Steinsaltz on Shevuot 36aביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ו א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save 'Steinsaltz on Shevuot 36a'
Toggle Reader Menu Display Settings
36aל״ו א

ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר: "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א), שהצירוף "קול אלה" הוא כמיותר, ויש לפרשו כאילו נכתב: "ושמעה אלה", "ושמעה קול".

אמר ר' אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? שנאמר: "ויקח מזרע המלוכה וכו' ויבא אתו באלה" וגו' (יחזקאל יז, יג), וכתיב [ונאמר] בצדקיהו : "וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים" (דברי הימים ב לו, יג). משמע ש"אלה" הנזכרת ביחזקאל — שבועה היא.

א אגב כך מביאים בנושאים דומים. תנא [שנה החכם]: "ארור"בו יש לשון נידוי, בו יש לשון קללה, בו לשון שבועה.

ומפרטים: בו נידוידכתיב [שנאמר] בשירת דבורה: "אורו מרוז אמר מלאך ה' ארו ארור ישביה" (שופטים ה, כג), ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה תקיעה של ארבע מאות שופרות נידה, החרים אותו] ברק לעיר מרוז, כדרך שעושים בנידוי, הרי שארור הוא נידוי.

בו קללהדכתיב [שנאמר]: "ואלה יעמדו על הקללה" (דברים כז, יג), וכתיב [ונאמר]: "ארור האיש אשר יעשה פסל" וגו' (דברים כז, טו).

בו שבועהדכתיב [שנאמר]: "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו" (יהושע ו, כו). ושואלים: ודלמא תרתי עבד להו [ושמא שני דברים יחד עשה להם] יהושע, אשבעינהו ולייטינהו [השביע אותם וקילל אותם]!

אלא מהכא [מכאן] הראיה: שנאמר "ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי" (שמואל א יד, כד), "ויואל" — מלשון אלה ושבועה, וכתיב [ונאמר]: "ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם" (שמואל א יד כז), הרי ש"ארור" הוא שבועה. ושואלים: ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו [ושמא גם כאן שנים דברים עשה להם] שאול, אשבעינהו ולייטינהו [השביע אותם וקילל אותם]!

ומתרצים: מי כתיב [האם נאמר שם] "וארור" בו' החיבור? אלא כתוב "ארור", משמע שהוא הפירוט של "ויואל". ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לתירוץ זה, התם נמי [שם גם כן] בפסוק האמור ביהושע, אפשר לתרץ כן: לא כתיב [נאמר] "וארור" אלא "ארור", משמע שהוא אותו ענין.

ב ובדומה לזה אמר ר' יוסי בר' חנינא: "אמן"בו לשון שבועה, בו לשון קבלת דברים והסכמה להם, בו האמנת דברים, שהוא מאמין ומתפלל לקיום הדברים.

ומפרט: בו שבועהדכתיב [שנאמר]: "והשביע הכהן את האשה... ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב),

ואמירת "אמן" כאן היא שבועתה של האשה עצמה. בו קבלת דבריםדכתיב [שנאמר]: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כו),

שמקבלים עליהם לקיים כל אלה. בו האמנת דבריםדכתיב [שנאמר]: "ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך" (ירמיהו כח, ו). כלומר, ולוואי שכך יהיה.

ג אמר ר' אלעזר: "לאו" יכול להיות לשון שבועה, וכן "הן" הוא לשון שבועה. ומעירים: בשלמא [נניח] "לאו" שהוא שבועה, דכתיב [שנאמר]: "ולא יהיה עוד המים למבול" (בראשית ט, טו), וכתיב [ונאמר]: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי" (ישעיהו נד, יט), והיכן נשבע? אלא שאמירת "לא יהיה" כמוה כשבועה. אלא "הן" שהוא שבועה, מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: סברא הוא בדבר, מכיון ש"לאו" הוא שבועה, "הן" נמי [גם כן] שבועה.

אמר רבא: והוא שאמר "לאו" "לאו" תרי זימני [שתי פעמים]. והוא שאמר "הן" "הן" תרי זימני [שתי פעמים]. וכן יש להוכיח מן מקראות, דכתיב [שנאמר]: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" (בראשית ט, יא) ואחר כך חזר ואמר: "ולא יהיה עוד המים למבול" (בראשית ט טו), ומכיון ש"לאו" הוא תרי זימני [שתי פעמים], "הן" נמי תרי זימני [גם כן שתי פעמים].

ד שנינו במשנה: המקלל את השם בכולן (בכל השמות והכינויים) — חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "איש [איש] כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו), מה תלמוד לומר בפסוק זה? והלא כבר נאמר: "ונקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד טז)! ומסבירים: יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, שם הויה, מנין לרבות את הכינויין? תלמוד לומר: "איש איש כי יקלל אלהיו" וגו'מכל מקום, אף שלא בשם המיוחד. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: על שם מיוחד — חייב במיתה כמפורש בכתוב, ועל הכינויין שמקלל — חייב רק באזהרה (באיסור לאו), אבל אין בזה חיוב מיתה.

ועוד שנינו במשנה: והמקלל אביו ואמו בכינויים — חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרים. ושואלים: מאן [מי הם] החכמים הנזכרים כאן?

ומשיבים: שיטת ר' מנחם בר יוסי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' מנחם בר יוסי אומר: נאמר במקלל את השם "בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טו), מה תלמוד לומר "שם"? והרי כבר נאמר בתחילת פסוק זה "ונוקב שם ה' יומת"! לימד יתור זה גם על המקלל אביו ואמו, שאינו חייב סקילה עד שיקללם בשם.

ועוד שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויים עובר בלא תעשה. אמר ר' ינאי: ודברי הכל הם, וגם חכמים הסבורים במקלל את השם ומקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא בשם המיוחד, גם הם מודים שבזה חייב מלקות כשמקלל בכינויים. ומביאים את המקור בתורה לאיסורים אלה.

האיסור לקלל את עצמודכתיב [שנאמר]: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד" (דברים ד, יט), ויש להבין זאת כדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, שאמר: כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל"אינו אלא למצוות של לא תעשה, ולכן הפוגע בעצמו, על ידי הקללה, עובר בלאו. ומקלל חבירודכתיב [שנאמר]: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד), והוא הדין לכל אדם.

ה שנינו במשנה: "יכך ה' אלהים", וכן "יככה אלהים"זו היא אלה הכתובה בתורה. מסופר יתיב [יושב היה] רב כהנא קמיה [לפני] רב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן [ויושב היה ואומר את המשנה הזו כמו שהיא שנויה], בדיוק בלשון הזו. אמר ליה [לו] רב יהודה: כנה כלומר, אל תאמר לשון זו, אלא אמור אותם בכינוי ("יכהו ה' ") שלא תישמע כמקלל את רבך.

ומביאים עוד מעשה דומה, יתיב ההוא מרבנן קמיה [יושב היה אחד מהחכמים לפני] רב כהנא, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר] פסוק זה בתוך לימודו: "גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה" (תהלים נב, ז), אמר ליה [לו]: כנה. אל תאמר כלשון הכתוב בלשון נוכח, אלא בגוף שלישי, נסתר.

ושואלים: תרתי [פעמיים] למה לי לספר אותו ענין עצמו? ומשיבים: נחוץ זה המקרה השני, כי מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי מתניתין [דברים אלה אמורים במשנה] שהעיקר בה הוא התוכן, ולא צירוף המילים, ולכן יכול לשנות את הלשון, אבל בקראי אימא לא מכנינן [במקראות אמור שאין מכנים], אלא אומרים אותם ככתבם, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם כשהוא קורא מקרא יכול לכנות.

ו שנינו במשנה: האומר "אל יכך, ויברכך, וייטיב לך אם תבוא ותעיד" — ר' מאיר מחייב משום שבועת העדות, שהרי זה כאומר "יכך אם לא תבוא ותעיד", וחכמים פוטרין.

ותוהים: והא לית ליה [והרי אין לו] לר' מאיר את השיטה הזו של מכלל לאו אתה שומע הן, והוא מצריך לפרש בהסכם גם את צד החיוב וגם את צד השלילה! ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות, ואמור שכאן חכמים הם המחייבים ור' מאיר פוטר.

מסופר, כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל תנא כדתנן [שנה כמו ששנינו במשנתנו]. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי [עכשיו שאנו שונים כך] כנוסח זה, וכי אתא [וכאשר בא] ר' יצחק תני הכי [שנה גם כן כך], שמע מינה דוקא תנן [מכאן אתה למד שבדיוק שנינו]. שכך הנוסחה האמיתית במשנה, שר' מאיר הוא המחייב.

ומתקשים: אלא קשיא [קשה], שהרי ר' מאיר אינו סובר שמכלל לאו אתה שומע הן! ומשיבים: כי לית ליה [כאשר אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן, הרי זה בענייני ממונא [ממונות], אבל בענייני איסורא [איסור] והיתר — אית ליה [יש לו], ואדם מתחייב אף באופן זה.

ומקשים: הרי סוטה דאיסורא [שאיסור] הוא, ושם נאמר רק מה יעשה לאשה אם לא חטאה, ולא נאמר צד השלילה.

והקשינו על כך על שיטת ר' מאיר, ואמר ר' תנחום בר חכינאי כדי לתרץ את הדברים: "הנקי" כתיב [כתוב] (במדבר ה, יט), שאנו דורשים אותו כאילו נאמר "חנקי". ויש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום דכתיב [שכתוב] "הנקי", מובן הדבר לשיטת ר' מאיר, הא לאו הכי [הרי בלא זה] מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן [אומרים אנו], ואף שמדובר באיסור!