Torah Shebikhtav, Terumah, Torah Ohr תורה שבכתב, תרומה, תורה אור
1 א

מתחילה אקדים דברי האלהי בעל שערי אורה מה שכתב בדרך כלל על ענין בית הבחירה. וזה לשונו בשער הראשון בכינוי שכינה, והיא היתה שוכנת עם ישראל תמיד משעת עשיית המשכן, כאמרו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע בתחלת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים, ובהיות השכינה למטה, נמצאו שמים וארץ אחרים. וזהו לשון (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו והיו הצנורות והמקורות פועלים בשלמות ונמשכים מלמעלה למטה, נמצא ה' ית' ממלא מלמעלה למטה, וסימנך (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נמצא שהשי"ת היה שרוי במצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים:

Let me first quote some words of the saintly author of Shaarey Or on the subject of the Holy Temple. The following is a quotation from the first chapter of his book entitled Shechinah: After the erection of the Tabernacle the שכינה, manifestation of G–d's Presence, was visible at all times over the camp of the Israelites. We derive this from the verse: "They shall make a Temple for Me so that I may dwell in their midst" (25,8). You need to appreciate an important rule. G–d's principal residence was in our world when He first created the universe and man. Although the "upper" regions had been allocated to the creatures of those regions and the "lower" regions to the creatures of the terrestrial universe, because G–d had His principal residence on earth, He thereby provided the unification of heaven and earth, allowed for unimpeded communication and transfer to our world of sources of blessing from the inexhaustible pools of the upper regions. All this is alluded to in the verse: "And the heavens and the earth were completed together with all their hosts" (Genesis 2,1). This means that each part of the "lower" universe was also a part of the "higher" universe and thus contributed to the other's existence. The conduits supplying sources from one region to the other worked perfectly without hindrance. This is what the prophet referred to in Isaiah 66,1: "The heaven is My throne and the earth is My footstool." G–d is perceived as halfway between the earth and heaven, or, between terrestrial and celestial beings.

2 ב

בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצנורות ונפסקו הבריכות, נסתלקה שכינה נתפרדה החבילה. באו אברהם ויצחק ויעקב ע"ה התחילו להמשיכה למטה, נתקנו לה ג' כסאות והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי והיתה יושבת על גביהם. והסוד (בראשית יז, כב) ויעל אלהים מעל אברהם, ועל זה אמרו (ב"ר פב, ז) האבות הם המרכבה, נמצאת השכינה בימיהם פורחת באויר ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה:

Adam came along and through his sin ruined this balance. This resulted in the conduits between heaven and earth being broken; the sources of supply to earth were interrupted and G–d's Presence withdrew from Earth thus creating a separation between the Celestial and Terrestrial Regions. With the advent of Abraham, Isaac and Jacob, the Presence of G–d was once more drawn towards Earth step by step. The patriarchs are perceived as having established three thrones for G–d in our world. They made their own bodies carriers, i.e. thrones, for G–d to reside on, but this did not result in G–d's Presence having a permanent abode in our world. The temporary nature of G–d's Presence in our world during the lives of the patriarchs is alluded to in such statements as Genesis 17,22: ויעל אלוקים מעל אברהם, "G–d 'rose' from above Abraham." Concerning such occurrences our sages have said that the patriarchs acted as G–d's מרכבה, carrier. We therefore view the שכינה as "flying" in the air, having no permanent resting place in those days, unlike the time when Earth and Man had first been created.

3 ג

בא משה רבינו ע"ה וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים ותקנו קלקול הצנורות, וסדרו את השורות והתקינו הבריכות והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים באהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחלת הבריאה. וסוד זה הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום. ולזה אמר ושכנתי בתוכם, ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם כדמיון אכסנאי, כלומר בכל מקום שילכו אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע. וזהו סוד (במדבר י, לה) ויהי בנסוע הארון וכו':

Then came Moses and the Jewish people and built the Tabernacle with its furnishings and repaired the break in the conduits between Heaven and Earth, and restored the connection to the pools of blessings interrupted through Adam's sin. They succeeded in drawing down מים חיים, "life-giving" waters, from the Celestial Regions. The Jewish people succeeded in having G–d reside on earth again, but not on earth, only within the "Tent," i.e. the Tabernacle. This is the mystical dimension of the words: "They shall make for Me a Temple so that I can dwell in their midst." As a result of this development G–d's Presence can be viewed as like that of a guest who travels from place to place. The choice of the words "I shall dwell amongst them," as distinct from "I shall dwell down on earth," is a reference to the fact that G–d's Presence travelled with the Jewish people wherever they went. G–d did not take up residence in a fixed abode then, and this is alluded to in the verse: ויהי בנסוע הארון, "Whenever the Holy Ark would start travelling, etc." (Numbers 10,35).

4 ד

ועל דרך זה הסוד נצטער דוד ובקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע. וזהו סוד (תהלים קלב, ב-ה) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי וגו'. אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכתיב (שם יג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד:

David was troubled by this condition of the שכינה, Divine Presence; he wanted G–d to have a permanent abode on earth in a fixed place. This is why he wanted to build a Temple, as opposed to the Tabernacle which by definition was a temporary structure, (cf. Samuel II 7,2) He could not abide the fact that whereas he, David, dwelled in a solid house, G–d should be content with a structure the ceiling of which consisted merely of hides and carpets. This is also the mystical dimension of Psalms 132,2: "When he swore to G–d, vowed to the Mighty One of Jacob: 'I will not enter my house, nor will I mount my bed, I will not give sleep to my eyes, nor slumber to my eyelids until I find a place for the Lord, an abode for the Mighty one of Jacob.'" In addition we read in Psalms 132,13: "For the Lord has chosen Zion, He has desired it for His seat. This is My resting-place for all time; here I will dwell, for I desire it."

5 ה

ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר (שם ח) קומה ה' למנוחתך אתה וארון עזך, ישרו מחשבותיו לפני השכינה ושלח ואמר לו ה' ית' ביד נתן הנביא (ש"ב ז, ה) לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכן ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל וכו' למה לא בניתם לי בית ארזים וכו'. ובמקום אחר כתיב (מל"א ח, יט) רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי וכו'. מה עשה דוד המלך הכין כסף וזהב ונחושת וברזל ועצים ואבני שוהם ומלואים ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, וסדר כל מערכות המקדש וכל ביתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו, העזרות והאולם וההיכלות, ושאר כל תבניות הבית וחצרותיו ולשכותיו, הכל קבל ברוח הקודש וצורת כל מקום ומקום ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות ושאר כל הדברים הצריכים לו במשקל במדה ובמשורה, הכל כפי סדרי המערכת וצורך השכינה, כמו שכתוב (דה"א כח, יא-יט) ויתן דוד לשלמה בנו את תבניות האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת. ותבנית כל אשר היו ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלהים ולאוצרות הקדשים. ולמחלקות הכהנים והלוים ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. לזהב במשקל לזהב לכל כלי עבודה ועבודה. לכל כלי הכסף במשקל לכל כלי עבודה ועבודה. ומשקל למנורות הזהב ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה [וגו']. ואת הזהב משקל לשלחנות המערכות לשלחן ושלחן וכסף לשלחנות הכסף. והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור. ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל ולתבנית המרכבה הכרוכים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה'. הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית. הרי לך כי דוד עליו השלום סדר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי ה' יתברך, והכל תבנית המרכבות כסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות כפי שסדר לו דוד אביו ע"ה, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים:

Because David wished to establish a permanent residence for G–d's Presence and said: קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך, "Advance, O Lord, to Your resting-place, You and Your mighty Ark!" (Psalms 132,8), his thoughts found favour in the eyes of G–d and He sent him a message through the prophet Nathan. In Samuel II 7,5, Nathan is instructed to go to David and tell him: "Thus says the Lord: 'Are you the one to build a house for Me to dwell in? From the day I brought the people of Israel out of Egypt to this day I have not dwelt in a house, but have moved about in Tent and Tabernacle. As I moved about wherever the Israelites went, did I ever reproach one of the tribal leaders whom I appointed to care for My people Israel: Why have you not built me a house of cedar?"' In Chronicles II 6,9 Solomon quotes G–d as having said to David his father: "However, you shall not build the House; your son, the issue of your loins, he shall build the House for My Name." What did King David do? He assembled and prepared the silver, gold, and all other building materials required to execute construction of the Temple. Details of all this are recorded in Chronicles I ch. 29. All of David's preparations were divinely inspired. David knew all the correct sizes, measurements and weights required for every detail of the construction of the Temple that was to be built by his son Solomon. The Holy Spirit had informed him of all these details. He planned the entire blueprint of the building, including all the offices for the priests, etc., described in the book of Kings. All that Solomon had to do was to execute the plans his father David had drawn up. When the construction was completed, the שכינה descended to take up permanent residence on earth.

6 ו

וזהו שכתוב (מ"א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. וכתיב (דה"ב ו, יז) ועתה ה' אלהי ישראל יאמן דברך אשר דברת לעבדך לדוד. כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי. ועתה קומה ידו"ד אלהים למנוחתיך אתה וארון עזך וגו'. ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (שם מא-מב). וככלות שלמה להתפלל האש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מלא את הבית (שם ז, א). נמצאת שכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצנורות וההמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש. והיינו דכתיב (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וכתיב (שם נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ומבית המקדש היו כל הצנורות נמשכות לכל הארצות כולם, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים, ומירושלים היו נוטלין פרס, דכתיב (בראשית יב, ג) ונברכו בך כל משפחות האדמה:

This is what Solomon referred to in his prayer in Kings 18,12: "Then Solomon declared: 'The Lord has chosen to abide in a thick cloud. I have now built for You a stately House, a place where You may dwell forever'" It is further written as part of Solomon's prayer in Kings I 8,26: "Now, therefore, O G–d of Israel, let the promise that You made to Your servant my father David be fulfilled. But will G–d really dwell on earth? Even the heavens to their uttermost reaches cannot contain You, how much less this House that I have built!" At this point David's prayer in Psalms 132,8-11 is invoked by Solomon in Chronicles II 6,40-41. When Solomon completed his prayer, fire descended from heaven and consumed the total offering and the meal offerings; the glory of G–d filled the House (Chronicles II 7,1). It was then that the relationship between G–d and earth (Man) was restored to the level prior to Adam's sin. The conduits from heaven poured their blessing on mankind via the Holy Temple. This is the true meaning of Psalms 133,3: "Like the dew of Hermon that falls upon the mountains of Zion. There the Lord ordained blessing, everlasting life." It is also written in Psalms 50,2: "From Zion, perfect in beauty, G–d appeared."

7 ז

ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים לכל המקומות, אמר (קהלת ב, ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי. וכי אפשר במקום אחד שיצמחו כל מיני אילנות שבעולם. אלא היה יודע שלמה איזה גיד נמשך לכוש נטע בו פלפלין, וכן לכל צד וצד. והיינו דכתיב (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע, מציון משתיתו של עולם. וא"כ נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש:

The Temple was the focus where all G–d's blessings were first received; thence they were distributed to the seventy nations of the world corresponding to the seventy "princes" in the Celestial Regions. All these nations received a "reward" from Jerusalem, i.e. all mankind benefited from the Temple of the Jewish people. This was a promise G–d had already made to Abraham in Genesis 12,3: "And all the families of the earth shall bless themselves through you." Solomon knew how G–d directed these blessings via various conduits, and this is why he made gardens, planted orchards and trees etc. as described in Kohelet 2,5. It was patently impossible for Solomon to have planted all these various plants in a single location, [many require different climates in order to grow properly. Ed.] Solomon knew which of the various conduits led to which part of the earth. He therefore strategically placed the various plants near these different conduits so that their seeds would be carried to those areas of the earth where they could flourish best. This is the deeper meaning of Psalms 50,2 quoted earlier. Zion is perceived as the foundation of the earth. The שכינה dispatches blessings to various parts of the earth, to each in accordance with the deserts of its inhabitants.

8 ח

ועתה יש לנו להודיעך כי השכינה מיוחדת לישראל לבד, והיינו דכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכתיב (שם כט, מו) ונתתי משכני בתוככם. והסוד כבר הודענוך כי זה הוא היכל ששם ידו"ד שוכן בתוכו, וה' יתברך אמר לישראל קחו לכם משכני שאני שוכן בו ולא אפרד מכם לעולם. ואף על פי שאתם מקבלים טומאה, אין שכינתי נבדלת מכם (ב"ר ז, ט). והיינו דכתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם (עי' יומא נו, ב). וכשנתן השם יתברך לישראל המתנה הזאת ושרתה שכינה ביניהם, נמצאו כל אוצרות הש"י וגנזיו וחדריו וכל מיני שפע וכל אצילות ברכה נמצאו ביד ישראל, ומסר ביד ישראל מפתחות כל אוצר ואוצר לפתוח ולקבל כל שפע וברכה מאת השכינה. וזהו שנאמר ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, וכאלו השכינה משכנו ומשכונו של הקב"ה יתברך ביד ישראל:

The שכינה itself resides exclusively amongst Israel, and this is the reason the Torah says "They shall make a Temple for Me so that I may reside amongst them." The Torah is also on record as: "whom I have taken out of the land of Egypt in order to dwell amongst them" (Exodus 29,46), and the Torah says: "I shall place My residence amongst them" (Leviticus 26,11). This is the residence in which the Ineffable Name of G–d is at home. G–d said to the Jewish people: "Take My residence, the one which I dwell in, for yourselves, and I will never depart from you." Even though on occasion you are bound to become ritually defiled (the antithesis to sanctity) My Presence will not depart from you. This is the meaning of: "who dwells amongst them in the midst of their defilement" (Leviticus 16,16). When G–d gave Israel this gift, and His Presence resided amongst them, Israel became the recipient of all of G–d's bounty. G–d entrusted Israel with the keys to all His treasure-chambers so that they had access to and could receive every conceivable kind of blessing from the שכינה. This is the true meaning of the verse: ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים, "I make My residence amongst you….and I walk amongst you and I shall be your G–d" (Leviticus 26, 11-12). This verse almost portrays the שכינה as similar to the pledge held by a creditor, as if G–d were Israel's debtor.

9 ט

וכשחטאו ישראל לפניו ונחרב הבית, הרי המשכן שלו ממשכנו ביד ישראל ומוליכו עמהם בגלות. והסוד (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן משכן העדות. והיינו דאמרינן (ספרי במדבר לה, לג) חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) הנגלה נגלתי לבית אביך בהיותם במצרים, וכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרים. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) למענכם שלחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום וגו'. וכשהן חוזרין שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, והשיב לא נאמר, אלא ושב, ואומר (שה"ש ד, ח) אתי מלבנון כלה. ר' מאיר אומר, משל למלך שאמר לעבדו אם תבקשני הריני אצל בני, שנאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, ובטמאם את משכני. ואומר (במדבר ה, ג) ולא יטמאו את מחניהם. ואומר (שם לה, לד) ולא תטמא [את] הארץ אשר אתם יושבים בה וכו'. כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, עד כאן לשונו:

When Israel sinned and as a result the Temple was destroyed, the שכינה went into exile with the Jewish people, seeing that it was a pledge G–d had entrusted to them. This is the mystical dimension of the verse: אלה פקודי המשכן, משכן העדות, "These are the "pledges" of the Tabernacle, the "pledges" of the "Testimony" (Exodus 38,21). This is the basis for the Rabbinic statement in Megillah 29 that Israel is beloved (by G–d) since wherever the people of Israel are exiled, the שכינה is exiled with them. When they were exiled to Egypt the שכינה was with them, as we know from Genesis 46,4, where G–d told Jacob: "I shall go down to Egypt with you." When the Jewish people went into exile in Babylonia the שכינה accompanied them, as we know from Isaiah 43,14: "For your sake I sent to Babylon." When Israel was exiled in Elam the שכינה accompanied them, as we know from Jeremiah 49,38: "I will set My throne in Elam." When the Jewish people went into the Roman exile the שכינה also went with them, as we know from Isaiah 63,1: "Who is this coming from Edom,…..it is I who contend victoriously, powerful to give triumph." When the people of Israel return to their land from exile the שכינה will also accompany them as we know from Deut. 23,35: ושב ה' אלוקיכם את שבותך ורחמך, "G–d will come back with your imprisoned ones and have mercy on you." We would have expected the Torah to say: והשיב, "He will bring back," instead of "He will come back." We also have a verse in Song of Songs 4,8: "With Me from Lebanon O bride, come with Me!" Rabbi Meir explains this as a parable: It is like a king saying to his servant "if you need to seek me out, I shall be with my son." This is the meaning of "who dwells with them in their defilement," which we have quoted earlier. All this although G–d had warned Israel not to defile their encampments or the land they would live on, for it is the land G–d Himself has His abode in.

10 י

והדברים שרומז המקדש רומז גם כן המשכן, כי משכן נקרא מקדש. וסוד המשכן נשגב ונעלה מאוד. ובמדרש (ב"ר יב, ח) אמר רבי יושיע דסכנין בשם ר' לוי, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה משכן וכו'. ר' ברכיה אמר, משל למלך שנגלה לבן בתו בלבוש שכולו מרגליטון. אמר ליה, עשה לי כזה. א"ל אדוני המלך מנין יש לי מרגליטין. אמר ליה, אתה בסימנך ואני בכבודי. כך אמר ליה הקב"ה למשה, אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סוקליטין שלי ויורד ומצמם שכינתי ביניכם, עד כאן:

The terms מקדש, and משכן, Temple or Tabernacle, are used interchangeably at all times. What holds true for the one holds true for the other. The mystical dimension of the Tabernacle is something very exalted and elusive indeed. There is a Midrash quoting Rabbi Yoshia from Sakinin according to which G–d told Moses to make garments decorated with costly gems. When Moses questioned where he was expected to find all these gems, G–d told him that if he, Moses, were to make on earth things which symbolised the splendour of Heaven, i.e. the manner in which G–d appeared dressed in precious gems, then He in turn could be persuaded to leave His palace in Heaven and to reduce Himself so that He could take up residence on earth [in the Tabernacle].

11 יא

מזה המאמר נוכל להבין, כי צורת המשכן כולה רומזת לצורת מעשה מרכבה עליונה כמו צורת האדם והתורה, ובהיותם למטה הדברים ההם עכ"פ תשרה שם השכינה, זהו דרך כלל:

This Midrash illustrates that the appearance of the Tabernacle was designed to reflect and symbolise matters that form G–d's מרכבה, chariot in the Celestial Regions, such as the concept of Torah and אדם העליון, Man as an abstract concept. Once such symbols exist in our world, the ground is prepared for the שכינה to take up residence in our domain. This is a description of the process in general terms.

12 יב

אמנם דרך פרט איך רומז כל ענין וענין, ועל מה רומז, דבר זה לירד על עומקו נעלם מעין כל חי לא נתגלה רק לבני עליה כגון רשב"י וחביריו, די מדריהון עם בשרא לא הוו. מכל מקום שוטטו כמה חכמים מחכמי האמת ומהמפרשים להשיג דבר מה, איש איש לפי שכלו, ולא עלתה בידם בערך טיפה מן הים הגדול:

It remains for us to understand how the various parts of the Tabernacle and its the furnishings symbolise what exists in Heaven. Such details have been revealed only to very few exalted human beings such as Rabbi Shimon ben Yochai and his colleagues.

13 יג

ומה אני ומה חיי לעסוק בנסתרות האלה. מכל מקום ספר תורה מונח לכל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב), ויהיו דברי מעטים להוסיף בקצרה על דברי רבותינו ז"ל, ועל דברי המחברים:

Nonetheless several scholars of the Kabbalah have attempted to comprehend at least part of these mysteries, each one in accordance with his intellectual capacity. Although I am deeply conscious of my limitations, and would not presume to be more competent in this area than my predecessors, each one of us has the ספר תורה in front of him, and it is our duty to try and understand as much of it as we are able. It does not matter whether we unravel a lot or only a little of the Torah's mysteries as long as our motivation is לשם שמים, to further the intent of Heaven. I therefore wish to add merely a few words to what has already been written about this subject by our sages and commentators.

14 יד

כולם הסכימו כי המשכן הוא תבנית העולמות והשתלשלותם, ובמדרש רבה פרשת תרומה (לג, ד) פתח ר' ברכיה (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה כו' עיין שם. ובמדרש תנחומא בפרשת אלה פקודי המשכן (ב), זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל, שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב"י זאת אומרת שההיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. אמר רבי יעקב בר אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד, בראשון כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה. ובמשכן מה כתיב, (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים. בשני (בראשית א, ו) יהי רקיע, ואומר בהן הבדלה שנאמר (שם) ויהי מבדיל בין מים למים. ובמשכן כתיב, (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. בשלישי כתיב מים שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים. ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים. ברביעי ברא מאורות דכתיב (בראשית א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים. ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת זהב. בחמישי ברא עופות שנאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף. ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות, ובמשכן היו הכרובים פורשי כנפים למעלה. בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לשמש לפני ה'. בשביעי (שם ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ובמשכן (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים. ובמשכן כתיב (שמות לט, מג) ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ב) ויכל אלהים. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויקדש אותו. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) וימשח אותו ויקדש אותו:

All our sages agree that the Tabernacle was a microcosm of the macrocosm, that it reflected to the extent possible, structures and concepts and their development prevalent in the Celestial Regions, though those "structures" and concepts are, of course, abstract. Midrash Rabbah Terumah 33,4 commenting on Chronicles I 29,11: "Yours, O Lord are greatness, might, splendour, triumph, and majesty-- yes all that is in Heaven and earth," quotes Rabbi Berechyah; he sees this as proof that G–d transferred His residence to the Tabernacle. There is also a Midrash Tanchuma on Parshat Pekudey which quotes Psalms 26,8: "O Lord, I love Your temple abode, the dwelling-place of Your glory," as proof that the residence of G–d on earth corresponds to the one He has in the Celestial Regions. Its construction was also a repetition of the process of creation. This is derived from the text of the Bible in Genesis 1,1: "At the beginning G–d created the heaven and the earth," whereas we read in Psalms 104,2: "You spread the heavens like a tent cloth." The Tabernacle was also covered by tent cloth as per Exodus 26,1: "You shall make the Tabernacle from ten strips of tent cloth." When describing what happened on the second day of creation, the Torah speaks about a firmament which is to separate the "upper" waters from the "lower" waters (Genesis 1,6), whereas when giving the instructions for building the Tabernacle the Torah directs that the "curtain shall divide between the Sanctuary and the Holy of Holies" (Exodus 26,33). The Torah, relating the work G–d performed on the third day of creation, mentions that the waters are to be gathered into one area (Genesis 1,9), whereas during the construction of the Tabernacle the Torah commands the construction of a copper basin into which all the water is to be poured (Exodus 30,18). On the fourth day of creation the Torah reports the construction of the great luminaries (Genesis 1,14), whereas the Torah commands the construction of a lampstand as part of the furnishings of the Tabernacle (Exodus 25,31). On the fifth day of creation G–d created the birds, etc. (Genesis 1,20), whereas in the Tabernacle the Torah commands that the cherubs on the lid of the Holy Ark be equipped with wings, bird-like (Exodus 25,20). Sacrifices of birds are also prescribed to be offered up in the Tabernacle. On the sixth day of creation G–d created man in His own image to reflect the glory of his Creator (Genesis 1,27), whereas in the Tabernacle a human being, the High Priest, was to be anointed and consecrated to parallel in this microcosm the function of man in the macrocosm in this microcosm. On the seventh day of creation, the universe is described as having been completed (Genesis 2,1); we find a similar expression when the Torah describes the construction of the Tabernacle as having been completed (Exodus 39,32). When the universe was completed G–d blessed it (Genesis 1,28-2,3), whereas when the Tabernacle was completed Moses blessed it (Exodus 39,43). When the universe was completed the Torah uses the term ויכל to describe the completion (Genesis 2,2); when the Tabernacle was completed the Torah uses the same expression (Exodus 40,33 and Numbers 7,1). When the universe was completed G–d sanctified it (Genesis 2,3); when the construction of the Tabernacle was completed the Torah also relates that Moses anointed and sanctified it (Numbers 7,1).

15 טו

ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ. אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים ד, כו) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אף משכן עדות לישראל, שנאמר (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן משכן העדות. לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך:

Why was it important for the Tabernacle to be equal in significance to heaven and earth? Just as heaven and earth have been cited as witnesses against Israel when the latter did not observe Torah (Deut.30,19), so the Tabernacle acts as witness on behalf of Israel as per the first verse in Parshat Pekudey "These are the "pledges" of the Tabernacle, the Tabernacle of Testimony" (Exodus 38,21). This is the reason Psalms 26,8 speaks of "I love Your temple abode, the dwelling- place of Your glory."

16 טז

וזה לשון רבינו בחיי, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (שמות כה, ט). ידוע כי המשכן וכליו הכל ציורים גופניים להתבונן מהן ציורין עליונים שהם דוגמא להן, ומכלל העניינים הנפלאים הנכללים בו הוא מה שתמצא המשכן על ג' חלקים. לפנים מהכפורת, חוץ לפרוכת שהוא אוהל מועד, חצר המשכן. כנגד המציאות שנחלק לג' חלקים, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, עולם השפל. וכן מצינו האדם שהוא עקר הכל שהוא דוגמת המציאות בג' חלקים, נקרא עולם קטן, והוא נחלק לשלשה חלקים, עולם הדבור, עולם החיות, ועולם הטבע. החלק הראשון שבמשכן לפנים מהפרוכת, ושם הארון והלוחות והכרובים שהם כלים פנימיים נעלמים, והם המרכבה לשם יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל י, יט) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. וכתיב (תהלים פ, ב) יושב הכרובים. כנגד עולם המלאכים שהם צורות נפרדות נעלמות, והם שכליים נפרדים מרכבה וכסא להקדוש ברוך הוא. וכנגדו באדם עולם הדבור, והוא הראש שהוא משכן החכמה, ושם השכל שופט על המוח, כי הצדיק השלם מרכבה להקב"ה, וכמו שהיו אבות העולם, ושכינה שורה עליו. מצות תפילין שבראש ובידו כנגד המוח והלב, שהם כנגד שני הכרובים, ובכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כחו:

Rabbenu Bachyah comments on the verse in Exodus 25,9: את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, "The pattern of the Tabernacle and the; pattern of its furnishings." It is a well known fact that the Tabernacle and its furnishings are physical illustrations designed to help us understand their counterparts in the Celestial Regions. One important factor is the fact that the Tabernacle was divided into three separate areas, each with a different level of sanctity. The innermost part was the site of the Holy Ark with the cherubs on its lid, the Holy of Holies. Beyond the dividing curtain was the Sanctuary known as אהל מועד. Beyond that was the courtyard containing the copper altar on which most sacrifices were offered. These three areas correspond to the three parts of the universe: the world of the angels, the world of the planets and our world. That most important element in creation, man himself, is similarly composed of three distinct parts. He represents the very existence on earth known as עולם הקטן, microcosm. Existence on earth is similarly divided into three parts: The עולם הדבור, the creatures who can freely communicate with one another, there is the עולם החיות, the other living creatures, and there is the עולם הטבע, inanimate nature. The first part of the Tabernacle is the section beyond the dividing curtain containing the Holy Ark, the tablets and the cherubs, all of which are interior vessels concealed from inspection. These represent the מרכבה. Ezekiel 10,19 describes this first part in the words: "and the Glory of Israel's G–d was upon them, above." We also have a verse in Psalms 80,2 describing the Shepherd of Israel, as "sitting on the cherubs." This is a reference to the world of the angels who are intangible, invisible intellectual beings who serve as throne and carrier of G–d. The corresponding manifestation in our world is the עולם הדבור, the head, seat of the brain and wisdom. The intellect is perceived as pouring out wisdom to the brain. A truly righteous person serves as מרכבה, a carrier of G–d's Presence, as did the patriarchs of old; we can similarly serve as the מרכבה by fulfilling the commandment of wearing phylacteries on the head, symbol of the brain, and on the arm opposite our hearts. These two organs correspond to the two cherubs. By keeping this in mind we can understand the powerful effect of laying and wearing the Tefillin.

17 יז

החלק השני מחוץ לפרוכת, הוא אוהל מועד ושם השלחן והמנורה והמזבח הקטרת, שהם כלים נכבדים פנימיים לא כמעלה פנימיות הראשונים, והם כנגד עולם הגלגלים, שהם נמצאים הכבדים מספרים כבוד אל, והעולם מתקיים בתנועתם. וכנגדם באדם עולם החיות, והוא הלב שהוא מהאברים הפנימיים שכל החיות תלוי בו, וכל הגוף מתקיים בתנועתו:

The second part of the Tabernacle, the one outside the Holy of Holies, contained the altar for the incense (golden altar), the table, and the lampstand, מנורה. These are highly distinguished interior furnishings, though not of the highest order. These furnishings correspond to the world of the planets in our universe. The planets are considered as highly honoured, conveying the glory of the Creator by their very existence and regular orbits. They are responsible for the continued existence of an orderly universe. The world of the beasts and other living creatures performs a function on earth comparable to that of the planets in space. The organ in man corresponding to that world of beast in man is the heart, an interior organ upon which life itself is dependent. Our entire body remains functional only by the heart pumping blood through it on an ongoing basis.

18 יח

החלק הג' חצר המשכן, בו היה מזבח הנחושת והוא מזבח העולה אשר עליו מקריבים הקרבנות, ושם בעלי החיים מקבלין הפסד, והוא כנגד עולם השפל הזה שהוא בעל הויה והפסד. וכנגדן באדם עולם הטבע, והוא מהטבור ולמטה, כי משם באה ההויה והוא ראשית הפסד הגוף, כי ההפסד הוא סבת ההויה, שאם שלא נמצא הפסד בעולם לא היתה מצטרכת ההויה:

The third part of the Tabernacle is the courtyard in front of the Tabernacle, the site of the copper altar, the altar on which the public total offering, עולה, was offered up each morning and each evening. As a result of this, the בעלי חיים, animals being sacrificed, sustained losses, i.e. they lost their lives. This part of the Tabernacle corresponds to our "lower" world, which constantly undergoes birth and death, i.e. sustains losses. The parallel part in man is עולם הטבע, the merely functional nature, the parts from the navel downwards. It is this region from which man's existence develops first. This is also the reason it is the region whence the eventual death of the body commences. We must regard the loss of life as the cause of renewed existence; if there were no losses in our world there would not be a need for new life [be it human, animal or merely botanical, Ed.] to come into existence.

