הפסוק (שמות כא, א)*ענין נחמד למה נסמך פרשת דינים למזבח בכמה טעמים לשבח. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הואיל ואתה לידן אימא ביה מילתא רש"י פירש למה נסמכה פרשת דינים למזבח לומר שתשים סנהדרין אצל מקדש. וראוי ליתן טעם למה באמת נסמך פרשת דינים למזבח. ועוד קשה מלת לפניהם למה לי. ועוד קשה רש"י מסיק מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני קשה מהיכי תיתי שלא יהיו נאמרים בסיני והלא כל התורה נאמרה בסיני כמו שהקשה רש"י בעצמו בפ' בהר סיני. עוד קשה למה מתחיל הפרשה בעבד עברי מן שארי דינים ומשפטים האמורים בפרשה. ענין הסמיכות סנהדרין למזבח נ"ל על פי מה שכתב הרמב"ם פ' י' בהלכות ביאת מקדש (הי"א). ב"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהם התדיר היו דנין בכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין כל כהן שנמצא פסול ביוחסין לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים וכן שנינו במתני' דסוף מדות וא"כ עיקר מעשיהם של סנהדרין היו יושבין עבור הכהנים אם ראוין הם למזבח עו"ז יורה הסמיכות שתשים סנהדרין אצל מזבח והם ירחקו ויקרבו מי שראוי להקריב ע"ג המזבח. וכן הקשיא מה שפתח בעבד עברי תחלה אפשר לתרץ על דרך שכתוב בהגהות מיימון פ' כ"ה מהלכות סנהדרין וז"ל בירושלמי (סנהדרין פ"ב, ה"ו) רב חמא בר חנינא חזי בר סיסי דפצע קיסין א"ל לית דין כבודך אמר ליה מה אית לי למיעבד לית מן דין שישמשוני א"ל לית לך מן שישמשונך לא הוית מקבל מתמניה. ומזה יצא הדבר*כל דיין שאין בו מי לשמשו אסור למנותו לדיין. בהגהת ש"ע (חו"מ) כתב בסי' ח' (סעיף ד') דיין שאין לו מי לשמו אסור להיות דיין. ומ"ה א"ש שמתחיל בעבד עברי כי התחלת הפ' הוא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ומדויק מזה לפניהם ולא לפני גוים ולא לפני הדיוטים ואמר כי תקנה עבד עברי להורות לנו שגם זה שייכות לדיינים שצריך להיות לו עבד שישמשוניה ובאם אין לו עבד אל תשים המשפטים לפניו כי אינו ראוי למנותו לדיין. ומ"ה פתח בכי תקנה ע"ש וכן הקושיא*טעם לשבח על מלת לפניהם והוא על דרך הפסוק משפטי י"י אמת צדקו יחדיו. מלת לפניהם יתורץ שכיר ותחל' אפרש המקרא (תהלים יט, י) משפטי י"י אמת צדקו יחדיו כי תמוה מה אמר דהמע"ה משפטי י"י אמת וגו' הענין ידוע שכל המשפטים שהעכו"ם דנין הן מילתא בלא טעמא למה גזרו על פלוני מיתה חמורה ועל פלוני מיתה קלה רק הכל מנימוסים שהסכימו יחד ע"ז לענוש החוטא על פשעיו לפי הנימוס. משא"כ משפטי י"י אמת צדקו יחדיו בטעמים נכונים על כל משפט ומשפט כי במדה שאדם מודד מודדין לו וענשו לפי דמיון חטאתו אשר חטא ופשעו אשר פשע. ועוד צריך אני להקדים לך מה שאמרו בריש יבמות (ד, א) בן עזאי אומר נאמר (שמות כב, יז) מכשפה לא תחיה ונאמר כל שוכב עם בהמה סמכו הענין לו' מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה א"ל רב יודא וכי מפני שסמכו נוציא לזה בסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים כו' ע"ש. והנה לדעת בן עזאי משמע ע"י