Steinsaltz on Meilah 2aביאור שטיינזלץ על מעילה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Meilah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Steinsaltz on Meilah
2aב׳ א

א משנה קדשי קדשים שנפסלו קודם שנזרק דמם, כגון ששחטן בצד דרום של העזרה שבמקדש (ומקום שחיטתם הראוי הריהו בצפון) — אף שנפסלו, מכל מקום לא יצאו מכלל קדושתם לענין זה שמועלין בהן (יש בהם דין מעילה), שהנהנה מהם חייב קרבן ("אשם מעילות"), ותשלומי קרן וחומש. ובפרטי דין זה: שחטן בדרום שלא כהלכתם, ואולם קיבל דמן בצפון כהלכתם — יש בהם דין מעילה (שהרי קבלת הדם שהיא עיקר העבודה נעשתה בצפון), ואף אם שחטם בצפון וקיבל דמן בדרום, שעיקר העבודה נעשתה שלא כדין — אף אלו יש בהם דין מעילה.

וכשם שדין זה נוהג בשינוי מקום העבודה, כך הוא נוהג בשינוי זמן העבודה, שאם שחט את הקרבנות הללו ביום (שהוא הזמן הראוי לשחיטה) וזרק את דמם בלילה (שאינו זמן הראוי לעבודה), ובודאי אם שחטם בלילה וזרק את דמם ביום — יש בהם דין מעילה. או כמו כן יש דין מעילה בקרבנות שנפסלו משום פיגול, שבזמן ששחטן חשב שיאכל את בשרם, או יזרוק את דמם, או יקריב את אימוריהם חוץ לזמנו, כלומר, שלא בזמן הראוי להם, או חוץ למקומו, שלא במקום הראוי להם (כגון מחוץ לעזרה) — בכל אלה מועלין בהן.

כלל אמר ר' יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל שהיה לה (לבהמת הקרבן) כבר שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסלה — אין מועלין בה עוד, כיון שעיקרה של מעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ"קדשי ה' " — שאין בהם צד היתר הנאה לאדם, ומשעה שהותר הקרבן לאכילה לכהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. ואילו כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים לפני שנפסלה — הרי היא עדיין בכלל "קדשי ה' ", ומועלין בה. ומסבירים:

איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים? — כגון שלאחר זריקת הדם לנה (עבר לילה על הבשר בלא שנאכל, ונעשה בכך נותר), או נטמאה בשר הקרבן, או שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלו דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.

ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים?שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה, וכן שקיבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה בשל היותם בעלי מומים, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל "מקדשי ה' ", ומועלים בו.

ב גמרא קתני [שנה] במשנה: קדשי קדשים ששחטן בדרוםמועלין בהן. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, וכי משום ששחיטתן נעשתה בדרום, אף שאין זו שחיטה ראויה, אפיקינון [הוציא אותם] בכך מידי דין מעילה?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שאם לא כן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הואיל ואמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו מעצמם, לפני שנשחטו כדינם — יצאו בכך מידי דין מעילה דבר תורה (מדין תורה), שמן התורה אין דין מעילה אלא בקדשים חיים, מעתה אם כן הייתי אומר כי הכי נמי [כך גם כן] קרבנות קדשי קדשים לגבי [אצל, בענין] שחיטתם בדרום העזרה, כמה דחנקינון דמי [כאילו שחנקם הם נחשבים], ואין בהם דין מעילה מדין תורה.

לכן באה משנתנו וקא משמע לן [השמיעה לנו] שאף שנשחטו שלא כדין, אינם נחשבים כמי שמתו, ויש בהם דין מעילה מן התורה. וטעם ההבדל: שכן קדשים שמתולא חזו [אינם ראויים] כלל להקרבה. אבל שחיטת קרבנות בדרוםנהי [אם אמנם] שאינו ראוי לקדשי קדשים, אבל ככלל אינה שחיטה פסולה, שהרי ראוי הוא לקדשים קלים שנשחטים אף בדרום.

ג ועוד בבירור המשנה, שואלים: למה לי למיתני [לשנות] את כל הני [אלה] המקרים הנזכרים בה, והלא היה יכול להשמיענו מקרה אחד, וממנו נלמד את העיקרון שאף שנפסל הקרבן — יש בו דין מעילה!

ומשיבים: צריכי [נצרכו] להישנות כולם, שממקרה אחד לא היינו למדים ביחס לשאר המקרים. ומפרטים: אי תנא [אם היה שונה] רק את המקרה הנזכר ראשון במשנה, כאשר שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, הייתי אומר כי רק הכא [כאן] הדין הוא דאית בהו [שיש בהם] דין מעילה, משום שאף שנשחטו שלא כדין, מכל מקום כיון שהקבלה של הדם בצפון הוא, לכן יהא בהם דין מעילה. אבל אם שחטן בצפון וקיבל את דמן בדרום, הואיל וקיבל את דמם בדרום הוא, שהקבלה, נעשתה שלא כהלכתה — הייתי אומר כי נפיק [יוצא] הקרבן בכך מידי דין מעילה. לכך שנתה המשנה גם דין זה.

ואי תנא האי [ואם היה שונה את זה, שני המקרים הללו בלבד] הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרים אלו יש בקרבנות דין מעילה, משום שהעבודה בהם נעשתה ביום, ויממא [היום] זמן ההקרבה הראוי הוא. אבל אם שחטה בלילה וזרק דמה ביוםלילה לאו [לא] זמן הקרבה הוא כלל, ולכן האי [זה] כיון ששחט בלילה — אמור דנפיק [שיוצא] בכך הקרבן מידי מעילה!

וממשיכים עוד, ואי תנא [ואם היה שונה] במשנתנו שיש בה דין מעילה רק כאשר שחטה בלילה וקיבל דמה ביום, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרה זה, הואיל וקבל דמה ביום שהוא הזמן הראוי לעבודה — אית [יש] בה דין מעילה, אבל במקרה ששחטן ביום וקיבל וזרק דמן (שזה עיקר העבודה) בלילה, הואיל והלילה לאו [לא] זמן הקרבה הואכמאן דחנקינון דמי [כמי שחנקם הם נחשבים], ולא אית בהו [ואין בהם] דין מעילה, לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] את כל המקרים הללו במשנתנו.

ד ועוד בבירור המשנה. שנינו שגם אם שחטם במחשבה לאוכלם חוץ לזמנו או חוץ למקומו, מועלים בהם. ושואלים: קרבנות אלה נפסלו כפיגול, ואם כן למאי חזו [למה איפוא הם ראויים]? שהרי אינם ראויים לא להקרבה ולא לאכילה, ומדוע שיחול בהם דין מעילה האמור בקדשים?

ומשיבים: הואיל ומרצין לענין הפיגולין, שכל שלא נזרק דם הקרבן כהלכתו — אינו נחשב כפיגול, ולא יצא לגמרי הקרבן מקדושתו, ולכן יש בו דין מעילה.