19 יט

הא למדת שהמשכן על ג' חלקים, כנגד ג' חלקי המציאות, שעליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קג, כ-כב) ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח. ברכו ה' כל צבאיו. ברכו ה' כל מעשיו. וכן שלמה בנו אחז הדרך הזה לרמוז בג' פסוקים זה אחר זה. בפסוק ראשון (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבשם. השני (שם טו) ידיו גלילי זהב. הג' (שם טו) שוקיו עמודי שש עכ"ל (רבינו בחיי)הגה"הובצרור המור דרך אחר במאמר הנ"ל ה' אהבתי מעון ביתך. הרי כל מלאכת המשכן רמוזה במעשה בראשית, לרמוז כי לפי שבחטא אדם הראשון ובחטא העגל היו כל מעשה בראשית רפוים, וכמעט העולם היה מתמוטט, רצה הקב"ה לברא עולם חדש ולחזקו ולהעמידו על בוריו במעשה המשכן. וזהו שאמר במאמר מה טעם אהבתי מעון ביתך, לפי ששקול כנגד בריאת עולמך. כי ענייני המשכן נתנו קיום לענייני העולם, ולכן הוצרך הכתוב לומר במשכן ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים לקיים ולחזק ימי בראשית, כמו שנפרש במקומו בעזר השם יתברך. ולכן כל הדברים הכתובים במעשה בראשית נכתבו כנגדם במעשה המשכן, וכל זה רמוז ביום השישי, שבו נברא אדם הראשון ונתרחק, ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו, והוא אהרן דכתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וזה שאמר הוקם המשכן סתם, למעלה ולמטה:
ועוד רמזו בזה המאמר באומרם כתיב במעשה בראשית ויכלו, וכתוב במשכן ותכל, להורות כי כמו שבפרשת ויכלו השמים רמוזים כל ג' עולמות, עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם התחתונים, ולכן כתיב שלוש פעמים ביום השביעי כמו שכתבתי שם, כן במעשה המשכן רמוזים כל הג' עולמות. עולם העליון הוא כנגד לפני ולפנים, ששם הארון והכרובים שהיו פורשים כנפים למעלה, כמו שכתוב במלאכים (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד. עולם האמצעי הוא עולם הגלגלים, כנגדו היה השלחן והמנורה, שהם כנגד ד' המאורות שמש וירח וכוכבים, והשמים יריקו טל ומטר להוציא לחם ולערוך שלחן כלחם הפנים, וזהו (שמות כו, לג) והבדיל[ה] הפרוכת לכם בין קודש ובין קודש הקדשים. עולם התחתונים הוא עולם ההויה וההפסד, כנגדו היה מזבח העולה ששם שוחטים ומקריבים הקרבנות, ולכן תמצא שהיה מקומו פתח אוהל מועד, דכתיב (שם מ, כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד. והכיור היה שם בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה, כי זה לזה העולם שצריך האדם לרחוץ בו מטומאתו, לפי שהוא עולם המעשה, וכתיב (ישעיה א, טז) רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם, בענין שיהיו מוכנים לבוא אל עולם העליון, וזהו שאמר שם (שמות מ, לב) בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו. ואם לא ירחצו בזה העולם, שוב לא יאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, כי מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת (ע"ז נ, א). ולכן כמו שכתוב שם ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שהוא רמז לכל ג' העולמות, על כן אמר במשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד שזה רמז לכל הג' עולמות. ולכן אמר ה' אהבתי מעון ביתך, משום ששקול כנגד משכן כבודך, ומשכן כבודו הם כל הג' עולמות. כי פעמים נמצא בעולם העליון, ופעמים בעולם הגלגלים, ופעמים מלא כל הארץ כבודו, כמו שרמזתי בפרשת בראשית על מלת בצלמו:
ולכן בזאת הפרשה כלולים כל אלה הדברים, ארון וכפורת וכרובים שהם כנגד עולם העליון, ואחר כך שלחן ומנורה כנגד עולם אמצעי, ואחר כך מזבח העולה כנגד עולם התחתון שהיה פתח משכן אהל מועד, ואחר כך חצר המשכן שהוא כמו התחלה לכנוס למשכן. ולכן אחר שכתב מזבח העולה שהיה נחשת, רמז שהיה מכפר על נחש הנחושת המפתה לאדם הוא יצר הרע, וצוה לעשות סירותיו לדשנו ולהסיר המותרות. כתוב מיד (שמות כז, ט) ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה מאה באמה, להורות שהעולם הזה הוא רוחב מאוד בתענוגיו, יכול אדם לשוט בארץ ולהתהלך לארכה ולרחבה ולפרוץ ימה וצפונה ותימנה ומזרחה בד' הפאות. וזה רמז שהיה לפאת נגבה מאה אמה ועמודיו עשרה ואדניהם עשרים נחשת, לרמוז שיש לו סומכים ועמודים לסומכו עם עדרי חביריו, כאומרם אכול ושתה, וכן רודפים אחר השררה והאדנות להתפתות עם עצת נחש הנחושת, באופן שווי העמודים וחשוקיהם ותאוותיהם כוסף וחמדה. וכן לפאת צפון זאת המדה עצמה ק' באמה, לרדוף אחר העושר, כדכתיב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. ורחב החצר לפאת ים חמשים אמה עמודיהם עשרה (שמות לח, יב), לרמוז שבזה המנין האדם הולך לימי הזקנה או קרוב להם, והולך זה העולם ומתמעט לו. ואינו מוצא אלא נ' אמה לפאת מערב, לפי שהשכינה במערב, וגם כן אינו מוצא עוזרים רבים כבראשונה, אלא עמודיהם עשרה ואדניהם עשרה, ובראשונה היו העמודים עשרים. וכן לרוח מזרח נ' אמה, להורות שהולך גם כן ומתמעט כשראוי לילך באור החיים. ולפי שאז אינו מוצא כל כך עוזרים, אמר בכאן עמודיהם שלושה ואדניהם שלושה. ולהורות על זה אמר שכל כלי המשכן וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחשת, לרמוז על נחש הנחשת:
ואנו מקווים שיבא זמן שירחיק הצפוני מעלינו, ויבוא משיח צדקנו ויקבץ גליותינו מד' הפאות, ויכלו המלכיות ד' המה קטני ארץ, כמוזכר בזאת הפרשה במדרש השכם (אוצר המדרשים ו) בפסוק וזאת התרומה, זהב כנגד גלות בבל דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לח) אנת הוא רישא דדהבא. וכסף גלות מדי דכתיב ביה (אסתר ג, יא) הכסף נתון לך. ונחשת כנגד מלכות יון דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לב) מעוהי ודרעוהי די נחש. ותכלת וארגמן וגו'. ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום דכתיב ביה (בראשית כה, ל) מן האדום האדום הזה, וכתיב (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום. שמן למאור זה מלך המשיח שנקרא זית רענן זית זך, שעתיד להאיר לישראל מתוך החושך, דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו וגו', וכתיב (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך. אבני שוהם ואבני מלואים כנגד ישראל שנקראו אבן ישראל, וזאת האבן שראה דניאל, דכתיב (עי' דניאל ב, לד) עד די אתגזרת אבן וגו'. ואומות העולם נמשלו לחרס, דכתיב (ישעיה ל, יד) ושברה כשבר נבל יוצרים. והמשל אומר נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה, נפל קדירה על כיפה ווי לקדירה. ולכן נמשלו ישראל לצורים, דכתיב (במדבר כג, ט) מראש צורים אראנו, לשבור נבלי חרש. ואז בונה ירושלים ה', ויתקיים (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש וגו', עד כאן:
:

We have now learned that the three parts of the Tabernacle correspond to the three parts of the universe concerning which King David said in Psalms 103,20: "Bless the Lord, O, His angels, mighty creatures who do His bidding, ever obedient to His bidding. Bless the Lord all His hosts, His servants who do His will; bless the Lord all His works, through the length and breadth of His realm." David's son Solomon also adopted his father's outlook when he alluded to this in three consecutive verses in Song of Songs 5,13-15. Three different parts of the human body form the subject of those verses, each one representing a different aspect of the universe and how man's composition reflects this division of the universe into three constituent parts. I (Rabbenu Bachyah) have explained this in detail when I discussed Jacob's dream of the ladder." Thus far the quotation from Rabbenu Bachyah.

20 כ

ויש להתבונן מה הוא הענין בעצם, משום שעושה סימן ודוגמא להעולמות, יהיה כולל כל העולמות:

The subject deserves further analysis. We need to understand why, if something corresponds to certain parts of the universe, it should at the same time serve as a model for the universe as a whole.

21 כא

על דרך השכל, הוא משל לאומן שעושה כלי חשוב מזהב או מכסף מצויר בתבנית אדם בצלמו ובדמותו כאלו היה חי ועוסק באיזה מלאכה, אזי זה הכלי הוא אהוב ונחמד בעיני כל רואיו, וכולם חומדים אותו אף שפה לו ולא ידבר, עינים ולא רואה, אזנים ולא שומע כו', והוא רואה כמה בני אדם חיים מדברים חיים משכילים, מהלכים ועוסקים במלאכה, והמה אינם אהובים לו כל כך. והענין הוא, כי מעלת המתכות שהוא דומם להשוות לצורת האדם וכיוצא בו שהוא צר צורה, על כן אהוב לו ומצא חן בעיניו. כן הענין בציור המשכן נגד העולמות:

Let us approach the subject by means of a parable. If an artisan constructed some valuable piece of art using gold and silver in its construction and giving it the shape and appearance of a human being, making it look as though alive and performing some task normally performed by human beings, such a piece of art is bound to be beloved by all those who behold it. This love in the eye of the beholder would arise in spite of the fact that such an object possesses a mouth that cannot speak, eyes that cannot see, etc. The same beholder, when he sees human beings able to see, speak and able to go about their work, etc., is not thereby motivated to love these nor to hold them in high esteem; yet they are the product of the supreme Artisan [of human beings]. One reason may be that the use of precious metals in the construction of the inanimate replica of a human being, coupled with the exquisite shape of this work of art, combine to arouse a feeling of love for such an artifact in its beholder.

22 כב

ועל דרך הסוד. הנה סוד בריאת העולם וחידושו המורה על מציאות הש"י כי אין מחודש אלא ממחדש, כאשר האריך בזה במורה נבוכים והארכתי במקום אחר, על כן חידוש העולם מורה אמציאות הש"י ואחדותו המוחלט, שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות:

The Tabernacle represented the living universe; the reason for its construction should be viewed on similar lines. Approaching the subject from a mystical dimension, we must remember that the very creation of the universe is testimony to the existence of G–d preceding the universe. Maimonides explained this in his Moreh Nevuchim, and I have elaborated on it elsewhere. The coming into being of the universe teaches the primacy of G–d and His absolute Unity, the fact that G–d is the root cause of all causes.

23 כג

וזהו הטעם שקודם קריאת שמע של שחרית וערבית מזכירין חידוש העולם, דהיינו יוצר אור ומעריב ערבים, וכוללין מדת לילה ביום, ומדת יום בלילה, להורות על אחדות המוחלט בסוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי הלילה כלול מהיום, והיום כלול מהלילה. דהיינו קודם שיאיר היום הנה החושך בא, כמו שכתב רש"י בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, וקודם שקיעת החמה החמה מתאדמת, והערב והבוקר מתאחדים והם ביחד יום, זה מורה על הממציאם הוא אחד יחיד המיוחד, והארכתי בזה במקום אחר והוא ברוך הוא מבלי סוף ומבלי תכלית, אין לו התחלה ולא גבול, ובכחו הגדול מבלי גבול המציא גבול, דהיינו העולמות יש מאין, וכביכול צמצם בעצמו להמציא גבול כי מלא כל הארץ כבודו, הוא בתוכם ומקיף אותם בלי סוף ומבלי תכלית, וגילוי כבודו בכל הנמצאים הוא צמצם בערך הנבראים:

This is the reason that we recite the paragraphs dealing with G–d having created the universe both in the mornings and in the evenings immediately prior to reciting the Kriyat Shema declaration. In those paragraphs we mention G–d as having created both night and day in order to demonstrate our conviction that they are part of the same whole and do not represent different domains presided over by different deities. This is why the Torah, when describing the process of creation, keeps saying ויהי ערב ויהי בוקר, "it was evening it was morning." Night is part of the unit called day and vice versa. Rashi explains on Exodus 10,21: וימש חשך, "that the darkness was tangible," that this was a phenomenon that intensified the normal darkness of the night. The night is darkest immediately before dawn. Before the sun sets in the evening, we observe the sun assuming a reddish colour in preparation for evening and night; the same process happens in reverse prior to sunrise. All this proves the basic unity of night and day. G–d is eternal, without beginning or end, without limitation of His powers, etc., as I have explained on other occasions. When G–d created the universe, He created "limits," as distinct from Himself who is limitless. In order to do this G–d imposed some restrictions, צמצום, upon Himself. The universe itself represents an act of G–d's self-restriction.

24 כד

כן צוה לעשות משכן בציור כל העולמות, ואז קדושה המתפשטת בכל העולמות היא מצומצמת. והמשכן הוא כמו מרכז הכולל כל העיגול, כן המשכן תוכיות ולב כל העולמות כולל כולם, וצמצם הקב"ה שם שכינתו. וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא ויקהל ז) צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון, אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו:

The building of the Tabernacle similarly represented an act of self-restriction by G–d by the very fact that He limited His Presence to the confines of the Tabernacle, whereas prior to that G–d's Presence ranged all over earth without any kind of restriction or limitation. Once the Holy Ark had been placed inside the Holy of Holies, G–d's Presence was -so to speak- restricted to the space between the staves by which the Holy Ark was carried. All of this in spite of the fact -as Solomon had pointed out in his prayer in Kings I Chapter 8- that "neither the heavens nor the heaven of heavens are large enough to contain G–d."

25 כה

והנה המשכן נעשה כמו בריאת העולם, שנאמר שם (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו. כן כתיב בבצלאל (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ואמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ועל אלו האותיות רומז בפסוק (שמות לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת וכו', כלומר היה צריך להיות במחשבתו בשעת פעולת המלאכות לחשוב בצירוף האותיות ההם שהם בסוד חכמה ותבונה ודעת שבהם ברא הקב"ה עולמות. הרי שהמשכן הוא ממש הבריאה. על כן בא ציווי שבת במשכן כמו שבא בבריאה, וזה יתבאר לקמן בעזהי"ת בפרשת ויקהל פקודי:

The construction of the Tabernacle may be compared to the construction of the universe itself of which it is written: ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, "The Lord founded the earth with wisdom; He established the heavens with understanding. By His knowledge the depths were broken up" (Proverbs 3,19-20). We find a parallel statement when the Torah describes the appointment of Betzalel as the architect in charge of building the Tabernacle. Exodus 31,3 tells us that G–d endowed Betzalel with "a divine spirit of skill, ability, and knowledge in every kind of craft; to make designs for work in gold, silver, and copper, to cut stones, etc." Our sages in Berachot 55 say that Betzalel knew how to combine the letters of the Torah, the method by which the universe had been created by G–d. It follows that the Tabernacle was in effect the creation of a microcosm, a duplication of מעשה בראשית. [except that this creation did not start ex nihilo. Ed.] We expect to come back to this in detail when explaining the פרשיות of ויקהל and פקודי.

26 כו

וקודם שברא הקב"ה את עולמו היה הוא ושמו בלבד נסתר ונעלם בהעלמה המוחלטת, ובארתי זה הענין במקום אחר באורך וברוחב ובעומק. ואח"כ כשעלה ברצונו להוות עולמו, כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, ואח"כ כתיב (שם ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים, כי שם ידו"ד הוא נסתר:

Prior to the creation of the universe there existed only G–d and His name in total and absolute secrecy, a concept which I have explained elsewhere at length. Once it had become His will to bring into existence a universe, the Torah firsts speaks about בראשית ברא אלוקים (Genesis 1,1), and afterwards the Torah refers to: ביום עשות ה' אלוקים (Genesis 2,4). This shows that the four-lettered name of G–d remained secret and only the name אל-הים which has the same numerical value as the word for nature, i.e. הטבע (86), was revealed. I have already mentioned that the creation of the universe proved that G–d existed before the universe. G–d's existence is manifest only through His activities. The essence of G–d, by definition, remains hidden. Anything revealed must by definition have previously been concealed. The very name of G–d, which alludes to היה, הוה ויהיה, "something that was, is, and will forever be," is the cause of any existence and enables all that exists to continue doing so. This is why the verse quoted from Genesis 2,4 does not merely describe G–d as having created the universe in the past, עשה, but also as an ongoing process, עשות.

