Steinsaltz on Temurah 2aביאור שטיינזלץ על תמורה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Temurah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Steinsaltz on Temurah
2aב׳ א
1 א

א משנה הכל ממירין (יכולים לעשות תמורה), אחד (בין) אנשים ואחד (ובין) נשים. ומעתה, אם המירו (שאמרו על בהמת חולין שלהם שתהא תמורת, או תחת, בהמת קדשים זו) — התקדשה בכך בהמת החולין, ואילו בהמת הקדשים עומדת בקדושתה. ומסייגים את הדברים: לא (אין כוונת הדברים) שאדם רשאי להמיר, אלא ללמדנו שאם עבר והמיר — מה שהוא חולין מומר, ונעשה הוא קדוש, ואילו הממיר סופג (לוקה) על כך את הארבעים מלקות, מן התורה, לפי שעבר על מצוות לא תעשה.

2 ב

ב גמרא שנינו במשנתנו: "הכל ממירין... לא שאדם רשאי להמיר..." ושואלים: הא גופא קשיא [זו המשנה עצמה קשה] שכן בתחילה אמרת: "הכל ממירין" — ולשון זו מורה שרשאי אדם להמיר מלכתחילה, והדר תני [וחזר, והמשיך התנא ושנה]: "לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר" — משמע שאין מעשה התמורה אלא בדיעבד (שכבר נעשה), אבל אינו מותר לכתחילה. ונמצאת איפוא סתירה בין חלקי המשנה!

3 ג

ודוחים: ותיסברא [וכי סבור אתה] שמשמעות הלשון "הכל ממירין" שאף לכתחילה מותר לעשות כן? אם כך, אדקשיא [עד שקשה] לך על כך ממתניתין המשך לשון משנתנו], תיקשי [יוקשה] לך מקרא [המקרא] עצמו, דכתיב הרי נאמר] בדין התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז, י), הרי שאסור הדבר מן התורה!

4 ד

אלא אמר רב יהודה: הכי קתני [כך היא, המשנה, נשנית, זו היא כוונתה]הכל מתפיסין (יכולים להתפיס קדושת בהמת קדשים על בהמת חולין) באמצעות מעשה התמורה, אחד אנשים ואחד נשים. לא (אין כוונת הדברים) שאדם רשאי להמיר לכתחילה, אלא שאם המירמומר, וסופג (ולוקה) את הארבעים מלקות.

5 ה

ג שנינו במשנתנו: "הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים", ומבררים: לשון כוללת זו ("הכל") לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] היא באה, שאף הוא בכלל הממירים? ומסבירים: לאיתויי [לרבות] את היורש שירש מאביו קרבן שהפרישו האב ולא הספיק להקריבו לפני מותו, שאם המיר היורש בהמת חולין בבהמת קרבן זו, חלים עליה דיני תמורה. ומעירים: שיטת משנתנו זו היא שלא כשיטת ר' יהודה.

6 ו

דתנן כן שנינו במשנה]: היורש סומך על קרבן מורישו, וכן היורש ממיר בהמת חולין בקרבן מורישו אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: היורש אינו סומך, והיורש אינו ממיר. ודנים בשיטות הללו.

7 ז

מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' יהודה?יליף [לומד] דין הנוגע לתחילת הקדש (כלומר, לענין תמורה, שהיא תחילת הקדש הקרבן) מדין הנוגע לסוף הקדש (לענין סמיכה על הקרבן, לפני שחיטתו). והוא למד: מה (כשם) בסוף הקדש — היורש אינו סומך, אף תחילת הקדש — היורש אינו ממיר.

8 ח

ושואלים: וסמיכה גופה מנלן [עצמה, מנין לנו] שאין היורש סומך? ומשיבים: שכן בפרשת השלמים (ויקרא ג) תלת [שלוש] פעמים המלה "קרבנו" כתיבי [נאמרו]. וכל אחד מהם בא ללמד: חד [דבר אחד] — שרק על קרבנו של ישראל בעליו סומך, ולא על קרבן של גוי אף שהוא קרב במקדש, ואולם אין סומכים עליו. וחד [ואחד] — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן חבירו. וחד [ואחד] — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן שירש מאביו.

9 ט

ולר' מאיר שאמר שיורש סומך על קרבן אביו, יש לשאול: והכתיב [והרי נאמר] "קרבנו", שלמדנו ממנו למעט את היורש מסמיכה! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו "קרבנו" נצרך לו ללימוד אחר]: לרבות כל בעלי חוברין (כמה אנשים המשתתפים בקרבן אחד) לדין הסמיכה, שקרבן זה נחשב כ"קרבנו" של כל אחד מהם, וכולם סומכים עליו.

10 י

ושואלים: ור' יהודה שלמד מ"קרבנו" זה למעט את היורש מסמיכה, מנין לו שאף בעלי חוברים סומכים? ומשיבים: ר' יהודה, בעלי חוברין לסמיכה לית ליה [אין לו, אינו סבור כן], שלשיטתו אינם סומכים. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום דהא לא מיחד [שהרי אינו מיוחד] הקרבן דידהו [שלהם] לאדם מסויים, אלא משותף לכולם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר בשיטת ר' יהודה: לעולם אכן אית ליה [יש לו], אף הוא סבור שבעלי חוברים סומכים, ואולם דינים אלו שאין הסמיכה נוהגת בקרבן גוי וכן שאינה נוהגת בקרבן חבירו — לא משני מקראות נפרדים הם נלמדים, אלא שניהם מחד קרא נפקא [ממקרא אחד יוצא, נלמד], ולפיכך, אייתר ליה חד [נותר לו "קרבנו" אחד] ללמדנו לרבות אף בעלי חוברין לסמיכה.

11 יא

ומבררים עתה את שיטת ר' מאיר שאמר יורש ממיר, מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו? אמר [יכול לומר] לך ר' מאיר: כפל לשון 'המרה' שנאמר בכתוב "אם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י), בא לרבות את היורש, שאף הוא בכלל דין הממירים.