו דמה שאירע לזה אירע לזה וזיככו גופם כ"כ עד שהי' בשר גופם כולו קדוש לד' אצלם שייך לספר שהיו בעלי בשר שתוספת בשר הגוף הדוף הוא אצלם תוספת קדושה ומה שהוא אצל כל אדם בעולם הזה לגנאי, וכמו שאמרו (סוטה ה' סע"א) בשר בושה סרוחה וכו' דזה עיקר הבושה של האדם מה שהוא בשר ואצלם הי' לשבת וכמו לעתיד שנאמר לשבח והסירותי וגו' ונתתי לכם לב בשר וכן יבוא כל בשר להשתחוות וגו' כון שכל גופניותיו קדוש לד', ולפי שסיפר מהם שנתפסו לבער קוצים שזהו מצד הגבורה דקדושה ואיזהו גבור הכובש יצרו בהגדרת תאות הגופנית על כן סיפר גם מזה אח"כ, ודאברי' דר' ישמעאל בר"י וכו' ובודאי סיפור זה אינו דבר ריק ולאיזה צורך יזכירו דברים כאלו בתלמוד המקודש וגם שזה נראה כעין מום דבעל גבר (בבכורות מ"ד ב), ואפי' תימא דלא הי' כשיעור הפוסל גנאי הוא ובסנהדרין (ל"ג סע"ב) דלא משתעי קרא בגנותא דצדיקי בסריסים וכל שכן בזה ומה שכתבו תוס' שם על זה דחוק: אבל הכונה לספר בקדושת הברית שלהם וכחמת בת ט' קבין הוא קדושת הט' דרגין שמריש כל דרגין עד היסוד, ודרכן לשנות המדות בקבין כמו שאמרו (בקדושין מ"ט ב) י' קבין על כמה דברים וכונתם על י' מדות ומדריגות של כל קומה הידועים, ובת הי' קבין או ג' דר"י היינו מהגבורה עד היסוד או נגד נצח הוד יסוד וזהו פחות מדרי' ישמעאל בר"י שהגיע בירור קדושתו עד השורש, ודרב פפא בפחות עוד כי הדורות הולכין ומתמעטין וכל אחד שהי' גם הוא בענין זה הי' יכול להבחין ולהשיג מדריגת הקודם לו שהי' גם כן מענין מדריגתו וגדול ממנו קצת, ואמנם כפי מה שאיתא (בשבת קכ"ז א) דדיקולי דהרפניא ג' מקופה ובתוס' (שפ קכ"ו סע"ב) ד"ה מפנין מהירושלמי דקופה ג' סאין אם כן דיקולא סאה (וכן משמע גם ממה שאי' שם דשיעור תבואה צבורה דלא יתחיל לתך וממע דהיינו שיעור אוצר דתנן דלא יתחיל, ושם קכ"ו סע"ב ד' מה' וה' מאוצר גדול משמע דה' הוא שיעור אוצר קטן והיינו ט"ו סאין ומוכח דקופה ג' סאין וט"ו דקורי דהרפניא לתך) והוא ו' קבין וטפי מדר"י, אבל מדלא אמר גם בזה חמת בת ו' קבין נראה דהכונה להקטין הישעור דאע"ג דו' קבין הוא מרובת והוא רומז על משכת קדושת היסוד מן החסד, מכל מקום מצד החסד יש התפשטית ואין מצומצם כ"כ וזהו דהרפניא כמו שאמרו (ביבמות י"ז א) דהוא מקום פסולים וכל פסולים נמשכים מקלקול הברית והוא המשיך קדושה גם למקומות המקילקלים מצד ההתפשטות כמדת החסד, ואעפ"י שזה מירה תוספת קדושה מצד ההתגלות בעולם הזה כל המצמצם בתאותיו מורגש קדושתו יותר: וזהו שופרי' דרבי יחונן שקדושת היסוד שלו נמך מהגבורה דרגא דיצחק יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאוה כדרך שאי' (בתמורה ט"ז א) על פסוק ארץ הנגב נתתני, וזהו היופי דירושלים שהוא מדרגת שלימות היראה כנעודע ולפי שהי' מתוקף הגבורות על כן אמר דהדרת פנים זקן לא הי' לו דהדיקנא מורה על מידית הרחמים כנודע, ואך דהי' אצלו רוגזא דרבנן דטב מכל סטרין לפי שזילזל ברוגזי' דר' לקיש שהי' גם כן רוגזא דרבנן דעל זה כוין גם כן במה שאמר התם רבי קרו לי שהי' גם אז רב ורבי ושהי' רוגזא דרבנן וסביב ונשערה מאוד נמצא פגם ברוגזא דיליה גם כן, ומפני שבא לו על ידי העדר ידיעתו במעלת ומוריגת ריש לקיש לא החזיקו במדרגה כ"כ שתיקן כ"כ הקודם עד גדם התם רבי קרו ליה על כן שף מדעתו וזה הי' בירור דנח רוגזא זה נגד ר"כ שהי' לטעון נגדו לא עינה מלבו רק מצד חסרון ידיעה אבל שהשוגג צריך גם כן סליחה וכפרה, וכן רצה לומר גם כן לפי שלא הי' מן הנעלבים ואין עולבים ואעפ"י שהי' זה לצורך לומר דלא עבר ר' יוחנן חס ושלום מאיסור אונאת דברים דלא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך ראשונים, אבל ודאי גם ר' יוחנן החזיקו תחלה כך דגם מעשיו הקידמין נחשבין כזכיות ואין כאן גנות כלל (ועיין לעיל סימן א) ולא נתכוין לגנותו מתחלה ואף על פי