27 כז

ושם אלקים העולה בגימטריא הטבע הוא הנגלה. כי כבר כתבתי כי חידוש העולם מורה אמציאותו יתברך ומציאותו, מצד עצמו הוא נסתר, ומצד פעולותיו שהוא חדושו של עולם הוא נגלה, והנגלה בא מהנסתר כי כן שמו ידו"ד מורה היה הוה ויהיה, והוא היוה כל הויה ומקיים כל הויה, זהו ביום עשות ידו"ד אלהים. כן במשכן היה מראה כבוד ה' בנגלה כמו שכתוב (שמות מ, לח) כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל. ובתוכיות המשכן היה מסתתר, ושם היה נהגה שם ידו"ד שהוא הנסתר:

When the Tabernacle was completed the glory of G–d was again revealed, just as after the completion of the universe. The Torah (Exodus 40,38) says: כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל, "For over the Tabernacle a cloud of the Lord rested by day, and fire would appear in it by night, in the view of all the house of Israel." In contrast to this, in the interior of the Tabernacle G–d remained concealed. Within the Tabernacle G–d remained in His capacity as the Ineffable four-lettered Name.

28 כח

ומזה יתבאר מדרש שיר השירים רבה (ג, ז) אפריון (שה"ש ג, יט), זה המשכן. א"ר יודא בר עולא, למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאתה לידי סימנים, היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיה במבוי ובחצר. כיון שהגדילה ובאתה לידי סימניה, אמר המלך אין שבחה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיה, אלא עשו לה פפיליון, כשאהיה צריך לדבר עמה אדבר מתוך אפפיליון. כך כתוב (הושע יא, א) כי נער ישראל ואהבהו, במצרים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר (שמות יב, כג) ועבר ה' לנגוף את מצרים. בים ראו אותו בפרהסיא שנאמר (שם יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, והיו העוללין מראין אותו באצבע ואומרים (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. בסיני ראו אותו פנים בפנים שנאמר (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא. כיון שעמדו ישראל על הר סיני וקבלו את התורה ואמרו (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, נעשו לו אומה שלימה. אמר הקב"ה אין שבחן של בני שאהיה מדבר עמם בפרהסיא, אלא יעשה לי משכן וכשאני צריך לדבר עמהם אהיה מדבר עמהם מתוך המשכן, הה"ד (במדבר ז, פט) ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, עד כאן:

When we keep this in mind we can understand the Midrash Rabbah 3,1 on Song of Songs 3,9 אפריון עשה לו המלך שלמה, that "King Solomon made for himself a canopy," as referring to the construction of the Tabernacle. Rabbi Yehudah bar Ulla explains this by means of the following parable: A king had a young daughter. As long as she did not reach the age of puberty, he would meet her in public and speak with her both in public and private. Once she reached the age of puberty the king said to himself that it was no longer seemly that he should converse with his daughter in public. He therefore constructed a pavilion for her so that whenever he felt the need to converse with his daughter he could do so within this pavilion. We find an allusion to this in Hoseah 11,1: "For when Israel was still a child I fell in love with Israel." As long as the people of Israel were in their national infancy in Egypt, they saw manifestations of G–d all around them such as when G–d smote the Egyptians both in Egypt and later on when He drowned them in the sea. This was a public manifestation as testified to in Exodus 14,31: "Israel saw the great hand of the Lord and what He did to Egypt". Even infants would point with their fingers declaring "This is my G–d I shall glorify Him" (Exodus 15,2). At Sinai they beheld G–d "face to face," as we know from Deuteronomy 33,2: "He (Moses) said The Lord came from Sinai, He shone upon them from Se-ir; He appeared from Mount Paran." At that point Israel received the Torah and declared כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, "All that the Lord has said, we shall do and hear." As a consequence Israel became G–d's nation in the fullest meaning of the word. G–d next said Himself that it was no longer seemly that He should speak to them in public, without the benefit of privacy, so He instructed them to build a Tabernacle so that whenever He wished to speak to them, He would do so from the interior of the Tabernacle. This is the meaning of Numbers 7,89: "Whenever Moses went into the Tent of Meeting to speak with Him, he would hear the voice of G–d addressing him from above the cover that was on top of the Ark of the Covenant between the two cherubim; thus He spoke to him." Thus far the statement of Rabbi Yehudah bar Ulla.

29 כט

ולכאורה ענין זה קשה מאוד. מתחילה ראו עין בעין את השכינה, ואח"כ כשעלו יותר למעלה אז נסתרת מהם, נמצא צדיק אובד בצדקו. ורז"ל אמרו (שבת קנב, א) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה. בשלמא במשל שהביא מבת מלך כו', הענין הוא שפיטומי דברים בעלמא מדברים לעיני הכל, אבל מה שהוא מסודות המלוכה ותפארת הממלכה הוא חדר בחדר, על כן כשהיא קטנה עדיין לא זכתה לזה עד שנעשית גדולה, ואז המלך מגלה לה נסתריו חדר בחדר. אבל אין שייך זה בנמשל. אמנם לפי מה שכתבתי יתכן שפיר אף גם בנמשל:

This Midrash is extremely difficult. Seeing that in earlier times Israel had been found worthy to behold G–d, i.e. His manifestations, publicly, how can we cite G–d hiding Himself from public view as a proof of Israel's spiritual maturity? Would the righteous perish just because he became righteous? Have not our sages taught us that as the righteous keep getting older they constantly acquire deeper insights i.e. they will experience the very reverse of perishing (Shabbat 152)? We can understand the first part of the parable- that a king, who wished to speak to his daughter (who was a minor) on general matters would do so in public, whereas when he had to discuss matters of state with her he would prefer to do so in the privacy of the pavilion after she had become old enough for him to confide in her. We have more difficulty with the נמשל, moral part of the parable, for here the comparison does not seem to apply. In view of what I have explained previously we are able to comprehend how the moral of the parable applies to the relationship between G–d and the Jewish people.

30 ל

כבר כתבתי הש"י הוא נגלה ונסתר, נגלה מצד פעולותיו, ונסתר מצד מהותו, על כן שם ידו"ד אינו נהגה, כי הוא מורה על עצמותו. אבל במקדש נהגה, כי כביכול כל כך הקדושה בתוכיות המשכן לידע להתבונן התבוננות מה משם ידו"ד כמאן דארח מריח הנעלם. ובמדרש (שמו"ר לג, ו) ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), כביכול לי אתם לוקחים, ע"כ רומז למה שכתבתי. וזהו סוד לי לשמי, הוא שמו המיוחד. והענין כי היו במשכן ג"כ אלו שני עניינים, נגלה ונסתר. הנגלה, הוא פעולת המשכן וכליו כאשר צוה ה' את משה. הנסתר, הוא [שהיו] מחשבין סודות הענין כמו שכתבתי לעיל, לחשוב מחשבות, בסוד צירוף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. נמצא המשכן מצד פעולות הנגלות קודש, ומצד המחשבה הנסתרת קודש קדשים:

I have already written about G–d sometimes revealing Himself, other times remaining totally concealed. I had defined the very Being of G–d as manifested by His actions and, in contrast, His remaining concealed as part of His Essence. This is why G–d does not operate in public in His capacity as the Ineffable Name. In the Temple, however, an area which is holy, i.e. separate, secluded, G–d does operate in His capacity as the Ineffable Name, י-ה-ו-ה. Just as one can sometimes smell the fragrance of some flower or spice without actually seeing the source of the fragrance, so G–d's Ineffable Name operates within the confines of the Tabernacle and we become aware of this through its "fragrance." There is a Midrash which says that the words in 25,2: ויקחו לי תרומה, "They shall take a contribution for Me,” are to be understood as a metaphorical gift to G–d in His capacity as the Ineffable Name, the concealed. This had to be mentioned, since, when it comes to the Tabernacle, we deal with the revealed as well as with the concealed. The construction of the Tabernacle, its furnishings, all in accordance with G–d's instructions to Moses, represented the revealed dimension of the Tabernacle. The concealed dimension involved the planning, i.e. מחשבות that Betzalel had to have in order to be able to carry out all G–d's instructions. We referred to this earlier when we explained that Betzalel was able to manipulate the letters in the Torah in a manner similar to the way they had been used when the universe was created. We may therefore perceive of the Tabernacle as קודש, holy, in its visible dimension, and as קודש קדשים, holiest of holy, in its invisible dimension.

31 לא

ועל זה נוכל לבאר הפסוק, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דקשה בתוכו הוה ליה למימר. אלא בתוכם פירושו בתוך מחשבתן של העושין אשכון, שהוא המשכן הפנימי הנסתר, ובבחינה זו היתה שם ידו"ד נהגה:

Keeping this in mind, we can understand why the Torah writes: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, "They shall make a Sanctuary for Me and I shall dwell in them." We would have expected the Torah to write ושכנתי בתוכו, "I shall dwell in it." The true meaning of the verse, however, is that G–d would dwell within the מחשבותן, thoughts of the people constructing the Sanctuary. This was the concealed, inner dimension of the Tabernacle.

32 לב

נחזור לענין המשכן סוד הבריאה ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), וסוד י' מאמרות הם ידועים, וכן תמצא מספר עשר במשכן ובכליו, דכתיב (שמות כו, א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות. עשר אמות אורך הקרש. הארון ט' טפחים והכפורת עביה טפח. על כן כתיב (תהלים קלב, ח) אתה וארון עזיך מלא ביו"ד. ומקום הארון אינו מהמדה (יומא כא, א), בסוד ברוך ה' ממקומו כי מקומו נעלם. השלחן ג"כ אמה וחצי, דהיינו תשעה טפחים ומסגרת טפח. המנורה ז' קנים וכפתור וגביע ופרח הרי י', וכן כתיב (שמות כה, לא) תיעשה המנורה מלא ביו"ד. מזבח הזהב קומתו אמתיים הם י"ב טפחים, נגד י"ב צירופי שם ההוי"ה. מזבח העולה ה' אמות אורך, וה' אמות רוחב, הרי חמשה נגד המוזכר בספר יצירה, וגבהו עשרה:

Let us now return to the way the Tabernacle corresponded to the act of creation. We know from Avot 5,1 that G–d created the universe with 10 directives. The deeper meaning of the ten directives is well known. When the Tabernacle was constructed we also find the number 10 prominent both when describing part of the walls as well as when describing the coverings forming the ceiling of the Tabernacle. Exodus 26,1 commences with the instruction to make the Tabernacle of ten strips of cloth. Similarly each of the boards used for the walls was to be ten cubits high. The Holy Ark was ten handbreadths high, including one cubit for the thickness of its lid. This may be the reason that in the reference to the Holy Ark in Psalms 132,8: אתה וארון עוזיך the word עוזך is spelled with the extra letter י. [Our texts do not have the extra letter י, neither here nor in Chronicles II 6,41. Ed.] The Talmud Yuma 21 states that the site on which the Holy Ark stood was not included in the measurements of the Temple or Tabernacle. This too is an allusion to the concealed nature of the Ineffable Name of G–d which was present within the Holy of Holies between the wings of the cherubs on the lid of the altar. We allude to this in the קדושה prayer when we recite: ברוך ה' ממקומו, "Blessed the glory of the Lord from its abode." [its invisible site Ed.] The table was also 9 handbreadths high, above which was a golden frame 1 handbreadth high. So here too the number ten was prominent. The candlestick with its seven arms and a knob, cup, and flower on each arm again featured the number ten. Here too we find that the Torah refers to: תיעשה המנורה "the candlestick shall be constructed" (Exodus 26,31) the word תיעשה being unaccountably spelled with an extra letter י. The golden altar was twelve handbreadths high, corresponding to the twelve permutations in which the Ineffable Name can be spelled. The copper altar was square, five cubits long and five cubits deep. This corresponded to the number five mentioned in the ספר היצירה. Its height, however, was ten cubits.

33 לג

והנה מצות עשיית המשכן היתה על פי נדבה, (שם כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. וכבר כתבתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת שבפרשה זו, מענין נדבת לב במעלת נתינת הצדקה ולכל דבר שבקדושה. ואז הוא משותף להקב"ה במעשה בראשית, כי ברא את העולם בנדבה, אין צורך לו בעולמו אלא בראו בנדבתו הטוב, ומי שהתנדב בלב טוב היה הקב"ה משתף עמו:

The entire construction of the Tabernacle was to be funded by free-will offerings of the entire nation, each individual in accordance with his personal sense of generosity (25,2). On the virtues of charity, a manifestation of one's generosity, the seventh of the eight virtues which characterise the first 8 portions in the Book of Exodus, commonly known as שובבים ת"ת as outlined in my introduction to פרשת שמות. By displaying the sense of generosity required when making a contribution towards the building of the Tabernacle the donor became a partner of G–d in His work of Creation. G–d's creation of the universe was an act of charity, generosity, because He did not need a universe and the whole act of creation was performed for the sake of the creatures that inhabit the universe. I have read that we may also view this as working in reverse; when one donated for the materials to be used in the construction of the Tabernacle, G–d, so to speak, joined the donor of materials to be used in the construction of the Tabernacle as a partner.

34 לד

וראיתי כתוב פירוש על זה הפסוק, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, דקשה מתחילה קורא התרומה על שמינו, כמו שנאמר תרומה מאת כל איש, אח"כ קורא התרומה על שמו יתברך כמו שנאמר תקחו את תרומתי. אלא הענין הצורך למלאכת המשכן היה רב מאוד יותר מהנמצא, כי הזהב היה זהב טהור שאינו בנמצא הרבה, וכן שאר עניינים החשובים, ועל זאת היתה מגעת הנדבה יותר מכדי הצורך, וזה הדבר היה מצד הברכה שנתן הש"י בנדבה שמן המעט נעשה רב, וסיבת הברכה היתה מצד נדבת הלב, רצוני לומר איש אחד הביא חתיכה זהב בלב טוב והיה מצטער על שלא היה בידו יותר והיה מתאוה ליתן בכפלים רק שלא היתה בידו. הקב"ה היודע מחשבות צירף מחשבתו הטובה למעשה שלח הברכה במה שנתן שנעשה בכפל, דהיינו בסך שהיה מתאוה בנדבת לבו אף שלא היה בפועל, נמצא שזה המותר הקב"ה הוא הנותן, ותרומה זו היא שלו. זהו שאמר תקחו את תרומתי, והיא באה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. נמצא זה המתנדב נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שהמשכן הוא הבריאה. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר הרבה עניינים ממנו נעשה מתוכם, דהיינו תוכיות נדבת לבם. נמצא לפי זה בתוכם הוא כמו בתוכו, כי לא היה המשכן נגמר אם לא היה תוכיות נדבת לבם, כמה שכתבתי:

This comment is based on the wording of Exodus 25,2: ויקחו לי תרומה מאת כל איש, "They will take a donation for Me from every person." Immediately afterwards the Torah refers to this same donation as תקחו את תרומתי, "You will take My donation." Why did the Torah first refer to this gift as being the donor's and immediately afterwards as being G–d's? The answer is that the requirements for the building of the Tabernacle were very great and in many instances the materials exceeded what the Jewish people possessed at that time. The gold had to be pure, something the Israelites did not possess. The same applied to other components required. In spite of all this the Torah reported that the sum total of the donations exceeded what was needed so that Moses was forced to call a halt to further contributions (36,6). This was due to the blessing G–d bestowed on all the donations so that small amounts grew into larger amounts. The cause of this blessing was the generous impulses of the donors at the time they made their contributions. Any person who donated, say, one ounce of gold, felt sorry that he was not able to contribute two ounces. Since G–d knew the thoughts of every donor, He translated the good intention of the donor into an actual and increased the amount in accordance with what the donor would have given had he been able to. Thus the excess was G–d's contribution, and thus G–d became man's partner. This is why the Torah speaks about "take My contribution." Since the Tabernacle, as we have explained, represented a re-enactment of the work of creation, all those who had contributed generously had become partners in the work of creation.

35 לה

גם יתבאר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, מאמצעית המשכן והמקדש והשכינה שרויה בישראל ומתאחדים ביחד. וזהו סוד (שמות כו, כד) ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, כי ה' אחד וישראל גוי אחד, ולא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול (ש"א יב, כב), כי ב' פעמים אחד עולה כ"ו כמנין שמו הגדול ידו"ד, ופנימיות הסוד הוא יחוד הקב"ה ושכינתיה, דהיינו קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וזהו המקדש ידו"ד בהיכל קדשו שהוא שם אדנ"י, ובשם אדנ"י נשמות ישראל, כמו שכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. ושם אדנ"י הוא בגמטריא היכ"ל, כי הוא היכ"ל שם ידו"ד, ולכן נכתב ידו"ד ונקרא אדנ"י. והיו מאה אדנ"י כסף בסוד מאה ברכות מיוחדים לשם אדנ"י, והעמודים שבתוך אדנ"י רומז לתפארת, שם ידו"ד השוכן בשם אדנ"י. זהו הסוד (שמות לח, י) וו"י העמודים, כי תפארת סוד וי"ו משם ידו"ד כנודע. גם וא"ו רומז לסוד אח"ד המרומז במעשה בראשית בפסוק (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכמו שכתבתי לעיל, והארכתי ביותר במקום אחר, כי בלילה יש י"ב שעות, ו' הם לדין דהיינו עד חצות לילה, ו' שניים מחצות ואילך הם לרחמים. וכן ביום י"ב שעות, ו' לרחמים דהיינו מאור הבקר עד חצי היום האור מתגבר והולך, ו' שניים לדין כי ינטו צללי ערב, וכולם אל אחד בראם וממנו הדין והרחמים. וזהו סוד ערב ובוקר יום אחד. וזהו ו' וא"ו במילואה רומז לו' של דין ולוא"ו של רחמים, והאל"ף באמצע מחברם ומייחדם. וכן וא"ו במילואה עולה אחד. זהו סוד וו"י המשכן והיה המשכן אחד:

When G–d said: "They shall make a Sanctuary for Me and I shall dwell within them," בתוכם, this referred also to the fact that much of the Tabernacle was due to the תוכם, the innermost feelings of the donors. The Tabernacle could not have been completed if the people donating all these materials had not been motivated by a spirit of generosity. The word בתוכם is therefore essentially not much different from the word בתוכו, which we would have expected the Torah to use. There is another dimension to the verse ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. The word בתוכם, refers to the innermost part of the Tabernacle. It is there that the שכינה resided and merged with the people of Israel. This is the mystical dimension of Exodus 26,24: ויהיו תאמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, "They shall match at the bottom and be perfectly aligned at the top inside one ring." It is a reference to the uniqueness of G–d and the uniqueness of the Jewish people respectively. G–d will never abandon His people for the sake of His great Name; the uniqueness of each i.e. אחד=13, i.e. 26 when combined. This equals the numerical value of G–d's "great" Name י-ה-ו-ה =26. The verse is a reference to the mystical union between קודשא בריכיה and כנסת ישראל, between the well known concepts of the holiness of G–d and the spiritual unity of the Jewish people. This is the reason why we find the מקדש described as היכל ה' on occasion. The numerical value of the word היכל equals the numerical value of א-ד-נ-י, a term for G–d which includes the souls of the people of Israel, as in Psalms 68,27: במקהלות ברכו אלוקים, (י-ה-ו-ה) א-ד-נ-י ממקור ישראל. "In assemblies bless G–d, the Lord, O You who are the fountain of Israel." To signify this dual meaning, the name of G–d is spelled as the Ineffable Name but pronounced (read) as א-ד-נ-י. There were one hundred silver sockets (אדנים) for the boards forming the walls of the Tabernacle which are symbolised by our reciting one hundred benedictions daily, which all mention the name of G–d (א-ד-נ-י). The עמודים, columns, each one within a socket, אדני, were an allusion to the emanation תפארת, the Ineffable Name which is found within the name א-ד-נ-י. The ווי העמודים, hooks attached to the columns, allude to the number 6=ו, the sixth emanation, i.e. תפארת, which is the mystical dimension of the letter ו in the Ineffable Name. That letter also represents the mystical dimension of the word אחד as we know from Genesis 1,5: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. We have explained earlier in this chapter how day and night are part of a single unit. Night has 12 hours, the first six of which until midnight are under the domain of the attribute of Justice, whereas the last 6 hours are under the domain of the attribute of Mercy. The day, too, is divided into these two periods of 6 hours each, the first six hours under the domain of the attribute of Mercy, the last six under the domain of the attribute of Justice. As long as the light intensifies, the attribute of Mercy is in the ascendancy; once it diminishes, the attribute of Justice comes into its own. Since they have both been created by the same Creator, they appear linked together in the story of creation. This is the deeper meaning then of "evening and morning being one day." When you spell the letter ו as a word, thus: ואו, you have an allusion to the respective 6 hour periods during which each attribute exercises its dominance; the letter אלף in the middle alludes to the One and Only Creator who has created both day and night, both the attribute of Justice and the attribute of Mercy. You will also observe that the numerical value of such spelling of the letter ואו=13, the same numerical value as that of the word אחד. When the Torah in 26,6 describes the Tabernacle as becoming אחד, one, this is merely a confirmation of how the various components all combined to create this unified microcosm.

36 לו

נחזור לענין. אמר ויקחו לי לשמי, שפירשתי לעיל על שם העצם, כך אמר הש"י למשה. וכשאמר משה לישראל כתיב (שמות לה, א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, רומז על כנסת ישראל, כי מצידו יתברך אומר לי לשמי הוא שם המיוחד והוא נעלם ונסתר, אם לא על ידי סוד כנסת ישראל שהוא היכל ידו"ד, זהו ויקהל וגומר:

To get back to our main subject, that of "they shall take for Me," i.e. for My Name, which we described earlier as being a reference to G–d in His capacity as His Essence. This holds true for the instructions given by G–d to Moses. When Moses relayed these instructions to the Jewish people in Exodus 35,1 where he assembled the whole nation, he used somewhat different language. The words כל עדת בני ישראל, were an allusion to the concept of כנסת ישראל. Since G–d had told Moses that He wanted the contributions to be dedicated to His Ineffable Name, and that in that capacity He remains concealed, the only way a union between the people's gifts and G–d in His capacity as His Essence could be achieved was by interposing the כנסת ישראל. This concept was represented by the word ויקהל, alluding as it does to the verse from Psalms 68,27 the meaning of which we have discussed earlier.

37 לז

זהו סוד הוקם המשכן המוזכר בפרשת פקודי (שם מ, יז), והוק"ם סוד קומה, סוד שיעור קומ"ה המוזכר בספר היכלות, וכן כתיב (תהלים קלב, ח) קומה ה' למנוחתיך וגו'. ולבאר ענין הזה צריך להקדים לבאר פירוש שיעור קומה המוזכרים בדברי המקובלים:

This was also the secret which enabled the Tabernacle to be erected, as reported in Exodus 40,17. The word הוקם used there to describe the erecting of the Tabernacle is another way of saying that the Tabernacle was given קומה, "substance." The dimensions of this קומה and its significance are discussed in a book called Sefer Heychalot The author, quoting Psalms 132,8: קומה ה' למנוחתיך אתה וארון עוזך writes about the subject of קומה. In order to comprehend the whole subject matter one needs to preface his remarks with a definition of the meaning שיעור קומה as employed by Kabbalists.

38 לח

בספר המערכת בשער האדם כתב וזה לשונו, ועתה שידעת בנין צורת האדם, תוכל להשכיל אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה הנראית לנביאים, ורבותינו ז"ל קראו למראה ההיא שיעור קומה, וזהו סוד היודע שערו של יוצר בראשית וכו'. ועל זה אמר הכתוב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ועל המראה הזאת נאמר (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, עד כאן לשונו:

In a book called Sefer Hama-arechet chapter Ha-adam the author writes: Now that you are aware of the reasons for the manner in which the human body is constructed, you are able to understand whether you have received communication via the "mouth to mouth" method, a true prophetic insight such as our prophets used to receive, or not. The sages used to call such prophetic insights שיעור קומה, a way of saying that someone had some insight into the gateway of the Creator. The Torah referred to this when it describes G–d as saying "Let us make man in Our image and in Our likeness." Concerning such visions it is written: ואנכי חזון הרבתי וביד הנביאים אדמה "I have granted many visions and made plain My word through appearances to the prophets." Thus far the author of Sefer Hama-arechet.

39 לט

וזה לשון החייט דף קצ"א ע"ב, אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה וכו', הקבלה הזאת תלויה בה' הצעות. הא' כי תמונת ה' היא העטרה, ונקראת כך על כי היא אספקלריא המקבלת כל האספקלריאות שעליה, ולזה יש בה ז' היכלות, היכל אחד לכל מדה מהבנין. ושום אדם לא עלה משם ומעלה, אלא כל נביא בהיכל הראוי למדתו. ומשה רבינו עליו השלום על כולם שהשיג להיכל הרצון, ועליו נאמר (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, כי לא נעלמו לו מכל היכלות דבר:

The Chayat describes the same reference to receiving prophetic insights in his book folio 181b in these introductory words: "If you have received a valid prophetic insight via the mouth to mouth method, etc." Receiving confirmation of one's spiritual level is possible in five different ways. The most advanced of these ways is the one called by the Torah 'תמונת ה which we may call עטרה, crown. It is called thus because it represents the most unimpeded of the various kinds of (window-panes) i.e. visions, that different categories of prophets are able to receive. One perceives G–d [the source of the vision. Ed.] as inside seven Sanctuaries, one within the other. Each Sanctuary affords a category of prophets the kind of vision they are capable of absorbing without being harmed. Moses, of course, had access to the innermost Sanctuary accessible to any human being.

40 מ

וכמו שמתוך המראה הספריי אדם רואה צורתו, כך באספקלריא הזאת הנקראת תמונת ה' כל אחד היה מסתכל בה והיה משיג מתוכה במדה שלו שבאותו ההיכל, כל אחד כפי השגתו. כי יש מי שהיה רואה מתוך מחיצה אחת, ויש מתוך ב' מחיצות, ויש מתוך ג'. הכלל העולה, כי המחיצות היו מתרבות לפי קוצר המשיג, כי מי שנפשו מסייעתו וחושיו הפנימיים זכים, לא היה צריך כי אם מחיצה מעוטה לראות באספקלריא המאירה הדומה לשמש בתקפו. אבל מי שעיני עטלף לו, צריך מחיצות הרבה לראות באותו האור, כי לא יוכל להשיג בראות עיניו יותר מזה, וינתק אורו כשיסתכל באור הגדול אם לא בריבוי המחיצות:

If a prophet of a lower spiritual level than Moses were to be exposed to the innermost of these "window panes" he would be burned by the intensity of the spiritual light radiating from there, much as a person on a snow-capped mountain in brilliant sunshine wearing low-grade sun-glasses would have his eyesight hurt were he not to change these glasses for stronger ones.

41 מא

ומשה רבינו עליו השלום לא היה צריך מחיצה, שנאמר ותמונת ה' יביט. ואם באולי נאמר כי אל ב' אופני נבואה אלו רמז הנביא ישעיה (צ"ל הושע) ע"ה, כמו שנאמר (הושע יב, יא) ודברתי אל הנביאים ואנכי חזון הרביתי וכו'. דהוה ליה למימר ודברתי עם הנביאים וכו'. וכשתבין במלת אל, תמצא ששם רמוז המין הא' מהנבואה אשר עולה על כל מעלת הנבואה, ונקראת אספקלריא דנהרא, ולא תמצאנה כי אם במשה רבן של כל הנביאים שעליו נאמר (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכו' פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות:

Moses did not need to be separated from the source of his visions by any window-pane, as it is said of him (Numbers 12,8): ותמונת ה' יביט, "He is able to behold a picture drawn by G–d." Daniel 8,2 on the other hand, described himself as seeing himself in Shushan, though in his vision he actually stood on the banks of the river Ulai. Hoseah 12,11 may have referred to the difference between these two kinds of prophetic visions when he said: ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי, "And I (G–d), spoke to the prophets, having granted many visions." Surely the verse should have said עם הנביאים instead of על הנביאים if the meaning is that G–d spoke with or to other prophets. [Kittel brings a version which has the word אל instead of על (as in our texts). The author may have had such a version of the Bible since he dwells on the meaning of the word אל as opposed to על. Ed.] When you understand the meaning of the word אל, you will understand that we are dealing here with a type of prophecy which exceeds in clarity of vision all other types of prophecy and which is referred to in our literature as אספקלריא דנהרא, clear vision. This kind of prophecy was granted to none other than Moses, the father-figure for all subsequent prophets. The Torah (Numbers 12,8) says of him: "I speak to him mouth to mouth, etc." The very word חזון is a reminder of the expression הוגד לי חזות קשה, "a harsh prophecy has been revealed to me "(Isaiah 21,2). We also find this expression used in the type of prophecy Abraham received before he was circumcised, such as in Genesis 15,1.

42 מב

ואל המין השני מהנבואה, אשר היה מדבר עם הנביאים האחרים אשר הוא בחידות ומשלים ודמיונות שהיה מדמה להם, וכל עוד שהיתה השגתו של הנביא חלושה, רבו החידות והדמיונות באותה הנבואה וזה מפני צורך ריבוי המחיצות כמו שאמרתי. אל זה רמז במה שאמר ואנכי חזון הרביתי, וזהו אספקלריא דלא נהרא. ומלות חזון מורה על זה מלשון (ישעיה כא, ב) חזות קשה הוגד לי. וגם באברהם קודם שנמול אמר (בראשית טו, א) כי היה דבר ה' אל אברם במחזה. ואמר (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, כלומר ריבוי המחיצות או מעוטם, וחלוף המשלים והחידות בנביאים הכל היה לפי יד וכח ומדת כל נביא ונביא, ולשון יד בכאן נגזר מלשון (ויקרא כה, כח) אם לא מצאה ידו וכו':

The second type of prophetic visions which G–d employed to communicate with other prophets, חידות, riddles, are mentioned to indicate that the visions were not as clear. G–d also employed parables and images. All this was required because the prophets in question needed to be separated from the origin of the Divine vision by one or several layers of screens. It is this latter type of prophetic insights that G–d refers to in the verse quoted from Hoseah. When G–d added (Hoseah 12,11) וביד הנביאים אדמה, "I would appear in different guises to the prophets," the meaning is that each prophet was granted the level of communication he could absorb without suffering harm from exposure to G–d's proximity. The reason G–d (the prophet) employs the word יד, is an allusion to אם לא תמצא ידה, "If she (the mother who has just given birth and is required to bring an offering) cannot afford it." (Leviticus 12,8).

43 מג

ההצעה השנית כי השם הכולל האצילות הוא האדם, וגם כן הוא העיקר במרכבה. והאדם התחתון כסא לאדם העליון, שהאברים הגופניים שבו הם רומזים לרוחניות של מעלה והם כוחות אלהיות, ולא לחנם אמר (בראשית א, כו) נעשה אדם וכו'. ומאחר שהתמונה הזאת היא תמונת האדם הרוחני העליון, והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה כמעט נהפך לרוחני, החיצונים כמעט הלכו ממנו ושבו אצלו אז כחושים הפנימיים אצלינו, א"כ היה רואה דמות אדם במראה ההיא כמי שרואה תמונתו במראה הזכוכית. אבל לא כל מה שהיה משיג זה, היה משיג זה. שכל אחד היה משיג בה כפי אותו האבר הרוחני אשר נשמתו של אותו הנביא נאצלה ממנו, עכ"ל (החייט):

The second of the five ways of examining one's spiritual level has to do with the name concept of האדם, a term used for the abstract spiritual world as such. This אדם is also viewed as the principal carrier of G–d's Presence. אדם, i.e. Man in our "lower" world, serves as the throne for the אדם in the Celestial Regions. Our respective limbs and organs are allusions to concepts prevailing in the spiritual world. They are all forces of the Divine. When G–d said: "Let Us make man in Our image," this was not just an empty phrase, but it conveyed the message that physical man would possess some Divine properties [as opposed to all other living creatures. Ed.] The תמונה, image, revealed to the prophet when he experiences a prophetic vision is the תמונה of the אדם העליון, Man as a spiritual concept. When the physical counterpart of this "man," i.e. the prophet, experiences such a vision, his own physical characteristics are temporarily elevated to be of almost spiritual dimensions. The image he sees is similar to someone who looks in a top quality mirror and sees himself reflected in it. Not every prophet saw a reflection of the same clarity, since this depended on the spiritual qualities he possessed. Thus far the words of the Chayat.

44 מד

ובספר ציוני בפרשת נח בענין מגדל דור הפלגה האריך בענין שיעור קומה, וזה לשונו שם בהגה"ה, ודעת מקובלים אחרים מבוארים בפסוק (תהלים קמז, ה) גדול אדונינו ור"ב כ"ח, רל"ו אלפים רבבות פרסאות מרפסאות של מעלה, ושיעור זה רומז ל"ע ול"צ שהם כ"ל כ"ל. וביאור שיעור פרסה ד' מילין, ומיל אלפים אמה, ואמה ו' טפחים, והטפח ד' זרתות. וזרת של מעלה מהלך ת"ק שנה, שנאמר (ישעיה מ, יב) שמים בזרת תכן. ומתוך ס' קומה הבנתי כי השיעור הזה רומז על ז' דברים עד הת"ש, זהו שאמר הכתוב (תהלים שם) לתבונתו אין מספר:

When the Tziyoni in his commentary on Parshat Noach deals with the generation of the Tower of Babel, he discusses the subject of שיעור הקומה at length. Kabbalists interpret Psalms 147,5: גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר, "Great is our Lord and full of power; His wisdom is beyond reckoning." They see in the numerical value of the words ורב כח (236) an allusion to 236 times 10 million פרסאות as the distance spanned by the Celestial Regions. The פרסה equals מילין 4, the מיל equals 2000 cubits. The cubit consists of 6 handbreadths, which in turn consist of 4 זרתות each. The זרת of the Celestial Regions is the distance covered by a person in 500 years' walking, as we know from Isaiah 40,12: ושמים בזרת תכן, He gauged the Heavens with a span. From the above and other slightly divergent commentaries on the same subject it emerges that when we talk about שיעור הקומה we mean the dimension of certain manifestations in the spiritual world. There is general agreement amongst the Kabbalists that all these so-called measurements apply only to Mattatron. Any spiritual force in the Celestial Regions which is on a higher level than Mattatron is beyond the realm of measurement, even symbolically. Concerning more highly placed spiritual beings we apply Isaiah 40,18: "To whom do you want to compare Him (G–d)?" Any Celestial Region beyond the one in which Mattaron functions is "forbidden territory," beyond our right to investigate. This means that the שער, gateway is closed to us. שיעור is thus related to שער. The term שיעור הקומה is a reference to and more precise definition of the 7 emanations which between them executed the בנין, the actualisation of G–d's directives to bring this physical universe into existence. The mind-boggling measurements referred to are beyond man's ability to comprehend. They have been cited by Kabbalists to drive home this very point.[The people who built the Tower, or at least their leaders, possessed some knowledge of these matters and wanted to establish something on earth which would reflect what existed in heaven, albeit in miniature. Their endeavour was similar to that of the Israelites when they built the Tabernacle, except that they had not been bidden to do so and wanted to rival G–d rather than draw Him into their midst, (cf. Bereshit Rabbah 38,6) Ed.]

45 מה

ויש מפרשים שרומז על הע' וז"לו, ביום שהוקם את המשכן, כשהוקם את המשכן למטה הוקם המשכן למעלה. והוא הנער הוקם הוא סוד שיעור הקומה, ושיעור רל"ו אלפים פרסאות של מעלה, ואין הפה יכול לאומרו ואין האוזן יכול לשמוע. והם חשבו לעשות מגדל שיעור מועט כנגד שיעור רב, ידמה לעשותו גבוה רל"ו אלפים פרסאות כשיעור אצבע קטן של יד הנקרא זרת. ושיעור קומתו רל"ו רמז כמספר שם המיוחד. כיצד, יו"ד ה"י ו"ו ה"י, יפ"י הרי ק', יפ"ה הרי נ', ופ"ו הרי ל"ו, הפ"י הרי נ', סך הכל רל"ו. וקבלתי קבלה אמיתית כי שיעור זה אינו אלא על מטטרון הנברא, שהוא אדם העליון, אבל ממנו ולמעלה אמר הנביא (ישעיה מ, יח) אל מי תדמיון אל וגו', והאומר הפוך זה לא ראה אור, עכ"ל מ"ע:

On the day the Tabernacle was erected in our world, the נער, i.e. Mattatron, was established in the corresponding Celestial Regions. We have explained on a different occasion that the angel Mattaron is called נער in connection with his function. Just as Joshua -even at the age of 56 years- is still referred to by the Torah as נער because of the duties he performed for his master Moses, so Mattatron performs a similar function in Heaven.

46 מו

מדברי כולם נלמוד, כי קומה הוא בבנין, דהיינו ז' הספירות במקומם ובהתלבשותם במטטרון. וזה לשון הפרדס בערך קומה, הקומה הוא משך השדרה מהצואר הרומז בבינה והוא נקרא קומה עד סוף היריכים עם כל משך היסוד, נקרא קומה בתפארת וצדיק עם הקשרים למעלה בבינה, ורדתם למטה עד המלכות, מקצה השמים ועד קצה השמים, עד כאן לשונו:

When commenting on the שיעור הקומה, Pardes Rimonim explains it as follows (Chapter 23 of Erchey Kinnuyim): The קומה is the length of the spinal cord which extends from the neck downwards. It alludes to the concept of בנין with which we are familiar. It extends to the lower end of the hips. It is called the קומה of the emanation תפארת, connecting the צדיק to the higher emanation בינה, while being rooted in the lowest emanation מלכות. In other words it extends from one end of Heaven to another, מקצה השמים עד קצה השמים.

47 מז

וכבר נודע כי מקצה השמים עד קצה השמים יש כח ורשות לאדם להתבונן שהוא הבנין שלמעלה, ומשם השער סגור. ולזה כיוונו בחגיגה פרק אין דורשין (יא, ב), יכול ישאל האדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר (דברים ד, לב) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. יכול לא ישאל מששת ימי בראשית, תלמוד (שם) לימים ראשונים. יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, תלמוד (שם) ולמקצה השמים ועד קצה השמים. מקצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. הרי ההשגה והנבואה אינו אלא בהם, וע"י המלכות בסוד ההיכלות, אבל שם העצם שהוא שורש כל האצילות הנסתרות והנגלות אינו מושג:

We know that man has been granted the right to try and understand what exists מקצה השמים עד קצה השמים, i.e. the "lower" בנין. Anything beyond is out of bounds to our enquiry and study, as we know from Chagigah 11: "You might have thought that man's enquiries can range to matters preceding the creation of man on earth; to prevent you from doing so the Torah said: למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, 'From the day the Lord created man on earth' (Deut 4,32). This in turn would have led you to believe that it is forbidden to enquire into the process of the six days of creation. To assure you that such enquiries are legitimate, the Torah adds: לימים ראשונים אשר היו לפניך, 'From the early days which preceded your existence.' I now might have thought that matters in the Heavens above and in regions "below" the earth form a legitimate subject for our enquiries. The Torah therefore adds: למקצה השמים עד קצה השמים, "From one end of Heaven to another end of Heaven." These are the parameters within which you may legitimately conduct your research. What is beyond them you must not concern yourself with. This means that both our intellectual accomplishments as well as our additional insights secured through prophetic visions will only concern matters within the framework outlined by the Torah. Anything pertaining to the Ineffable Name, inasmuch as it is the name of G–d's Essence, remains concealed.

48 מח

ועל זה רומז סוד המנורה, וזה לשון הרקנאט"י, חכמת המנורה בגביעותיה וכפתוריה ופרחיה נעלמה מאוד, ועל כן אמרו רז"ל (מנחות כט, א) שנתקשה משה במעשה המנורה. המנורה יש בה ז' קנים, ג' מצד זה, וג' מצד זה, ופני כולם אל האמצעי, רמז הוא לשבעה קצוות מקום הקדש. ועל כן היה מקשה לרמוז ליחוד הכל כו', עד כאן לשונו:

The מנורה, candlestick in the Tabernacle alluded to all this. Rekanati comments on the מנורה in the following words: "The wisdom concealed in the knobs, flowers and cups which formed part of the candlestick is very exalted and inaccessible. This is why our sages (Menachot 29) described Moses as having had difficulty understanding the way the candlestick was to be constructed. G–d showed him a model made of fire (based on Numbers 8,4 which states: זה מעשה המנורה). The candlestick consisted of six arms, three on either side of the centre-shaft. The lamps on top of the six arms all faced in the direction of the centre-shaft. This was an allusion to the overall unity of the concepts they represented, though each of the seven lamps represented its own concept of holiness and had its own holy site. Moses could not understand how these two apparently contradictory concepts functioned." Thus far the Rekanati.

49 מט

הרי שהמנורה בסוד ז' הבנין היונקים משרשם, בסוד (במדבר ח, ב) אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות. וכבר כתבתי כי בז' הבנין התבוננות האדם, על כן בצורת המנורה נרמז צורת האדם. כיצד, יש ג' קנים מצד זה וג' מצד זה, והתחתונים יותר גדולים מאמצעים, ואמצעים יותר גדולים מהעליונים, ובאמצע גוף המנורה. כן האדם יש לו ג' בליטות מכל צד, והגוף באמצע. דהיינו הרגלים והידים והאזנים, ובליטת הרגלים יותר גדולים מהידים, והידים מאזנים. וגובה המנורה י"ח טפחים שהוא ג' אמות, וכן גובה האדם מהכתף עד הארץ ג' אמות כמו שכתבו התוספות בשבת פרק המצניע (שבת דף צ"ב) (ע"א ד"ה אישתכח). ובתנחומא אומר שרומז ג"כ המנורה על ז' כוכבי לכת. וכן לעתיד לבא ישכילו המזהירים כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג), וכמו שמאירים שבע כוכבי לכת. וכן דרשו במדרש (ויק"ר ל, ב) על פסוק (תהלים טז, יא) שובע שמחות, אל תקרי שובע, אלא שבע:

We therefore perceive that the candlestick symbolised the seven emanations which form the בנין, all of which in turn are nourished from a higher source. When the Torah speaks of אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, "The seven lamps shall give light opposite the face of the candlestick" (Numbers 8,2), this means that the candlestick in the Tabernacle corresponded to and was "opposite" its counterpart in the Celestial Sanctuary. We view the candlestick as symbolising man. There are three arms or pipes on either side. The lower ones are longer than the middle ones, and the middle ones are longer than the upper ones which are nearer the centre-shaft. The lights all burned on the same level. The centre-shaft represented the גוף, torso or body of the candlestick. Man is like the candlestick. He has three projections on either side of him, the arms, the legs and the ears. The legs are longer than the arms, and the arms are longer than the ears, just as the lower arms of the candlestick were longer than the middle ones and the upper ones, respectively. The overall height of the candlestick was 18 handbreadths, the equivalent of three cubits, the height of an average-sized man from the ground to the shoulder (Tossaphot Shabbat 92).

50 נ

ועתה אבאר קצת מסודות שאר הכלים שהיו במשכן, דהיינו הארון, והשלחן, ומזבח הקטורת. ובכל אחד מהם היה זר זהב, ואמרו רז"ל (אבות ד, יג) ג' כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, כתר שם טוב עולה על גביהן. הארון שבו הלוחות, הוא רומז לכתר תורה. והשולחן הוא שולחן מלכים, רומז לכתר מלכות. והמזבח שבו עבודה המובחרת, הוא רומז לכתר כהונה:

Let us now explain some of the mystical dimensions of the other furnishings of the Tabernacle, the Holy Ark, the Table and the Golden Altar. All of these had a golden border or "crown" around them. Our sages in Avot 4,13 said that there are three crowns; The crown of Torah, the crown of priesthood and the crown of monarchy. These crowns are superseded by the crown of the good name. The Holy Ark, containing the tablets with the Ten Commandments, symbolises the crown of Torah; the Table, representing economic welfare, symbolises the crown of monarchy. The Golden Altar, representing service to G–d, symbolises the crown of priesthood.

51 נא

והנה אמרו כתר שם טוב עולה על גביהן, ולפום ריהטא קשה, וכי אלו אינם שם טוב. על כן נראה שג' כתרים שזוכים ישראל למטה הם מושפעים מג' כתרים אלו למעלה, שהם מצדו יתברך. וזהו שם טוב, הוא שם יתברך טוב ה' לכל:

It is difficult to understand the statement of the sages that the crown of the good name supersedes the other crowns. Surely the other crowns were to be worn by people of a good name! It seems, therefore, that the Mishnah meant that the three crowns in our world are subject to decisions made in a "higher" world by someone wearing the crown of the good name, i.e. by G–d, whose name is טוב, the "Good One." We know this from Psalms 145,9: "The Lord is good to all."

52 נב

כתר תורה סוד תפארת, הוא תורה שבכתב המונח בארון שהוא ארון הברית אדו"ן כל הארץ, הרומז לשכינה שהוא ארונו של תפארת, והוא נגנז בתוך ארונו כמו שנתבאר בזוהר. והזר שעליו רומז לאשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד). ויצקת לו ארבע טבעות, רומז לד' רגלי המרכבה. והלוחות ו' טפחים אורך על ו' טפחים רוחב, ועובי כל אחד ג' טפחים, הרי הן בתשבורת ו' פעמים ל"ו, וכתבו המקובלים לרי"ו אותיות מספר של ע"ב, והוא מסתעף משם של הוי"ה במילוי יודי"ן שעולה ע"ב כזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. והתורה שבכתב היא סוד ידו"ד ומונח בארון, כענין (שמות כג, כא) כי שמי בקרבו, כי ידו"ד בהיכל קדשו. הרי התורה בשרשה היא בו יתברך, ושם הוא כתר שם טוב, ומשם נשתלשלה ונתנה לישראל ונכתרו בכתר תורה:

The crown of Torah, known as תפארת, refers to the written Torah which was deposited in the Holy Ark, otherwise known as ארון הברית אדון כל הארץ, "the ark of the covenant with the Lord of the whole earth. This name is a reference to the שכינה, i.e. the ark containing תפארת, and is concealed therein as explained by the Zohar. The border or crown around the Holy Ark is an allusion to the אשת חיל עטרת בעלה, "The woman of valour, crown of her husband" (Proverbs 12,4). When the Torah (Exodus 25,12) commands: "You shall cast for it (the golden altar) four rings of gold," this is an allusion to the four legs of the מרכבה, chariot, which carries the presence of the שכינה. The dimensions of the tablets, -2 tablets each of 6 handbreadths by 6 handbreadths by 3 handbreadths each,- add up to 72 handbreadths cubed, i.e. 216. The number 216 is reminiscent of the Ineffable name of G–d spelled as words, using the letter י in such a spelling. [Example: יוד-הי-ויו-הי. This gives you 72. When you cube this number, as we did with the measurements of the tablets, you obtain the number 216. Ed.] The written Torah is the foundation, יסוד, of the Ineffable Name, and it reposed within the Holy Ark, as hinted at when G–d said: כי שמי בקרבו, "For My Name is within it" (Exodus 23,21). This means that G–d's Ineffable Name is in the Sanctuary, that G–d is found within His Torah. This is where you find the crown of the good name. From that source Israel [potentially any Israelite. Ed.] was crowned with the crown of Torah.