סמיכות לומדים גם כן לענוש מדסמיך מכשפה לשוכב עם בהמה. וזהו כוונת הקרא משפטי י"י המפורסמים ומפורשים במקרא בודאי הם משפטי אמת אלא אפילו אלה המשפטים והדיניםש אינם מפורשים בהדיא במקרא רק אנו למדין הדין מסמיכות שנסמכו שתי עבירות יחד בפרשה גם הן אמת לכן אמר צדקו יחדיו ר"ל שמיוחדים וסמוכים להדדי גם הם צדקו ללמוד העונש ממה שנסמכה לזה ביחד בפ'. וזה פי' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ר"ל שתשים לפניהם טעמי המשפט למה זה נענש כך וזה כך שידעו שהכל הוא באמת ובצדק ובפלס ובמשקל שולא עשנו כמשפחות האדמה אשר משפטים בל ידעום להם רק הכל בנמוסי ולא בטעם.*טעם אחר על ואלה המשפטים ע"ד מדרש רבה פרשת משפטים. אמנם יש לי לתרץ על ענין אחר ואקדים ביאור מדרש רבה פרשת משפטים (ל, ד), ג' דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו כו' ואחת מהן הדינין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בוא וראה כמה משובחה פ' זו כמה פרשיות בה וכמה אזהרות הזהיר הקב"ה לישראל בפ' זו כי תקנה עבד עבדי כי ימכור איש את בתו לאמה ומכה אביו יומת מה ענין אלו לאלו ע"ש. וקשה מה הוא השבח של פ' זו יותר משארי פרשיות האמורין בתורה שאמר כמה משובחה פרשה זו ומסמן אלו הדינים וסמיך למדרש זה עוד מדרש אחר (ל, טו) רבי אומר כשם שהזהיר הקב"ה על הדברות כן הזהיר על הדינין את מוצא משפטים הרבה יש בענין לפי שאמר הקב"ה (שמות כ, ב) אנכי י"י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים מהו אומר על עבד עברי (שמות כא, ב) כי תקנה ע"ע אמר הקב"ה כשם שבראתי עולמי לו' ימים ונתתי בז' כך יעשה עמך ו' שנים ויצא בן חורין בז' וקשה מה לי למדרש לתלות זה בזה והלא זיל קרי ביה רב הוא שנמצא כתוב בתורה על התורה ועל הדין על מה אמר כשם שהזהיר וכו' אלא נ"ל שהמדרש הזה הוא פירוש על המדרש הקדום לעיל שאמר כמה משובחה פ' זו רק צריך אני להקדים מש"כ הזוהר פרשת יתרו (צג, ב),*ענין נחמד על הפ' ע"פ הזוהר לא תרצח לא תנאף לא תגנוב פסק' טעמא. לא תרצח לא תנאף לא תגנוב פסקא טעמא בהני תלת ואי לאו דפסק טעמא לא הוי תקוני לעלמא לא תרצח אי לאו דפסק טעמא משמע אסור לקטלא נפשא בעלמא אע"ג דעבר על אורייתא אבל במה דפסקא טעמא שרי ואסור. לא תנאף אי לאו דפסקא טעמא משמע אסור אפילו לאולדא או למחדיה עם אתתיה חדוה דמצוה ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. לא תגנוב אי לא דפסקא טעמא הוי אסור אפילו למגנב דעתי' דרביה באוריי' או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאצטריך למגנב דעתי' דרמאה לאפקה דינא לנהורא. ובמה דפסקא טעמא שרי ואסור. לא תענה ברעך עד שקר הכא לא פסקא טעמא בגין דאסור הוא כלל וכלל. לא תחמוד לא פסיק טעמא כלל וא"ת אפילו חמודא דאורייתא אסור כיון דלא פסקא ת"ח בכולהו עבד' אורייתא כלל וההוא עביד פרט בית רעך שדהו ועבדו וגו' בכל מילי דעלמא אבל אורייתא שרי דאיהו חמודה תדיר שעשוע גנזי דחיי אורכא דיומין בעלמא דין ובעלמא דאתי. ועפ"ז נ"ל מ"ש המדרש כמה משובחה פ' זו ושכל