שקראו ליסטא לפי שהי' בין הליסטים וגם דהמעשה הי' דומה לליסטיות, ובלעם הרשע קריי' לפינחס ליטאה ורז"ל העתיקו הלשון (בסנהדין ק"ו רע"ב) והוא על הריגתו לזמרי שלא הי' חייב מיתה בבית דין ולא נצטוה על זה דאם בא לשאול אין מורין לו רק שקינא קנאות ד' וההורג למי שאינו חייב מיתה מן הדין אלא שכונתו לשמים לכלות קוצים וכיוצא זהו מעשה לסטיות לשם שמים, אלא דבמעשה דפנחס שם ההלכה כן דקנאים פוגעים ואם כן דין גמור הוא לקנאי לפגוע ואותו רשע שלא ידע זה קריי' ליסטאה אף שידע כונתו שלשם שמים הי' דהרי הוא עצמו הוא שהי' באותה עצה להכשילם ושיפלו כ"ד אלף, ומכל מקום שייך על זה שם ליסטיות כיון שאינו בדין: ר' יוחנן מתחלה לא כיון לגנות ואונאת דברים חס ושלום במעשיו ראשונים רק חשב דאין לו גנות מזה, אבל ריש לקיש שאמר לו מה אהנית וכו' שהרגיש גנות וסבור דכיון לגנותו על כן אעפ"י דידע בנפשו דבאמת הכל נחשב לו לזכיות מכל מקום לא נתגלה ונתברר זה עדיין לעין כל ולעיני בני אדם עדיין, וממילא דעדיין לא הגיע לתכלית הגמור התיקון נגמור שיהי' מבורר לכל, דגם מה שבני אדם חושדין בעולם הזה אם אינו מצד איבה ושנאה על כן שיש בו שמץ מה מזה עדיין בלב על כל פנים כל זמן שלא פסק החשד וכמו שאמרו (במ"ק י"ח ב), ובגמר התיקון דיבוקש עוון ישראל ואיננו יפסק גם החשד מפי הבריות, וכל זמן שיש בזה גנות לעיני הבריות על כן אף על פי שמצד עצמו שהוא מצד האמת לאמיתו הוא נקי וזך לגמרי מכל מקום עדיין צריך בירורים לבוא לידי גילוי לכל דאל יתבוששו עוד, ומצד הזה בא לחשוד את ר' יוחנן שבא לאנותו בדברים דמי שאין לו שום שמץ חסרון לא יכול לחשוד את חבירו גם כן בחסרון דאין מרגיש במציאת חסרון ודן הכל לכף זכות, ועל כן אמרו ז"ל כל הפוסל במומו פוסל דאין אדם פוסל לחבירו במה שאין בו אלא אם כן יש בנפשו שמץ מזה ואז רואה גם בחבירו מאותו חסרון שבו כי הנפשות כמראות כנודע, ור' יוחנן וריש לקיש שניהם היו מתוקף הגבורות הקדושות והיו נקיים לגמרי מכל תאוה וחמדה גופנית דעולם הזה, דעל כן נסיב ריש לקיש לאחתי' ולא חש שיאמרו כו 'כמו שהרגישו התוס' שם ד"ה אי ולא פירשו הטעם, אבל הוא מבואר דשם הי' חטא בתאות שיך שמא יאמר וכו' מה שאין כן אצל ריש לקיש כולי עצמא ידעי דהי' נקי מזה ולא יחשדוהו בכך כי לא הי' בלבו שום שמץ מדבר זה שיהי' מקום לחשדו ואין חושדין לאדם אלא אם כן יש ב שמץ מה וכמו שכתבתי והרי דהי' נקי לגמרי בתאות בלי שום משהו שמץ מה במעמקים גם כן: וכן שופרי' דר' יוחנן שהי' רבו דריש לקיש וכן הי' רבו דר' אבהו שאמרו שם דשופרי' מעין דיעקב אבינו ע"ה שהוא צורת אדם שלמעלה, ובודאי הוא תכלית היופי דצורת אדם בעולם הזה ומה שאמר מעין שופרי' דאדם היינו קודם החטא דאח"כ ניטל ממנו זיו פניו כמו שאמרו (בברח"ר יפ' י"ב) מקרא דמשנה פניו ותשלחהו, ויעקב תיקן חטאו לגמרי מצד עצמו דעל כן אמרו (תענית ה' ב) דלא מת, אלא שכפי ההתגלות בעולם הזה הי' רק מעין כמו שבת מעין העוה"ב כי כל השנה דעולם הזה גם למי שמשיג עולמו בחייו כיעקב אבינו ע"ה אינו אלא מעין דעוה"ב היינו בתכלית קוטן ההרגשה האפשרות וכמו שאמרו (ברכות נ"ט ב) שבת אחד מס' בעוה"ב דידוע הפירוש משום דביטול הטעם בששים ואחד בס"א אין עוד הרגש אבל אחד מששים שהוא רק נ"ט פעם כמות יש הרגש והוא היותר מועט וקטן עד שבפחית ממנו אין עוד הרגש ניכר זה נקרא מעין הדבר, ודרבי אבהו מעין דיעקב אבינו ע"ה שגם הוא בתכלית היופי מעין דאדה"ר קודם החטא ולא הי' ראוי למות, ועל כן אמרו עליו (בירושלמי רפ"ג דע"ז) דהקב"ה הראה לו מתן שכרו ונפשו שבעה לו וישן עיין שם, ושופרי' דר' יוחנן הי' ביותר שהרי אמר על עצמו אנא אשתיירי וכו' משמע הוא לבדו ור' אבהו הי' תלמידו וברורו אבל שופרי' יותר ממנו ואם כן יותר קירוב לו עם שופרי' דיעקב אבינו ע"ה אלא חשבי' משום דהדרת וכו' וכמו שכתבתי לעיל, כי הוא הי' מתוקף הגבורות דקדושה ובזה הי' החסרון שלו שיש בכל אחד מעטיו של נחש דאין אדם צדיק וגו', אבל בתאות הי' נקי לגמרי ועל כן אמרו (בירושלמי שם) דכדדמך איתכפין אוקניא דלא הוות יקונעין דכותי' כי האדם הוא איקונין שלמעלה וכמו שאמרו (בויק"ר פ' ל"ד) מה אם איקונין של מלכים וכו' אני שנבראתי בצלם ובדמות וכו',וזהו זיו איקונין דאדה"ר קודם החטא שנקרא (בבבא בתרא נ"ח א) דיוקני עצמה (דאחר שקיבל עונשו המיתה שנגזר עליו נתכפר לו דמשלקה הרי הוא כאחיך ואין לך עוון שלא נתכפר אחר קבלת עונש הנגזר עליו דעל זה הוא גזירת העונש ועל כן אחר מותו חזר לזיוו וריוקני עצמה), ודיעקב אבינו ע"ה נקרא דמות דיוקני וכל העולם כולו הם בחותמו של אדה"ר כדתנן (סנהדרין ל"ז סע"א) והם איקונין שלו, אבל אין דומין לו בכל כמו יעקב אבינו ע"ה ובדורו של ר' יוחנן לא הי' איקונין כמוהו שהוא היותר דומה באיקונין שלו למי שהוא איקונין ממנו כי כל שינוי זיו הפנים והאיקונן הוא מצד התאוה שהוא חטא אדה"ר: וזהו שאמר (שם בבא מציעא) למיחזי שופרי' דר' יוחנן בכסא דכספא ידוע דכסף רומז לתאוה לשון כיסופין הוא נגד החסד לאברה, ומבי סלקי עיין שם ברש"י הפירוש ופשוט דמבית האומן שעדיין לא נשתמש בו ובהיותו חדש הוא בתכלית ויוו וזהרוריתו, אבל אותו זהרורית לבנה ועיקר היופי בתוקפו הוא על ידי הכאת זיו האודם בו, היינו מידתו של יעקב אבינו ע"ה שממוזג הגבורות בחסדים ואין מקום לפסולת דתאות רעות להתפשט (כאברהם אבינו ע"ה שיצא ממנו פסולת דישמעאל ואף על פי שאחר שיצא נתברר גם הוא ונשאר נקי דישמעאל אין נקרא עוד זרעו כמו שאי' בנדרים ל"א א), וזהו פרצידי דרומנא סומקי רימון רומז למילוי תורה ומצות כמו שאמרו (בברכות נ"ז א), וכן כלילא דורדא סומקא הכתר הוא הראש והשורש שבכנסת ישראל הנמשל בשורש לשושנה, וכל המילוי שבפנים שזהו אור פנימי וכל ההמשכה עד הכתר הי' אצלו מצד הגבורות והאודם רק האור מקיף הוא דכסף ומצד הזה הי' אצלו תוקף היופי בהגדרה מתאות, ולפי שרצה לספר אח"כ דבר שגרם מותו מכיר מקודם שבחו דבאשר משפטו שם פעלו כמו שאמרו (ביבמות ע"ח סע"ב), ובכל מקום שנזכר בכתוב וכן בתלמוד מיתלה מפני איזה דבר לא הי' בו שום דבר וחטא אחר זולת זה רק זה לבדו נשאר בו מעטיו של נחש שבעבורו הוכרח למות דאין מיתה בלא חטא, ואמרו (בתנדב"א) אם יאמר לך אדם אלו לא חטא וכו' הרי אליה שלא חטא וחי' לעולם והוא מלאך הברית ופנחס זה אליה שכל קנאתו הי' רק קנאת ד' צבאות ורוגזא דרבנן, והם זכו לקדושת הברית דוגמת אליה והחסרון מעטיו של נחש שלהם הי' מפסולת הגבורות, ולפי שהוא דבר קטן מאוד נכתב סורחנו כדרך שאי' במשה רבינו ע"ה משל לב' נשים כו' ובחטא של תאוה יש בושה, ועל כן דוד המע"ה אמר אל יכתב שהוא חטא שבבשר כמו שאמרו (בסוטה ה' סע"א) דעל זה נאמר ואתנה בריתי בבשרכם לקדושת הבשר גם כן כקודם החטא אדה"ר דלא יתבוששו מהבשר הערום דהוא נולד מהול רק אחר החטא משך ערלתו ועבר ברית בשר כמו שאמרו (בסנהדרין ל"ח ב) ואז הוצרך ללבוש המכזה הבושה שבבשר, ובחטא דור המבול בזנות נאמר בשגם הוא בשר היינו שיש בו זה בתולדה ואמרו (חולין קל"ט ב) דבשגם זה משה, היינו דהוא המתקן זה דאף על פי שהוא בשר הי' יכול לעלות למרום מקום שאין שייכות לתאות כלל כמו שאמרו (שבת פ"ט רע"א) יצר הרע יש ביניכם, והם אמרו על משה רבינו ע"ה (שם פ"ח ב) מה לילוד אשה ולא אמרו מה לבשר ודם אבל הוא כבר נזדכךבשרו ודמו עד שהי' כמלאכי מרום ולא יכלו לזלזלו בזה רק במה שמתולדתו הוא ילוד אשה, והשם יתברך מצא עלילה בו רק בענין הכעס ואף על פי שודאי גם זה הי' רק קנאת ד' לבאות ורוגזא דרבנן לא נתברר עדיין ובזה אין בושה כי כאיש גבורתו וברוב חכמחה רוב כעס דאורייתא דמרתחא ליה דהנה כה דברי כאש והוא הגבורות דקדושה: וזהו גם כן בר' יוחנן וריש לקיש