53 נג

השלחן רומז לשלחן של מלכים, אבל נשפע מצד שלחן של מלכים הנסתר, שהיא סוד מלכות שמים ושם הוא כתר שם טוב, ומשם נשפע מלכות בית דוד, על כן החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (עי' סנהדרין קי, א). ועוד רומז למעלה ביותר פנימיית בסוד (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה', שהוא עולם הבא שלחן של מלכים, כל ישראל בני מלכים הם (שבת סז, א) כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. על כן היה נתון בצפון, מורה על (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

The Table is a clear allusion to the "table of kings,” something hidden, a reference to the Kingdom of Heaven, another place where the crown of the good name is found. It is here that the kingdom of the dynasty of David has its roots. Our sages in Sanhedrin 110, regard anyone who disputes the authority of the kingdom of David as if he disputed the authority of G–d Himself. The Table alludes to another dimension in the Celestial Regions, i.e. the table in the presence of G–d in the World to Come, a table of kings. Since all Israelites are considered princes, descendants of kings, they all have a share in this World to Come. The placing of the Table in the northern part of the Sanctuary, צפון, is alluded to in Psalms 32,20: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, "How abundant is the good that You have in store for those who fear You".

54 נד

וכן רמז הרקנאט"י דף צ"ה וזה לשונו, ולשון מסגרת, מורה על דבר סגור כד"א מה רב טובך כו', כי האור גנוז. וארבע טבעותיו, בסוד ד' טבעות הארון. אמר (שמות כה, כז) לעומת המסגרת תהיין הטבעות, כי כוונת הטבעות האלה להשפיע אל המסגרת הנזכר, ובדעת חדרים ימלאון (משלי כד, ד). לבתים לבדים, הרמז בבדים לד' חיות נושאות המרכבה המקבלים מן הטבעות הנזכרים, זה לימין וזה לשמאל, זה למזרח וזה למערב. והרמז בהם (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, שור, נשר, אריה, ן' פשוטה רמז לאדם, וזה הסוד אין אנו עתה בביאורו:

Rekanati comments that the gallery, מסגרת, which was attached to the surface of the Table all around (Exodus 25,25), was so called because it alludes to something סגור, closed, shut away, as implied in the word צפון which David used in Psalms 31,20 for describing the location where G–d stores His abundant good. It includes a reference to the primordial light which remains hidden. As to the four rings of the Table, they were to be fastened לעומת המסגרת, next to the frame, since their purpose was to exert the influence they symbolised on that מסגרת.

55 נה

ואמר כי הטבעות הנזכרים הם בתים ומקומות אל הבדים הנזכרים, ואמר כי הבדים נושאים השלחן, רמז לד' חיות נושאות את המרכבה, עד כאן לשונו:

When the Torah instructed that these rings were to serve as housings, בתים, by means of which the Table was transported (25,28), it alluded to an additional mystical dimension. It is an allusion to the four חיות described in Ezekiel 1,10 as the carriers of G–d's מרכבה. They became carriers by means of the "rings." [The meaning of these "rings" in Kabbalistic parlance -according to Pardes Rimonim- is that they symbolise superior wisdom. Ed.]

56 נו

וזה לשון פירוש הרקנאט"י, כי הוא אור הגנוז כו', והוא התפארת הנקרא כן על שם הצינור הדק והסתום הנאצלת לתורה מאור הבינה, והוא המשפיע ומאיר לכל ד' רגלי המרכבה, ונקרא דעת, ועליו נאמר בדעת חדרים ימלאון. ועל שם אותו הצינור הדק נקרא התפארת גם כן דעת. ותהיה הגירסא בסמוך כי כוונת הטבעות האלה להשפיע אליהם המסגרת הנזכר, ובדעת חדרים ימלאון, ורצה לומר כי הד' טבעות הם ח"פ ת"ע, והמסגרת הוא הצינור הדק הסתום והסגור בתפארת ומשפיע לד' אלו ודו"ק, עד כאן לשונו:

57 נז

והענין כי אדני מקור ישראל שמשם נקראים ישראל בני מלכים, כי הם בנים של מלכות שמים. ולעתיד בעלות מלכות שהיא ה"א האחרונה עד הבינ"ה ה"א ראשונה בסוד ד"ו פרצופין והבינה סוד עולם הבא כנודע, ושם ניזונין מזיו השכינה, וזהו לחם הפנים שהוא מהפנים העליונים. והוא תמיד, כי העולם הבא הוא נצחיי. ועל אכילה זו נאמר (ישעיה סה, ג) כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו וגו' הנה עבדי ישתו וגו', והוא הנזכר סוף פרק שואל (שבת קנג, א) לענין עולם הבא. ושם בבינה יהיה אור הלבנה כאור החמה, וישתמשו שתי המלכים בכתר אחד, זהו סוד זר שעל השלחן:

58 נח

המזבח רומז לכתר כהונה וסוד של הקרבתם של הכהנים מלמטה, והמזבח של מטה נשפע מהמזבח של מעלה ששם כהן גדול של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (עי' אוצר המדרשים י' הרוגי מלכות יז. וזבחים סב, א) מיכאל כהן גדול מקריב נשמותיהן של צדיקים. ודורשי רשומות נתנו סימן (עי' ויקרא ט, ד) כי היום נראה אליכם נרא"ה אליכ"ם, אותיות אהרן מיכאל:

The Altar alludes to the crown of priesthood. Its mystical dimension directly relates the sacrifices offered by the priests on the altar in our world to the offering of the souls of the righteous by the High Priest Michael on the altar in the Celestial Sanctuary. Those Kabbalists who specialise in exegesis of רשומות use Leviticus 9,4: כי היום נראה אליכם, as an allusion that such sacrifices are offered up on an Altar in Heaven by showing that the letters in the words נראה אליכם are the same as in the two names אהרן and מיכאל.

59 נט

ויש מזבח למעלה ממזבח, דהיינו מזבח החיצון, ומזבח הפנימי, ובכל אחד כתיב (שמות כז, א. ל, ב) רבוע יהיה, והוא יתור כי מאחר שכבר הזכיר שהאורך והרוחב שוה א"כ למה צריך תו למימר רבוע יהיה. אלא רומז לרבוע שלמעלה דהיינו מזבח החיצון לד' מחנות שכינה, מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. ולמעלה ממזבח הזה שהוא יותר פנימי הוא ג"כ רבוע, דהיינו ד' חיות הנושאות הכסא, אדם, שור, נשר, אריה, ושם הוא כתר שם טוב, ולמטה כתר כהונה. והזר, רומז (ברכות יז, א) לצדיקים יושבים ועטרותיה"ן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה:

There is yet another altar above the one on which the archangel Michael offers the souls of the righteous, just as there were two altars in the Tabernacle on earth. There is an outer and an inner altar. When the Torah gives the measurements of these two altars we are told that they should be square (Exodus 27,1 and 30,1). This is strange since the Torah had already given the measurements of both the front and the sides of these altars, i.e we know that they were to be square. The extra words רבוע, square, may therefore be understood as an allusion to the corresponding altars in the Heavenly Sanctuary. The "outer" altar in the Heavens corresponds to the encampment of the Israelites in the desert which was square and which was guarded by the four angels Michael, Gabriel, Uriel and Raphael. The "upper" altar in the Heavens was supported by the four חיות which Ezekiel saw in his vision in which he was shown the מרכבה (Ezekiel chapter 1). This is where the crown of the good name is at home. The crown of priesthood is immediately below. The border or crown around the Altar represents the righteous in the World to Come who sit around the table wearing their crowns and enjoying the splendour of G–d's presence.

60 ס

והמדקדק במה שכתבתי, תמצא ג' הנ"ל הם ג' מתנות טובות שנתנו לישראל, והם תורה ארץ ישראל עולם הבא (ברכות ה, א). תורה, היא כתר תורה. ארץ ישראל, שם אויר הנשמות, והוא לעומת מקום מזבח שלמעלה שכהן גדול של מעלה מקריב. כתר כהונה, עולם הבא הוא כתר מלכות, זה השלחן אשר לפני ה' כדפירשתי:

Anyone who has paid close attention to what I have written will note that the three gifts G–d has given the Jewish people are also represented here. These gifts are: Torah, the land of Israel, and the World to Come. The Torah is represented by the crown of Torah; The land of Israel is the name of the air which the souls in the Celestial Region opposite the site of the altar breathe. The Hight Priest Michael sacrifices the crown of priesthood. The World to Come is synonymous with the crown of Royalty, the table before G–d, as I have described.

61 סא

ועל פי הדברים האלה יתבאר המדרש (שמו"ר לד, ג) זה נוסחו, ועשו לי מקדש, אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני הרועה, שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרם שנאמר (ישעיה ה, ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר שנאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בני ואני אביכם. אתם בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ואני אביכם, שנאמר (ירמיה לא, ח) כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים. עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו, לכן נאמר ועשו לי מקדש, עד כאן:

When we consider all this we can understand a Midrash on the words: ועשו לי מקדש, which otherwise is difficult to understand. The Midrash quotes G–d as saying to Israel: "You are My flock, and I am your shepherd." This is based on Psalms 80,2: "Give ear, O shepherd of Israel." Construct a dwelling for the shepherd so that he can come and guard you. This is why the Torah says: "They shall make a Temple for Me and I shall dwell amongst them." G–d said to Israel: You are a vineyard, since we have a verse "For the house of Israel is a vineyard of the Lord of Hosts" (Isaiah 5,7). I am the guard (of the vineyard) says G–d, for we have a verse telling us "the guardian of Israel neither sleeps nor slumbers" (Psalms 121,4). G–d said: "Make a hut for the watchman so that he will watch over you." G–d also said: "You are children and I am your father." We have a verse in Deut. 14,1: "You are children of the Lord your G–d." We also have a verse showing that G–d is our father, in Jeremiah 31,8: "For I have been a father to Israel." It is an honour for the father to be found near his children, and it is an honour for the children to be near their father, as we know from Proverbs 17,6: "Grandchildren are the crown of their elders. G–d said: "Make a Temple for Me!" Thus far the Midrash.

62 סב

קשה ברישא מביא פסוק מלא, דהיינו כל הפסוק של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובסיפא מביא חצי הפסוק ועשו לי מקדש לבד, ובאמצע לא מביא כלום. עוד צריך להתבונן מהו הענין של דיר וסוכה ובית. עוד קשה, משהביא פסוק בנים אתם לה' אלהיכם ממילא נודע שהש"י הוא האב, ולמה צריך להביא פסוק על זה:

There are several difficulties in this Midrash. Firstly, why does the Midrash quote the whole of the verse (25,8) "They shall make a Sanctuary for Me so that I can dwell amongst them" at the beginning, whereas later on the Midrash only quotes part of this verse, namely "They shall make a Sanctuary for Me?" In the middle part of this Midrash no part of this verse is quoted at all. We also need to understand why G–d is portrayed in the Midrash as requesting different kinds of abode on each occasion, such as "dwelling," דיר, hut, סוכה, and house, בית. Furthermore, once the Midrash had quoted the verse from Deut. 14,1 showing that the Jewish people are G–d's children, what need was there to quote another verse showing that G–d is our father?

63 סג

יתבאר המאמר הזה על ג' כתרים הנ"ל. אמר אתם הצאן ואני הרועה, נגד כתר תורה. כתיב (יחזקאל לד, לא) ואתם צאן מרעיתי אדם אתם, הכוונה היא לעת עתה שנתמעטה ההשגה והידיעה בתורה נחשבנו לצאן, אבל לעתיד נהיה אדם, כמו שנאמר (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה, וכן פירש הרד"ק הפסוק. ואף בגלותינו לא נשתכחה התורה חלילה, כמו שנאמר (דברים לא, כא) כי לא תשכח מפי זרעו, רק נקראים צאן. וכן בלשון רז"ל (ברכות סג, א) גדיים נעשו תישים, קורא גדיים אותן שהיו מועטין עדיין בתורה. ועל זה אמר הפסוק (שה"ש א, ח) צאי לך בעקבי הצאן:

The best way to explain the Midrash is by reference to the three different kinds of crowns. When G–d describes Israel as a flock and Himself as its shepherd, this is an allusion to the crown of Torah. We have a verse in Ezekiel 34,31: "Now you My flock, flock of My pasture—you are Adam. I am your G–d, says the Lord G–d." The meaning of this verse is that though, at this time, Torah knowledge amongst the Jewish people is only at the level of sheep, there will come a time when the Jewish people will once more be comparable to Adam, a time at which the whole earth will be full of the knowledge of G–d. David Kimchi explains the verse by saying that even when we are in exile the Torah will not be forgotten, since we have an assurance כי לא נשכח מזרעו, "it will not be forgotten by his descendants" (Deut. 31,21). We are only called צאן. Our sages have used similar terminology for Jews who have studied little Torah whom they describe them as גדיים, rather than as תישים, young goats instead of mature billy-goats (Berachot 63). Solomon, referring to such immature Jewish people, says in Song of Songs 1,8: צאי לך בעקבי הצאן, "Go out and follow the tracks of the sheep "

64 סד

והנה הארון שבו הלוחות שהוא כתר תורה לא נעדר מציאותו חלילה, רק נגנז והוא קיים, ועל זה בא הרמז עשו לי דיר. במסכת שקלים (טו, ב) תנן, י"ג השתחוואות נגד י"ג שערים. של בית רבן גמליאל ושל בית חנינא סגן הכהנים היו משתחוין י"ד, והיכן היתה היתירה, נגד דיר העצים, שכן מסורת בידם ששם הארון נגנז, עד כאן. והנה לא נעדר חלילה, רק נגנז ועדיין רישומו ניכר, דכתר תורה מונח. ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א). ועל זה מביא פסוק מלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דקשיא רישא לסיפא, דברישא מדבר במקדש, ובסיפא מסיים בישראל, דאמר בתוכם, בתוכו היה לו לומר. אלא פירוש הפסוק הוא כך, ועשו לי מקדש כדי לשום בו הארון שבו העדות, ואף בחורבנו שיהיה נגנז, ושכנתי בתוכם, דהיינו בד' אמות של הלכה הוא כתר תורה:

The Holy Ark containing the tablets which form the crown of Torah need not be presumed lost; it has only been concealed but continues to exist. When the Midrash quotes G–d as saying: "Make for Me a דיר, dwelling, this is an allusion to the continued existence of the Holy Ark. We are taught in Shekalim 6,3 that there were 13 spots in the courtyard of the Temple where one prostrated oneself, and that the number of such areas corresponded to the number of gates leading to the Temple. Rabbi Gamliel and the members of the house of Chananyah, the stand-in for the High Priest, however, prostrated themselves in fourteen areas. The additional spot was opposite the chamber in which the fire-wood for the altar was stored. They had a tradition that this was the area beneath which the Holy Ark had been hidden. In view of our tradition that ever since the destruction of the Holy Temple G–d has only the ארבע אמות של הלכה, "four cubits of religious law" on this earth (Berachot 8), the Midrash here quotes the full verse including the words "they shall make for Me a Sanctuary so that I may dwell in their midst." Were it not for this, the first half of the verse would not have corresponded to the latter part; in the first half the subject matter was the Sanctuary, whereas in the latter part the subject matter was Israel, i.e. בתוכם instead of בתוכו. The meaning of the verse is: "They shall make a Sanctuary for Me in order to place within it the Holy Ark which contains the tablets of testimony. This Holy Ark will continue in existence, i.e. I will continue to dwell amongst them even when the Temple itself is in ruins. My four cubits of הלכה will be present though buried." This is the crown of Torah.

65 סה

אתם הכרם ואני השומר, זה רומז לכתר מלכות. שהוא מתנה של עולם הבא כמו שכתבתי לעיל. אמרו רז"ל (ברכות לד, ב) כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. ואמרו (שם), זהו יין המשומר לעתיד לבא. ועל זה היין אמר אתם הכרם כרם ה' צבאות, והוא משומר בענביו, זהו ואני השומר. ואז יקים ה' סוכת דוד הנופלת, זהו עשו סוכה, כי בקימת סוכה למטה תקים סוכ"ת דו"ד הנופלת למעלה, ותעלה מעלה מעלה ממדריגה למדריגה עד סוד הבינ"ה סוד עולם הבא ששם יין משומר מכל מגע גוי, שאין להם אחיזה רק מצד הבנין של מעלה, כי ישמעאל נגע ויצא מאברהם שמדתו חסד, וכן עשו מיצחק כו'. אמנם שם הכרם כרם ה' צבאות. ובכאן לא הביא שום פסוק מאחר שמדבר מעולם הבא ועל זה לא התנבאו הנביאים:

When the Midrash describes G–d as saying: "You are the vineyard and I am the watchman," this is a reference to the crown of monarchy as I have explained above. It is a reference to the gift of the World to Come, as I have already mentioned. Our sages are on record as saying: "All the prophets have prophesied only about the days of the Messiah (in this world); only G–d Himself has an idea of what the World to Come will be like" (Berachot 34). What has been reserved for revelation at that future time is called the יין המשומר, the wine which has been preserved (within its grapes) since the days before Adam was expelled from גן עדן. It is concerning this wine that G–d is portrayed as saying: "You are the vineyard and I am the keeper." The word שומר, refers to the wine which was preserved since the idyllic times when man was still at home in Gan Eden. When the time comes to partake from this wine, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, "On that day I will re-establish the broken down hut of David" (Amos 9,11). This is why G–d is quoted in the Midrash as asking Israel to build a hut for Him. When Israel erects a hut in our domain, the hut of David which has collapsed can be rebuilt in the corresponding Celestial Regions. It will then advance spiritually ever higher until the mystical level of the emanation בינה, the root of עולם הבא, the World to Come, where the יין המשומר is carefully stored to prevent any Gentile touching it. The Gentiles' claim, if at all, to this עולם הבא does not extend beyond the domain of בנין, i.e. the emanations below בינה. The Gentiles' claim to any share in עולם הבא is based on Ishmael's descent from Abraham, whose outstanding characteristic was חסד, loving kindness. Esau's claim to any share in עולם הבא is similarly based only on the fact that he was the issue of patriarch Isaac. The reason that the Midrash did not bother to quote a verse confirming its claim is that the subject matter is עולם הבא, a subject scriptures have nothing to say about.

66 סו

אתם בנים ואני אביכם, זה רומז על כתר כהונה. מתנת ארץ ישראל אויר הנשמות כמו שכתבתי לעיל. כי הנשמות חלק אלוה ממעל כביכול נולדים מזיווג תפארת ומלכות כנודע, נמצא הוא אב ממש ואנחנו לו בנים ממש, ק"ו מגוף המוליד גוף, אף שגוף הנולד נפרד ממנו הוא לו אב והוא בנו. ואנחנו מצד נשמותינו דביקים בו כמו שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. ועתה בחורבן שאין נשמות חדשות רק הכל מגולגלים, אמרו (ברכות ג, א) אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם בסוד שלחן ערכתי ונהפך, ולעתיד יוחזר והוא אבינו ואנחנו בניו:

When the Midrash quotes Deut 14,1 "You are sons of the Lord your G–d," this is a reference to the crown of priesthood, the gift of the land of Israel, the air breathed by the righteous in the World to Come, seeing that the soul is part of the Divine. Souls are "born," as a result of the merging of the emanation תפארת with the emanation מלכות. G–d may therefore quite properly be perceived as the father of the Jewish people and we as His real children. Simple logic tells us that if there is a biological father-son relationship although the bodies of father and son respectively have been totally separate at all times, then there certainly exists such a relationship between souls and their Divine origin from which they have never been totally separated. Our attachment to G–d through our souls is documented in the Torah by the words: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום, "You who have cleaved to the Lord your G–d are all alive this day" (Deut. 4,4). Nowadays, during the ongoing period of exile, when the only souls released into this world are גלגולים souls needing transmigration, the Midrash bemoans a state of exile from the table of our Father. Yet, because He, G–d, remains our Father, there will come a time when we will again be allowed to sit at His table.

67 סז

ומביא שני פסוקים לראייה, לגלות זה שהוא לנו אב ממש, ואנחנו בנים ממש. כי אם לא היה מביא רק פסוק אחד בנים אתם לה' אלהיכם, הייתי אומר שאין הכוונה בנים ממש, רק קורא אותם בנים דרך חביבותא בעלמא כדרך בני אדם הקוראים לחביביהם אתם בניי. וכן אב הייתי אומר הפירוש שהוא משגיח ומרחם כאב. אבל לפירוש שהם בנים, קשה מה זה שאמר בפסוק כי הייתי לישראל לאב, כי הייתי לישראל אב הוה ליה למימר. בשלמא אם הפירוש אב ממש, ובנים ממש, דהיינו מצד נשמותינו הנאצלים שהוא מולידם, אז אתי שפיר שאמר לאב בלמ"ד, כי היה לנו אב ממש, ועתה בחורבן בית המקדש יתומים היינו ואין אב, כמ"ש לעיל שגלו הבנים מעל שלחן אביהם, ולעתיד יחזור להיות אב, זהו שאמר הייתי, כלומר מה שהייתי הוא שיהיה לחזור הענין לקדמותו, ואני אהיה להם אב, ולזה הנני מוכן בכל עת ובכל רגע להיות כן כשתחזור בתשובה. וכמו שהשיב אליהו לר' יהושע בן לוי ששאל אימתי יבא בר נפלי, והשיב לו (תהלים צה, ז) היום אם בקולו תשמעו (סנהדרין צח, א), זה לאב כי אני מוכן להיות מה שהייתי:

The Midrash quotes two verses to prove the relationship of the Jewish people as children of G–d as valid also during those times when these children are in exile and have been expelled by their Father from His table. Had the Midrash only quoted the first verse in which the Jewish people are described as G–d's children, we would have understood this as being merely an allegory, a term of endearment such as people are in the habit of applying to one another. If only the last verse in Jeremiah 31,8, in which G–d describes Himself as our Father, had been quoted, we would have thought that the meaning is that G–d watches over us and has pity on us just as a real father watches over his children and on occasion pities them. Still, if this is correct, we would have expected Jeremiah to say: כי הייתי לישראל אב instead of כי הייתי לישראל לאב. If the meaning of אב is that of an actual father, and the meaning of בנים in Deut. 14,1 is that Israel are actual children of G–d and He is their actual father, based on the Divine origin of our souls, then the expression לאב seems justified, for G–d was an actual father to us. Ever since we have gone into exile, however, we have become orphans without a real father. This would correspond to what we said before, that the children have been barred from the table of their father. In the future, however, G–d will again be a proper father, a role which G–d declares Himself as ready to assume as soon as His children return to Him as penitents. This is similar to the reply Elijah is quoted to have given the person who questioned him about the date of the redemption. He told his questioner: היום, אם בקולו תשמעו, "This very day, if you will hearken to His voice" (Psalms 95,6). This is the sentiment G–d expresses through Jeremiah 31,8 when He describes Himself as הייתי לישראל לאב, "I am always prepared to be a true father of Israel, just as I used to be."

68 סח

ועל זה מביא חצי פסוק ועשו לי מקדש, דקשה הא במשכן קא עסיק והוה ליה למימר ועשו לי משכן. ואמרו רז"ל (עירובין ב, א) המקדש נקרא משכן, והמשכן נקרא מקדש, וצריך ליתן טעם למה כן. אבל לפי מה שכתבתי ניחא. הנה קדושת ישראל תלוי בבנינו, ואז קדושת הזיווג בסוד השני כרובים דו פרצופים, ובשעת החיבה (מל"א ז, לו) כמעור איש ולויות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא נד, א). והנה מתחילה נקרא משכן, שלא היתה רק שיכון בעלמא, לא קביעות נצחי, ועל דרך שאמרו רז"ל (ב"מ סח, א) מאי משכנתא דשכונה גביה. ואף המקדש שהיה בנוי נקרא משכון כי היה עומד להחרב, ואז גלו משלחן אביהם. אבל לעתיד השכונה יהיה מקדש, רצוני לומר השכונה דכתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוככם, לא יהיה נקרא משכן, רק מקדש, קדושה עולמית נצחיית:

This is the reason the Midrash quotes only the half of the verse which speaks about Israel building a Sanctuary for G–d, i.e. hearkening to His voice. The remaining difficulty is that since this verse speaks about the construction of the Tabernacle, why does the Torah not describe it as such and prefers to call it מקדש? We know that our sages (Eyruvin 2) have said that the terms משכן and מקדש are used interchangeably. We are nonetheless entitled to know why this is so. In view of what we have said the interchangeable nature of these two terms is now quite easily apparent. The sanctity of the people of Israel is dependent upon the construction of the Temple. When it exists, the sanctity of the pairing of G–d's uniqueness and Israel's uniqueness as symbolised by the two cherubs who face each other on the lid of the Holy Ark, and who assume a position of mutual love similar to that of man and woman, is preserved (cf. Baba Batra 99 on the significance of the positions of the cherubs). Originally, the Sanctuary was called משכן because it was only a temporary, collapsible structure. Even the so-called permanent Temple built by Solomon was still referred to as משכן, because it was subject to being destroyed sooner or later. At that time, G–d's children, Israel, were expelled from their father's table. In the future, when the Temple will be rebuilt, it will be known only as מקדש, to signify that it will be an enduring structure, never again to be destroyed.

69 סט

הרי לך ענין ג' כלים האלה, הארון, והשלחן, והמזבח מקטר קטורת, והמנורה הוא האדם שבו נר אלקים נשמת האדם והוא בצורת המנורה כמו שכתבתי לעיל, והוא מאיר מול פני המנורה של מעלה שבעה קנים כמו שכתבתי לעיל:

We have now explained the symbolisms of the three furnishings the Holy Ark, the table and the altar of incense. The candlestick symbolised man, the human being within whom the Divine light forms the soul of man. The lamps on the candlestick burned towards the centre, upwards, a total of seven lamps, as we have mentioned earlier.

70 ע

והאדם הוא המוכתר בשלשה כתרים של שלשה כלים הנ"ל, וכולם נעשו מנדבה שהביאו בני ישראל ומאת כל איש אשר ידבנו לבו. והנה שלשה שלימות הם, שלימות הנפש, ושלימת הגוף, ושלימת הממון, וכמו שכתבתי בפרשת משפטים. והגוף והנפש הם דביקים בו בעצם, כי הגוף הוא נרתק הנשמה. ומכל מקום יש בגוף קדושת הגוף במעשים טובים אשר עושה, ולעתיד יזדכך הגוף, ומה שהוא עתה כתנות עו"ר בעי"ן, יהיה כתנות או"ר באל"ף. אמנם שלימות הממון, במה מתקדש ואיך יתדבק בו כי הוא חוץ ממנו. על זה בא התיקון שיהיה נדיב לב שלא יאמץ את לבבו, ואדרבא יתעורר בלבו להיות לו לב רחב במתן, נמצא בזה מכניס ומדבק בלבו שלימות הממון:

Man was crowned with three crowns, i.e. three of the furnishings mentioned earlier, all of which were constructed from the free-will offerings of the Jewish people. There are three kinds of perfections, שלמיות. There is the concept of the perfection of the soul, the perfection of the body, and the perfection of one's material wealth, ממון. We have explained in פרשת משפטים that body and soul can achieve a very close attachment to G–d for the body is the sheath of the soul. Even apart from this consideration, the body attains a degree of sanctity through the good deeds it performs. In the future the body will be so refined that what are now כתנות עור, garments made of leather, will be exchanged for כותנות אור, garments made of pure light. However, the problem is how can money or its equivalent achieve its perfection? How can it cleave to G–d, seeing it never was part of Him? The perfection of such wordly goods is achieved through the generosity of the heart of its owners. When man resists the natural inclination to be hard-hearted and instead trains himself to be generous, of a giving nature, he endows the material goods he possesses with a degree of sanctity capable of achieving an attachment to the Divine.

71 עא

וכבר הקדמתי בשובבי"ם ת"ת שבזאת הפרשה משלימות הממון בנדיב לב, ואז כל השלשה שלמיות מתיחדים והיה המשכן אחד, כי גם המשכן רומז לצורת אדם כמו שכתבתי לעיל בשם רבינו בחיי. והלב שהוא באמצע הגוף הוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל קצה, כלומר מייחד ומחבר כל השלימות. אם שלימות התורה, לב להבין ולהשכיל. ואם לשלימות הגוף לפעולת המעשים, אז צריך להיות גבור כארי, וזהו נגד הלב כמו שכתב הטור (או"ח סימן א'). ואם לשלימות הממון, הוא נדיב לב כמו שכתבתי, ואז האדם הוא אדם שלם, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וכן יהיה לעתיד הש"י יסור ממנו לב האבן ויתן לנו לב חדש, כמו שנאמר (יחזקאל לו, כו) ונתתי לכם לב חדש וגומר אמן:

When we discussed the special significance of the first eight portions of the Book of Exodus, שובבי"ם ת"ת, we already mentioned that in this portion we learn about how one's money can achieve perfection through a spirit of generosity. Once this has been accomplished, i.e. that man has achieved perfection on all three levels of his existence, the Tabernacle can be considered as having been completed, i.e. והיה המשכן אחד (26,6). The Tabernacle, too, symbolises the shape of man as we have mentioned earlier in the name of Rabbenu Bachyah. Man's heart, his innermost organ, is symbolised by the בריח התיכון, "the centre bolt" (Exodus 36,33), which ran the length of all the boards forming the walls of the Tabernacle, joining each to the other. This was a way of creating perfection. In order to achieve perfection of one's Torah learning, one needs an understanding and intelligent heart. In order to achieve the perfection of one's body to carry out the actions the body has been designed for, one needs courage like a lion. This is a function of the heart, as stated by the famous halachic authority, the טור. In order to elevate one's financial resources to a level of perfection, one must certainly possess a generous heart. Once all this has been accomplished man can be viewed as perfect on all three levels, i.e. שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו. Concerning such perfection, David prayed when he said in Psalms 51,12: "Fashion a pure heart for me, O G–d; create in me a steadfast spirit." This condition will exist in the future when G–d will remove our hearts of stone and replace them with hearts made of flesh, as we know from Ezekiel 36,26: "I shall give you a new heart and a new spirit I will put within you; I shall remove the heart of stone from your flesh and give you a heart of flesh, etc."