הדינים מרומזים בי' דברות כי מה שפתח בע"ע היא נגד מה שאמר בי' דברות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת כי ששת ימים עשה י"י וביום השביעי שבת וינפש (שם לא, יז) ומ"ה הזכיר בדברות אנכי י"י אלהיך אשר הוצאתיך מבית עבדים כדי ללמוד על דין ע"ע שיצא כו' שנים כאשר הקב"ה עשה עולמו בו' ימים ונח ביום הז'. אם כן מרומז בי' הדברות ענין ע"ע וכן הפסוק שהביא (שם כא, ז) כי ימכור איש את בתו לאמה כתיב ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה שארה כסותה ועונתה לא יגרע זה גם מרומז בדבור לא תנאף במה שפסקה טעמא דמותר להוליד בנים ולמחדדי באשתו בחדוה דמצוה וקמל"ן דשרי לשמח עם אשתו אשר לקח וא"כ בי' הדברות מרומז היתר לקיים מצות עונה ובפרשה זו מפורש הדבר א"כ יפה אמר המדרש כמה משובחה פ' זו ומה שמפרש בפסוק (שם יב) ומכה אביו מות יומת וזה נרמז בדבור לא תרצח שפסקא טעמא להרוג עובר עבירה והתם הוא ברמז ובפרשה זו מפורש נמצא שמשובחת הפרשה וכן במה שאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם פירש"י אמר הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שנים או שלשה פעמים עד שיהא סדורה אליהם וזהו מרומז במלת לא תגנוב בפסקא טעמא להורות דשרי למגנב דעתיה דרביה באורייתא כדי שילמוד עמו ובפרשה זו מפורש הדבור ומש"ה אמר כמה משובחת פרשה זו מכח שפרשיות הללו כלולין בי' דברות ברמז ובפרשה זו הכל מפורש ובזה יובן המדרש כשם שהזהיר על הדברות כן הזהיר על הדינין ר"ל כשם שהזהיר על הדברות ברמז כן הזהיר על הדינים במפורש ואין לומר הלא הדינים נתנו במרה ואח"כ נתנו הדברות ואם כן למה הוצרך לרמז הדינים בדברות י"ל באם שלא היה מרמז בדברות הדינים פן יאמר האומר תפוס לשון אחרון שבדברות לומר לא תרצח כלל וכלל גם לא תנאף ולא תגנוב כדברי הזוהר וסברא זו מצינו בגמרא בכמה מקומות אם לתפוס לשון ראשון או לשון אחרון. על כן בא הרמז בפסוק הטעמים להורות לנו המשפטים והדינים המפורשים בפרשה לתפוס הלשון ראשון וזה הוא שבחה של פרשה זו וזהו שפירש"י מה הראשונים מסיני עלה דברות אף משפטים מרומזים בעשרת הדברות ומשום הכי הקדים בעבד עברי מפני שהוא מכוון בטעמו של זכור יום השבת משום הכי הקדים דין עבד עברי ומתורץ ומקושר הכל מדרשים והפרשה על אמת. ויזכר לטוב שם א"א זלה"ה שהקשה על מדרש הזוהר הנ"ל*כוונה רצויה על מדרש הזוהר בשם הגאון אביו ז"ל. במסכת שבועות שלו מביא שם במדרש הזוהר והקשה בחכמתו למה משנה בדבור לא תחמוד ומאריך ועביד פרטי יאמר לא תחמוד לחוד כמו בשארי דברות ויעשה הפסיק כמו באינך הוא מותיב והוא מפרק דלא דמיא לאינך דאינך מורה ההפסק דיש בהן צד היתר מ"מ אין היתר זה תמידי ע"כ סמכו ללא כמו לא תרצח ההפס' מורה שירצח למי שעובר על התורה מ"מ ושפטו העדה והצילו העדה כתיב (במדבר לה, כד כה) ר"ע ור"ט היו אומרים אלו היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם (מכות ז, א) ומטין על פי הרוב באחד לזכות ושנים לחובה וכן בדבור לא תנאף המורה להוליד ולשמוח אשתו מכל מקום ארז"ל (ברכות כב, א) תלמידי חכמים לא יהיו מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים אשר פריו יתן בעתו כתיב (תהלים א, ג), לא תגנוב מורה הפסיק מותר לגנוב דעתיה דרביה או על דין זה אינו נוהג תדיר אלא באקראי אבל חמוד דאורייתא צריך שלא יפסוק לעולם ועד יומם ולילה ע"כ לא רצתה התורה הרמז למלת לא רק התורה פרט הענין האיסור וההיתר נשמע ממנו מדיוקא אלו לא תחמוד אבל התורה מותר לחמוד וכמו שהאיסור אין לו זמן קבוע ואסור עולמית כך החמדה של התורה תהיה עולמית ע"כ דברי פי חכם חן אדוני אבי מורי ורבי ז"ל. ולי נראה לתרץ קושיות של אדוני אבי ז"ל ע"ד הברייתא (סנהדרין פו, א),*קם בנו תחתיו ופי' פי' אחר על מדרש הזוהר. תניא לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בנפשות אף כאן בנפשות. ומשום הכי אי אמר הכתוב לא תחמוד אשר לרעך בדרך כלל ולא פרט הוי מוקמינן בדבר הלמד מעניינו לומר לאו לא תחמוד קאי על נפשות דוקא לומר לא תחמוד הנפשות של רעך דהיינו אותו ואשתו ועבדו ואמתו וכל השייך לנפשות הוא בלאו לא תחמוד ולא ידענא האיסור חימוד ממון ומשום הכי הוכרח לפרוט לומר שורו וחמורו להורות איסור החימוד אף על דבר שבממון ולכן לא עשה פסיק בלאו לא תחמוד כמו בשארי דברות כי לא היה משתמע מזה שחמודי דאורייתא שרי רק היינו דורשין על חימוד נפשות לכן עשה פרט לומר הדברים שנפרטו בפסוק אסורים בלא תחמוד אבל חמודי דאורייתא שרי.*טעם אחר על קושיית אביו הגאון ז"ל. פירוש אחר על קושיות א"א ז"ל והוא ע"ד שכתב הסמ"ג בסי' קנ"ח, כתב ר"מ לא תתאוה אין תאוה אלא בלב ומשעה שמתאווה אף על פי שלא עשה התאוה מביאו לידי חימוד הא למדת שמתאוה עובר בלאו אחד עשה מעשה כגון שהפציר בחבירו שיתן לו מה שחומד ונתנה לו עובר ב' לאוין עיין שם. וזה רמז בפרט שפרט בלאו לא תחמוד לומר לא תחמוד אשת רעך אף שהיא עדיין אשת רעך שהיא אשתו ולא עשית מעשה שדהו אף שהשדה שלו עבדו אף שהוא שלו וכן אמתו אף שהיא שלו ולא עשית מעשה מכל מקום עברת על לאו לא תחמוד ונכון הוא ואנא להא מילתא תלא בר חמרא לנביה דאבא.*ענין נחמד ע"פ הכר פנים בעשפט בל טוב. וע"ד זהו יובן הפסוק (משלי כד, כג) הכר פנים במשפט בל טוב דמשמע לא טוב ולא רע הא מר ורע הוא מי שעובר על לאו לא תטה משפט ולא תכיר פנים ואפשר רמז על הדנין נפשות שכתוב ושפטו העדה והצילו העדה יבין אף שלבו לא נוטה להצדיק כי הלב יודע שחייב הוא מן הדין רק ירצה לקיים המצות והצילו העדה ע"ז אמר גם זה בל טוב כי צריך לדון על אמתתו*טעם אחר על פסוק הכר פנים במשפט בל טוב ע"ד הסמ"ג. או יש לפרש אף שהמקרא מיירי על דיני ממונות יובן נמי שפיר לישנא בל טוב. ואגב יובן למה לא מזכיר בפסוק הטיית משפט בל טוב או לקיחת שוחד בל טוב וכן כל הני הנאמרים בפרשת שופטים למה בחר בהכר פנים יותר משאר איסורים והקרוב אלי לומר דהכי פירושו כי שלמה המלך ע"ה רמז בענין הכר פנים במשפט בל טוב לומר שמעולם אין בהכרת פנים במשפט שום צד טובה כי במקרא לא תטה משפט אף שרע ומר הוא מי שמטה משפט מכל מקום הותרה מכללו וע"ד שכתב הסמ"ג חלק לא תעשה סי' ר"ת וז"ל, אע"פ שאמרה התורה לא תטה משפט הרשות ביד בתי דין לגדור גדר להוראת שעה כפי הצורך דתניא בפ' נגמר הדין (סנהדרין מו, א) אר"א ב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת ולא לעבור על ד"ת אלא כדי לעשות סייג לתורה כו' ע"ש וא"כ דקדק בלשוני אע"פ שכתוב לא תטה משפט מ"מ מכין ועונשין שלא מה"ת שהוא נגד המשפט. וכן מצינו בפ' המפקיד (ב"מ לט, ב) גבי מרי בר איסק אתי ליה אתא מבי חוזאי וכו' עד אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוה את אמר ליה אית לי סהדי ודחלי מיניה דגברא אלימא היא אמר ליה לדידיה זיל אנת ואייתי סהדי דלאו אחוך הוא אמר ליה דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה אמר ליה הכי דיינינא לך ולכל אלימא דכוותך כו' ע"ש אם כן הרי לך לפניך אף שהוא נגד הדין מכל מקום מותר לעשות כן לפרקים וזהו שלא אמר גבי לא תטה משפט בל טוב כי לפעמים יש היתר משא"כ הכר פנים במשפט אין בו שום צד היתר. וכן בלקיחת שוחד יש בו צד טובה כענין שכתב הטור ח"מ סימן ט' בשם תשובה לגאון אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו אלא א"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין מתוך חסידות והוסיף מהרמ"א בהגהתו (שם ס"ב) לאמר כגון שיודע שנתקר' דעתו לזה משמע אבל אי רוצה לזכות הזכאי ולחייב החייב שרי אף שגבי שוחד גם זה איסור גמור וכהאי גוונא ברבית מוקדמת אסור מן הדין ופה מן הדין שרי וכן מצינו גבי שודא דדיינא שהביא הגאון מהרי"ף בסמ"ע שלו סי' כ"ג (ס"ק ב') יש דינים שאין הדיין יכול לברר מתוך הטענות ודינם הוא שהדבר תולה בראות עיני הדיין לזכאי למי שיראה הדיין לדעתו וי"מ הרשות ביד דיין ליתן למי שירצה בלא טעם וכמדומה מצאתי בירושלמי (כתובות פ"י, ה"ד) שודא דדיינא שוחדא דדייני ומש"ה לא אמר לקיחת שוחד בל טוב כי מצינו שמותר קצת שוחד כגון גבי שודא דדייני שמותר ליתן לאחד למי שייטב בעיניו. וכן בהקדמת מנחה לדיין אף שגבי רבית כזה הוא אסור גבי דיין שרי וא"ל שלאו דוקא התם א"ל בשביל שתלויני משום הכי אסור משא"כ גבי מנחה נ"א לדיין לפסוק לו די"א כי מה שמהרי"ף פירש שמה ומזכיר בטור על אין הנתבע יכול לפסלו אפילו בשעה ששלח לו מנחה היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותו תביעה ואפ"ה שרי מש"ה ל"א גבי שוחד בל טוב שהרי הותרה מכללו וכן על לא תקים לך מצבה ל"א בל טוב מאחר שרש"י פירש בחומש (דברים טז, כב) אע"פ שהיתה לו אהובה בימי האבות עכשיו שנא אותו מאחר שעשאוה אלו חק לע"ז מ"ה לא אמר בה בל טוב מאחר שהיתה טוב מעיקרא. וכן אשרה אהובה היתה בימי אברהם כתיב (בראשית כא, לג) ויטע אשל ויקרא שם בשם י"י אל עולם ומצאתי בס' קטן הנקרא סאה סלת דף ג' הפליג לדבר ממנין אשל של אאע"ה עד שמסיים בלשונו ולכך נראה לו הקב"ה במקום אילנות שהוא במקום אילוני ממרא אם כן משמע שנראה השכינה במקום אישלנות אף שעכשיו שנא לה להעמיד אצל מזבח י"י אבל מ"מ היה בו צד היתר מש"ה לא אמר בו כל טוב כי היה טוב מעיקרא ועל גבי לא תזבח לי"י אלהיך וגו' אשר יהיה בו מום יש מ"ר פ' צו (ויקרא ז, ב) כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם כו' ע"ש. וביאורו תמצא מפורש לעיל בעמוד העבודה א"כ הותרה מכללו שיש היתר במום וכגון שמצינו במתניתין (מדות ב, ה) בעלי מומין מתליעין בעצים ע"ג מזבח כו' נמצא שדבר שיש בו מום הותרה מכללו מש"ה לא אמר בו בל טוב משא"כ על הכרת פנים במשפט יש הרבה אזהרות ולאווים בכמה מקומות ולא היה ולא יהיה בהכרת פנים שום צד היתר משום הכי הוציא אותו מהכלל ואמר הכר פנים במשפט בל טוב כי אין בו שום צד הטבה.*טעם לשבח על סמיכות לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה בפרשת שופטים והחילוק בין הרמב"ם והגמרא. ודע מה שהסמיך פסוקים לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה אצל פרשת שופטים. בטוח"מ סימן ח' מסיק בשם הרמב"ם אסור למנות דיין שאין הגון וכל מי שממנה מי שאינו הגון ואינו חכם בתורה אפילו יש לו מדות אחרות טובות הרי זה עובר בל"ת ואחז"ל (סנהדרין ז, ב) כל הממנה דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה ובמקום ת"ח כאלו נוטע אשרה וכתב הב"י (שם יג, ב) ובגמרא פ"ק דסנהדרין (ז, ב) ובע"ז פרק רבי ישמעאל ארז"ל כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו נטע אשרה שנאמר (דברים טז, ח) שופטים ושוטרים תתן לך וגומר וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ וגומר א"ר אשי במקום ת"ח כאלו נטע אצל מזבח ויש לתמוה על הרמב"ם אמאי כתב כאלו מקים מצבה שנאמר לא תקים מצבה והתלמודא לא מייתי ראיה אלא מלא תטע לך אשרה ומהר"י קלון בסי' קי"ז נתן טעם לדבר ואין דבריו נוחין לי עכ"ל ב"י ותירוצו של מהר"י קלון הכי הוא שיש חילוק בין דיין שיש בו מדות טובות ואינו בקי בתורה ובדינים כמו שמפרש בהדיא הרמב"ם אפילו יש בו מדות טובה לזה מפיק ממציאת אבן שהוא כאבן דומם. ומ"ש בגמרא דיין שאינו הגון מלא תטע לך אשרה איירי בגמיר וסביר רק עובר על עבירות ואינו הגון במדות טובות ומדמה אותו לאשרה שצומחת ונאה מאוד רק ע"ז היא ומאריך קצת יותר ע"ש.*דעתו נכונה שהרמב"ם והגמרא עולים בסגנון אחד. ולי נראה ליישב הרמב"ם שלא יהיה נגד הגמרא כי ידוע שכל המקומות בתלמוד שדרך גמרא להביא פסוק אחד ואמרה וסמיך ליה לפסוק זה עוד פסוק אחר ורצה לדרוש מה טעם קסמכו להדדי הוא מחמת שקשה מה שייכות אלו פסוקים להדדי. והנה גם פה הוקשה לגמרא מה לענין של מנוי שופטים ללאו לא תטע לך אשרה וגו' ומתרץ שהוא בא לרמז על דיין שאינו הגון. ועל כרחך הקושיא למה נסמכה לא קשה כלל על הפסוק לא תקים לך מצבה כי פסוק זה מקושר עם פסוק שלפניו לא תטע לך אשרה שמיירי מענין מעשה ע"ז אמר גם לא תקים לך מצבה כי הוא גם ע"ז וחק לכנעניים א"כ על מקרא לא תקים לך מצבה לא קשה סמיכות רק עיקר הקושיא הוא על לא תטע לך אשרה מה שייך לזה לשופטים ושוטרים וע"ז מצא מקום לפרש הסמיכות על דיין שאינו הגון. וע"ד זה הרמב"ם והגמרא יכוונו לסגנון אחד והכל בקנה אחד עולים כי גם הגמרא סבירא לה המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה. אך ורק מה שנקט בגמ' לישנא וסמיך ליה לא תטע לך אשרה לא בא להורות לנו שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה רק להורות לנו שענין דרוש של הסמיכושת הוא בא מאחר שנסמך לא תטע לך אשרה לפרשת שופטים כי על לא תקים לך מצבה לא קשה מידי לא נסמכו כי קאי אדלעיל לפסוק לא תטע לך אשרה. ובאמת עיקר הדרוש של ענין הסמיכות על דיין שאנו הגון היא נלמד מסיפא דקרא לא תקים לך מצבה להורות לנו שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה. והרמב"ם לא הזכיר הקושיא של הסמיכת רק מביא הקרא אשר ממנו נלמוד הטעם למה דומה דיין שאינו הגון מ"ה לא הביא רק סיפא דקרא אשר הלימוד ממנו שכל המעמיד דיין שאינו הגון דומה כאלו מקים מצבה ונכון הוא ודוק*ענין נחמד על סמיכות לא תזבח לי"י אלהיך וגו' לפרשת שופטים. ועדיין חל עלינו חובת ביאור ליתן טוב טעם ודעת מה ענין לא תזבח לי"י אלהיך שור ושה לפ' שופטים. ונ"ל שהוא ע"ד הספר' ריש פ' פנחס (במדבר כה, יג) ויכפר על בני ישראל ואיזה קרבן הקריב במה שמכפר מכאן השופך דמן של רשעים מעלה עליו כאלו מקריב קרבן אם כן מי שעושה משפט בחייבי מיתות בית דין ממש מקריב קרבן ולכך הסמיך לה אזהרת לא תטע משפט וגומר להורות באם יפסוק הדיין פסק חיוב מיתה לשפוך דמן של רשעים והושפט בעצמו יעבור על אזהרות של השופטים הוא דומה ממש כאלו מקריב קרבן שיש בו מום לכן קסמך לפ' שופטים וכי תזבח לי"י אלהיך וגו' אשר יהיה בו מום. ובזה מקושרים הפסוקים מתחלת ואלה המשפטים בוי"ו. והנה ראיית הבעל הטורים המרמז במלת משפטים הדיין מצוה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. וע"י רמז זה נוכל להבין מ"ש בטור ח"מ סימן י"ב וז"ל ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין אפילו אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא נגמר הדין לומר פלוני זכאי פלוני חייב כו' ע"ש.*לך וראה ותמצא ענין נכון על ענין הגמרא שמצוה לדיין להתחיל בפשרה. והב"י (יח) הביא הגמרא דסנהדרין (ו, ב) מאי מצוה דקאמר ר' יהושע בן קרחא מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו כו' עד אבל מדברו רבינו נראה שצריך להזכיר פשרה תחלה ולומר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין וקשה דא"כ למה בגמרא הזכיר דין תחלה שאמרה אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואפשר דגם רבינו סובר כו' ע"ש ול"נ ליישב כי בסנהדרין דף ו' מסיק אברייתא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין אר"י אמר רב איש פלוני אתה זכאי איש פלוני ארתה חייב א"ר הלכה כרבי יהושע בן קרחא איגי והא רב הונא תלמידיה דרב כי אתו לקמיה דר"ה אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה דקאמר רבי יהושע ב"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה דקאמר רבי יהושע ב"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ופריך היינו ת"ק איכא בינייהו מצוה רבי יהושע ב"ק סבר מצוה ות"ק סבר רשות ופירש"י לת"ק נגמר הדין אי את רשאי לבצוע הא מקודם גמר דין רשאי לבצוע. ומש"ה נ"ל דס"ל להטור מדגמרא הסמיך יחד שני מימרות דרב על גמ"ד פלוני חייב ואח"כ מימרא דרב הלכה כרבי יהושע ב"ק בא להודיע מה שהמקשן הקשה איני והא רב הונא כו' ומשני מה מצוה דקאמר ר"י ב"ק כו' כוונתו מדעשה רב פירוש על גמ"ד לומר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב משמע קודם אמירת אלה הדברים פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב משמע קודם אמירת אלה הדברים פלוני אתה זכאי אף שיודע הדין ע"נ לא קרוי גמ"ד ואז מאחר שיודע הגוף הדין להיכן נוטה יאמר בלשון זה אי דינא בעיתו תחלה מטעם שיודע להיכן הדין נוטה. משא"כ אם קודם שירד למעתקי הדין ירצה לעשות פשרה יקדים אי פשרה בעיתו תחלה ואח"כ אי דינא בעיתו לפי שבאותו עת שנותן להם הברירה אין לו ידיעה להיכן הדין נוטה. ובזה יובן שפיר במה שכתב הטור ומצוה להתחיל בפשרה איירי קודם שיורד לדין ומוכח זה מדקאמר אחר כך אפילו אם יודע להיכן הדין נוטה שמע מיניה דרישא איירי קודם שנודע לו הדין אז מתחיל בפשרה תחלה לאפוקי בגמרא איירי לאחר שיודע גמ"ד להיכי נוטה מש"ה ס"ל להקדים אי דינא בעיתו.*תירוץ אחר על קושיית הב"י ואגב יתורץ כל הדן דין וכו' נעשה שותף להקב"ה במ"ב. עוד נ"ל לתרץ תירוץ אחר על קושיית הב"י ואגב יתורץ דקדוק הטור במה שמדקדק בלשונו ואמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין מלת יותר מיותר הוא מה היה החסרון באם אמר במה אתם רוצים בפשרה וכו' וא"ז אלא לפי שכתב אח"כ וכל העושה פשרה תמיד הרי זה משובח מש"ה יהיה הדיין נזהר להראות בלישניה לבעלי דינים שיבררו הבע"ד הפשרה יותר מן הדין וכשהסמיך הדיין להזכיר מלת יותר למלת פשרה מראה אז לבע"ד שיותרת לרפשה מדין. ועיקר כוונתו של הטור להודיע שמצוה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה וכו' כדי שיפיל מלת יותר על הפשרה כדי שיבחרו הבע"ד הפשרה אע"פ שהקדים לומר אי דינא בעיתו או יותר בפשרה בעיתו ממילא ירמז לבע"ד שיבחרו הפשרה וא"כ לאו נגד הגמ' הוא כי הגמרא שיקדים אי דינא בעיתו גם הטור ס"ל כן רק שיאמר אח"כ או יותר בפשרה ואין להקשות באמת למה לן כל זה בקצרה הל"ל להקדים אי פשרה בעיתו דיש לתרץ כי כל הדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שיתף להקב"ה במ"ב והנה במ"ב כתיב ברא אלהים ואח"כ (שם ב, ד) י"י אלהים מתחלה רצה לברוא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושתף מדה"ר למדה"ד דהיינו פשרה ונמצא שמתחלה זכר הדין הוא שם אלהים וא"כ גם הדיין הנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית יעשה כן להקדים תחילה אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. אבל לעולם פשרה עדיפא וצריך הדיין להזכיר מלת יותר גבי פשרה כדי שהבעלי דינין יבחרו בפשרה. ולפירוש זה שמחלק אם נעשה פשרה אחר שנודע לו להיכן הדין נוטה או קודם שנודע לו מ"ה רמז הבעל הטורים המשפטים הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט לקיים מש"ר כל העושה פשרה תמיד ואם כן יקדים הפשרה לדין: