Steinsaltz on Megillah 2aביאור שטיינזלץ על מגילה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Megillah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Steinsaltz on Megillah
2aב׳ א

א משנה מגילה נקראת באחד מן הימים הללו: באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר שבחודש אדר, לא פחות, כלומר, לא לפני ימים אלה, ולא יותר, לא לאחר ימים אלה. ומפרשים כיצד מזדמן שקוראים בכל אחד מן הימים הללו. כלל הוא כי כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קוראים בחמשה עשר באדר, כפרים ועיירות גדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע — קורין (קוראים) בארבעה עשר, אלא שתיקנו כי הכפרים מקדימין ליום הכניסה, לימי שני וחמישי שבהם היו בני הכפרים מתכנסים ובאים העירה לבית הדין, לקריאת התורה ולשאר צרכיהם.

ומעתה מפרש כיצד מזדמן שיקראו בכל אחד מן הימים שנמנו; חל להיות ארבעה עשר באדר ביום שני בשבוע — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה קוראות למחר. הרי קריאה בארבעה עשר ובחמישה עשר. חל להיות ארבעה עשר ביום שלישי או ביום רביעי בשבוע — כפרים מקדימין ליום הכניסה (יום שני) והם קוראים איפוא בשלושה עשר או בשנים עשר ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה כדינן למחר.

חל להיות ארבעה עשר ביום חמישי בשבוע — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה קוראות למחר. חל להיות ארבעה עשר בערב שבת — כפרים מקדימין ליום הכניסה יום חמישי ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום, שאף המוקפות חומה אינן קוראות בשבת.

חל ארבעה עשר להיות בשבתכפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה יום חמישי (ואז קוראים בשנים עשר באדר) ומוקפות חומה קוראות כדרכן למחר ביום ראשון. חל להיות אחר השב ת (יום ראשון) — כפרים מקדימין ליום הכניסה, הוא יום חמישי, ונמצאו קוראים באחד עשר באדר ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה קוראות למחר.

ב גמרא שנינו במשנה שהמגילה נקראת באחד עשר באדר. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דין זה? על השאלה הזאת תוהים: מנלן [מנין לנו]?! מה מקום לשאלה זו? הלא הטעם הוא כדבעינן למימר לקמן [כפי שאנחנו צריכים לומר לפנינו, להלן]: החכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין וקוראים ליום הכניסה, כדי שיהיו פנויים דיים ויספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ביום הפורים, ואם כן טעמו של הדבר הוא משום תקנת חכמים.

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנחנו כך אמרנו], כלומר, זה הוא תוכן השאלה: מכדי [הלא] את קריאת הימים הללו כולהו [כולם] אנשי כנסת הגדולה תקנינהו [תיקנום] כאשר קבעו את חג הפורים עצמו, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאנשי כנסת גדולה רק ארבעה עשר וחמשה עשר תקון [תיקנו] האם אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו [יבואו חכמים ויעקרו תקנה שתיקנו] אנשי כנסת הגדולה? והתנן [והרי שנינו במשנה] כלל: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין הדיינים, ובודאי לא היה בית דין גדול בישראל מבית דינם של אנשי כנסת הגדולה.

אלא פשיטא [פשוט] שעלינו לומר כי הימים הללו כולהו [כולם] אנשי כנסת גדולה תקינו [תיקנו אותם] ולכן יש לשאול: היכא רמיזא [היכן רמוז הדבר]? שהרי במגילה, שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה, נאמר רק ארבעה עשר וחמישה עשר ולא יותר.

אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: דבר זה נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב]: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" (אסתר ט, לא), שמן המלה "זמניהם" משמע כי זמנים הרבה תקנו להם, ולא שני ימים בלבד.

ושואלים: הלא האי מיבעיא ליה לגופיה [פסוק זה נצרך לגופו], לומר שאכן יקיימו את ימי הפורים בזמנים שקבעו להם! ודוחים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "לקיים דברי הפורים האלה בזמן", מאי [מה פירוש] "זמניהם" בלשון רבים — זמנים טובא [הרבה].

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לומר לו בלשון רבים] ללמדנו שזמנו של זה עיר מוקפת חומה לא כזמנו של זה שאינה מוקפת, שיש הבדל בזמני חג הפורים במקומות שונים ולכן היה צורך לומר בלשון רבים. ומסבירים: אם כן, אם לזה בלבד היתה הכוונה, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "זמנם ", מאי [מה לשון] "זמניהם" שהיא לשון־ריבוי כפולה שמעת מינה כולהו [שומע א תה ממנה א ת כולם], שאף שבמקרא כתובים שני ימים בלבד, נרמז כאן שיש מקום להוסיף עוד זמנים אחרים.

ומקשים מצד אחר : אם כן אימא [אמור] כי הכוונה היא לומר שיש זמנים טובא [הרבה], והכוונה להוסיף ימים רבים לפני פורים, כגון אפילו בתשיעי ובעשירי, ומשיבים: מה שנאמר "זמניהם" שהוא לשון ריבוי כפולה, הרי זה דומיא [בדומה] ללשון "זמנם", מה אילו היה כתוב "זמנם" הרי זה תרי [שני ימים] — ארבעה עשר וחמישה עשר המפורשים בכתוב, אף "זמניהם" שיש בו ריבוי נוסף הוא תרי [שנים] נוספים ולא יותר.

ומקשים: ואימא [ואמור] ששני ימים נוספים אלה הם הימים תריסר ותליסר [שנים עשר ושלושה עשר], וכיצד יודעים אנו על יום אחד עשר? ומשיבים: כאן יש לתרץ כדאמר [כפי שאמר] להלן רב שמואל בר יצחק: יום שלשה עשר באדר זמן קהילה (התקהלות, כינוס) לכל היא, שהרי בשלושה עשר באדר נקהלו היהודים ונלחמו באויביהם ועיקרו של הנס היה באותו יום ולא צריך לרבויי [לרבותו] ולומר שיום זה ראוי לקריאה, הכא נמי [כאן גם כן] לענייננו, כיון ששלשה עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי [לרבותו] באופן מיוחד לקרוא בו.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] ששני הימים הנוספים הם שיתסר ושיבסר [שישה עשר ושבעה עשר]! ודוחים: הלא במגילה "ולא יעבור" כתיב [נאמר] (אסתר ט, כז), ללמד שאין מעבירים = מאחרים את חגיגת נס ימי הפורים לזמן מאוחר יותר. כל זה היה בירור טעם אחד בשם ר' יוחנן.

ור' שמואל בר נחמני אמר רמז אחר יש לדבר: אמר קרא [הכתוב]: "כימים אשר נחו בהם היהודים" (אסתר ט, כב), ונדייק: "ימים" הרי שני הימים האמורים, "כימים" — משמע שמוסיפים על הימים שנחו בהם עוד שני ימים, ומכאן יש לרבות יום אחד עשר ושנים עשר.

ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הדבר לרבות יום תריסר ותליסר [שנים עשר ושלושה עשר]! על כך אמר רב שמואל בר יצחק: יום שלשה עשר זמן קהילה (התקהלות, כינוס) לכל היא, ולא צריך לרבויי [לרבותו]. ומקשים: ואימא [ואמור אם כן] שיהיו ימים נוספים אלה שיתסר ושיבסר [שישה עשר ושבעה עשר] באדר! ודוחים: "ולא יעבור" כתיב [נאמר].

כיון שנאמרו שני רמזים לאותו ענין, שואלים: ר' שמואל בר נחמני מאי טעמא [מה טעם] לא אמר את הראיה מלשון הכתוב "בזמניהם"? ומשיבים: דיוק־לשון זה שלומדים ממנו כפילות, שיש ריבוי אחר ריבוי בשינוי של "זמן" "זמנם" "זמניהם" לא משמע ליה [נשמע, נראה, לו] ולדעתו יש כאן ריבוי רגיל של שני ימים בלבד.

ושואלים מצד שני: ורב שמן בר אבא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ראיה כמו ר' שמואל בר נחמני מ"כימים"? ומשיבים: אמר לך [היה יכול לומר לך]: הפ סוק ההוא לדורות הוא דכתיב [שנאמר], ומשמעו: כפי שנחו היהודים באותם ימים בעבר כן ינוחו ויעשו בהם שמחה לדורות.

ג על עיקרי ההלכה שבמשנה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו — דברי ר' עקיבא סתימתאה [הסותם], כלומר, ר' עקיבא הידוע שדבריו הם המקור ל"סתם משנה" כמעט בכל מקום, שרוב המשניות שנאמרו סתם בלא שם אומרן הן כשיטתו או כשיטת תלמידיו דדריש הוא דורש] את שינויי הלשון "זמן" "זמנם" "זמניהם", אבל חכמים אומרים: אין קורין אותה אלא בזמנה בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר.

מיתיבי [מקשים על כך]: אמר ר' יהודה: אימתי אמרו הלכה זו שקוראים מאחד עשר עד חמישה עשר — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן בשלווה, אז אפשר להוסיף ולקרוא ימים אחדים קודם ארבעה עשר, אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה שעל פי זמן קריאת המגילה מחשבים אימתי יחול חג הפסח — אין קורין אותה אלא בזמנה, כדי שלא תיגרם טעות בקביעת מועד חלות הפסח בשל השינוי ביום קריאת המגילה.

ומעתה נברר: ר' יהודה אליבא דמאן [על פי שיטת מי] אמר מה שאמר? אילימא אליבא [אם תאמר על פי שיטתו] של ר' עקיבא — הרי לדעת ר' עקיבא, שהיא הדעה הסתמית שבמשנתנו — אפילו בזמן הזה איתא להאי תקנתא [ישנה לאותה תקנה], שהרי ר' עקיבא בזמן הזה הוא שהיה ועל אותו זמן אמר במשנה שמקדימים לקרוא את המגילה ולא פירש שהוא רק בזמן שישראל שרויים בשלווה,

אלא לאו אליבא דרבנן [האם לא שיטתו היא על פי שיטת חכמים] שהיו לפניו וחולקים אמנם על דבריו, ואם כן נמצא כי לדבריהם בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן — מיהא קרינן [על כל פנים קוראים] גם לפני ארבעה עשר ולא נחלקו חכמים אלא בשנים שאינן כתיקונן, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' יוחנן! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה בלשון שונה במקצת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו היא דברי ר' עקיבא סתימתאה [הסותם], אבל חכמים אמרו: בזמן הזה, שקיימות בעיות בהודעת קביעת החדשים למקומות מרוחקים, הואיל ומסתכלין בה ויודעים שהפסח חל בדיוק חודש ימים לאחר הפורים — אין קורין אותה אלא בזמנה, כדי שלא יבואו לידי מכשול.

ועל כך מעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדברי ר' יוחנן, אמר ר' יהודה: אימתי נאמרו דברי המשנה — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן ולא קיימות בעיות בהעברת ידיעות אף למקומות מרוחקים וזמן קביעת החודש יוודע לכל, אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה — אין קורין אותה אלא בזמנה, ולפי זה, ר' יוחנן אמר ופירש את הדברים כפי שהברייתא מוסרת בשם רבי יהודה.

ובאותו ענין, מוסיפים ואומרים: רב אשי קשיא ליה [היה קשה לו] משיטת ר' יהודה כאן על שיטת ר' יהודה עצמו במקום אחר,