Steinsaltz on Berakhot 2aביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Berakhot 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Steinsaltz on Berakhot
2aב׳ א
1 א

א ראשיתה של מסכת ברכות — ראשונה לכל המסכתות שבששת הסדרים — היא בענין קריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, והריהי משמשת איפוא כיסוד ושורש לכל הנשנה בעקבותיה. ופותחים בדיני זמן קריאת שמע: מאימתי (ממתי, מאיזו שעה) מתחיל הזמן בו קורין (קוראים) את קריאת שמע בערבין (בערבים)? משעה שהכהנים הטמאים (כגון מצורע או זב) שנטהרו נכנסים לאכול בתרומתן. ועד מתי הוא זמן קריאת שמע של ערבית? עד סוף האשמורה הראשונה של הלילה. שכך מובנה של המלה "ובשכבך" הנאמרת במצות קריאת שמע של ערבית (דברים ו, ז) — כאשר נפנה האדם לשכב על מיטתו על מנת לישון, וזמן הקריאה הריהו איפוא פרק הזמן בו אנשים מכינים את עצמם לשנת הלילה, והוא בחלקו הראשון של הלילה, אלו דברי ר' אליעזר.

2 ב

וחכמים אומרים: זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצות הלילה.

3 ג

ואילו רבן גמליאל אומר כי מותר לקרות קריאת שמע של ערבית עד שיעלה עמוד השחר, שכן מובנה של המלה "ובשכבך" — כל זמן שבני אדם שוכבים בלילה על מיטתם, והרי זה איפוא כל הלילה כולו.

4 ד

ומסופר שכן אף נהג רבן גמליאל כהוראתו, שכך היה מעשה ובאו (שבו לביתם) בניו של רבן גמליאל בשעה מאוחרת בלילה מבית המשתה (מקום בו נערכה סעודת נישואין), ואמרו לו: עדיין לא קרינו (קראנו) את קריאת שמע של ערבית בשל טרדתנו בשמחת חתן וכלה, ופסק להם אביהם: אם לא עלה עדיין עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ובהיות ודעת רבן גמליאל הינה דעת יחיד כנגד דעת שאר החכמים הסבורים כי זמן קריאת שמע הוא עד חצות, הטעים את הוראתו שכן היא גם לדעת חכמים, וכי לא בהלכה זו (קריאת שמע) בלבד אמרו, אלא גם כל מה שאמרו חכמים "עד חצות", מעיקר הדין מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

5 ה

ומביא רבן גמליאל כמה דוגמאות לעקרון זה, כגון: מצות הקטר (שריפת) חלבים ואיברים של הקרבנות על המזבח, אשר בשל ריבוי הקרבנות שהוקרבו לא הספיקו במהלך היום להעלות על המזבח את כל החלבים והאיברים, ועל כן המשיכו להקטירם כל הלילה, ככתוב "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב), וכן כל הנאכלים ליום אחד, אותם קרבנות, כמו החטאת והאשם, שמותר לאכלם רק ביום שחיטתם ובלילה שלאחריו, אף שאמרו חכמים שהם נאכלים "ליום ולילה עד חצות" מדין התורה מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אבל לא מאוחר יותר, ככתוב "ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז, טו). אם כן, למה אמרו חכמים שזמנם "עד חצות"כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שאם יתירו מתחילה לעשות את המצוה עד עלות השחר, עלול אדם להתרשל ולדחותה, עד אשר יעבור זמנה של המצוה.

6 ו

ב גמרא המשנה פתחה בדיני קריאת שמע בשאלה מאימתי קוראים את קריאת שמע של ערבית, ושואלים על כך: התנא של משנתנו היכא קאי דקתני [היכן הוא עומד בהסתמך על אלו דברים קודמים הוא ממשיך, בזה שהוא שונה] "מאימתי"? שמסגנון זה נראה כאילו כבר שנה קודם למשנתנו זו את עיקר ההלכה של חובת קריאת שמע בערבית, ומעתה הוא ממשיך ומפרט אותה. והרי משנתנו הינה המשנה הראשונה בששת סדרי המשנה?

7 ז

ותו [ועוד] שאלה: מאי שנא דתני [מה שונה, מדוע שינה התנא מן הסדר, בכך שהוא שונה, עוסק] כאן בנושא של קריאת שמע של ערבית ברישא [בתחילה]? לתני [שישנה] את דינה של קריאת שמע של שחרית ברישא [בתחילה]! שהרי רוב המצוות נוהגות ביום, ואף בקרבנות מוקדם קרבן השחר לקרבן הערב (תוהרא"ש).

8 ח

על שתי השאלות הללו באה תשובה אחת: התנא אקרא קאי, דכתיב [על הכתוב עומד, נסמך, שכך נאמר]: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז), שבאמצעות סגנון זה, מלמדנו התנא כי ההלכות שבתורה שבעל פה הריהן נסמכות על האמור בתורה שבכתב. ומתוך שנסמכו דברי המשנה על כתוב זה, הכי קתני [כך שנינו], שכך יש לשנות במשנה: זמן קריאת שמע של שכיבה שנצטווינו עליה בתורה אימת [מתי] הוא? — משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ומובן, כי בשל ההסתמכות על המקרא, גם המשנה מתחילה לבאר קודם מהו "בשכבך".

9 ט

ובאשר לשאלה מדוע הקדימה המשנה את קריאת שמע של ערבית לקריאת שמע של שחרית, אי בעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: יליף [למד] התנא סדר זה מברייתו (בריאתו) של עולם, דכתיב כן נאמר] במעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), והרי שהיום מתחיל מן הערב ולא מן הבוקר. ומטעמים אלה ראוי לפתוח תחילה בהלכות קריאת שמע הנוהגת בערב.

10 י

ושואלים: אי הכי [אם כך], בסיפא דקתני [בסוף המשנה ששנינו] בהמשך הפרק "בשחר מברך שתים, שתי ברכות, לפניה, לפני קריאת שמע, ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה", והלא לפי האמור נכון היה לתני [שישנה] של ערבית ברישא [בתחילה]!

11 יא

ועונים: אכן, התנא פתח דבריו בהלכות הנוגעות לערבית, והדר תני וחזר ושנה] אחר כך בהלכות שחרית, ועד (מתוך) דקאי הוא עומד, נמצא] בשחרית, פריש מילי [פירש כל עניני] שחרית, והדר פריש מילי [וחזר אחר כך ופירש עניני] ערבית.

12 יב

ג מעתה נפנים לברר את המשך הדברים במשנה. אמר מר [החכם] במשנה שזמן תחילת קריאת שמע הוא משעה שהכהנים הטמאים שנטהרו נכנסים לאכול בתרומתן. ואולם, שעה זו שבה הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן איננה ציון זמן מוגדר כשלעצמו, ומכדי [הרי] הכהנים אימת קא אכלי [מתי הם אוכלים] תרומה?משעת צאת הכוכבים, ואם כן לתני [שישנה] במפורש: "משעת צאת הכוכבים"!

13 יג

ומשיבים: אכן, לקביעת זמן קריאת שמע פשוט היה יותר לומר שהוא זמן צאת הכוכבים, ואולם על ידי סגנון זה מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר נוסף השמיע לנו בדרך אגב]כהנים אימת קא אכלי [מתי הם אוכלים] בתרומהמשעת צאת הכוכבים. והא קמשמע לן דבר זה השמיע לנו] אגב כך חידוש הלכה שכפרה לא מעכבא [אינה מעכבת], שאף שכבר טבל הכהן לטהרתו, מכל מקום חייב הוא עדיין להביא קרבן מיוחד לכפרה, וכל עוד לא הביאו עדיין לא הגיע איפוא לטהרה שלימה, ואף על פי כן מותר לו כבר לאכול בתרומה. חידוש זה המובא במשנתנו בדרך אגב, מתפרש בברייתא בשלמותו, כשהוא נדרש מלשון הכתוב. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בדיני טומאה "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ו), ויש ללמוד מן האמור "ובא השמש וטהר" שדווקא ביאת (שקיעת) שמשו היא המעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו (הבאת הקרבנות המכפרים) מעכבתו מלאכול בתרומה.

14 יד

ד ודנים בראיה המובאת בברייתא: ממאי [ממה, מנין], שהאי [זה] הכתוב "ובא השמש" פירושו ביאת השמש, שהיא שקיעתה המלאה, ולכן "וטהר" יהא משמעו טהר יומא [נטהר, הושלם היום], שיבוא השמש, ויהא האויר נקי, ויראו הכוכבים (רה"ג), והמילים "ובא השמש וטהר" הן ביטוי אחד שמשמעו שקיעתה המלאה של השמש.