שנכתב בתלמוד סיבת מיתתם דעל ידי אף על פי שתחלה לא נתכוין לבזותו וכמו שכתבתי מכל מקום לא דיבר בלשון נקיה כל כך, וזה דשם אח"כ כשהשיבו ריש לקיש מאי אהנית וכו' דהיינו שאמר לו דלא על ידי מה שהחזירו בתשובה הוא שתיקן הקודם (דבזה עדיין יש גנאי כל שלא נתקן לגמרי כיון דבשעת מעשה הי' חטא ושהוא ההנהו שהביאו לכך) אבל בתחלה ובשעת מעשה גם כן הי' כונתו לשמים באמת ורבי קרו ליה ואין לו חלק בו לומר שבכחו ועל ידו הוא ששב כי הוא לא הוסיף לו כלום הוסיף ר' יוחנן לזלזלו בפירוש ואמר אהניח וכו' היינו דהשתא דרואה שיש לו בושה מזה על כן לא תיקן לגמרי והוא ידע עולם השתדלותו אח"כ בתורה ועבודה דהי' ראוי שיתוקן לגמרי, דעל כן לא עלה בלבו שיהי' אונאת דברים ובושה לו באמירת ליסטאה וכשראה דאינו כן חשב דודאי יש בו חסרן בה מתולדה שאין יכול לתקני, וחסרון זה אינו ראוי להיות בשורש ישראל כידוע דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל כי חסרון זה אין ראוי לישראל כל, והצרעת אינה אלא פריחה בוער בשר ולא בעצמית שהם עצמיות גוף האדם ומהם הוא עצם הקטן שבשדרה הקיים לעד, וקרב עלמות קנאה שהוא גורם כליון העצמות גם כן ובאו"ה שהוא בשורשם כן נגלה הכל ואין קמים בתחיית המתים, אבל אצל בני ישראל כל ענייני קנאה וכעס אין לו שייכות לעצמיותו רק מצד הלבוש דכתנות עור בשר שעל גביו שבו זוהמת הנחש הארסיי שהוא הנושך וממית בלא שום הנאה לגרמי' דכל כונתו להרע לבד מצד הקנאה שבו שמזה הי' התחלת הסתתו כמו שאמרו (בסנהדרין נ"ט ב) דנתקנא בכבודו דאדה"ר וזהו הזוהמא הכניס בחוה, ושפסקה זוהמתן דישראל בהר סיני דאין עוד במחנה ישראל זוהמא כזו בעצם: ולפיכך אמר לריש לקיש אהנאי וכו' תחת כנפי השכינה דכמו שכתבתי לעיל דהוא מקום הגרים שהחשיבו כגר וכאלו אינו משורש ישראל שאין יכול לתקן הקודם כי דר אין יכול לתקן הקודם ומה שהי' בגיות שיהי' כמי שנולד ביהדות, דזכה לזה רק אברהם אבינו ע"ה דנקרא גם כן ישראל ואזרחי כאלו הוא אזרח בישראל, מה שאין כן גר אינו אזרח והוא רק כנולד מעת שנתגייר ולא מקודם, וקינטר את רצה לומר דגם הוא כן שאין יכול לתקן הקודם שלא יבוש מזה והוא אהני ליה במה שהחזירו בתשובה רק דמקרי גרים, ואח"כ חלש דעתי' מזה כי' כפי דבריו שהוא החזירו ואהני ליה אם הוא הי' נקי לגמרי הי' מחזיר את רצה לומר גם כן להיות נקי לגמרי, והרגיש דעל כן גם בו יש חסרון בזה והיינו בדבר זה עצמו מה שקינטר לריש לקיש במה שאינו, כי באמת ריש לקיש מזרע אברהם יצרחק ויעקב וגם אמר אמת ודאי מה שאמר מה אהגית וכו', אף גדם רבי יוחנן ודאי השיבו באמת אהנית וכו' דמכל מקום יש יתרון בזה לריש לקיש במה שחזר לעסוק בתורה וליקרא רבי מצד לימוד התורה דנשארו ממנו כמה הלכתא גבורוותא בתלמוד בתורה שבעל פי שגם זה נקרא תחת כנפי שכינה, מכל מקום שניהם דברו בזה דרך קינטור ונתברר על עסקיהם בדברים אלו דסביביו נשערה מאוד: וגוף הלסטיות דריש לקיש לא נזכר כלל בתלמוד ביפור בפני עצמו שזה כבר נמחק לגמרי כי לא הי' חטא כלל, ונראה לי דגם העובדא דזבן נפשי' ללוראה (בגיטין מ"ז א) אינו מכלל הדבר שעשה שלא כהוגן וכמו שאמרו שהתוס' שם דהי' קודם שחזר למוטב דלא הי' מזלזל בנפשי' עיין שם, ובאמת לא זלזול לבד הוא אלא גם איסור מאבד עצמו לדעת כי לא ידע תחלה שיתרצו בההכאות ושינצל מידם, ואם כפי דברי תוס' שלא חזר למוטב דמשמע דבאמת עשה שלא כהוגן למה להם לרז"ל להזכיר גנותו ולאיזה צורך הזכירו כלל סיפור ההוא שכפי הנראה פשטיה אינו אלא סיפור דברים בעצמא לספר אחר מטתן של ת"ת ולדבר בגנית דנדיקי אבל הפשוט בעיני דהוא עשה זה בכונה גדולה לשם שמים דאף על פי שבכל לסטיותו הי' רק מכלה קוצים וכמו שכתבתי מכל מקום הי' ירא לנפשו שהרי אברהם אבינו ע"ה שהרג אוכלוסי או"ה הי' מתפחד עד שהבטיחו השם יתברך אל תירא דכונם קוצים כסוחים ובמ"ש (בבראשית רבה פרשה מ"ד), וכן בר"א ב"ר שמעון (בבא מציעא שם פ"ג ב) אף אחר שאמר על עצמו ומה ספיקות שנכם וכו' אפ"ה לא מיתבא דעתו וחזר לנסות ולברר וגם אח"כ אחר שקרא על עצמו אך בשרי ישכון לבטח חזר להסתפק בנפשי' וכמו שאמרו (שם פ"ד רע"ב) ואפ"ה לא סמך אדעתי' וקביל עליה יסורי, וגם ריש לקיש לא סמך אדעתי' ומצינו דמותר גם לאבד נפשו לתשובה ולא מיבעיא לעבירות אמורות במזיד שחייב עליהם מיתה בבית דין כיויקים איש צרורת (בבראשית רבה ס"פ ס"ה) אלא גם בעבירות קלות כההוא כובס (בכתובות ק"ג ב), ואף לפי דברי מהרי"ט בחידושיו שם דעשה משום חילול שבת דבסקילה הרי הי' שוגג בזה כיון דראה חמה זורחת, ובסמ"ק (סימן ג) מביא מר"י חסיד שציוה לתלמידיו על שנשתמשו בשם לינצל מליסטים לחזור לילך בלא שם ולמסור נפשם ונהרגו עיין שם, ואם כן י"ל לגם ריש לקיש עשה כן ובפרט בעון רציחה דדין ב"ד דדמו ישפך ואף על פי שלדעתו עשה מצוה לא בטח בלבו על זה, ובלאו ה"נ מאחר דלא נידונו בסנהדרין לחייבם מיתה הרי הרגם שלא שלא כדין דאפי' דין משבטלו סנהדרין אי אפשר להרגם, ואף דכולם קוצים הוי ככל עבירה לשמה דאף דמצוה עביד מכל מקום צריך כפרה כמו שכתבתי לעיל, ולא רצה לילך למקם גדוד חיות ולסטים דהוא הי' גבור ביותר כמו שאמרו תילך לאורייתא וידע דיוכל להציל עצמו מהם אם ירצה ושלא יעמוד כגדם הוי כמאבד עצמו מדעת וזה גם כן לא רצה כי הרי באמת מצוה עביר ואין חייב כלום על זה, לנסיון ובירור בעלמא וגם לכפרה על ידי המסירת נפש בספק שלו על כן זבין לל דאי שהם יאסרוהו בידם ולא יוכל לינצל אם אל על ידי תחבולה שחשב ומי יודע אם יעלה בידו, וזהו בירור אם עשה שלא הוגן וחייב מיתה לא ינצל ואם לאו מן השמים יעזרוהו וינצל ועלתה בידו גדם בזה אדרבא הוסיף לכלות קוצים כסוחים כאל האוכלי אדם, ובזה נתבררו כל עניניו שהי' רק לכלות הקוצים הסובבים השושנה העליונה: וזהו שאמר שם אח"כ נפק ואתא יתיב אכל ושתי ורש"י פירש כל ימיו וכו' משמע דמפרש דהיא ענין בפני עצמו ולא משמע כן רק דהוא נמשך להקודם וגם אי מלתא בפני עצמו הוא מה שיחט' הלא, וקם רצה לומר דגם סיפור הקודם מה דזבן נפשי' הי' בשביל אכילה ושתי' אם כן הכל הוא לגנותו ושהי' רעבתן חס ושלום ואיך אמר כל ימיו וכו' והרי אח"כ חזר והי' ת"ח ובודאי כל אכילתו בקדושה ואיך הסמיך זה להקודם שמכר עצמו למיתה בשביל אכילה ושתי' ואין לך זוללל וסובא גדול מזה ודרך רשע אשר יערב לו לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ, ודם הלשון אמרה ליה ברתי' וכו' אם הסיפור דאכיני ושתי הוא דרך תמידות כפירש"י וכי תמיד אמרה ליה כך, ועל כן דהכל סיפר אחר דכשיצא ממה שהי' יתיב ואכל ושתה בא תה עה לשמחתו שניצול מהם, וכפי הנראה דהוקשה לרש"י לאיזה צורך יזכיר זה דאכל ושתה כיון דלא נזכר שום סיפור והמשך ענין על זה דאכל ושתלי ועל כן מפרש דרצה לומר כל יום כל מה שמשתכר וכו' ונמשך למה שאמר אח"כ כי נח נפשי' וכו', אבל לפ"ז העיקר דאכל ושתה כל מה שמשתכר ושלא השאיר כלום חסר מהספר: וכפי מה שכתבתי טובי קמ"ל להמשך הסיפור כמה לסטים רעבתנים הם וכמו שאמרו (בפסחים י"ב ב) שעה ב' מאכל לסטים עיין שם ברש"י דהם רעבתמנים כלודים לאכול מיד שניעורים, ועיקר הלסטיות בא מרעבתנות שאין מוציא כל צרכו מאומנות או להטיל עצמו על הצבור וכן אמרו (בסנהדרין ע"ב רע"א) בבן סורר ומורה סופו עומד ומלסטם הבריות, והוא שחשד עצמו ללסטים גם אכילתו חשב שהוא רעבתנות בעלמא כמאכל כל לסטים, ולכשנתברר דאינו לסטים כי כל מעשיו לשם שמים לבער הרע ממילא גם אכילתו ושתייתו בקדושה, וגם עיקר קדושת האכילה שיהי' דומה למזבח וכמו שאמרו (בסוף חגיגה כ"ז רע"א) פתח במזבח וסיים בשולחן וכו', ובפרט בת"ח (ביומא ע"א סע"א) לנסך על גבי המזבח ימלא גרונן של ת"ח, ובכתובות (ק"ה סע"ב) המביא דורן לת"ח כמקריב לביכורים דכל אכילותיו ושתיותיו כקרבנות, ובבראשית רבה (פרשה ס"ה) אם לקרבנך המציא כו' למאכלך על אחת כמה וכמה משמע דחשוב טפי מקרבנות, וזהו כל ענין אכילה דקדושה שברא השם יתברך את האדם שיצטרך לאכילה לקיום חייו כי יש בזה עבודה כמו בקרבנות ומה שנא' לאדה"ר מכל עץ הגן אכול תאכל זו מצות עשה כמו קרבנות, ומאחר שהלסטים ממונן גזל וכל אכילתן מגזילות וחמסים אי אפשר שיהי' לרצון והקדושה דאני ד' שונא גזל בעולה ובויק"ר (פרשה ג') הזפק שמלא גזילות וחמסין אל יקרב לגבי המזבח, ועוד דכיון שדומה לקרבן והוא ליסטים ושופך דמים הרי קרא צווח למה לי רוב זבחיכם וגו' ידיכם דמים מלאו, ובאור זרוע גדול (תל"ח ס"ם קי"ב) משמע דכהן רוצח (במזיד ולא שב) פסול לעבודה כלנשיאת כפים (וכן להיות ש"ץ עיין שם דמדמה לעבודה משום דכנגד תמידין והוא מבואר מפשטות לשון הכתוב דישעיין הנזכר גם כי תרבו תפלה וגו' ידיכם וגו' וצ"ע ארמ"א באו"ח סי' נ"ג ס"ה בהג"ה העתיק דברי אור זרוע דבשוגג כשר לש"ץ ובסי' קכ"ח סל"ה שתיק לשלחן ערוך דסתם כרמב"ם דגם בשוגג פסול לנשיאות כפים והרי אור זרוע מדמה ש"ץ ועבודה לנשיאות כפים ועל כן ס"ל דגם לנשיאות כפים כשר שוגג ולדידן דפסלינן לנשיאות כפים הוי ליה לפסול גם לש"ץ ואין כאן מקום להאריך בזה) ואפי' לפי דעת התוס' (יבמות ז' א) ד"ה שנאמר דלעבודה כשר עיין שם ובסנהדרין (ל"ה ב) ד"ה שנאמר, מכל מקום ודאי פשטיה דקרא דידיכם וגו' אלמה לי רוב זבחיכם דרישא קאי דאין מרוצה כ"כ מיהת ובשבת (ל"ג א) דבעון שפיכת דמים ביהמ"ק חרב ושכינה מסתלקת הרי דאין הקב"ה רוצה בעבודה של שופך דמים, ואף דהתם בצבור כולם כן היינו לענין חורבן ביהמ"ק וביטול עבודה לגמרי מכל הצבור והוא הדין ליחיד בחטא דידי' וביומא (פ"ה סע"א) איתא גם אשפיכת דמים דיחיד גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וגם מה שאמר שם דמטמא הארץ הוא מקרא דלא תטמא כדפירש"י שם וההוא קרא מייתי נמי בשבת שם והעיקר קרא נמי ברוצח יחיד כתיב, וכל שכן לענין קדושת האכילה שיהי' נחשב כקורבנות דצריך שיהי' גופו מוכן להשראת שכינה דאז יוכל לדמות לקורבנות דביהמ"ק: ובתענית (י"א רע"ב) דיראה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ועל ידי זה אסור להתענות עיין שם והיינו דעל ידי זה הוא קדושתל האכילה כקרבנות והוא כמבטל קרבנות מעל מזבח ד', והרוצח שגורם לסילוק שכינה מכל ישראל כל שכן שאין שרוי תוך מעיו, ונראה דזהו שאמר ר' אלעזר בר"ש (בבא מציעא שם פ"ג ב) שישו בני מעי וכו' כי כשנתברר שאין בו עוון דשפיכת דמים על ידי זה יוכל להיות קדוש תוך מעיו וכל אכילתו כקרבנות וממנו התהות חלבו ובשרו, והרי תנן (בפ"ה דאבות ויומא י"ט א) דלא הסריח בשר הקודש מעולם וזהו אפי' בחלקן של כהנים וכל שכן בקרבן עצמו וכל שכן בבשר האדם הקדוש שמעיו במקום המזבח וגידול בשרו מאכילה קדושה שבקרבן דאין שייכות לסרחין אליו כלל, ועל כן אמר מובטחני וכו' דברשרו ישכרון לבטח שלא יסריח וממילא לא יהי' רמה ותולעה הבאים אחר הסרחון עיין שם ברש"י ד"ה בשמשא וברש"י (ב"ב י"ז א) ד"ה כדאמרן, ועל כן ריש לקיש כדנפק מלודאי דד' עזרו שניצול מידם נתברר לו דאין בידו שמץ עוון דשפיכת דמים דאז לא הי' ניצול דלא עביד קוב"ה ניסא לשקרא וגברא מיבדקי בכל מקום סכנה כדאי' (בשבת ל"ב א), וכשנבדק ונמצא נקי אז הלך לאכול בשמחה לחמו ולשתות בלב טוב יינו כי כבר רצה אלקים את מעשיו וקדוש שרוי במעיו, וזהו שאמר אח"כ כריסי כרי שחלבו ובשרו נחשב לו רק כמו כר וכסת ודבר שחוץ ממנו, כי עצמותו ענין אחר שהי' כולו קדוש לר' בהתפשטות הגשמיות והגוף אינו אלא בשר אדם לבוש לעצם האדם שהוא הנעשה בצלם אלקים ונחשב אצלו רק כמו כר ולומר דאף על פי שהי' אוכל ושותה לא היו נורגיש מזה נאה כי אל הי' לו שייכות עם הנאה הגופנית כלל: ותוס' שם מייתי מזבחים (ה' ריש.) רמי אמעוהי ומקשה דהי' דרכו [ומה שכתבו שם דרכן וכו' בטנם ט"ס וצ"ל דרכו בטנו דרק ריש לקיש דרכו כך ולא מצינו כן בשרארי, ולפירוש הערוך המובא בתוס' (נידה י"ד א) ד"ה אפרקיד ריב"ל לייט עלה וצ"ל דריש לקיש פליג עליה או דהוא בטח בנפשי' שלא יתתמם על ידי זה] כן, וגם שם אין מובן כלל לאיזה צורך הזכירו זה דכשהקשה אותה קושיא דהתם אם כשרים וכו' כדרמי אמעוהי ומאי נ"מ בזה, ואפי' בענין המשא ומתן של הלכה עצמה אמרו (פסחים ג' ב) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה כל שכן בסיפור שלא לצורך, ונראה טעם רדך שכיבתו על בטנו בפשוט הי' לפי מה שראיתי בספר אוצר החיים (שער א' חקירה ו) ובפירוש דברי רמב"ם (הלכות דיעות) דהוא עוזר ומסייע העיכול עיין שם, ולפי שהי' אוכל הרבה כנראה מדברי רש"י כל מה שהרויח הוצרך לזה על דרך הרפואה, וזהו כמו שכתבתי שכל אכילתו כקרבנות הכל בקדושה ולא להנאת עצמו ואינו מדת רעבתנותחס ושלום רק כדרך שאי' באכילת קרבנות (בפסחים נ"ז סע"א) ביוחנן בן דבאי ויאכל בקדשי שמים וכל שכן מה שהוא כקרבן עצמו על המסבח, והנה כמו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין כדתנן (ריש זבחים) דלשם חולין אפי' בחטאת כשרה דלא מינה לא מחריב בה כדאיתא (שם ג' א), הכי נמי מי שזוכה דכאלו קדוש שרוי במעיו דאכילתו בקרבנות אפי' יהי' לו איזה פעם כונת הנאה דלא הכל זוכין להיות כרבי שאמר על עצמו (כתובות ק"ד א) ולא נהנתי וכו' עיין שם בתוס' ד"ה לשם הנאת גופו ורבי עצמו הי' שלחנו שולחן מלכים וכמו שאמרו (בע"ז י"א א) שלא פסק מעל שולחנם וכו' עיין שם בתוס' ד"ה שלא [ואין צורך למה שדחקו שם סוף ד"ה צנון דפשוט דהכונה דלא נהנתי שלא הרגיש הנאת גופו רק כדרך שאמר הלל בויק"ר פ' ל"ד לגמול חסד עם הדא עלובתא] אלא דמכל מקום שלא לשמן כשרין כקרבנות, וזהו דרמי אמעוהי שזה מורה על קדושת אכילותיו דמעי כריסו הוא קדשי שמים ואפי' שלא לשמה כשרין והקשה אם כשרין והם לרצון לפניו יתברך ירצו גם כן ואם וכו': וזהו שאמר שם אח"כ על זה אמר ריש לקיש אפתח אנא פתחא לנפשאי, ומלבד דאין מובן צורך אריכות לשון זה הוא מגומגם גם כן (ובנדרים כ"ב סע"ב אי' לשון ופתח פתחא לנפשי' אהיתר נדר אבל אתירץ קושיא אין טעם בלשון זה), ולמה שכתבתי דעיקר קושיא דרמי אמעוהי היינו לצורך נפשי' דהוא רצה שיהי' לרצון גם כן, ועל זה אמר שפיר לשון אפתח וכו' שזה פתח לנפשו הצמאה ותלאבה לדבר זה, ועל דרך שאיתא במגילה (י' ב י"א א) פתח לה פתחא להאי פרשתא דהכונה שאותו מאמר הוא פתח פתוח לשורש כל ענין פרשת המגילה, וכך בירור דבר זה הוא פתח פתוח לשורש קדושת נפשו בהיות גם השלא לשמה קדוש לאלקיו ומרוצה גם כן, והא דלא עלה לחובה היינו רק לצאת ידי נדרו אבל נדבה הוי והוא כקרבן נדבה שהוא גם כן לרצון לפני ד', וכן אכילת הת"ח שכקרבנות והפה הוא פתח הגוף וכן כל עמל אדם לפיהו ואדם לעמל פה יולד כמו שאמרו (בסנהדרין ל"ט רע"ב) והעיקר לעמל תורה כדאי' התם, אבל מכל מקום אמרו במדרש המובא בתוס' (כתובות ק"ד רע"א) דעד שמתפלל שיכנסו דברי תורה יתפלל שלא יכנסו מעדנים, דאף דעיקר הכל הוא כניסת הדברי תורה בלב מכל מקום צ"ל יראתו קודמת לחכמתו המנדירתו בסור מרע דלולי זה למה זה מתיר ביד כסיל וכו'.והעיקר בתאות וההתחלה באכילה שבזה הי' חטא אדה"ר, וכל אכילה שאינה בקדושה הוא פתח הכניסה לכל רע וכמו שאמרו (ברכות ל"ב א) מלי כרסי' זני בישי, וההיפך באכילה דקדושה הוא פתח הכניסה לכל טוב: ומצוה ראשונה שנצטוו ביציאת מצרים שהוא התחלת כניסת היהדות ובנין אומה הישראלית הי' מצות אכילה דקרבן פסח דעיקר מצותו הוא אכילתו וכדתנן (פסחים ע"ו סע"ב) שתחלתו לבני אדם לאכילה, וכן אכילת מצוה, ואזהרת אכילת חמץ הוא אזהרת אכילה שמצד היצר הרע הנקרא (בברכות י"ז רע"א) שאור שבעיסה שהוא המרומם העיסה יותר ממה שהיא וזהו בקשת המותרות יותר מהשייך לחלקו, מה שאין כן מצה הוא האכילה בקדושה שהיא לשם שמים ואין לשאור שבעיזה חלק בה, וזהו הפתחא לנפשא' דפתח ריש לקיש גדם הנפש לא תמלא (שהוא סיומא דקרא דעמל אדם לפיהו קהלת י' ז) בתאות עולם הזה, וכן בקדושה אוהב מצות לא ישבע מצות וצדיק אוכל לשובע נפשו דיש לו שביעה במה דשייך לנפשי', מה שאין כן בטן רשעים דקבר פתוח גרונם הוא לעולם חסר דאין לו מילוי והשביעה שלו אינו שביעה אלא מילוי הכרם לבד, מה שאין כן מי שממלא כריסו מקדשי שמים היא אכילה שיש בה שביעה דמה דלא ישבע מצות היינו שהומה ומהמה להשיג יותר אבל כפי מה שאפשר ובזה יש לו שביעה, וזהו אכילת ראותו צדיק ריש לקיש דכפי דברי רש"י דאכל כל מה שמשתכר נראה כמלי כריסי' אבל הי' מקדשי שמים וזהו הפתחא לנפשי' דהכל לרצון לפני ד', ועל כן לא רצה להניח לאחרים יגיעו וכדרך שאמר רב לרב הונא (עירובין נ"ד רע"א) אם יש לך היטב לך וגו' ואם תאמר אניח לבני כ'ו, כי מאחר דבטוח בנפשו שכל הנאותיו בקדושה למה ליה להניח לאחרים שאין יודע מה יהיו, וכדרך שנאמר (קהלת ב' י"ח י"ט) ושנאתי וגו' שאניחנו לאדם שיהי' אחרי ומי יודע החכם יהי' וגו' ואמר (שם ב' כ"ב) אין טוב מאשר וגו' כי מי יביאנו לרואת וגו', ומדת רשעים הוא דיכין וצדיק ילבש וכמו שנאמר גם כן (קהלת ב כ"ו) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב וגו' שהם עיקרם רק ליכנוס ושלא ליהנות בעצמם, וכדרך שאמרו ז"ל בכנענים קודם שנכנסו ישראל ארץ ישראל, דמדץ כל אדם גם כן אף שהוא נהננה גם כן ויגע לעצמו יגע גם לבניו להשאיר ברכה אוריו בקנייני עולם הזה דכל פרשת נחלות נאמר על זה, ואמרו (באליה רבה פ' כ"ה) מאותו זקן שאמר כשם שיגעו לי אהבתי כך אני יגע לבני: אבל זהו מדת ע"ה העוסקים בישובה של ארץ או מי שהשם יתברך משפיע לו הרבה והוא אין רשאי להוציא במותרות ורק הוא צינור שהשם יתברך משפיע על ידו לאחרים לחלק לאחדים וזהו גם כן חלקו מה שגונז לו למעלה וכן להניח לבניו חוק, אבל ת"ח שתורתו אומנתו ואין עוסק במלאכה אלא כדי פרנסתו וכל האותיו בקדושה אין לו לצמצם עצמו להניח לבניו, וקבא דמוריקא שהניח ריש לקיש קרי אנפשי' ועזבו לאחרים שחשב זה לעונש לו שעזב יגיעו לאחרים אף על פי שהוא דבר מועט, כי מה שהשם יתברך משפיע לאדם הוא כדי שיהנה הוא בו ומה שלא זכה ליהנות הוא בשביל איזה חטא, ואותו חטא קל שבשבילו מת דאין מיתה בלא חטא אותו החטא גרם גם כן לאותו דבר מועט שלא יכול ליהנות ממנו בעצמו והוצרך לעזוב לאחרים, ונמצא כל הסיפור דשם בהשולח כולו לשבתו של ריש לקיש וחלילה להם להזכיר דבר שיש בו גנות לת"ח, וגם לפי דברי התוס' דהמעשה הי' קודם שחזר מכל מקום מה שסיפרו זה על כן דאחר שחזר תיקן גם מעשה זו עד שגם זה נעשה כזכיות ויש בה שבח, וכמו שכתבתי דמה דניצול מידם מוכח כי אין בו חטא דשפיכת דם, והמכירה הוצרכה לברר זה כי כפי דעת בני אדם הי' ראוי להיות משפטו כן להמסר ללודים שהם ראשי השופכים דמים, ועיקר אוזהרת שפיכת דם שנאמר לבני נח נסמכה להיתר אכילת בשר בעלי חיים על זה אמר ואך את דמכם וגו' שופך דם וגו' לפי שמתוך שהותר אכילת בשר בעלי חיים הותר גם כן להרגו לשאר צרכי בני אדם דמה נפ"מ אכילה או שאר הנאה, ואמר דאדם אין מסור לאדם אחר להורגו לצרכו כמו שהותר אכילת בעלי חיים וזהו עיקר הרציחה לצורך אכילה ובכללו לשאר הנאות ויותר אכזריות הוא גם כן לרצוח לאכלו, ולפיכך הם ראשי הרוצחים והוא נמכר להם ונתכפר במה שניצול מידם כי אין לו משפט מות, ודבר זה כלל גדול בכל מקם שנזכר בתלמוד כיוצא בו ובשאר מקומות בדברי רז"ל ואין צריך לומר במקראות מחטא אדם גדול הוא מה שכבר נתקן על ידי תשובה שלימה מאהבה עד שנעשה כזכיות ולא נכתב אלא לשבחן,וסהו תוקך התושובה במדריגה הגדולה הא' והוא מה שגדולים בו מצדיקים גמורים כי הזדונות כזכיות: