Steinsaltz on Beitzah 2aביאור שטיינזלץ על ביצה ב׳ א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Beitzah 2a"
Toggle Reader Menu Display Settings
Steinsaltz on Beitzah
2aב׳ א

א משנה ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל אף בו ביום, ובית הלל אומרים: לא תאכל, כפי שיבואר הדבר בגמרא באריכות. כיון שהזכרנו מקרה יוצא דופן שדעת בית שמאי להקל ודעת בית הלל להחמיר, מביאים עוד מהלכות יום טוב אשר אף בהן קיימת תופעה יוצאת דופן זו. בית שמאי אומרים: שאור, שהוא בצק שהחמיץ מאד, שאין עושים ממנו עוד מאכל אלא מחמיצים בו את העיסה, איסורו לענין ביעור חמץ בפסח הוא בשיעור של כזית, אבל חמץ אחר הראוי לאכילה, שיעורו גדול יותר, והוא בככותבת כגודל של פרי התמר. ובית הלל אומרים: זה וזה שיעורן בכזית.

ועוד, השוחט חיה או עוף ביום טוב, שמצוה מן התורה לכסות את דמם לאחר שחיטתם (ויקרא יז, יג), בית שמאי אומרים: יחפור מלכתחילה בעפר באמצעות דקר (מין את חפירה) ויכסה באותו עפר את דם השחיטה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט לכתחילה אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום לצורך זה. אולם מודים גם בית הלל שאם שחט כבר, אף על פי שאסור לו לעשות כן מלכתחילה, שיחפור בדקר ויכסה. ועוד הסכימו שאפר כירה מוכן הוא לכסות בו את הדם. וכאשר יבואר הדבר בגמרא.

ב גמרא מתחילה מבררים: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן עוסקים אנו] במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שכאן מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, כלומר, שהיא מן התרנגולות שהתכוונו לשחטן ולאכלן, ואותה תרנגולת הטילה ביצה, אם כן מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית הלל האוסרים את הביצה? הלא אוכלא דאפרת [אוכל שנפרד] הוא, שהרי כל התרנגולת נחשבת כדבר מאכל, והביצה הלא היא חלק מן התרנגולת שנפרד ממנה עכשיו, וכשם שאפשר לאכול בחג את התרנגולת עצמה, אף ביצה זו צריכה להיות ראויה לאכילה!

אלא, חייבים אנו לומר כי מדובר כאן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ותרנגולת כזו מאחר והחליטו עליה בעליה שלא להשתמש בה ביום טוב, הריהי מוקצה, והרי ידוע לנו שמוקצה אסור אפילו בטלטול. וכיון שהתרנגולת עצמה מוקצה — אף ביצתה מוקצה.

ואם כן, יש לשאול: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? הלא מוקצה היא! על השאלה הזו תוהים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבדבר? דילמא [שמא] בית שמאי לית להו [אין להם, אינם סוברים] דין מוקצה? שהרי יודעים אנו כי קיימות דעות שונות בדבר תוקפו של איסור מוקצה, ויתכן שבית שמאי סבורים (כפי שקיימת דעה כזו בין התנאים) שאין איסור במוקצה כזה, ושמא בכך נחלקו עם בית הלל ואין מקום עוד לשאלה.

כהקדמה לפתרונות שמציעים לבעיה זו מעירים: קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר, כלומר: הנחת היסוד היתה, כי אפילו מאן דשרי [מי שמתיר] במוקצה, שסבור שדבר שהקצוהו בעליו מלהשתמש בו, בכל זאת אין איסור לטלטלו בחג או בשבת, אבל בנולד אף הוא אסר, שדבר שלא היה קיים מבעוד יום אלא שנולד (או התהווה) בחג או בשבת הרי זה אסור לדעתו בטלטול, כיון שבודאי לא העלו על הדעת שיהיה ראוי להשתמש בו. ומעתה, הלא ביצה זו היא נולד גמור, ואם כן מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי?

אמר רב נחמן, אפשר לומר כך: לעולם מדובר כאן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אולם ההנחה שהנחנו לא היתה נכונה, אלא מי דאית ליה [שיש לו, שמקבל בכלל] דיני מוקצה, אית ליה [יש לו, מקבל] גם את האיסור בנולד, אבל מי דלית ליה [שאין לו, אינו מקבל] דיני מוקצה, לית ליה [אין לו, אינו מקבל] אף דיני נולד. ולפי זה, סיכום הדברים במחלוקת זו הוא שבית שמאי כדעת ר' שמעון סבורים הם, שלדעתו אין איסור מוקצה, ובית הלל כדעת ר' יהודה סבורים הם, שלדעתו יש איסור מוקצה.

על סברה זו תוהים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בית שמאי אומרים: מגביהין (מרימים, מסירים) מעל השלחן עצמות וקליפין (קליפות) שנשארו אחרי הסעודה, ואף שאינם ראויים לאכילה והם בבחינת מוקצה, מכל מקום מותר לטלטלם, ובית הלל אומרים: אסור לעשות כן, אלא מסלק את הטבלא כולה, כלומר: את כל החלק העליון של השולחן שניתן לטלטל אותו ומנערה כולה יחד, שאגב טילטול השולחן עצמו שהוא כלי ואינו מוקצה — מטלטלים ומנערים גם את העצמות והקליפות, אבל לטלטל אותן לבד אסור.

ואמר רב נחמן באותו ענין: משנה זו אין גירסתה כהלכה, ויש לתקן את נוסחה, ולהחליף את השיטות כי אנו אין לנו אלא (אנו יודעים כי) בית שמאי סבורים כשיטת ר' יהודה הסבור שיש דין מוקצה, ובית הלל סבורים כשיטת ר' שמעון שאינו סובר דין מוקצה! וכיון שלדעת רב נחמן בית הלל סבורים כר' שמעון שאין דין מוקצה, מדוע מפרש הוא את דעת בית הלל במשנתנו שזאת משום שכדעת ר' יהודה סבורים הם?

ומשיבים: אמר לך [היה אומר, משיב לך] רב נחמן כך: גבי שבת שסתם לן [לנו] התנא, שסתם משנה שלא פורש שם אומרה (והוא סימן שכן היא ההלכה העיקרית) היא כשיטת ר' שמעון, דתנן כן שנינו במשנה] במסכת שבת: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כדי שתוכל לאוכלן בקלות, וכן מחתכין את הנבלה ואפילו זו שמתה בשבת לפני הכלבים כדי שיוכלו לאכול אותה, שאף שנבילה זו מוקצה היא, מכל מקום מותר לטלטלה ולהתעסק בה בשבת.

הרי סתם משנה כדעת ר' שמעון, וכיון שסתם משנה במסכת שבת כדעת ר' שמעון, לכן מוקים לה [מעמיד, מסביר, אותה] רב נחמן באופן שבית הלל יסברו כדעת ר' שמעון שנראה שהלכה כמותו, כדי שיתאים הדבר עם הכלל שהלכה תמיד כבית הלל. אבל