Steinsaltz on Bava Batra 29aביאור שטיינזלץ על בבא בתרא כ״ט א
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Bava Batra 29a"
Toggle Reader Menu Display Settings
29aכ״ט א

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שיש כאן רק עצה טובה, מה שנאמר "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין" (ירמיה כט, ה), מאי קאמר [מה הוא אומר] לענין הלכה? אלא עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] בכך, הכא נמי [כאן גם כן] עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו]. ומעירים: תדע שכן הוא, דכתיב [שנאמר]: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (ירמיה לב, יד), וזו בוודאי אינה אלא עצה טובה כיצד לשמור את הדברים כראוי, ואין זו הוראה להלכה. ואם כן, אין מכאן ראיה לחזקת שלוש שנים.

אלא יש לחזור מהסבר זה ולומר הסבר אחר, וכך אמר רבא: שתא קמייתא מחיל איניש [שנה ראשונה מוחל אדם] על מה שאוכלים משלו ושותק ואינו מוחה, תרתי מחיל [שתים מוחל], תלת לא מחיל [שלוש אינו מוחל]. ואם לא מחה בשנה השלישית מורה הדבר שאין הקרקע שלו.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי סברה זו, כי הדרא ארעא [כאשר מתברר שאכן קרקע זו של המערער, וחוזרת הקרקע לבעליה], תיהדר לבר מפירי [שתחזור חוץ מן פירות] שלקח ממנה בשתי שנים אלה, שהרי מחל עליהם! אלמה [מדוע] אמר רב נחמן: הדרא ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות]?

אלא יש לחזור מתירוץ זה, וכך אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש [שנה ראשונה אין אדם מקפיד], לבוא ולמחות (אף שאינו מוחל על הפירות), תרתי לא קפיד [שתים אינו מקפיד], תלת קפיד [שלוש מקפיד].

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, כגון הני [אלה] דבי [של בית] בר אלישיב דקפדי הם מקפידים] אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו [על מי שעובר על גבול השדה שלהם], הכי נמי [כך גם כן] תאמר דלאלתר הוי [שמיד הריהי] חזקה אם משתמש אדם שימוש כלשהו ברכושם? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], שבמקרה כגון זו תהא חזקה מיד, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! שיימצא שלכל אדם יש שיעור אחר של חזקה, ואי אפשר לומר כן.

אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה [שנה ראשונה נזהר אדם בשטרו] ושומר את שטר הקנין של השדה, תרתי ותלת מיזדהר [שתים ושלוש נזהר], טפי לא מיזדהר [יותר מזה אינו נזהר] ומשליך את השטר, אם לא ערערו על חזקתו בשדה. ולכן אמרו שאחרי שלוש שנים תהיה זו חזקה ולא יזדקק שוב לשטר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי סברה זו, מחאה שלא בפניו לא תיהוי [תהיה, תיחשב] למחאה, ואם יעברו שלוש שנים בלא מחאה בפניו — תהא זו חזקה, אף שמוחה הלה בפני אנשים אחרים ואנו יודעים שאינו מתכוון לוותר על שדהו. וזאת רק משום דאמר ליה [שיכול לומר לו]: אי מחית באפאי, הוה מיזדהרנא בשטראי [אם היית מוחה בפני, הייתי נזהר בשטרי] ולא הייתי זורק אותו!

ומשיבים: דאמר ליה [שיכול המוחה לומר לו]: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, והחבר של חברך חבר יש לו] ואפשר לסמוך על כך שהמחאה תגיע לאוזניך.

א אמר רב הונא: שלש שנים שאמרו, הוא שאכלן רצופות. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה: חזקתן שלש שנים מיום ליום! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], "מיום ליום" הרי זה בא לאפוקי [להוציא, למעט] מקוטעות, לומר שמדובר בשלוש שנים שכל אחת מהן אכל ברצף, ולעולם אפילו מפוזרות, כלומר, אף אם אכל שנה והפסיק שנה, ושוב אכל שנה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא שצריכות הן להיות רצופות.

אמר רב חמא: ומודי [ומודה] רב הונא, באתרי דמוברי באגי [במקומות שבהם מובירים את השדות] שזורעים את השדה שנה אחת ומשאירים אותו בור בשנה האחרת, שבמקרה כזה מצטרפות שלוש שנות היבול, למרות שיש ביניהן הפסק.

ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא למקום דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר [שיש שמוביר ויש שאינו מוביר] והאי גברא מוברה [ואדם זה הוביר אותה], מהו דתימא [שתאמר] אמר ליה [יאמר לו] הטוען: אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה [אם כן הוא ששלך היתה, היית צריך לזרוע אותה], ועל כן קא משמע לן דאמר ליה [השמיע לנו שיכול הוא לומר לו]: חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר [קרקע אחת זרועה בכל הבקעה איני יכול לשמור], ולכן גם אני עשיתי כאחרים והשארתי אותה מוברת.

ואי נמי [או גם כן] יכול לומר לו: בהכי ניחא [בכך נוח] לי דעבדא טפי היא עושה

אחר כך יותר] ואיני רוצה לזורעה שנה אחר שנה ולגרום שיכחיש כוחה. על דברי רב הונא, שהחזקה צריכה שתהא רצופה ממש, מקשים: תנן [שנינו במשנה]: חזקת הבתים; והא [והרי] בתים דביממא ידעי [שביום יודעים] מי יושב בהם, בליליא לא ידעי [בלילה אין יודעים], מדוע נחשבת זו חזקה? והרי אין היא רצופה!

אמר אביי: מאן מסהיד [מי מעיד] על בתים?שיבבי [השכנים], שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא [השכנים יודעים מי נמצא ביום ובלילה].

רבא אמר: איך אפשר להעיד על שימוש רצוף בבתים — כגון דאתו בי תרי ואמרי [שבאים שניים ואומרים]: אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא [אנו שכרנו את הבית ממנו, וגרנו בו שלוש שנים ביום ובלילה] ועדות זו שלהם מועילה כדי שיוחזק הבית בידי האיש שהשכיר להם.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: מדוע סומכים על שני עדים כאלה? הלא הני [אלה] נוגעין בעדותן הן, דאי לא אמרי הכי [שאם אינם אומרים כך] שאינם מעידים ששכרו את הבית מן המחזיק במשך שלוש שנים רצופות, אמרינן להו [אומרים אנו להם]: זילו הבו ליה אגר ביתא להאי [לכו ותנו לו את שכר הבית לזה] שהוא הטוען שהוא בעל הבית האמיתי!

אמר ליה [לו]: דייני דשפילי הכי דאיני [דיינים שפלים, בורים, כך הם דנים]. מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במקרה כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי הם מחזיקים בידם את שכר הבית ואומרים]: למאן ליתביה [למי לתת אותו]? ואם כן אינם נוגעים בעדותם, שלא איכפת להם מי יקבל מידם את השכר.

אמר מר זוטרא, ואי טעין ואמר [ואם המערער טוען ואומר]: ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא [שיבואו שני עדים להעיד לו שגר בו בבית שלוש שנים ביום ובלילה], טענתיה [טענתו] טענה ושומעים לו, שבלי זה אין זו ראיה גמורה.