Siman 265רס״ה
1 א

סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית. ובו י"ג סעיפים:
המל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: הגה ואם אין אבי הבן אצל המילה יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א) ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי'בשם סמ"ק) וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם) . האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה) אבל התופס הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו שנאמר ויעמוד העם בברית (מרדכי פר"א דמילה וכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער שהוא יושב ואם אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח ואומר בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו' ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי נותן מהיין באצבעו בפי התינוק (וכשהמוהל מברך ברכה זו רוחץ תחלה ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם):

2 ב

אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו מברך למול את הבן לדעת הרמב"ם (ויש חולקין (טור בשם בעל העיטור) וכן נוהגין שלא לחלק מיהו אם בירך למול או שבירך ברכת להכניסו לחוד יצא) (וכן משמע בהגהות מיימוני):

3 ג

גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו זכר ודאי: הגה אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות אבל אין לומר קיים את הילד הזה וכו' (בנימן זאב סימן ו' בשם אגודה):

4 ד

ממזר כישראל הוא ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים. (ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר) (מהרי"ל) ביוהכ"פ ובד' צומות לא יברך על הכוס (טור בשם בעל העיטור וע"פ) מיהו בג' צומות מהם שהיולדת אינה מתענה יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיע' הברכה לשתיית הכוס אבל ביום הכפורים וט' באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס ובתשעה באב אסא נמי לא מייתינן מטעמא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב: הגה וי"א דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים (תוס' בכל מערבין ומרדכי דיומא) וכן פסק בטור א"ח סי' תקנ"ט וכן נוהגין וביום כפורים נוהגין ליתן לתינוק הנימול כמו שנתבאר בא"ח סי' תרכ"א וי"א דאף בלא תענית יוצאים בזה (כל בו) אבל אין נוהגין כן אלא הסנדק שותה כשאינו תענית:

5 ה

מי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלים הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני והשני יברך אשר קדש ידיד ועולה גם לראשון ואפי' אין הנער לפניו בשעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים. (ד"ע בב"י ולא כרבינו ירוחם) : הגה אבל אם שח בינתיים או שלא היה דעתו על הב' מתחילה צריך לברך אשר קדש ידיד על הראשון ולחזור ולברך על מילת השני ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק (רבינו ירוחם ומרדכי ס"פ כסוי הדם ואבודרהם) ואפי' אם שכח ובירך אשר קידש ידיד לאחר הראשון אינו צריך לחזור ולברך על המילה דברכה לא הוי הפסק (רשב"א סי' שס"ב ובכל בו) כמו שנתבאר סי' כ"ח לענין כסוי דם ואם שני הילדים של אדם אחד האב אומר להכניסם בבריתו של אברהם אבינו (ב"י בשם מרדכי ואבודרהם) וכן אומר קיים את הילדים וכו' ויתקן כל צרכי המילה לכל א' בפני עצמו כגון הנר שמדליקין יעשה לכל אחד נר בפני עצמו (מהרי"ל):

6 ו

היכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה:

7 ז

כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר י"א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים: הגה ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו אפי' כשהאב עצמו מל בנו אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו. (ע"פ מהרי"ל):

8 ח

אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה (אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך) (ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי' קנ"ח):

9 ט

אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו:

10 י

נותנין את הערלה בחול ועפר (וכן רוקקין דם המציצה אל העפר) (מהרי"ל בשם יש מקומות) ואם הוא שבת צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום. (ב"י בפירוש בעל העיטור):

11 יא

נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו: הגה ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו (הגהות מיימוני פרק ג' דמילה) ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (מהרי"ל בשם ר"פ) ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (שם בשם ר"פ) ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש משום דהוי כפריצות ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (שם בשם מוהר"ם) אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (כן עשה מהרי"ל) נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

12 יב

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה: הגה ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז) וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' פ' ע"פ) ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם (ג"ז שם) עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה (בת"ה סי' רס"ט מתוס' פרק מרובה):

13 יג

יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים: (אבל אומרים אל ארך אפים) (ב"י בשם הרשב"א):

265רס״ה
1 א

בין חתיכת הערלה כו'. ובטור כתוב שרשב"ם חידש להנהיג לברך להכניסו קודם המילה דוקא כי להכניסו משמע להבא ועוד דצריך לברך בכל המצות עובר לעשייתן ור"ת כתב שא"צ לשנות המנהג וטעמו כתב הרא"ש דדוקא אם העושה המצוה הוא מברך אז צריך להיות עובר לעשייתן משא"כ כאן שנעשית על ידי אחר ורב שר שלום ס"ל ג"כ כר"ת אלא שהחמיר ואמר שיש איסור לברך עד לאחר המילה כיון שנעשית על ידי אחר והב"י כתב דגם ר"ת ס"ל כחומרא דרב שר שלום שהרי כתבו התוס' והרא"ש בפרק ר"א דמילה שר"ת החזיר המנהג לקדמותו לברך אחר המילה כו' ול"נ דאדרבה משם ראיה שהרי כתבו שמתחילה היו נוהגים לברך אחר המילה אלא שבא רשב"ם ושינה המנהג וע"ז הקפיד ר"ת ואמר שאין לשנות המנהג וע"ז הולכים לשם כל ראיותיו ליישב המנהג משמע דאי לאו שינוי מנהג לא היה מקפיד ומסקנת הרא"ש כמ"ש כאן דכיון שעושה הברכה קודם הפריעה הוה ג"כ עובר לעשייתה דמל ולא פרע כאילו לא מל ונראה שבזה יצא ידי שניהם כיון שאפשר בכך אבל במקום שלא אפשר בזה ודאי יעשה עובר לעשייתו וכפי מה שכתבתי בסימן א' סעיף ז' וכן משמע לשונו שכתב שזה מיקרי עובר לעשייתו משמע דגם בנעשה על ידי אחר ראוי לעשות עובר לעשייתו כל מה שאפשר ונ"ל דאב המל את בנו יעשה כדעת רשב"ם שיברך תחילה שתי הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואחר כך יחתוך דאילו בין החיתוך לפריעה א"א לי כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה היאך יפסיק אז בברכה להכניס ותו דיש צער לתינוק שיפסיקו בין חיתוך ופריעה ויתמלא החיתוך דם ובדוחק ימצא הפריעה אח"כ ע"כ נראה דבזה ודאי אין לעשות בין חיתוך לפריעה מאי אית לך לומר שיאמר להכניסו אחר הפריעה הרי אף לר"ת ולרב שר שלום יש איסור בזה כיון שהוא עצמו עושה המצוה ודאי צריך להיות עובר לעשייתו ע"כ יאמר שניהם קודם החיתוך וכן נהגתי בעצמי בעת שמלתי בני יצ"ו והוא אליבא דכ"ע ואח"כ מצאתי שגם מהרי"ל פסק כן:

2 ב

כשם שהכנסתו כו'. כך היא הנוסחא ברמב"ם וטור אבל בגמ' הנוסחא כשם שנכנס ולפי מ"ש ב"י בשם הר"ן מנוח שהעומדים שם מברכים אותו שיזכה לשאר מצות שחייב אדם לעשות לבנו עכ"ל משמע שעל האב קאי ואותו מברכים שיכניסו לתורה ממילא נוסחת הפוסקים עיקר ומ"מ נראה שיש חילוק בדבר דאותן שרואין האב יאמרו לשון שהכנסתו כן תכניסהו כו' ואותן שעומדין מרחוק או שאין האב בבהכ"נ יאמרו כשם שנכנס כו' כנ"ל:

3 ג

ולחופה ולמע"ט. אומר תחילה חופה לפי שאין נענש בב"ד של מעלה עד בן עשרים וא"כ החופה קודמת שבן י"ח לחופה:

4 ד

מברך על הכוס. שא"א שירה אלא על היין. ב"י בשם המרדכי:

5 ה

ידיד מבטן. רש"י פי' דעל יצחק קאי ור"ת פי' על אברהם כמ"ש מה לידידי בביתי. וחוק בשארו זה יצחק. וצאצאיו חתם זה יעקב. ידידות שארנו זה הנשמה. משחת זה גיהנם. ואם נולד יתום מאב או מאם תמצא נוסח הברכה של קיים הילד בב"י בשם הריטב"א:

6 ו

בפי התינוק. בב"י כתוב ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בעת שנותן יין בפי התינוק ונוהגין לכפול ואומר לך וכו' שהוא לרמז על ידי המילה זוכה לעוה"ז ולעוה"ב ע"כ ולא נתבאר מי האומר ברכה אשר קדש כו' ובטור כתב שאבי הבן או המוהל או א' מהעם אומר אותה ומנהגנו שהמוהל אומרה וכשיש שנים אחד מוהל וא' פורע אומר אותה הפורע ונראה ראיה לזה ממה שמצינו בא"ח סימן קע"ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר ה"נ מי שפורע יגמור מה שיש עדיין לפניו:

7 ז

שאינו זכר. ודאי כאן שייך הג"ה אבל כשחוזרין על ציצין המעכבין המילה צריך לחזור ולברך אבל אין לומר קיים את הילד ע"כ וכ"פ מהרי"ל לענין מל ולא פרע ואח"כ פרע שא"צ לומר פעם שנית קיים את הילד:

8 ח

אבל אין מבקשים כו'. כתב במהרי"ל שיש לקרות שמו כידור על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה כדמצינו בפ' בתרא דיומא וכתב עוד שימולו אותו במקום אחר כגון בפתח בית הכנסת לא במקום שמלין הכשרים:

9 ט

שאין היולדת יכולה לשתות. אע"ג דבא"ח סי' תקנ"ד כתב דכל ל' יום א"צ אומד ויכולה לאכול בט' באב מ"מ הא כ' שם רמ"א דמ"מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול:

10 י

לתינוק הנימול. משמע דאין צריך כאן כדי שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו וכ"כ ב"י בסי' זה לעיל בשם הרשב"א וז"ל ששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו עכ"ל. וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ז דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א:

11 יא

ברכה אחת לשניהם. בטור כ"כ בשם הרא"ש וכן הוא שם בב' חתנים ובטור בא"ע סימן ס"א ס"ג ואפי' אין חתן השני בשעת הברכה. ויש להקשות למה כתב שם רמ"א שמשום עין הרע נוהגין לברך לכל אחד בפני עצמו ומאי שנא משני תינוקות דלא הצריך להנהיג כך. ונ"ל דודאי לכתחלה צריך החתן השני להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד משא"כ בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא אבל מ"מ נראה באם ידוע שהתינוק השני לא יבא כ"כ מהר ואיכא הפסק גדול בדבר ושיחה יעשו לכל א' ברכה בפני עצמו דהיינו ברכת המילה וכדעת בעל העיטור שמביא בטור ע"כ ראוי לנהוג שגם השני יהיה מוכן אחר ברכת הראשון למולו:

12 יב

יאמר בפיו כו'. כתוב בזוהר פרשת לך לך דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך וכתב ד"מ ולא ראיתי נוהגין כן. ומקרוב נהגו כן רבים וכן שלמים שלומדים ספר הזוהר דהיינו שהעומדים אומרים כל הפסוק הזה אחר שמביאים התינוק לבית הכנסת:

13 יג

בליל שבת כו'. הטעם שס בת"ה דאז הכל מצויים בבתיהם ואז ישוע הבן בגמ' לפר"ח וראיתי סמך אחד לזה ממדרש רבות פרשת אמור פרשה כ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת עכ"ל. ובדרישה הביא מתשובת מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל: